מזוגגי מבט והלומים

הסטודנטים שלי מכורים לטכנולוגיה, ובכיתה הם נוכחים-נעדרים. האם יש תקווה ללמידה? הנה כמה עצות לכיתה וגם לחיינו הדיגיטליים
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

יש לי כלל לגבי טלפונים בכיתה: אם פתאום נשמע צלצול, רטט או שעון מעורר, בעליו של המכשיר חייב לשיר שיר או להפגין את כישורי הריקוד שלו מול כולם. בתחילת הסמסטר הסעיף הזה בסילבוס תמיד גורר צחקוקים מהסטודנטים, אבל זאת אינה בדיחה. אתם חייבים להיות מסוגלים לכבות את הטלפונים שלכם ולהקשיב, אני אומרת להם. בשיעור הראשון הם מכבים את הטלפונים, אבל בשיעורים הבאים הם צייתנים פחות.

הסטודנטים כמעט ולא מדברים יותר אלה עם אלה. בערך חצי שעה לאחר תחילת השיעור, ידיים מתחילות להישלח לתוך תיקים ולתוך כיסים, ואצבעות מגששות אחר כפתורים כאילו תחושתם לבדה מסוגלת להעניק נחמה

אמנם הסטודנטים שלי – תלמידי תואר ראשון באוניברסיטת בוסטון שהגיעו לקורס כדי ללמוד כתיבה ועריכת תחקיר – מודים שיש כאן בעיה אם הם אינם מסוגלים לעבור 50 דקות בלי להציץ בטלפון, אבל מעטים בלבד מצליחים לעמוד בפיתוי אף שהם יודעים כמה זה מציק לי. מחקר שנערך באוניברסיטת נברסקה-לינקולן מלמד כי שמונים אחוז מהסטודנטים מסמסים במהלך השיעור. מאה אחוז מהם מסמסים לפני השיעור ואחריו. את הדקות שלפני השיעור – פרק זמן שבעבר הייתי מקשקשת בו עם הסטודנטים על טלוויזיה, ספורט או סוף השבוע שעבר עליהם – אנו מבלים כעת בדממה מתוצרת טכנולוגית. הסטודנטים כמעט ולא מדברים יותר אלה עם אלה. חלפו הימים שבהם קיטרו על מבחן האמצע הנורא בכימיה שרק נגמר, או על איכות האוכל בקפיטריות. בערך חצי שעה לאחר תחילת השיעור, ידיים מתחילות להישלח לתוך תיקים ולתוך כיסים, ואצבעות מגששות אחר כפתורים כאילו תחושתם לבדה מסוגלת להעניק נחמה. בסוף השיעור הם שולפים את הטלפונים באנחת רווחה קולקטיבית, כאילו סוף סוף הרשו לכולם ללכת לשירותים לאחר שנאלצו להתאפק כל היום.

אולם הרצאות, סטנפורד, מחשבי מק

הרצאה באוניברסיטת סטנפורד. תצלום: EdTech Stanford University

אפילו כשהסטודנטים שלי מחביאים את הטלפונים, השיעורים נראים כמו פרסומת לאפל – פרצופים מתחבאים מאחורי צגים המעוטרים כולם באותו פרי ידוע. איני משלה את עצמי שהם מסכמים את דבריי או כותבים הערות הקשורות לחומר הקריאה של אותו שיעור. מרצה מאוניברסיטת ווטרלוּ ביקש מדוקטורנט לשבת בחלקו האחורי של האולם כדי לתצפת על התלמידים, וגילה ששמונים וחמישה אחוז מהם השתמשו במחשבים שלהם כדי לעשות משהו שכלל אינו קשור לשיעור. גם מחקר שנערך באוניברסיטת קורנל מלמד כי רוב הסטודנטים משחיתים את זמנם בגלישה ובהתכתבות במקום להקשיב למרצים. אפשר היה לחשוב ששכר הלימוד הגבוה באוניברסיטת בוסטון, 65 אלף דולר לשנה, הוא סיבה מספיק טובה לשמור על ריכוז בזמן השיעור. אך לא כך.

אנו מעבדים מידע טוב יותר כשאנו מסכמים ביד: הכתיבה אטית יותר מההקלדה, ולכן היא עוזרת לתלמידים להפנים את החומר הנלמד.

