מי הכי נהדר ביקום שלנו?

הטענה שהיקום נוצר עבורנו, בני האדם, מובילה למסקנות בעייתיות ואפילו מגוחכות. אולי נלמד לנהוג זה בזה וביתר היצורים כפי שאנחנו רוצים לחשוב שאנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ברוכים הבאים ל"עיקרון האנתרופי", או "התכנון התבוני" של היקום כולו. קל לתאר אותו, אבל קשה מאוד לקטלג: הוא עשוי להיות שאלה מדעית, מושג פילוסופי, טיעון דתי – או שילוב כלשהו של כל אלה. העיקרון האנתרופי טוען כי אם תופעות כמו קבוע הכבידה, המטען החשמלי המדויק של הפרוטון, מסת האלקטרונים והנויטרונים ומספר מאפיינים משמעותיים אחרים של היקום היו שונים ולו במעט, חיי האדם לא היו מתאפשרים. על פי המצדדים בטענה זו, היקום מכוונן במדויק כדי לאפשר את חיי בני האדם.

האם נסכים לחשוב שהופעת ההומו ספיאנס ושגשוגו הייתה רק תופעת לוואי בלתי צפויה?

הטענה הזו מעוררת שאלות רבות. ראשית, מי הוא שלכאורה מכוונן כך עבורנו את הקוסמוס? (התשובה ברורה מאליה, בעיני המצדדים: אלוהים). שנית, על מה נסמכת הטענה כי הקבועים הפיזיקאליים ביקום כזה נקבעו במדויק עבורנו ולא כדי לאפשר דווקא את התפתחותם של הוומבטים שעירי האף, או אולי את צמיחת החיידקים והנגיפים, שמספרם עולה על שלנו עשרות מונים? ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דגלאס אדמס (סדרה שהספר הראשון בה ראה אור ב-1979), עכברים הם "יצורים היפר-אינטליגנטים ורב מרחביים" האחראים ליצירת כדור הארץ. ומה אם היקום אינו אנתרופי [מיועד לבני אדם] אלא עכברו-תרופי, והופעת ההומו ספיאנס ושגשוגו הייתה רק תופעת לוואי בלתי צפויה, סוג של "תועלת שולית"?

בספרו "סלמון הספק" (משנת 2002), אדמס מציע זווית ראייה רחבה יותר, ולשם כך הוא פיתח את מה שנודע בכינוי "תיאוריית השלולית":

"דמיינו שלולית המתעוררת בוקר אחד וחושבת: 'העולם הזה, שבו מצאתי את עצמי, הוא עולם מעניין – החור הזה שבו מצאתי את עצמי הוא מעניין – הוא מתאים לי במדויק, לא? למעשה, מדהים כמה הוא מתאים לי, הוא בטח נוצר במיוחד כדי שאני אתקיים בתוכו!"

אגם, מקווה מים, יער טרופי

ואולי כל היקום נוצר בדיוק עבור האגם הקטן הזה? ואולי עבור היער? או אחד העצים? תצלום: סיד סוגו'אן

נראה כי אדמס העדיף את העיקרון השלוליתו-תרופי. או לפחות, כך העדיפה השלולית.

לפי העיקרון השם את האדם במרכז היקום, המיקום שלנו ביקום הוא בהכרח פריבילגי, בכך שהוא מתאים לקיומנו כצופים

אבל אולי כדאי שאתייחס ברצינות רבה יותר לרעיון שהעסיק לא רק תיאולוגים וסטיריקנים אלא גם לא מעט פיזיקאים עיקשים. האסטרופיזיקאי האוסטרלי ברנדון קרטר טבע את המונח "העיקרון האנתרופי" בכנס בקרקוב, פולין, בשנת 1973, במסגרת חגיגות 500 שנה להולדת קופרניקוס. קופרניקוס סייע לסלק את המחשבה הקודמת על אודות מרכזיותו של כדור הארץ, ולפיכך גם של האנושות – שאותה העיקרון האנתרופי מאיים (או מבטיח) להשיב על כנה. בעיני קרטר, "המיקום שלנו ביקום הוא בהכרח פריבילגי, בכך שהוא מתאים לקיומנו כצופים". במילים אחרות, אילו היקום לא היה בנוי באופן המאפשר לנו להתקיים, ולכן גם להבחין בתכונותיו המיוחדות, אז – וזה אמור להיות מובן מאליו – לא היינו כאן כדי להתפעם מכך שהוא מתאים במדויק לקיומנו!

