אלכסון קלאסיק מזהרת וקטלנית

הבדידות היא נגע מוכר, אך עד לא מזמן לא הבנו כיצד היא משפיעה עלינו ומדוע. מנגנונים מרתקים מעורבים בה, לטוב ולרע
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

כמרבית המדענים, סטיב קול (Cole) לא האמין שדברים מתרחשים ללא סיבה. אבל למרות מאמציו הרבים –  והוא בדק את כל החשודים המידיים, משינה ועד סקס –  נדמה היה שאין שום הסבר לכך שגברים הומוסקסואלים מתים.

זה היה בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, בעידן שנתן לנו את המחשב האישי, את עדשות המגע החד פעמיות ואת הסימפסונים, אבל גם את התפוצצות הצ'לנג'ר, התמוטטות הבורסות בעולם ואת הנוסחה החדשה של קוקה קולה. האיידס השתולל בארצות הברית. סטיב קול היה חוקר צעיר בתחום הפסיכולוגיה שחקר 800 גברים נשאי HIV שלא חלו באיידס, וניסה לפצח את מנגנון הפעולה של הווירוס הקטלני. במשך תשע שנים, קול עקב אחרי 80 מהגברים הללו. אחת לחצי שנה הם עברו בדיקות דם, רואיינו וענו על שאלונים ואט אט מספר הגברים הלך וקטן. רבים חלו, רבים מתו. וקול תהה מדוע חלקם נכנעו לווירוס ואילו אחרים גילו בפניו עמידות. הוא בדק את הנתונים המתבקשים –  גיל, מצב סוציואקונומי, בריאות כללית, איכות השינה, הרגלי פעילות גופנית, חיי מין, רמות חרדה, התקפי דיכאון בעבר –  אבל דבר מכל אלה לא חזה מי יחלו באיידס, ובאיזו מהירות הם ימותו.

מצעד גאווה, הומוסקסואלים

לא הארון קובע. מצעד גאווה בקליפורניה. תצלום: רזא רוסתמפישה

בשלב מסוים, קול שקל להשוות בין גברים שחיו בגלוי כהומואים ובין מי שהסתירו את זהותם. למרבה ההפתעה התברר כי הגברים שבארון חלו באיידס מהר יותר ומתו לפני הגברים שיצאו מהארון. למה? מה בחיים בארון הפך את הגברים האלה לפגיעים יותר לווירוס? מספר מחקרים שנעשו אז העלו את הסברה כי יתכן האשמה היא ברגשות מודחקים –  גברים שהסתירו את זהותם הדחיקו את רגשותיהם והדבר גרם להם לחלות –  אבל ההוכחות לכך היו דלות ולא פוענח המנגנון הביולוגי. שהרי, איך מתרגמים רגשות למחלות? איך הופכים רגשות למשהו מוחשי?

החוקרים הבחינו בקשר מסקרן בין בידוד חברתי ומספר מחלות –  ממחלות לב ועד סרטן ומחלות הכרוכות בהתנוונות עצבית, אך לא היה הסבר לתופעה

קול החליט לבדוק משתנה נוסף: את רגישותם של הנבדקים לדחייה. הוא גילה כי בממוצע גברים שחיו בארון היו רגישים יותר לדחייה מגברים שחיו בגלוי כהומואים. וזה היה הגיוני: אם דעתם של אחרים חשובה לכם מאוד, סביר שתרצו להסתיר את החלקים בכם שעלולים להיתקל בשיפוט שלילי, כמו הזהות המינית שלכם.

חשוב מזה, קול גם גילה כי רגישות לדחייה חברתית ניבאה את מחלת האיידס ואת המוות המוקדם טוב יותר אפילו משאלת החיים בגלוי. במילים אחרות, מקרי המוות המסתורי של גברים נשאי ה-HIV נבעו כנראה לא מאי יכולתם להביע את עצמם, אלא מן הפחד להידחות אם ייחשפו. ואכן, גברים רגישים שהסתירו את זהותם לא סבלו יותר ממי שחיו בגלוי: הארון, כך הניח קול, כנראה הגן עליהם מדחייה חברתית ומהשפעותיה השליליות על בריאותם. יתכן כי הסתרת רגשותיהם הצילה את מערכות היחסים שלהם, ומערכות היחסים שלהם הצילו את חייהם.

בזמנו, ההשפעה של קשרים חברתיים על הבריאות לא הייתה תגלית חדשה לגמרי. מזה זמן, החוקרים הבחינו בקשר מסקרן בין בידוד חברתי ומספר מחלות –  ממחלות לב ועד סרטן ומחלות הכרוכות בהתנוונות עצבית. אבל לא נערכו מחקרים שבדקו אם קיים כאן קשר ישיר ואיש לא ידע להסביר את התופעה. על פי אחת התיאוריות, מערכות יחסים חברתיות משפיעות באורח חיובי על הבריאות בגלל לחץ חברתי. על פי תיאוריה זו, אם יש בסביבתכם אנשים שדעתם חשובה לכם, יש סיכוי גבוה יותר שתלכו לחדר כושר, תזללו מיץ קייל בכל בוקר ותוותרו על כוס היין השנייה והשלישית בסופו של יום עבודה מתיש.