אפילו סטודנטים שמסכמים את השיעור במחשבים שלהם, מחמיצים חומר. מחקר שנערך באוניברסיטת פרינסטון מלמד שאנו מעבדים מידע טוב יותר כשאנו מסכמים ביד: הכתיבה אטית יותר מההקלדה (טיעון שנהוג להעלות לטובת מחשבים ניידים), ולכן היא עוזרת לתלמידים להפנים את החומר הנלמד. בדומה לכך, אנשים קולטים טוב יותר בקריאה מהדף מאשר בקריאה מהצג. במחקר מאוניברסיטת סְטַוונְגֶר בנורבגיה, נבדקים שקראו ממסך קינדל התקשו לזכור את פרטי העלילה יותר מאשר נבדקים שקראו מספר מודפס, אולי מכיוון שפעולת הפיכת הדפים עוזרת לזיכרון שלנו לקודד מילים. מחקר נוסף זיהה פגיעה באיכות ההבנה של נבדקים שקראו טקסטים ב-PDF. היו מרצים שהחליטו, בגלל ממצאים מסוג זה, לאסור על  שימוש  במחשבים בכיתה. אני נהגתי לאסור על שימוש מחשבים, אבל כבר איני יכולה לעשות זאת.

מספר גדל והולך של סטודנטים באים אליי עם אישורים המקנים להם את הזכות להשתמש במחשב נייד בשיעור. וכשסטודנטים רואים שאחדים מחבריהם לכיתה משתמשים במחשבים ניידים, בלתי נמנע שגם הם יפתחו את המחשבים שלהם. אם אומר לכיתה שתלמידים ספורים קיבלו אישור להשתמש במחשב בגלל קשיי למידה או ליקוים קוגניטביים, אני אפגע בפרטיות של אותם תלמידים. לכן אני מנסה לעודד את הכיתה לסכם בכתב יד, ומבקשת לראות את הפנים שלהם, ולא את התפוחים שלהם.

בעבר, בניסיון לחסוך לתלמידים שלי את העלות המופרזת של מקראת הקורס, נהגתי לצלם להם מראש את החומרים. אבל כשמזכירות החוג הורתה לי לקצץ את עלויות הצילום, התחלתי לסרוק מאמרים ולהעלות אותם לרשת, ולכן הייתי חייבת להרשות לסטודנטים לפתוח את המחשבים שלהם בזמן הדיון בכיתה. מצד אחד, הם אנשים בוגרים – אם הם רוצים לגלוש בזמן השיעור לאתר Zappos כדי לקנות נעליים או להיכנס לאינסטגרם כדי להסתכל על תמונות של סלבס, הם אלה שיצטרכו להתמודד עם ההשלכות. אבל הדיונים בכיתה נפגעים מכך, ולכן אני מתקשה לבצע את עבודתי כהלכה. כשהסטודנטים קוראים מהמסך, הם לא מוסיפים הערות או קוראים מחדש קטעים חשובים. עיניהם מזדגגות והם מתחילים לרחף, ואחר כך, כשמגיע הזמן לכתוב עבודה, הם אינם מצליחים למצוא ציטוטים, הזכורים להם במעורפל בלבד. יש אינספור הסחות דעת ברשת, ואלה גורמות להם גם להחמיץ היבטים שונים של השיעור, כולל הנחיות חשובות שאני נותנת.

ואז הם ניגשים אליי, ואנו מנהלים גרסה כזאת או אחרת של השיחה הבאה:

סטודנט: "אין לי מושג מה קורה כאן".

אני: "למה הכוונה, 'אין לי מושג'"? יש דף מטלה שמפרט את כל ההוראות, עברנו עליהן בכיתה, וקראנו מאמרים לדוגמה. מה בדיוק אתה לא מבין?"

סטודנט: "לא יודע... את הכול?"

פעם הייתי קופצת למסקנה שהסטודנטים האלה פגומים מיסודם, מקרים אקדמיים אבודים. אבל זאת פרשנות רדוקטיבית שלא נוגעת בשורש הבעיה. הבעיה אינה רק הקושי שלהם להקשיב בשיעור, או הטלפונים והמחשבים המסיחים את דעתם. הבעיה היא צורת השימוש שלהם בטכנולוגיה באופן כללי. הטכנולוגיה תובעת מהם זמן רב וקשב רב, והיא התנתה אותם לא להטיל ספק בתביעותיה. היא גוזלת עוד ועוד מרוחב הפס שלהם, וכתוצאה מכך התפקוד שלהם נפגע.

הטכנולוגיה מכלה בסטודנטים שלי. הם אינם מסוגלים להתנתק ממנה או להתעלם ממנה, ולכן גם אינם מודעים למתרחש סביבם. הם אינם יודעים מה הם החמיצו – לעתים תכופות כלל אינם מבינים שהחמיצו משהו. אמנם האחריות לכך מוטלת עליהם, אבל הניתוק הזה הפך למגפה: במחקר מאוניברסיטת אוהיו סטייט נמצא כי תופעת שליחת ההודעות תוך כדי צעידה גרמה לעלייה משמעותית במספר הפציעות. במחוז צ'ונגצ'ינג שבסין, המדרכות כוללות נתיב מיוחד לאנשים שאינם טורחים להרים את עיניהם ממכשירי הטלפון. ובעיר אַאוּגְסבּוּרג שבגרמניה ישנם רמזורים נמוכים בשביל אנשים שעלולים להחמיץ אורות אדומים ולסכן את חייהם.