ב"קיצור תולדות הזמן" (משנת 1988), הפיזיקאי הבריטי המנוח סטיבן הוקינג תיאר מספר קבועים פיזיקליים ותופעות אסטרופיזיות שנדמה כי הן תואמות את העיקרון האנתרופי. הוקינג ציין כי "אילו קצב ההתפשטות שנייה לאחר המפץ הגדול היה קטן ולו במאית של אלפית של מיליונית המיליונית, היקום היה קורס מחדש לפני שהיה מגיע לגודלו הנוכחי". בקיצור, שינוי זעיר כל כך שקשה אפילו לדמיינו, היה גורם לכך שהמפץ הגדול היה הופך לסוג של "מעיכה גדולה".

אלברט איינשטיין סבר ש"הקבוע הקוסמולוגי", שהוא הציג בשנת 1917, הוא "הטעות הגסה ביותר שלו". אולם נדמה כי העיקרון האנתרופי מסרב להיעלם. איינשטיין הוטרד מהאפשרות שכוח הכבידה יגרום ליקום לקרוס אל תוך עצמו (המעיכה הגדולה), ולכן הוא המציא קבוע – כך, משום מקום – שסיפק משיכה נגדית, וגרם ליקום להישאר יציב. הפיזיקאי האמריקני סטיבן ויינברג – שלא היה אדם דתי – מציין שאילו הקבוע הזה, שאושש בינתיים, היה גדול ולו במעט, היקום היה מתפוגג. הוא לא היה מפסיק להתרחב בקצב שהיה מונע את היווצרות הגלקסיות, ובוודאי לא מאפשר יצירת כוכבים או יונקים כמותנו.

טיכו ברהה, גאוצנטרי

היו ימים: המודל האסטרונומי של טיכו ברהה - עד המאה ה-16, כדור הארץ במרכז, והשמש והירח חגים סביבו. תצלום: Fastifission, ויקיפדיה

בשנת 1961, הפיזיקאי האמריקני רוברט דיק סיפק תחמושת נוספת לעיקרון האנתרופי, כשציין כי גילו של היקום משקף גם הוא סוג של התאמה מדויקת כזו לקיומו של האדם. על פי דיק, בגיל 14.5 מיליארד שנה בערך, היקום שלנו נמצא במקום המושלם, לא צעיר מדי וגם לא קשיש מדי, אלא מתאים בדיוק. לו היה צעיר יותר – כלומר, אילו המפץ הגדול היה מתרחש בעבר הקרוב יותר – לא היה לנוקליאוסינתזה די זמן למלא את היקום ביסודות הכבדים מן המימן וההליום. לא היו נוצרים כוכבי לכת בינוניים וסלעיים, כלומר אנו לא היינו קיימים. באותו אופן, אילו היקום היה קשיש בהרבה מכפי שהוא, מרבית הכוכבים היו מזדקנים והופכים לננסים לבנים ואדומים. אלה היו קשישים מכדי להישאר חלק ממה שהאסטרופיזיקאים מכנים "הרצף המרכזי", ולא היו מסוגלים לקיים מערכות כוכבי לכת יציבות. ארבע האינטראקציות הבסיסיות המחברות מסה עם אנרגיה – כבידה, משיכה ודחייה אלקטרומגנטיות וכוחות הגרעין "החלשים" ו"החזקים" – גם הם כנראה מאוזנים במדויק, כדי ליצור חומר, ובסופו של דבר גם חיים. חברו את כל אלה יחד ותקבלו טענות רבות משקל התומכות בעיקרון האנתרופי.

אולם לא כולם מסכימים עם הטענה כי התנאים החיוניים לקיומו של יקום המאפשר חיים הם שבריריים כל כך. "הפרמטרים של היקום שלנו", כותב האסטרופיזיקאי פרד אדמס מאוניברסיטת מישיגן, "יכלו להיות שונים מאוד, ועדיין לאפשר את קיומם של כוכבים וכוכבי לכת שמאפשרים התפתחות של חיים". במה להאמין?