סלט, בריאות, קייל

תאכלו, תאכלו, זה בריא. תצלום: קול פטריק

אבל המחקר של קול הראה כי לא הרגלים רעים הם שהרסו את בריאותם של הנבדקים. ההומואים שחלו באיידס היו בריאים בגופם ובנפשם ממש כמו אלה שגילו עמידות למחלה. נראה היה כי ישנו גורם אחר, ישיר יותר, שפגע במערכת החיסונית של חלק מהנבדקים והותיר אותם חשופים לווירוס שהרג אותם.

אולם במשך זמן רב קול לא הצליח לגלות מה באמת התרחש בגופם של אותם גברים. הטכנולוגיה המאפשרת כיום למדענים לחדור אל תוך התאים ולקרוא את הקוד הגנטי שלנו הייתה עדיין בחיתוליה, ויקרה מדי לשימוש. ואז, בראשית שנות האלפיים, קול השיג לעצמו מכונה למיפוי גנים. הוא גם פגש את ג'ון קצ'ופו (Cacioppo) מאוניברסיטת שיקאגו, שהיה מחלוצי הרעיון לפיו מערכות יחסים חברתיות מעצבות את מוחנו, ומשפיעות על מחשבותינו, התנהגותנו ובריאותנו הגופנית ברמה הביולוגית.

ידעתי שלא משנה על איזה מין חברתי אנחנו מדברים, מבני אדם ועד זבוב הפירות, מי שמבודד, ימות מוקדם יותר

קצ'ופו לא קיבל מעולם את תיאוריית הלחץ החברתי במערכות יחסים חברתיות. "ידעתי שלא משנה על איזה מין חברתי אנחנו מדברים, מבני אדם ועד זבוב הפירות, מי שמבודד, ימות מוקדם יותר". ומשום שזבובי פירות לא ממש נוטים להסיר כל רסן אלא אם זבובים אחרים משגיחים עליהם, נדמה היה שחייבת להיות דרך אחרת שבה בידוד חברתי משפיע באורח עמוק כל כך על בני אדם ובעלי חיים.

כדי לגלות את הדרך הזו, קול וקצ'ופו ניתחו נתונים של 14 תושבי שיקגו שנבדלו זה מזה במוצא האתני וברקע הכלכלי. הנתונים, שנאספו במהלך ארבע שנים, כלל מידע דמוגרפי, מידע על הרגלי אכילה, התנהגות, מצב רפואי ודיווחים של הנבדקים עצמם על תחושות של בדידות. בנוסף, קול וקצ'ופו לקחו דגימות מפנים הלחי של כל נבדק, ואז מיפו את הגנים וניתחו את דגימות הדי אן איי שלהם.

זבוב פירות

זבוב פירות: יצור חברותי. תצלום: Phonsay P

התוצאות היו מרעישות: מתברר כי מערכות החיסון של אנשים בודדים התנהגו אחרת מאלה של מי שלא חשו בודדים. וההבדל היה דרמטי. למשל, ההגנה נגד וירוסים אצל אנשים בודדים הייתה כבויה חלקית, דבר שהסביר חלקית את העובדה שהומואים בעלי רגישות חברתית גבוהה היו פגיעים יותר ל-HIV. אבל הנזק לא נגרם רק שם. בנוסף להדחקת ההגנות המולדות של הגוף נגד וירוסים, הבדידות כנראה הגבירה את עוצמת הדלקות בגוף לרמות מסוכנות, והעלתה את הסיכוי לחלות במגוון מחלות.

דלקת, במינונים רגילים, אינה מזיקה. למעשה, היא חלק ממנגנון ההגנה של הגוף נגד מיקרואורגניזמים מזיקים והיא גם דוגמה מרהיבה לאלגנטיות שבה הטבע תכנן את בני האדם. בתוך מחזור הדם שלנו נמצאים אלפי תאים המשמשים כחלק ממערכת החיסון. תאים אלה מצוידים ברצפטורים שיכולים לזהות פלישה של מחוללי מחלות, להבחין ביניהם וליצור מערך הגנה שונה כנגד כל אחד ואחד.

בדידות עלולה לעורר דלקת, ממש כפי שעושה פציעה גופנית –  אולם מבלי להפעיל את הבלמים המובנים בגוף, שבדרך כלל מונעים מהדלקת להתפשט

ברירת המחדל של מערכת החיסון היא אנטי-ויראלית. זאת משום שכיצורים חברתיים, אנחנו נחשפים ללא הרף לווירוסים, והם עוברים מאדם לאדם. חיידקים, לעומת זאת, יכולים לחדור מבעד לפצעים פתוחים. כשמתרחשת פציעה, תאי החיסון מסתערים מתוך כלי הדם כדי להילחם בחיידקים במקום שאליו חדרו, והם מעוררים שורה של תהליכי החלמה. אחד התהליכים הללו הוא דלקת. האדמומיות, הנפיחות והחום שאתם חווים כשאתם נפצעים הם הדלקת, והיא שמונעת מהזיהום להתפשט בתוך גופכם.

ברגע שהפולש מטופל, הדלקת שוככת. אם לא, היא עלולה להפוך למסוכנת מאוד. דלקת מתמשכת מוכרת מזמן כגורם סיכון למחלות זיהומיות, אבל בזמן שבו קול וקצ'ופו החלו לשתף פעולה, חוקרים אחרים החלו מקשרים בין דלקת למגוון של מחלות אחרות שאינן זיהומיות –  החל באסתמה וכלה בדלקת פרקים, סוכרת, סרטן, מחלת אלצהיימר ודיכאון. מסקירה של מאמרים רפואיים שנעשתה בשנת 2012 עולה כי דלקת כרונית עשויה, למעשה, לעמוד בבסיס מחלות רבות בהרבה מכפי שחשבו בתחילה. "אולי", הסיקו החוקרים, "אפילו כולן".