שלוש נשים ברכבת בטוקיו, סמארטפונים

שלוש נשים ברכבת בטוקיו. תצלום: Bruno.T71

אנשים אינם מרימים מבט מהטלפון כי הם משכנעים את עצמם שהם מבצעים "מולטי-טאסקינג" (מספר פעולות בו-זמנית). בפועל מדובר פשוט בחוסר ריכוז (והנה, גם אני מדלגת בין טאבים ואפליקציות גם בשעה שאני כותבת את הטקסט הזה). מחקר מאוניברסיטת קליפורניה סטייט עקב אחרי תלמידי חטיבה, תלמידי תיכון וסטודנטים שקיבלו הוראה לערוך מחקר בנושא כלשהו במשך רבע שעה. לאחר שתי דקות החלו הנבדקים לאבד ריכוז, והם עברו לקרוא הודעות ולגלוש לאתרים לא רלוונטיים. הנבדק הממוצע החזיק מעמד שש דקות לפני שנכנע לפיתויי הרשתות החברתיות. אף על פי שצפו בהם, הנבדקים בילו רק כשישים וחמישה אחוז מזמן הניסוי במחקר. בהתחשב בכך שרוב הסטודנטים משקיעים הרבה יותר מרבע שעה ברצף בניסיון לבצע מטלות לימודיות, קל להבין כמה מעט הם מספיקים, וכמה קשה להם לעמוד בפיתוי לקרוא הודעות או לפתוח טאב נוסף בדפדפן, בייחוד אם הם משכנעים את עצמם שזה קשור לעבודה או ללימודים.

בסוף כל סמסטר הסטודנטים שלי מגישים סיכום המתעד את עבודתם לאורך 16 השבועות האחרונים. אני מבקשת מהם לתאר אילו כישורים מוחשיים הם רכשו ומה למדו על נטיותיהם האישיות. יש סטודנטים המגישים ניתוחים עצמיים כנים ומעמיקים. הם מתוודים על הרגלים רעים שפיתחו בזמן הלימודים באוניברסיטה, או על הרגלים רעים מימי התיכון שלא הצליחו להיפטר מהם, כמו דחיינות, התחמקות מהגהה וויתור על שעות שינה לטובת משחקי מחשב.

סטודנטים רבים מביעים ייאוש באשר לחוסר יכולתם לנהל את הזמן ולשמור על ריכוז. אמנם, מדי יום אני אומרת תודה על כך שפייסבוק וסמארטפונים לא היו קיימים בתקופת לימודיי באוניברסיטה, ובכל זאת אין מדובר בבעיה חדשה. סטודנטים תמיד מצאו דרכים מהנות יותר להעביר את הזמן מאשר כתיבת עבודות או למידה למבחנים. הם תמיד דחו את העבודה לרגע האחרון, אפילו אם לא חיכתה להם פעילות כיפית חשובה (או חשובה פחות). אבל כיום, גם סטודנטים שאינם דחיינים מטבעם, או כאלה שהיו מסוגלים להתרכז במטלות בעבר, מתקשים יותר ויותר להתגבר על הסחות הדעת.

בסמסטר הזה, סטודנט שהרשים אותי בתחילה ככוכב עולה, כתב בסיכום שהגיש לי בסוף הקורס:

"אני דוחה מטלות כל הזמן ומשאיר חלקים גדולים מאוד מהכתיבה לרגע האחרון, ולפעמים אפילו לכמה רגעים אחרי הרגע האחרון... גם עכשיו, את המטלה האחרונה והקלה ביותר השארתי לרגע האחרון, ואני ממשיך לדחות אותה. השעה שלוש לפנות בוקר, ובמקום לעבוד על הסיכום בריכוז, אני צופה בסרטון ביקורת על ערסל. אף פעם בחיי לא השתמשתי בערסל. יש לי בעיה קשה בגיוס מוטיבציה לעבודה, ואני לא מבין בדיוק למה זה המצב. אפילו כשהמשימות מעניינות אותי, כמו ב[שיעור הזה], ואפילו כשהן חשובות, אני עדיין מרגיש לפעמים, משום מה, חוסר דרבון מוחלט לשבת ולעבוד".

זה נשמע כמו תרחיש בסגנון "פלישת חוטפי גופות", כאילו השתלטו על הסטודנט כוחות שהוא אינו מודע להם ואינו מסוגל לשלוט בהם. מהם הכוחות האלה, בדיוק? והאם הוא – או כל אחד אחר – מסוגל לשלוט בהם?