חשוב לשים לב לכך שהעיקרון האנתרופי מתקיים בשתי צורות עיקריות: עיקרון "חזק" ועיקרון "חלש". במילים פשוטות מאוד, העיקרון החלש הוא טלאולוגי. הוא קובע כי, ממש כפי שקרטר ציין, כל מצב שניתן לראות ביקום מחייב את קיומו של צופה. במלים אחרות, אם הקבועים הללו היו שונים, לא היינו כאן כדי להיטרד על ידם. לכך הוסיף הוקינג, שאפילו שינוי זעיר שבזעירים הקבועים מאפשרי החיים של הפיזיקה הבסיסית ברב-יקום המשוער הזה, היו עשויים "ליצור יקום שהיה אולי יפה מאוד, אבל לא היה מכיל איש שיוכל להתפעם מן היופי הזה". הגרסה החלשה של העיקרון האנתרופי מציבה, אם כך, בעיה לוגית.

"מה שמעניין אותי באמת זה האם לאלוהים הייתה ברירה כשיצר את העולם", אלברט איינשטיין

הגרסה החזקה שונה מאוד. במהותה היא ביטוי דתי, הטוען כי ישות אלוהית כלשהי יצרה את היקום כדי שיתקיימו בו בני אדם. גרסה חזקה עוד יותר כונתה בשם "העיקרון האנתרופי הסופי", כלומר, "עיבוד מידע תבוני חייב להתקיים ביקום, וברגע שהוא מתקיים, הוא לעולם לא יגווע". מרטין גרדנר, שכתב על מתמטיקה ומדע בעיקר ב-Scientific American, כינה זאת בשם "העיקרון האנתרופי המגוחך לחלוטין" (ובראשי תיבות אנגליים רבי משמעות: CRAP).

ההנחה האנתרופית, בגרסתה החלשה, החזקה או הסופית, עוררה תגובות רציניות ומעניינות יותר. אחת מהן כלולה בהערה של איינשטיין: "מה שמעניין אותי באמת זה האם לאלוהים הייתה ברירה כשיצר את העולם". זו הייתה דרכו של איינשטיין לשאול אם המאפיינים המורכבים של היקום הפיזיקלי, כמו מהירות האור, מטענם של האלקטרון והפרוטון וכן הלאה, הם אכן קבועים, או שעשויות להיות להן חלופות. אם הם קבועים, יתכן שהם עוצבו מתוך מחשבה על חיים המבוססים על פחמן, אבל אז מלכתחילה לא מדובר ב"פרמטרים חופשיים". שימו לב שאיינשטיין שאל אם חוקי הפיזיקה הבסיסיים ביותר הם שלמעשה קבעו את הקבועים הפיזיקליים ביקום כערכים היחידים האפשריים, בהתחשב בטבעה של המציאות, ולא יועדו לתכלית סופית כלשהי –  כלומר, קיומנו שלנו. כרגע, פשוט איננו יודעים האם האופן שבו העולם פועל הוא האופן האפשרי היחיד. כלומר, האם החוקרים והקבועים הפיזיקליים שגילינו כרוכים אלה באלה באופן כלשהו, בהתאם לחוק פיזיקלי וללא כל קשר להופעת בני האדם או כל דבר אחר.

תפוח, תפוחים, עץ תפוחים

תפוחים. אם יתנתקו מהעץ, הם יפלו למטה. תצלום: מריה חראפובה.

היקום הוא מקום גדול, ולמרות ההיקסמות המובנת שלנו מן העיקרון האנתרופי, האמת הבוטה היא שכמעט כולו אינו מתאים לקיומם של חיים –  לפחות לא חיים כמו שלנו, המבוססים על פחמן ותלויים במים. בהתחשב בשפע המקומות האפשריים האחרים, אילו בני האדם היו מתקיימים לגמרי במקרה, היינו מוצאים את עצמנו (להרף עין בלבד) במקום כלשהו קר וריק מאוד בחלל החיצון ומתים כמעט מיד. האם הדבר היה תורם למסקנה שעצם קיומנו הוא הוכחה לקיומו של מתכנן מטיב? אבל אנחנו איננו תוצאה של תהליך אקראי לגמרי: אנחנו מוצאים את עצמנו מאכלסים את כוכב הלכת השלישי מן השמש, שיש בו די חמצן, מים זורמים, אקלים מתון וכן הלאה. אין זה מקרה שאנחנו מאכלסים כוכב לכת המתאים לחיים, ולו בגלל שלא היינו שורדים אלמלא היה כזה. העובדה שכדור הארץ אינו מצבור גזים עצום אינה מדהימה יותר מהעובדה שהרגליים של כולנו, בין אם אנו גבוהים או נמוכים, תמיד ארוכות מספיק כדי להגיע לקרקע.