במחקר שלהם, קול וקצ'ופו הראו כי בדידות עלולה לעורר דלקת, ממש כפי שעושה פציעה גופנית –  אולם מבלי להפעיל את הבלמים המובנים בגוף, שבדרך כלל מונעים מהדלקת להתפשט. מערכות החיסון של הנבדקים הבודדים עברו ממצב ברירת המחדל של מלחמה בווירוסים, למצב של מלחמה בלתי פוסקת בפציעה, והותירו אותם חשופים לזיהומים נגיפיים ולמחלות דלקתיות. המעבר הזה סיפק רמז לאופן שבו העולם החברתי שלנו קשור לביולוגיה שלנו, ולאופן שבו בדידות עלולה לגרום לשיבושים חמורים במוחנו ובגופנו.

אישה לבד, כיסא, בדידות

בסיכון? תצלום: אנתוני טראן

הוא גם עשוי להסביר למה הומואים בארון וגם הומואים בעלי רגישות חברתית גבוהה במיוחד נפלו קורבן ל-HIV בקלות רבה יותר: הראשונים נטו יותר לבדידות, ואילו האחרונים הרגישו בידוד חברתי גדול יותר. ובידוד, מתברר, יכול לגרום לגוף לחשוב שהוא נתון בסכנת מוות, ולשבש את אחד ממנגנוני הישרדות העיקריים שלו –  מערכת החיסון –  ואפילו להפנות אותה כנגד הגוף עצמו.

אף שהוא מדהים, הקשר בין בדידות ופעילות חיסונית נקבע על פי מחקר בודד שלקחו בו חלק 14 בני אדם בלבד. התאמות כאלה צצות במחקר המדע כל הזמן, אולם רבות אינן ניתנות לשחזור במחקרים עתידיים. בזמנו, המחקר הגנטי סבל משיעורי שחזור מביכים ממש: פריצות דרך לכאורה נחגגו יום אחד כחדשות לוהטות, ולעתים קרובות הופרכו למחרת.

קול, כמובן, היה זהיר בהסקת מסקנות בשלבים המוקדמים. אבל כשמחקרים נוספים התפרסמו, גדל גוף ההוכחות התומך בממצאיו הראשוניים. בשנת 2011 הוא וקצ'ופו הרחיבו את המדגם הראשוני שלהם ל-93 בני אדם וקיבלו תוצאות זהות: הגנה פחותה נגד וירוסים ורמות גבוהות של דלקת אצל נבדקים בודדים. הדפוס הזה התגנב גם למחקרים אחרים: של אנשים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית וסרטן שד, אנשים המתאבלים או מטפלים בבן זוג גוסס, אנשים המתמודדים עם קשיים במערכות יחסים ואפילו אנשים שנמצאים במעקב כדי להעריך את האופן שבו הם מבצעים מטלות.

בדידות מתגלה כגורם סיכון למוות מוקדם, והשפעתה דומה להשפעת העישון והיא גדולה פי שלוש מהשפעתה של השמנת יתר חולנית

עד כה, החוקרים סברו כי המצבים המנבאים באופן אמין במיוחד את הסכנה להתפרצות של דלקת קשורים בדחייה חברתית ובאובדן. ההשפעה הבריאותית של גירושין, למשל, תלויה בעיקר בשאלה מי יזם אותם: אם היוזמה הייתה של בן הזוג, אתם לא רק מאבדים מערכת יחסים חשובה אלא גם מרגישים דחויים, והדבר עלול לשבש את מערכת החיסון שלכם באופן חמור יותר מאשר כשהיוזמה לסיים את הנישואים היא שלכם.

ניתוח מעמיק במיוחד של 148 מחקרים שנערך בשנת 2012 הגיע למסקנה כי בדידות לא סתם מזיקה לבריאות. למעשה, היא מזיקה בהרבה משתייה או מחוסר פעילות גופנית. בדידות מתגלה כגורם סיכון למוות מוקדם, והשפעתה דומה להשפעת העישון והיא גדולה פי שלוש מהשפעתה של השמנת יתר חולנית. עם זאת, על פי קצ'ופו, אפילו ההערכות הללו עשויות להיות צנועות מדי. לדבריו, השמנת יתר "אינה מאמללת אנשים כמו בדידות". אפילו מתח אינו מתקרב לעוצמת הנזק שגורמת בדידות. "אנחנו חושבים על מתח כעל גורם סיכון למחלות", אומר קול. "וזה נכון, במידת מה. אבל אם מודדים מתח בכלים הטובים ביותר העומדים לרשותנו, הוא אינו מתקרב אפילו לסיכון שבבידוד חברתי. בידוד חברתי הוא גורם הסיכון המוכח ביותר למחלות. דבר אינו משתווה לו".