בטח, ישנם מוצרים רבים שיכולים לעזור לסטודנטים ותלמידים לקצר את הגיחות המקוונות שלהם ולרסן את תיאבונם להסחות דעת. אבל המוצרים האלה חוסמים אתרי אינטרנט או מגבילים את השימוש באינטרנט – הם אינם חוסמים אס-אם-אסים או שיחות סקייפ, והם אינם מייצרים ריכוז. גם אם נדמה לכם שלא קשה כל כך לכבות את הטלפון או להשאיר אותו בבית כשיוצאים לספרייה או לשיעור, רוב האנשים אינם מרגישים בנוח לעשות זאת. ככלות הכול, שבעים וחמישה אחוז מהאמריקנים לוקחים את הטלפונים שלהם לשירותים. אנשים בגיל 18-24 בודקים את הטלפונים שלהם 74 פעמים ביום בממוצע. אבל למה?

התשובה הפשוטה היא שיש לנו אובססיה, אבל המונח הזה דורש ביאור. למרות שהעיסוק הבלתי פוסק בטכנולוגיה עלול לעורר בנו חרדה – המונח הרשמי הוא TechnoStressed – אנו מרגישים מחוייבים לבדוק ללא הרף את החשבונות השונים שלנו, רק מפני שאנחנו יכולים. רבים מאיתנו עושים זאת בגלל הפחד מהחמצה (FOMO). מכיוון שדברים רבים כל כך מתרחשים בכל רגע נתון, הרי שבכל שנייה של ניתוק אנו מחמיצים משהו בהכרח, ולעתים קרובות מתעורר בנו צורך כפייתי להיכנס לרשת ולראות מה השתנה מאז הביקור הקודם, או לוודא ששום דבר לא השתנה.

זוג הולך ברחוב שקוע בטלפון חכם

"אבודים באינטראקציה חברתית", תצלום: ריצו טן קאט

גם הציפיות התרבותיות והמקצועיות אחראיות במידת מה להתנהגות הזאת. מעסיקים – וגם סטודנטים - מצפים שנגיב למייל גם בערבים ובסופי שבוע, ורובנו מרגישים מחויבים לענות. הציפייה הזאת יוצרת לולאת משוב. וככל שאנו מתרגלים יותר ויותר לקבל תשובות מידיות, כך אנו ממעטים לחפש מידע בכוחות עצמנו. אני כבר לא יכולה לספור כמה פעמים תלמידים שלחו לי מייל רק כדי לשאול מתי שעת הקבלה שלי. אני כותבת בכל פעם אותה תשובה: "בדקו בעמוד הראשון של הסילבוס". הם כותבים לי בלי לבדוק אם המידע הזה נמצא בסילבוס, כי אני אמורה להיות נגישה להם ולענות על כל שאלה. זוהי אחת הסיבות העיקריות שאני לא קונה סמארטפון. אם יהיה לי סמארטפון, אני אבדוק את תיבת הדואר של העבודה בתאי שירותים בברים וארגיש מחויבת לענות לכל מייל, ולא רק שאני אשדר כך לסטודנטים שההתנהגות שלהם מקובלת, אלא שאני אלמד אותם שהיא כדאית. כשלמדתי באוניברסיטה, ההזדמנות היחידה לדבר עם המרצים מחוץ לכיתה הייתה בשעות הקבלה. האם כיתתּי את רגליי למשרדי המרצות והמרצים כדי לשאול מתי שעות הקבלה שלהם?

יש חוקרים הטוענים שאנו מכורים לטכנולוגיה שלנו. פסיכולוגים מתלבטים כבר שנים אם להוסיף את תופעת ההתמכרות לאינטרנט (Internet Addiction Disorder) למדריך ה-DSM ("התמכרות למשחקים מקוונים" מופיעה כעת במדריך בסטטוס "עילה לבדיקה נוספת"). התומכים בהוספתה טוענים שהתמכרות לאינטרנט נושאת בחובה את כל הרכיבים הקלאסיים של התמכרות: שימוש מופרז, תסמונת נסיגה, סבילוּת והשלכות שליליות. אבל קשה להבחין בין התנהגות כפייתית להתמכרות – יש פסיכולוגים שחושבים כי התמכרות לאינטרנט אינה הפרעה של ממש, אלא תופעת לוואי של שעמום או אומללות, ומסיבות אלה גם התמכרות לטלוויזיה אינה מוכרת רשמית כהפרעה.

נבדקים שמשתמשים באינטרנט בהפרזה, סובלים לעתים קרובות מבעיות כמו דיכאון, ולכן קשה לבודד את השימוש באינטרנט ולבחון אותו בפני עצמו. אבל מחקר שנערך בסין ובדרום קוריאה ממחיש את היקף בעיית השימוש המופרז באינטרנט. יותר מ-210 אלף ילדים בגילים 6-19 בדרום קוריאה עלולים להזדקק לטיפול תרופתי ואף לאשפוז בעקבות התמכרות לאינטרנט, והמדינה הכשירה יועצים במיוחד להתמודדות עם הבעיה הזאת. כעשרה מיליון מתבגרים סינים אובחנו כמכורים לאינטרנט. בסין יש תקנות המנסות להניא את האזרחים מלשחק באינטרנט יותר משלוש שעות ביום. ובדומה לדרום קוריאה ולסין, גם בארצות הברית יש כעת תוכניות לגמילה מהתמכרות לאינטרנט, כמו reSTART ליד סיאטל, מרכז האשפוז הראשון מסוגו במדינה.