וישנה שאלה נוספת –  שאינה בהכרח עמוקה יותר, אך אולי מבלבלת יותר. לפני יותר משלוש מאות שנה, בפרק על "עקרונות הטבע והחסד, המבוססים על היגיון", מתוך "כתבים ומכתבים פילוסופיים" משנת 1714, הפילוסוף, המתמטיקאי והפיזיקאי הגרמני גוטפריד לייבניץ ציין כי "השאלה הראשונה שיש לנו זכות לשאול תהיה 'למה קיים דבר, ולא האין?' (אני מחבב במיוחד את תשובתו של הפילוסוף האמריקני סידני מורגנבסר ללייבניץ, לפיה 'אם דבר לא היה קיים, גם אז היית מתאונן!') אבל  קיים דבר מה, וכמובן, אלמלא כך לא הייתה כל אפשרות להתאונן. זו אינה רק תשובה לשאלה האם היקום כוונן במיוחד עבורנו. היא מצביעה גם על שילוב כללי יותר בין נתונים סטטיסטיים, לוגיקה והיגיון פשוט, כלומר ההבדל בין ההסתברות לפני ואחרי התרחשות האירוע.

למשל, הפילוסוף האנגלי-קנדי ניאל שאנקס מבקש שנדמיין את עצמנו מערבבים חפיסת קלפים ואז מחלקים אותם כשפניהם כלפי מטה. מהי הסבירות שמישהו יוכל לצפות את הרצף כולו, מראש, ובלי לרמות? הסיכוי לנחש נכונה את הקלף הראשון היא אחת לחמישים ושתיים. הסיכוי לנחש נכונה את שני הקלפים הראשונים היא 1/52 x 1/51 = 1/2652  כך שהסיכוי לנחש את הסדר הנכון שבו הונחו קלפי החפיסה כולה הוא 1/52  עצרת. זוהי הסתברות זעירה להחריד, משהו כמו אחת לעשר ואחריו שישים אפסים. עם זאת, גם האפשרויות הכמעט בלתי סבירות, חייבות להתרחש איכשהו, ובאופן פלאי, הן התרחשו!

לא פחות מנס יידרש כדי לחשב במדויק איפה ייפול בסופו של דבר כדור גולף שנחבט. אבל התוצאה –  כל מקום שבו נחת לבסוף הכדור –  אינה נס כלל וכלל

חשבו על ההסתברות שלפני ואחרי אירוע פשוט, כמו מקומו של כדור גולף לפני ואחרי שהשחקן חבט בו. לא פחות מנס יידרש כדי לחשב במדויק איפה ייפול בסופו של דבר הכדור. אבל התוצאה –  כל מקום שבו נחת לבסוף הכדור –  אינה נס כלל וכלל. היא גם אינה הוכחה להתערבות אלוהית, וגם לא לכך שמגרש הגולף תוכנן במיוחד כדי לאפשר את מיקומו הסופי של הכדור, משום שהוא חייב היה לנחות במקום כלשהו. ההתפעלות שלנו מעובדת קיומנו (ביקום שמאפשר את הקיום הזה) דומה לתדהמתו של כדור הגולף מהעובדה שהוא נחת לבסוף במקום שבו נחת.

ישנם דרכים והקשרים רבים שבהם ניתן לפרש את מה שאפשר לכנות בשם הפתעת קיומנו, ואף אחד מהם אינו מחייב להסיק תכנון אלוהי. כל אדם קיים בזכות המפגש בין ביצית מסוימת (בערך אחת מתוך חמש מאות שבויצו בחייה של אמו) ובין זרע מסוים (אחד מתוך כמאה וחמישים מיליון שאביו פלט בכל פעם). מנקודת המבט של העיקרון האנתרופי וההיגיון שבבסיסו, כל פרט באוכלוסיית בני האדם המונה כ-7.5 מיליארד פרטים, יכול להתעקש ולטעון כי הוא עצמו תוכנן במכוון, וקיומו הוא הוכחה לעיקרון האני-תרופי.