לבד, חלון, אמסטרדם

לבד באמסטרדם. תצלום: ברונו ואן דר קראן

ג'ון קצ'ופו לא החל לחקור את הבדידות בגלל חוויה אישית מזעזעת: "אנשים מאוכזבים כשהם שומעים זאת". הוא היה פסיכולוג חברתי בתקופה שבה הפסיכולוגיה החברתית ניסתה להסביר את ההתנהגות האנושית באמצעות חוויות חברתיות ותרבותיות שאנו מכירים ויכולים לתאר בקלות. הפתרון, עבור קצ'ופו, לא היה בחזרה לחשיפת תשוקות מודחקות מתוך חלומות ופנטזיות –  הפסיכואנליזה נחשבה אז ללא יותר מרפואת אליל –  אלא בניסיון להגיע להבנה טובה יותר של המוח, מרכז הייצור של המחשבות, הרגשות והמניעים כולם. אין דרך, כך הוא חשב, "להבין את כל התהליכים של הקיום הנפשי בלי לבחון את המציאות הביולוגית".

אבל חוקרי מוח בזמנו לא חקרו את העולם החברתי שקצ'ופו רצה לשדך ל"מציאות הביולוגית". הם ראו בהתנהגות האנושית לא יותר מזרמי חשמל שחולפים בראשינו. לקצ'ופו זה לא נראה הגיוני. הוא ידע שהמוח התפתח בהקשר חברתי מאוד. לאורך ההיסטוריה כולה, מערכות יחסים עם בני אדם אחרים היו חשובים ביותר להישרדותנו ולכן לא יתכן שלא הותירו חותם בביולוגיה שלנו ובהתפתחות האבולוציונית.

הישרדותנו תלויה ביכולות המשותפות שלנו, לא בכוחנו האישי. לכן, הגיוני שהבריאות שלנו עשויה גם היא להיות תלויה במגעים שלנו זה עם זה

בשנת 1992, קצ'ופו ועמיתו גארי ברנסון (Bernston) ייסדו את תחום המחקר social neuroscience, שמטרתו לחקור את המנגנונים העצביים, ההורמונאליים, הגנטיים והמולקולריים שבבסיס ההתנהגות החברתית. באחד ממסמכי היסוד של התחום –  כרך תפוח בן 1357 עמודים שראה אור בהוצאת MIT בשנת 2002 –  קצ'ופו מצטט את דייוויד שפיגל (Spiegel) מאוניברסיטת סטנפורד, שמסכם יפה להפליא את עיקרי התחום:

"אנחנו בבסיסנו אורגניזמים חברתיים, על אף האינדיבידואליזם הקשוח והמהולל שלנו. אנחנו נולדים לתקופה תלות מוחלטת ממושכת יותר משל כל יונק אחר. כדי שהמין שלנו ישרוד, תינוקות אדם חייבים להעסיק את הוריהם ללא הרף בהתנהגות מגוננת, וההורים חייבים לגלות אכפתיות רבה מספיק כלפי צאצאיהם כדי לטפל בהם ולהגן עליהם. גם כשאנו גדלים אנחנו לא הופכים ליצור מרהיב גופנית. חיות אחרות מסוגלות לרוץ מהר יותר, לראות ולהריח טוב יותר ולהילחם בצורה יעילה מאיתנו. היתרונות האבולוציוניים הגדולים ביותר שלנו הם המוח שלנו והיכולת שלנו לתקשר, לזכור, לתכנן ולעבוד בשיתוף פעולה. הישרדותנו תלויה ביכולות המשותפות שלנו, לא בכוחנו האישי. לכן, הגיוני שהבריאות שלנו עשויה גם היא להיות תלויה במגעים שלנו זה עם זה".

מסאי, שבט, קניה, אריות

ביחד, ויודעים להתמודד עם אריות: בני שבט המסאי בקניה. תצלום: רנדי פאת'

הבנה מפורטת של האינטראקציות הללו היא כנראה נקודת התחלה טובה לחקר השפעתן על הבריאות. משום כך קצ'ופו התעניין בבדידות. הוא כמובן לא ציפה שהמחקר הזה יעסיק אותו במשך שני עשורים, אבל ככל שלמד עוד על בידוד חברתי, כך גילה שיש עוד מה לחקור. "דעותיי על המין שלנו משתנות כל הזמן".

מנקודת מבט אבולוציונית, נראה כי יש לבדידות מטרה, שקצ'ופו משווה לזו של רעב. רעב דוחק בנו לחפש מזון לפני שייגמר לנו הדלק ונגווע למוות. הוא מאותת על סכנה קיומית. וכדי לוודא שנשים לב לאיתות הזה, הרעב מעורר בנו תחושה לא נעימה ומציק לנו עד שאנחנו אוכלים. בדידות פועלת בדרך דומה. מבחינה היסטורית, אנחנו תלויים באחרים להגנתנו ולקיומנו הפיזי, ובידוד חברתי יכול לעלות לנו, ממש, בחיינו. בדידות הותירה אותנו פגיעים לטורפים האורבים לנו ולשבטים עוינים. תחושת בדידות, ממש כמו תחושת רעב, מאותתת על סכנה. כשאנחנו מתרחקים מדי מן השבט, צביטת הבדידות מניעה אותנו לחזור ולתקן בריתות, להשקיע במערכות יחסים חדשות וכך להימנע ממוות.

העובדה שבמהלך האבולוציה בדידות סימנה סכנה גופנית יכולה לעזור בהסבר הפעילות הלא שגרתית של מערכת החיסון של אנשים המתמודדים עם אובדן או דחייה חברתית. במשך זמן רב, חוקרים חשבו שדלקת היא תגובה גופנית אוטומטית לפלישת חיידקים: הקולטנים של תאי מערכת החיסון מזהים את הגורם הזר ומיד נכנסת לפעולה שרשרת של פעולות התגוננות והחלמה. אבל כעת אנו יודעים כי אותם מנגנונים עשויים להתחיל לפעול כצעדי מנע, עוד לפני שחיידקים חדרו אל הגוף ולפני שהתרחשה פציעה.