מכורים לסמים משנים את התנהגותם כדי להשיג סמים ולצרוך אותם, אנשים רבים נוהגים באותו אופן בכל הקשור לטכנולוגיה – אנו כמהים להרגשה שהיא מעוררת בנו, משתוקקים "לקבל את המנה" שלנו. פסיכולוגים חושבים שהרשתות החברתיות יוצרות "מעגל דופמין" של השתוקקות וסיפוק. מספיק שנראה כי מישהו עשה לייק לפוסט שפרסמנו בפייסבוק, והדופמין יתחיל להזין את מרכז ההנאה במוח ויספק את ההשתוקקות. כשההשפעה הזאת תפוג, נשתוקק לה שוב.

הסמארטפונים אינם משנים רק את אופן ייצור הכימיקלים בגופנו, הם משנים גם את מוחנו. חוקרים מאוניברסיטת פריבּוּר בשווייץ מצאו הבדלים משמעותיים בין אנשים שמשתמשים בסמארטפונים ואנשים שלא משתמשים בהם. מכיוון שהם כותבים הודעות באגודלים וגוללים מסכים ימינה ושמאלה באצבע המורה, ישנה פעילות רבה יותר באזורים הקשורים לאצבעות אלה במוחותיהם של משתמשי הסמארטפונים. לא זאת בלבד, אלא שאזורי המוח האלה גדולים יותר. מחקר מאוניברסיטת סאסֶקס מצא כי אצל אנשים שמבצעים "מולטי-טאסקינג" במכשירים שונים, יש צפיפות חומר אפור מופחתת בפיתול החגורה הקדמי, אזור השולט בתפקוד הרגשי והקוגניטיבי שלנו. עדיין איננו יודעים אם שינוי זה בפיתול החגורה הקדמי מוביל ל"מולטי-טאסקינג", או שמא "מולטי-טאסקינג" מחולל שינויים בפיתול החגורה הקדמי. אבל אם האפשרות השנייה נכונה, ייתכן כי מוחותינו משתנים והולכים, והחוקרים עדיין לא יודעים אם זהו שינוי לטובה או לרעה.

נער שקוע בסמארטפון

נער שקוע בסמארטפון. תצלום: פבאק סרקאר

תהיה אשר תהיה השפעת הטכנולוגיה על מוחנו, ברור לי כמורה שאיכות הלמידה נפגעת. אני מאמינה שההתכתבות הבלתי פוסקת בסמארטפונים אחראית לכך שהסטודנטים שלי לא יודעים להשתמש נכון באפוסטרופים של שייכות (possessive apostrophes) [גרש המציין באנגלית יחסת שייכות – המתרגם] או אפילו מה המטרה בשימוש בהם. אני מקבלת עבודות על “planet Mar’s”, מחקרים על המתרחש ב-doctors offices, טיעונים לגבי robot’s effects on economy [כולם דוגמאות לשימוש לא נכון באפוסטרופים – המתרגם]. הסטודנטים של ימינו, הרגילים למעבדי תמלילים עם מנגוני תיקון שגיאות אוטומטיים, אינם מכירים את כללי הדקדוק ואינם חושבים שיש להם חשיבות – לפחות לא עד שיורד להם ציון על שגיאות דקדוקיות.

אבל זוהי רק דוגמה קטנה. מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת פלורידה מלמד כי הדברים שאנו קוראים משפיעים על סגנון הכתיבה שלנו, ובייחוד על המורכבות התחבירית. זה מסביר למה מרצים רבים מדווחים על ירידה מתמשכת במיומנות הכתיבה של הסטודנטים. מסתבר כי תוכן מקוון, הנוטה להיות כתוב בתחביר פשטני, משפיע על כתיבתם של הסטודנטים יותר מאשר קורסי כתיבה אקדמיים.