לשם הדגמה רחבת טווח יותר, חשבו על אסטרואיד צ'יקצ'לוּב, אשר התרסק לפני 66 מיליון שנה אל תוך מה שהוא היום חצי האי יוקטאן במקסיקו. בסופו של דבר, הוא הניע שרשרת אירועים שחיסלה את הדינוזאורים, ופינתה את המקום לעליית היונקים. האם עלינו לראות בהשפעת האסטרואיד הוכחה לכך שהכוונון העדין של כוכב הלכת שלנו לא צלח, ונדרשה התנגשות קטסטרופלית עם גרם שמיים ענק כדי להכין את המקום לחיים האנושיים? האם חיסול הדינוזאורים היה נזק שולי, בדרך להגשמת היעד הסופי שהוא יצירת ההומו ספיאנס, כ-65 מיליון שנה לאחר מכן?

דינוזאור, טריסרטופס

במותו ציווה לנו את החיים? שלד של דינוזאור טריסרטופס. מוזיאון הטבע בלוס אנג'לס, תצלום: MathKnight, ויקיפדיה

לפיזיקה ישנם הסברים אפשריים נוספים למה שמתחזה ככוונון עדין קוסמי. אחד המעניינים שבהם הוא אפשרות קיומם של יקומים מקבילים, הסבר החוזר ונוגע בשאלת ההסתברות לפני ואחרי התרחשותם של אירועים, אולם מזווית אחרת. הנה דבריו של האסטרופיזיקאי הבריטי מרטין ריס:

"אולי יש ליקום משהו במשותף עם חנות בגדים רגילה: אם לחנות יש מלאי גדול, אנחנו לא מופתעים למצוא בה חליפה שמתאימה לנו. ממש כך, אם היקום שלנו נבחר מתוך ריבוי יקומים מקבילים, לא נופתע אם ייראה לנו מתוכנן או מעוצב בקפידה עבורנו".

שאנקס טוען כי היפותזת היקומים המקבילים "עושה ליקום האנתרופי את מה שעשתה ההיפותזה ההליוצנטרית של קופרניקוס לחזון הקוסמולוגי שבו כדור הארץ הייתה המרכז הקבוע של היקום". לאחר קופרניקוס (וקפלר, גליליאו ואחרים), הארץ מוכרת לנו ככוכב לכת אחד מני רבים. מעניין לציים כי אף שהוא חולל פיחות במעמדו של כדור הארץ, קופרניקוס עצמו הציב את השמש במרכז היקום, ממש כפי שהניח שמסלולי הכוכבים הם מעגלים מושלמים. זו הייתה ההנחה המקובלת בראשית ימיה של האסטרונומיה והיא התבססה על המחשבה כי "הגופים השמימיים" הם מושלמים, ממש כפי שמעגלים הם מושלמים מבחינה גיאומטרית. גם גליליאו סבר כי מסלולי הכוכבים הם מעגליים. המתמטיקאי ואסטרונום הגרמני יוהאנס קפלר  –  אשר השתמש בנתונים שאסף עמיתו האסטרונום טיכו ברהה  –  הוא שהראה לעולם כי מסלולים אלה הם אליפטיים. כמו גוף האדם, היקום רחוק מלהיות מושלם. אבל כמו גוף האדם, הוא מספיק טוב כדי לאפשר את קיומנו.

יכול להיות שישנם אי-שם יצורים הרוחצים להם בהנאה גדולה במה שביולוגים ארציים מכירים כקרינה קטלנית או אף משגשגים ללא האנרגיה הנדרשת לקיומם של יצורים כמונו

באשר לאפשרות קיומם של חיים חוץ-ארציים, סביר (אם כי לגמרי לא בטוח) שכאלה יתקיימו באחד או יותר מכוכבי הלכת החוץ-שמשיים, אסטרואידים או אולי כוכבי שביט, ולא בכוכב-שבת או סתם כך, מרחפים להם בחלל. כוכבי לכת חוץ שמשיים כאלה יהיו חייבים להיות קשורים לכוכבי-שבת אשר, למשל, אינם פולטים קרינה רבת עוצמה מסוג רנטגן או קרינה אחרת. כל זה בהנחה שאנו מדברים על "החיים המוכרים לנו". יכול להיות שישנם אי-שם יצורים הרוחצים להם בהנאה גדולה במה שביולוגים ארציים מכירים בעוצמת קרינה קטלנית או המתקיימים, ואף משגשגים, ללא האנרגיה הנדרשת לקיומם של יצורים כמונו.