המוח מפרש את הבדידות כאיום ואומר לגוף לעבור למצד התגוננות. במהלך האבולוציה, זאת הייתה תגובה הסתגלותית. היום, לעומת זאת, אותם מנגנוני מניעה, עלולים להזיק לנו יותר משהם מועילים

ככה זה עובד: בניגוד למה שחשבנו, מתברר כי תאי מערכת החיסון שלנו אינם מפעילים ככה סתם את מנגנוני ההגנה המוכנים מראש. הם מאזינים באופן פעיל לאותות מבחוץ –  בעיקר כאלה המגיעים מן המוח –  ופועלים בהתאם. כשהמוח שלכם מודיע שאתם בודדים, תאי מערכת החיסון שומעים סכנה! והם מכבים חלק מן ההגנות שלכם נגד וירוסים: אתם לא זקוקים להן, כי וירוסים הרי מתפשטים מאדם לאדם. כשאתם בודדים, אתם בסכנה גדולה יותר לפציעה וזיהום מחיידקים, ולכן מערכת החיסון שלכם מפנה משאבים מהתגוננות נגד וירוסים להתגוננות מפני חיידקים. במילים אחרות: היא מתחילה לייצר דלקות.

זכרו, המעבר הזה מתרחש לא כשאתם נפצעים אלא כשאתם מרגישים בדידות. המוח מפרש את הבדידות כאיום ואומר לגוף לעבור למצד התגוננות. במהלך האבולוציה, זאת הייתה תגובה הסתגלותית, משום שהיא מאפשרת למערכת החיסון להתכונן מראש ולהימנע ממתקפות פתע של מיקרואורגניזמים. היום, לעומת זאת, אותם מנגנוני מניעה, עלולים להזיק לנו יותר משהם מועילים.

בעולם המודרני, בדידות צופנת בחובה סכנת מוות רק לעתים רחוקות. אתם בודדים ומרגישים דחויים מכל מיני סיבות שאינן מאיימות על חייכם: כשאתם נפרדים מחבר, כשלא מקדמים אתכם בעבודה, כשהרצאה שלכם כושלת, כשאתם מתקשרים לחבר כדי לבכות על כך זה, אבל הוא עסוק בדברים אחרים. אתם מתחילים לחשוב שלחברות שלכם אין בעיניו ערך רב. אולי הוא מקנא בכם וכעת בסתר לבו הוא שמח לאידכם. וכך, בלי לשים לב, אתם טווים דרמה אדירה על סמך ראיות זעירות בלבד.

בו זמנית, מערכת החיסון שלכם עדיין לא התעדכנה במצוקות האדם המודרני. היא תקועה עדיין בימי איש המערות. היא עדיין חושבת שדחייה חברתית, טריוויאלית ככל שתהיה, מסכנת אתכם ממש כמו פציעה קשה או אריה שמתעתד לטרוף אתכם. היא עדיין מקשרת בדידות עם סכנה גופנית. משום כך, אומר קול, "גירויים סמליים או מדומיינים בלבד –  כלומר מצבים שעדיין לא קרו ויתכן שלעולם לא יקרו –  עשויים להפעיל את אותן תוכניות קדמוניות שהיו מופעלות על ידי איומים חברתיים או גופניים ממשיים".

לבד, אישה צעירה, עיר, פולין

האם היא לבד? האם היא מרגישה לבד? האם היא חשה מאוימת? תצלום: דן ול

אך להבדיל מאיומים ממשיים, המגיעים ונעלמים במהירות (אתם הורגים או מתים, טורפים או נטרפים), איומים מדומיינים או משוערים עשויים להימשך זמן רב, והם ניזונים מפחדינו העמוקים ביותר, וממשיכים למלא את דמיוננו. כשאיומים אלה מוציאם להם מקום במחשבותינו, הדלקת יכולה להפוך מתגובה מידית למצב חירום למתקפה כרונית על גופנו, ולהפוך אותנו לפגיעים לשורה שלמה של הפרעות נפשיות ומחלות גופניות.

מבחינה בריאותית, תחושת הדחייה או הבדידות יכולה לגרום נזק ממשי חמור יותר מהמציאות העומדת מאחוריה. במחקר אחד, למשל, ההשפעה השלילית של תחושת הבדידות על מערכת החיסון הייתה גדולה פי שתיים מזו של מצבם האישי של הנבדקים או תדירות המגעים החברתיים שלהם, שהם מדדים אובייקטיבים יותר להשתלבות בחברה וקשרים ומחוברות.

זה לא שנסיבות אובייקטיביות אינן משמעותיות: מובן שכן. אובדן של חברות משמעותית, אפשרות להתקדם בעבודה או הערכה עצמית –  אינם עניינים של מה בכך. הכאב אינו מדומיין בלבד. רק פסיכופת מסוגל לצלוח את הדרמות וההשפלות הרבות בחיים ללא שריטה. אולם בכל הקשור לבדידות, מן המחקרים עולה כי המציאות העובדתית משפיעה על מערכת החיסון שלנו בדרך שונה, ופחותה, מזו של החוויה הסובייקטיבית.