בעיה חמורה אף יותר היא האופן שבו הטכנולוגיה פוגעת בחשיבה ביקורתית. הנגישות הרבה למידע מפחיתה את הצורך לשכלל את הידע האישי שלנו ולשנן מידע – אפשר פשוט לחפש הכול בגוגל. חוקרים מיוניברסיטי קולג' בלונדון מדווחים כי קוראים נוטים לרפרף על מידע; כמעט לעולם אינם קוראים פעמיים; ומסתמכים על משהו שנקרא power browsing (רפרוף מהיר על כמויות מידע גדולות ברשת במטרה להבין את עיקרי הדברים), במקום פשוט לקרוא. "התמונה הרחבה שנגלתה לנו", מדווח המחקר, "היא שרוב הגולשים שמגיעים לאתרים מחקריים מגיעים רק לעמודים ספורים, שרבים מהם כלל אינם מכילים תוכן אמיתי, ובכל מקרה אינם מבלים בהם די זמן כדי לקרוא אותם במלואם". ייתכן כי התופעה הזאת מעידה על הופעת "צורה חדשה לחלוטין של קריאה מקוונת... שבבסיסה רפרוף על כותרות, עמודי תוכן ותקצירים". מריאן וולף (Wolf), פסיכולוגית התפתחותית מאוניברסיטת טאפטס במסצ'וסטס, טוענת כי: "איננו רק הדברים שאנו קוראים. אנחנו גם האופן שבו אנו קוראים". היא מוסיפה כי הרגלי הרשת שלנו עלולים לגרום לנו לאבד את היכולת לקרוא בעיון, בקפידה ובביקורתיות.

גילוי נאות: אני משתמשת בטכנולוגיה בכל שיעור, ובעיקר אני משתמשת במקרן LCD המחובר למחשב הנייד שלי כדי לעורר דיון ולבחון טקסטים בכיתה. הסטודנטים שלי מגישים מטלות דרך אתר אינטרנט. אני מוסיפה הערות ׳בוורד׳, ואז מעלה את ההערות לאתר. אמנם אני מתגעגעת לימים שבהם הייתי הולכת לבדוק עבודות מודפסות בפארק, אבל הגישה העכשווית ידידותית יותר לסביבה, שום דבר לא הולך לאיבוד, ואין ויכוחים לגבי המועד שבו התלמידים הגישו את המטלה. ואני יכולה גם להעתיק ולהדביק דוגמאות מהמטלות השונות כדי לדון בהן בכיתה.

יש תועלות ברורות לשימוש בטכנולוגיה וברשתות החברתיות ככלי עבודה, ואני מנסה ללמד את הסטודנטים שלי להשתמש בהן כראוי. אני מבקשת מכולם לפתוח חשבון טוויטר ולעקוב אחרי כתבי עת, חוקרים, ארגונים וחוגים אקדמיים בתחומים שהם עוסקים בהם. אנחנו מצייצים נושאי עבודות ושאלות מחקר זה לזה כדי להכריח את עצמנו להיות תמציתיים וברורים. אני מלמדת אותם איך להשתמש בוויקיפדיה ככלי למחקר ראשוני, למציאת מונחי מפתח ונושאים מרכזיים לדיון, ולאיתור מקורות מידע. אנחנו מתעמקים בדיוני רֶדיט ובקבוצות פייסבוק הקשורים לנושאי המחקר שלנו. אין סיבה להתעלם מהאתרים האלה או להימנע מהם בכוונה – הסטודנטים ייכנסו אליהם בכל מקרה, אז עדיף כבר שילמדו איך לעשות זאת באופן אחראי ומועיל.

יחסית לדור שגדל ברשת, הם יודעים מעט מאוד על הערכת תוכן בעולם הווירטואלי הנרחב, ולכן אנו דנים באריכות בדרכים להעריך את תקפותו של מידע מקוון. בין אם הטכנולוגיה היא מכשיר של קדמה ובין אם היא מכשיר של ניוון, מכשיר של חיבור או של בידוד, של ידע או של שטיפת מוח, אנו נפיק תועלת אם נכיר לעומק אותה ואת השפעותיה.

בסמינרים שאני מעבירה על כתיבה בנושאי רובוטיקה וטכנולוגיה, הסטודנטים שלי חוקרים את השאלות שהצגתי במאמר זה. בשעה שאצבעותיהם של הסטודנטים שלי נעות על גבי השולחנות ומחקות את תנועת ההקלדה שהם רוצים נואשות לבצע באותו רגע, אנו מדברים על האופן שבו הטכנולוגיה השתלטה עלינו. הסטודנטים כותבים עבודות על התמכרות לאינטרנט, על השלכות השימוש בסמארטפונים, על האינטרנט של הדברים, על הצד האפל של טכנולוגיות לבישות. ובכל זאת, הם ממחישים בעצמם את כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם. אחת הסטודנטיות שלי הודתה שהיא אינה מצליחה שלא לגלוש ברשת כשהיא משתמשת במחשב הנייד שלה בכיתה, ובכל זאת היא אינה משתמשת בדף ועט.

אני דורשת מהם לערוך סקרים, ורבים מנסים לבדוק אם בני גילם מכורים לאינטרנט. לעתים קרובות סטודנטים אינם מודים שהם "מכורים", אבל מתוודים שהם משתמשים בטלפונים ובמחשבים שלהם 12 שעות ביממה. כשאנחנו מדברים על אבטלה שמקורה בטכנולוגיה, הם מתעקשים בתוקף שבני אדם טובים יותר ממכונות, ובכל זאת חוששים לגבי אפשרויות התעסוקה שלהם. הם נרתעים מעצם המחשבה שבני האדם עלולים להתמזג עם מכונות. יכול להיות שהטלפונים שלכם יושתלו בגופכם, אני אומרת להם. לעולם לא תשכחו אותם או תאבדו אותם – הם ילוו אתכם בכל זמן, לכל מקום.