שבתאי, כדור הארץ

כדור הארץ ושבתאי, פוטו-מונטז'. תצלום: נאס"א, ויקיפדיה

מכניקת הקוונטים מציעה פתרון אפשרי נוסף לתעלומה האנתרופית, פתרון שנדמה כי הוא מוזר אף יותר מהיפותזת היקומים המקבילים. על פי תיאוריה זו –  אותה תיאוריה שבין השאר הובילה לבנייתו של המחשב האמיתי מאוד שעליו אני כותב –  חומר, ברמתו הבסיסית ביותר, מורכב מפונקציות גל הסתברותיות אשר הופכות ל"מציאות" רק כאשר צופה מודע מתערב או מודד או תופש אותן. בניסוי שני החרכים הנודע, האור מתגלה כחלקיק או גל רק אחרי שהוא נמדד כך או אחרת. הפוטונים קיימים כישות שברור כי היא זו או אחרת רק לאחר המדידה.

הפיזיקאי התיאורטי האמריקני ג'ון וילר, מחלוצי מכניקת הקוונטים (מי שתבע את המושג "חור שחור", ובין תלמידיו היה חתן פרס נובל ריצ'רד פיינמן) הציע את "העיקרון האנתרופי ההשתתפותי", לפיו –  תאמינו או לא –  היקום חייב לכלול יצורים מודעים (שאינם בהכרח אנחנו) כדי שיוכל להתקיים. אני לא סבור כך. עם זאת, העובדה שאחד הפיזיקאים הנודעים בתבל העלה את הסברה כאפשרות ממשית, גורמת לי לחשוב שאולי אין לדחות את הגרסה הזו, או גרסה הפוכה כלשהי של העיקרון האנתרופי החלש, ללא מחשבה.

אולי לא מפתיע שאנחנו חיים ביקום המתאים לחיים, לא משום שהיקום הוכן במדויק עבורנו או "התגשם" איכשהו בזכותנו אלא משום שאנחנו מתאימים לו, כתוצאה מן הברירה הטבעית

ישנם, כמובן, מי שדוחים את תיאוריית האבולוציה אבל מוכנים לשקול את הטיעון הבא: אולי לא מפתיע שאנחנו חיים ביקום המתאים לחיים, לא משום שהיקום הוכן במדויק עבורנו (זהו העיקרון האנתרופי החזק) או "התגשם" איכשהו בזכותנו (היפוך העיקרון האנתרופי החלש של וילר) אלא משום שאנחנו מתאימים לו, כתוצאה מן הברירה הטבעית. ממש כפי שתכונותיו הפיזיקליות של האוויר השפיעו על בחירת מבנה הכנפיים של הציפורים, והאנטומיה של הדגים מעידה רבות על טבע המים, אולי טבע הפיזיקלי של היקום התאים לחיים במובן הרחב, וכך נבחרנו גם אנו.

ישנה דרך נוספת ומוזרה יותר לשלב בין הברירה הטבעית ובין החיפוש אחר מרכזיות האדם. מה אם הברירה הטבעית מתרחשת ברמת הגלקסיות ואפילו היקומים, כך שאלה מהם המציעים את האפשרות לחיים נוטים לשכפל את עצמם יותר? אם כך, אז בהשוואה לגלקסיות שוללות-חיים, יכול להיות שאלה הידידותיות-לחיים שכפלו את עצמן יותר, וסיפקו הזדמנויות רבות יותר לצורות חיים כמו שלנו. מלבד אי הסבירות הברורה של "הסבר" כזה, עדיין לא ברור איך או למה שגלקסיות מעודדות חיים כאלה יועדפו על פני חלופותיהן העקרות.