אכן, כשאנחנו מדברים על בדידות, קצ'ופו מגדיר אותה כבידוד חברתי נתפש ולא אובייקטיבי. ואם תחשבו על זה, תגלו שזה הגיוני. אנחנו יודעים אינטואיטיבית שבדידות אינה חישוב פשוט של מספר האנשים הנוכחים או נעדרים מחיינו. מי לא חש בודד בקהל או במסיבה מפוארת? לא סתם נעשים סרטים על ארוחות חג ומפגשים משפחתיים מלאי חרדה: לעתים תכופות אנחנו מרגישים בודדים ביותר בחברת האנשים הקרובים אלינו ביותר.

על אף שהטכנולוגיה קישרה בינינו יותר מאי פעם בהיסטוריה, ממדי הבדידות לא השתנו בהרבה מעשור לעשור

מנקודת מבט כזו, בדידות עלולה להיות מטרידה ביותר. היא מעניקה לציטטה של הנושנה של מילטון ממשות מערערת: "המוח הוא מקום משל עצמו, ובתוך עצמו הוא מסוגל ליצור גן עדן מגיהינום וגיהינום מגן עדן". קול היה אומר, במילים קצת פחות פואטיות אבל לא פחות מבשרות רע, שלתאים שלנו יש פסיכולוגיה משל עצמם, והיא גורמת "לעולם התודעה להפוך לביוכימיה של הגוף".

על אף שהטכנולוגיה קישרה בינינו יותר מאי פעם בהיסטוריה, ממדי הבדידות לא השתנו בהרבה מעשור לעשור. רוב החוקרים מעריכים שבין 20 ל-30 אחוז מבני האדם סובלים מבדידות כרונית. מחקר אחד גילה כי בקרב תושבי לונדון, מדובר בכ-50 אחוזים. הבדידות היא גם אוניברסלית. היא עשויה להשפיע במידה דומה על אנשים מופנמים ועל מוחצנים, אומר קצ'ופו, וההבדל היחיד בין שני סוגי בני האדם הוא במספר מערכות היחסים הקרובות שכל אחד מהם זקוק לו כדי להרגיש מחובר (קשר אחד עבור המופנמים, לעומת שלושה אצל המוחצנים).

מדוע הבדידות נפוצה כל כך? ולמה הטכנולוגיה סייעה רק במעט כדי להפיג אותה? האבולוציה מספקת רמז נוסף.

"מבחינה היסטורית, לא תמיד היה לנו כדאי להיות בחברת אנשים אחרים", מסביר קול. "היו מקרים שבהם בני אדם אחרים בזזו את המחנה שלכם, גנבו לכם את האוכל ואת בני הזוג או הדביקו אתכם במחלות. כך שבני אדם מועילים מאוד לבני אדם אחרים אבל עלולים גם להוות איום גדול". על פי קצ'ופו, הדבר מוטבע בנטייה השלילית שלנו נגד אנשים, הפועלת בצוותא עם משיכתנו אליהם. הקיום החברתי שלנו צומח מתוך מלחמה בלתי פוסקת בין הצורך הנואש להתחבר לאחרים והאיום הממשי מאוד שהם מהווים על קיומנו.

רגישות ואיום חברתי עשויים, למעשה, להיות מוטבעים בביולוגיה שלנו עמוק יותר מכפי שהם מוטבעים בתשוקה שלנו לקשר. חשבו על האופן שבו התפתח חוש הטעם שלנו. אנחנו רגישים הרבה יותר למרירות לעומת מתיקות, אומר קצ'ופו, משום שלאורך ההיסטוריה טעמים מרים סימנו לרוב רעל. תגובה גופנית חריפה נגד עם מר הבטיחה שנתרחק ממזונות שעלולים להרוג אותנו.

פטרייה רעילה, Amanita

שונא מרירות יחיה: פטרייה רעילה. תצלום: איגור ימלייאנוב.

באורח דומה, נטייה שלילית מובנית נגד אנשים אחרים הייתה מגינה עלינו מפני חברותיות שלא במקום. "אם אני טועה ומזהה אדם כאויב ומתברר שהוא חבר, זה בסדר. אני לא מתיידד מהר, אבל אני שורד", אומר קצ'ופו. "אבל אם אני מזהה בטעות אויב כחבר, זה עלול לעלות לי בחיי".

כך שישנם שני כוחות מנוגדים המעצבים את קיומנו החברתי, והם יוצרים ביחד את מה שקול מכנה בשם "פרדוקס הבדידות". הדחף החברתי מושך אותנו לאנשים אחרים, והאיום החברתי דוחק בנו להתרחק מהם. הפרדוקס הזה עשוי לסייע להסביר את ההבדל בין בדידות ובין להיות לבד. למשל, אנשים שאין להם דחף חברתי גבוה שמחים לגמרי לבלות לבדם או בחברת מספר מצומצם של חברים קרובים. אנחנו קוראים להם מופנים והם מתבודדים, יותר מאשר בודדים.

ההפך נכון עבור אנשים שהדחף החברתי שלהם גבוה: הם זקוקים למספר גדול יותר של קשרים חברתיים כדי להרגיש מחוברים, והיעדר קשרים כאלה עשוי להפיל אותם לתהום של בדידות. וישנם גם אנשים שנואשים ליצור קשרים אבל באותה מידה רוצים שיניחו להם לבדם. זהו, למעשה, אחד ההיבטים האכזריים של הדיכאון: ככל שאתם זקוקים לאחרים כדי שיעזרו לכם לצאת מתוך הבור שלכם, כך אתם הולכים ונסוגים לתוכו, וקוברים את עצמם עמוק יותר ויותר.