אבל הם לא משתכנעים. רובם מגיבים בספקנות למושג ה-Homo Evolutis של חואן אנריקֵס (Enriquez), קרי הגלגול הבא שלנו, מין השולט באבולוציה שלו. אבל כשאני מבקשת מהם להגדיר מה מייחד את בני האדם, או למה הטכנולוגיה אינה אמורה להפוך לכוח דרוויניסטי, הם מתקשים למצוא סיבות. אולי הם פוחדים מהשינוי הזה לא פחות מכל אחד אחר, למרות גילם והקשר האינטנסיבי שלהם עם הטכנולוגיה. כך או כך, אני רוצה שהם ירחיקו אותנו מהאפוקליפסה הטכנולוגית במקום לדהור היישר לתוכה, אף על פי שהרבה יותר מורכב לחזור לדואר פיזי או להשתמש בספרייה אמיתית עם ספרים מודפסים.

כפי שטוענת אנתרופולוגית הקיבורגים אמבר קייס, הטכנולוגיה מחוללת בנו אבולוציה בדיוק כפי שאנו מחוללים בה אבולוציה, ולמעשה כבר הפכנו לקיבורגים. אמנם המונח "קיבורג" מעלה דימויים של דמויות מדע בדיוני כמו רובוקופ או איירון מן, אך קייס טוענת כי מכשירים אינם חייבים להיות מושתלים בגופנו כדי שנהיה מחוברים אליהם, או כדי שלא נהיה מסוגלים לתפקד בלעדיהם. אין דוגמה טובה יותר מאשר כיתת הלימוד, אך די להציץ סביב ברכבת, במסעדה או ברחוב כדי לראות שלא רק הסטודנטים הפכו לקיבורגים.

אני מנסה ללמד את הסטודנטים שלי לקשר בין רעיונות ולהשתמש במקורות בלתי צפויים, כמו משל המערה של אפלטון. האסירים במערה כבולים בשלשלאות כשפניהם לקיר, ועל הקיר מוטלים צללים ותו לא. הם לעולם אינם רואים דבר ישירות, כי אינם יכולים לסובב את הראש. דיבורים הופכים לבליל של רעשים. קיר המערה הוא כל עולמם. אחד האסירים משתחרר ומגלה את העולם החיצוני. העולם מציף את חושיו – הוא מדהים ומלא פלאות שמעולם לא העלה בדעתו. הוא חוזר למערה כדי לחלוק את תגליתו עם האסירים האחרים, אבל הם אינם מזהים אותו ואינם מבינם אותו. האסיר רכש ידע שהאחרים אינם מסוגלים להבין, וכעת הוא מתקיים במציאות נפרדת.

אני שואלת את הסטודנטים שלי איך המשל הזה נוגע לדברים שלמדנו על טכנולוגיה. ידיים נמתחות אל על. "האנשים בתוך המערה מייצגים אנשים בלי טכנולוגיה, אנשים שתקועים בימי הביניים. האסיר המשוחרר מייצג את האופן שבו הטכנולוגיה פותחת בפנינו צוהר לעולם חדש", אומר אחד הסטודנטים, והאחרים מהנהנים בהסכמה. זוהי פרשנות סבירה לחלוטין, אבל אני מבקשת מהם לחשוב על המשל במהופך. הם בוהים בי במבט ריק. בסופו של דבר סטודנטית שקטה ונבונה שיושבת לבדה, מרימה את היד.

"טוב...", היא מתחילה בהיסוס, "אפשר לומר שהאנשים במערה הם אלה שיש להם אובססיה לטכנולוגיה. אלה שמשחקים במחשב כל היום, ששולחים מאה אס-אם-אסים ביום, שהחיים הווירטואליים שלהם אינם מוחשיים יותר מהחיים האמיתיים שלהם. אולי הם אלה שנותרו מאחור בימים אפלים, ודווקא האנשים שמסוגלים להניח בצד את המכשירים שלהם ולצאת אל השמש הם הנאורים". אני רוצה למחוא לה כפיים, להתייפח מרוב הקלה ולהודות לה על שהעזה לטעון כי לפעמים אנחנו לומדים יותר כשאנחנו מכבים את הטכנולוגיה ומרימים מבט. אני מתסכלת סביב כדי לבחון את תגובותיהם של הסטודנטים האחרים, אבל רובם בוהים בחלל או מתקתקים במקלדותיהם בפנים חתומות.