אסטרונאוט, ריחוף, חלל

ה-כ-ל נעשה עבורנו, מותאם רק לנו? תצלום: נאס"א

למרות זאת, הפיזיקאי התיאורטי האמריקני לי סמולין חקר את מושג ה"ברירה הטבעית הקוסמית", לפיה אולי לא רק גלקסיות אלא יקומים שלמים משכפלים את עצמם, באדיבותם של חורים שחורים. אם כך, איזה מין יקומים יועדפו –  או ייבחרו, בלשון הביולוגיה? פשוט: אלה שבהם מתקיימים חוקי פיזיקה וקבועים פיזיקליים שמתאימים יותר, כלומר מתאימים לשכפול. זהו הסבר נוח (אם המילה 'הסבר' בכלל מתאימה כאן) לכך שהיקום שלנו מכיל חורים שחורים: כך היקומים משתכפלים. הוא גם מוביל להשערה כי יתכן שחיים אינטליגנטיים יכולים לתרום ליתרונו של יקום מסוים מבחינת הברירה הטבעית, באמצעות ייצור חורים שחורים ומי יודע מה עוד.

אמנם מפתה לזמן את אלוהים אל כל מקום שיש בו פער בהבנה המדעית שלנו, אבל הגישה הזו אינה חביבה אפילו על תיאולוגים

האסטרונום האמריקני קארל סייגן הציג גרסה נוספת ולא פחות משונה של העיקרון האנתרופי ברומן שלו "מגע" משנת 1985. ברומן, תבונה חוצנית מייעצת לגיבורה ללמוד מספרים טרנסצנדנטיים –  מספרים שאינם אלגבראיים – שמפורסם ביניהם הוא פאי. היא מחשבת מספר כזה עד למיקום ה-1020, ומפענחת כך מסר הטמון בתוכו. משום שחקר מספרים כזה הוא בסיסי למתמטיקה עצמה ולכן, במובן מה, הוא תכונה של תשתית היקום, ההשלכה היא שהקוסמוס עצמו הוא תוצר של תבונה. המסר הוא בבירור מסר מלאכותי ולא תוצאה של רעש אקראי. ואולי היקום עצמו חי, והקבועים הפיזיקליים והמתמטיים השונים הם חלק מחילוף החומרים שלו. השערות כאלה הן משעשעו מאוד, אבל זהו מדע בדיוני ולא מדע.

בשלב זה כבר ברור כי הטיעון האנתרופי מתגלגל –  או מתפוגג –  בקלות לכדי פילוסופיה ספקולטיבית ואפילו תיאולוגיה. ואכן, הוא מזכיר את נקודת המבט של התפישה התיאולוגית המכונה "אלוהי הפערים" לפיה אלוהים מצוי בכל מקום שבו המדע לא הצליח (עדיין) לספק לנו תשובה. אמנם מפתה לזמן את אלוהים אל כל מקום שיש בו פער בהבנה המדעית שלנו, אבל הגישה הזו אינה חביבה אפילו על תיאולוגים, משום שככל שהמדע  צומח, כך הפערים –  ולפיכך האלוהים –  מתכווצים. בעתיד נראה אם העיקרון האנתרופי, בצורה כלשהי שלו, יצליח להרחיב את תחושת העצמי שלנו אל מעבר למה שמציע המדע. אני מהמר שלא.

אם זאת, למרות מה שכונה "בינוניות קופרניקית", ההכרה העגמומית כי איננו מרכז היקום (ולכך עלי להוסיף את "הבינוניות הדרוויניסטית", ההכרה בכך שלא נוצרנו במיוחד בדמותו ובצלמו של האל), וכל שלילת המיוחדות האנושית הזו אינן חייבות לגרום למין שלנו לזלזל בעצמו. רק משום שהעיקרון האנתרופי רעוע –  במקרה הטוב –  אין פירושו שעלינו לאמץ "עיקרון מיזנטרופי". בלי קשר למידת המיוחדות (או אי המיוחדות) שלנו, האם לא כדאי מאוד שננהג בכולם –  ובכלל זה בצורות חיים אחרות שעמן אנחנו חולקים את כוכב הלכת שלנו –  כביצורים יקרים, ממש כפי שהיינו רוצים לחשוב שאנו?

 

דייוויד פ. ברש (Barash) הוא ביולוג אבולוציוני ופרופסור (אמריטוס) לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ספריו האחרונים הם Through a Glass Brightly (משנת 2018, מתוכו נלקח ועובד המאמר הנוכחי), ו-Strength Through Peace (שנכתב ביחד עם רעייתו ג'ודית איב ליפטון [Lipton] וראה אור גם הוא ב-2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: על הגל. תצלום: Westend61, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פ. ברש, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על מי הכי נהדר ביקום שלנו?