מדוע יש מי שחשים מאוימים יותר על ידי אחרים ולכן מסתכנים בבידוד חברתי? על פי קול, ישנים שני גורמים עיקריים. הראשון הוא מולד: יתכן שנולדתם עם מערכת עצבים רגישה במיוחד, שקולטת אותות זעירים במיוחד המעידים על איום חברתי בסביבתם. נטייה שלילית נגד אנשים אחרים עשויה להיות גם נרכשת, במהלך חוויות החיים –  בעיקר כאלה המתרחשות בשלבים המוקדמים בחיינו. ילדוּת היא הרי חלון התפתחותי קריטי וסוג של חזרה גנרלית להמשך החיים. עדויות מצטברות מעלות את האפשרות כי מצבי מצוקה עלולים לתכנת מחדש מערכות ביולוגיות באופן שמתאם לתנאים עוינים עתידיים. מערכת העצבים, למשל, עשויה להיות דרוכה יותר לקליטת אותות סכנה, מערכת החיסון עלולה להגיב באופן חריף יותר לאותות כאלה, וכך מתעוררת דלקת בקלות רבה יותר.

בלי קשר לאופן שבו היא נוצרת, נטייה חברתית שלילית עלולה בסופו של דבר לפעול באופן עצמאי ולעוות את המציאות באופן בלתי נראה אבל דרמתי. נניח שאתם מחווטים (על ידי הטבע או הניסיון) לראות את העולם כמקום מסוכן. במפגשים היומיומיים שלכם, תנהגו באחרים בחשדנות או לפחות בהסתייגות מתונה ובתגובה, הם ינהגו בכם בצורה מסויגת לא פחות. הגישה החדשה שלהם תחזק את החשדות הראשוניים שלכם, שיגרמו לכם להיות חדשניים עוד יותר במניעיהם, ואולי אפילו להפגין עוינות והם מצדם יהיו אמביוולנטיים ומסויגים עוד יותר. וכן הלאה וכן הלאה.

לא רק שהנסיבות האובייקטיביות שלכם משפיעות על תפישתכם, גם התפישה שלכם עשויה לשנות את הנסיבות האובייקטיביות. ככל שהתפישה והמציאות מזינות זו את זו, הן מתחילות לסגור עליכם ולנתק אתכם עוד ועוד מאנשים אחרים

"זה הופך למעגל קסמים נורא", אומר קול, "שבו התנהגות יוצרת מעגל נוסף מן העולם החברתי שמחוץ לי וכך העולם החברתי הופך למין נבואה שמגשימה את עצמה, ולכאורה מוכיחה את התיאוריה שלי". כלומר האיומים חסרי הביסוס יכולים בעצם להתגשם. במילים אחרות, לא רק שהנסיבות האובייקטיביות שלכם משפיעות על תפישתכם, גם התפישה שלכם עשויה לשנות את הנסיבות האובייקטיביות. ככל שהתפישה והמציאות מזינות זו את זו, הן מתחילות לסגור עליכם ולנתק אתכם עוד ועוד מאנשים אחרים.

גמלים, מדבר, סהרה

לבד בסהרה. תצלום: פדריקו גוטיירס

קשה לנתק את המעגל הזה, שאנחנו מיצרים בעצמנו, והמוביל בסופו של דבר לבדידות כרונית –  ולצדו, כמובן, גם הדלקת הכרונית. אבל זה עוד מחמיר עם כל לולאה המחברת בין איום חברתי ותגובה חיסונית, מערכת העצבים שלנו הופכת רגישה עוד יותר לאותות מבשרי סכנה, וחוצבת לעצמה דרכים שבהן האותות הללו מגיעים מן המוח אל הגוף. כל פרץ של דלקת משחרר מולקולות המגרות את אותה מערכת עצבית-חיסונית שייצרה את הדלקת מלכתחילה. מעגל אכזרי נוסף נוצר, והוא ממשיך ומחזק את הדלקת באמצעות תהליך שהמדענים מכנים "הטמעה ביולוגית" (Biological embedding).

ההשפעות של דלקת המוטעמת ביולוגית על בריאותנו שונות וערמומיות. בטווח הקצר, היא יכולה להוביל לדריכות מוגזמת, חרדה חברתית ורגישות מוגברת לכאב. ככל שהמוח הופך רגיש יותר לאותות מאיימים ומערכת החיסון מגיבה להם יותר, התסמינים הופכים חמורים יותר וכוללים תופעות נפוצות כמו הפרעות לשינה, כאב כרוני, ומצב רוח דכאוני. עם הזמן, המנגנון כולו עלול להפוך לרגיש כל כך, שרמות מתח נמוכות יותר ויותר מפעילות אותו. בשלב זה, דברים שנראו לנו פעם טריוויאליים או חלק נורמלי מהחיים, עשויים לגרום לפרצי דלקת דרמטיים ולגרום לנו לחלות.

והכי מרגיז, אנו עלולים להגיע למצב שבו כלל אין צורך בגורם מעורר:  הדלקת מוטמעת עמוק כל כך שהיא ממשיכה להשתולל אפילו כשנדמה שהחיים שלנו קסומים, לא פחות. בטווח הארוך, הדבר עלול להוביל למחלות הקשורות בדלקת כמו דלקת פרקים שגרונית, מחלות לב וכלי דם, סוכרת, מחלת אלצהיימר, סוגים של סרטן וגם דיכאון העמיד בפני טיפול, הזדקנות בטרם עת ומוות מוקדם.