קמבודיה, ילדים, כיתה, כתיבה בלוח

כיתה בבית-ספר יסודי בקמבודיה: כותבים ביד, מתקשרים בכיתה. תצלום: Global Initiative For Education

אבל יש תקווה, ולפעמים היא מגיעה בצורות בלתי צפויות, כמו מדיניות הטלפון שלי. יש סטודנטים שמסרבים לשיר או לרקוד, וכמעט גורמים לי להתחרט שהכנסתי את הכלל הזה לסילבוס. מייאש להבין שהעניין הזה עומד להיות מאבק מתמשך, ושאין לי ברירה אלא לעמוד על שלי כי אם אכנע אאבד את כבוד התלמידים ואתקשה ללמד אותם. לא תמיד היה לי קל לאכוף את הכלל הזה, אך בו בזמן הוא נתן לי – ולהם – הזדמנויות להפגין יצירתיות.

כשטלפון השייך לתלמיד זר מצלצל בכיתה, אני מעודדת אותו לשיר בשפת אמו. לשאר התלמידים אין מושג מה המילים או מה הסולם הנכון – אנחנו רק מקשיבים ביראת כבוד ומתפעלים מגודלו של העולם. שמעתי שירים בהולנדית, מנדרינית ותורכית: שיעורים קצרים בתרבות, באדיבות המדיניות שלי. באחד השיעורים צלצל טלפון  של סטודנט עם גיטרה, ובתום השיעור הוא ניגן לנו שיר של בוב דילן מתחילתו עד סופו. השנה היה לי סטודנט שביצע את ריקוד הרובוט – בחירה הולמת במיוחד לסמינר העוסק בבינה מלאכותית.

הסיפור האהוב עלי קשור לסטודנט ביישן בשם כריס. הטלפון שלו צלצל באחד השיעורים, ואני אמרתי לו להתחיל לחשוב על השיר שהוא יבצע עבורנו. עד סוף השיעור כבר שכחתי את התקרית, אבל סטודנט אחר בשם ארון הזכיר לי אותה – משום מה הוא לא היה מוכן לתת לכריס להיחלץ מהכיתה בשלום. כריס קם על רגליו ללא התנגדות ושר לנו את Build Me Up Buttercup מאת ה-Foundations (1968), השיר האחרון שהייתי מצפה לשמוע מנער בן תשע עשרה שהגיע לכיתה בסקייטבורד. במהלך הפזמון האחרון הצטרף אליו ארון בשירה. עד מהרה החלו כל התלמידים לשיר ולתופף על שולחנותיהם לפי הקצב. הם פקחו אוזניים, הביטו זה בזה ושכחו מהטלפונים.

ג'ואל רֶנְסְטרוֹם (Joelle Renstrom) היא כותבת שפרסמה ב-Slate ובכתבי עת נוספים. היא מלמדת כתיבה ועריכת תחקיר באוניברסיטת בוסטון, וכותבת את הבלוג Could This Happen העוסק בקשר בין מדע ומדע בדיוני.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: בלילה, עם מחשב וסמארטפון. תצלום: Arthur Debat, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ואל רנסטרום, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מזוגגי מבט והלומים

01
צבי

אחד המאמרים הכי חכמים שהגיעו לפה.

רק אתמול פגשתי חבר איש היטק מנכ"ל בחברה לפיתוח מערכות הגנה לסלולר. שהראה לי שבנוסף לסמארטפון הוא מחזיק בכיס טלפון הכי פשוט. מדי יום הוא מכבה את הסמארטפון למספר שעות ומדליק את הטלפון הפשוט עבור שיחות חשובות באמת ממשפחה וחברים

02
יאנוש

מאמר מרתק ומאוזן. כפי שאמר פרופ' לחינוך מהאונ' העברית, במאה הקרובה רק לעשירים יהיה זמין חינוך פשוט ופעלתני. העניים יטומטמו במסכים וכפי שנכתב כאן, אולי ידעו לגלול אך לא כ"כ לחשוב.

05
דני

יש לצערי פיגור מתמשך בהתכוננות של משרד החינוך וגם האוניברסיטאות למצב הזה. התלמידים חיים במאה ה- 21 אבל חוזרים בכיתה למאה ה- 20 ואפילו קודם. יש יתרונות וחסרונות לשימוש המאסיבי בסמארטפונים וברשתות החברתיות אבל חסרון קריטי בהכנת המורים והתלמידים להתמודד עם מידע בלתי בדוק ברשת ועם ה- FOMO.

06
אור

הנושא עניין אתכם? שווה לבוא ולשמוע הרצאה בנושא, וגם.. מה יוצא לנו מכל המצב הזה?
אפס בהקשבה (הקשב הנעלם), יום רביעי 21.12.16 טוקהאוס
https://www.goshow.co.il/event/order/4102/10572/%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%9F-%D7%A9%D7%97%D7%A8-%D7%90%D7%A4%D7%A1-%D7%91%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%91-%D7%94%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%9D