זה אינו רק מצב עגום. הוא מצמרר ואפילו קטלני אבל מספר חוקרים חושבים שלא אבדה תקוותנו: ככל שאנחנו מטיבים להבין את הדלקת, כך נוכל להתמודד איתה טוב יותר. סטיב קול, למשל, אינו סבור שהגנום האנושי התפתח כדי לאמלל אותנו. להפך: הגנים שלנו, הוא אומר, רוצים שנשמח, שנשגשג. ממש כפי שהוא יצא בעבר לפוגג את תעלומת מחלת ההומואים ומותם בטרם עת, קול מנסה כעת לפענח את הביולוגיה של הבריאות, האושר והקשרים האנושיים.

אבל זה מן הסתם עניין למאמר אחר.

 

אליצה דרמנדז'יסקה היא יזמית העובדת בצות בין טכנולוגיה ובריאות הנפש. במהלך חופשה בת שנתיים מעבודתה שנועדה ללמוד מדוע אנו נשברים וכיצד אנו שבים לאיתננו, היא חקרה את תחומי הגנטיקה, הפסיכולוגיה ומדעי המוח, תוך שהיא מראיינת רופאים, אחיות, פסיכואנליטיקאים, פילוסופים, אמנות, יזמים ואנשים צעירים.

מערכת "אלכסון" מודה לאליצה דרמנדז'יסקה על הסכמתה לתרגום המאמר ופרסומו בעברית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כדור גומי ירוק. תצלום: קייל ברינקר, unsplash.com

Photo by Kyle Brinker on Unsplash

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-24 בינואר 2019

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליצה דרמנדז'יסקה, Mindrise.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על מזהרת וקטלנית

02
דניחי

הרבה תקווה יש פה, חוץ מזה שיש הסבר וגם הקשר אבולוציוני. הקבוצה לא יכולה להסתמך על אדם עם דלקת, ושוב רואים שאבולוציה לא עוסקת בפרט אלא בקבוצה. ובינתיים, אנחנו שירשנו את התכונות, מתמודדים עם בדידות. מאמר חשוב ביותר ושוב -ממלא תקוה

03
יאיר

השאלה אם מה שמשפיע זה הבדידות או התחושות השליליות שהיא מביאה?
למשל אם מישהו לבד אבל טוב לו עם זה, האם זה גם יפגע במערכת החיסון שלו?
אם לא אז אולי הבעיה זה לא בדידות אלא תחושות שליליות שיכולות לבוא גם מדברים אחרים בחיים...

04
אתרוגונוס

ציטוט: "לא רק שהנסיבות האובייקטיביות שלכם משפיעות על תפישתכם, גם התפישה שלכם עשויה לשנות את הנסיבות האובייקטיביות"
מאמר עמוק. מאלף. חזק. תודה ליעקב ולצוות

07
יוסי

יש סיבה להתבודדות ובודדים.אדם שגדל בסביבה שהוא שונה ממנה מהותית יסבול מאוד מחוסר השתייכות חברתית.זה יגרום לו להסתגר ולהתבודד.לצערי בארץ אין סובלנות למי שהוא לא בדיוק כמו כולם.ואז היחס כלפי השונה פוגעני מאוד.הערות, עקיצות,התנכלויות, וכל מיני סוגי התנהגות עוינת.זה מביא את האדם להתבודדות.אדם שלא מקשיבים לו בשיחה לא יוכל לקיים קשר חברתי.אדם שלא מוצא גורמי עניין עם אנשים יתקשה להכיר חברים.ניתן לסייע לאנשים.על ידי הקמת מוקדי טלפון לבודדים.והקמת קבוצות לבודדים.רווקים או עם משפחות.לחבר ביניהם וכך ליצור להם חברה שתתאים לאישיות שלהם.

10
עמוס

האשמה עצמית ברמות חמורות משנה את האישיות, את המערך הקוגניטיבי, ויש לה השפעה על המערכת החיסונית של הסובלים ממנה. בקרב הורים מערכת הטלת האשמה העצמית, רגישה יותר ועובדת בעוצמות מוגברות. רגש האשמה גורם לאדם לחוש בלתי ראוי. הוא מסריט סרטים דמיוניים, בהם הוא מוחרם, בזוי, ודחוי. הוא מאבד את התקווה להיות אהוב ומוערך. הוא מאבד ביטחון בקשריו החברתיים, מערכות היחסים שלו מותקפות על ידי עצמו. מחד הוא מרצה ומתחנף, ומאידך הוא נעשה שלילי ותוקפן. במהלך הזמן הוא סובל מרעב כרוני בחום אנושי. שום דבר לא מספיק טוב עבורו. הפרשנות שהוא נותן לאינטראקציות אנושיות, שלילית, ועם נטייה לזלזל בעצמו. בסוף הוא צודק, הדמיון הופך למציאות. הוא חי בבדידות, ובתחושות מרמור כרוניים. במינונים גבוהים, רגש האשמה העצמית יכול לגרום לפחד כרוני מדחייה, ובאופן מעשי לבדידות אמיתית.
כך גם לנפש יש מקבילה למחלה אוטואימונית. באופן זמני נקרא לה אוטופסיכה.
תודה עמוקה לצוות של אלכסון.