מי פה פחדן

ערב שישי אחד במרְץ נכנס בעלי הביתה ואמר: "איימו להרוג אותי. נאשם באחד התיקים שלי". בעלי עובד במערכת אכיפת החוק. הוא עוזר להכניס אנשים רעים לכלא להרבה מאוד זמן. הוא עושה את זה כבר 20 שנה. היה אפשר לחשוב שהוא כבר קיבל איום או שניים על חייו, אבל הוא לא. מסתבר שזה לא כל כך נפוץ. דיברנו על האיום בפרטי פרטים, איך הנאשם ידע באיזו מכונית בעלי נוהג, ואיך הוא אמר שהוא ישלם למישהו לחסל אותו.

באותו לילה הצלחתי בסופו של דבר להירדם, אבל לקח לי זמן. בלילה שלמחרת שתיתי שתי כוסיות ונרדמתי די מהר, אבל בשעה שתיים נפקחו לי העיניים והלב שלי דפק. שכבתי במיטה שעות, ועם כל חריקה או רעש חשבתי שמישהו מנסה לפרוץ לבית. ביום ראשון בערב כבר לקחתי את בני הפעוט לבית של שכנה, ואז הבלשים המליצו שנעזוב את העיר. בעלי נשאר. גם בבית הנופש שלנו במרחק קילומטרים רבים פחדתי שהרוצחים אורבים בחוץ, ובלילה חזרו הפחד ודפיקות הלב. הרגשתי כמו פחדנית, מהסוג שארנסט המינגווי כתב עליו בבוז, בעוד שבעלי, המטרה האמיתית, ישן שנת ישרים והלך לעבודה בלי להסס. אך מסתבר שההבדל בינינו אינו הבדל של אופי; הוא נטוע עמוק בביולוגיה. הוא נובע מתגובת "הילחם או ברח" הידועה, שמעלה את רמת ההורמון אפינפרין ומגבירה את זרימת הדם בגוף ואת הריכוז במוח לטובת תגובה מהירה. מתיו פרנק (Frank), עמית מחקר בכיר במחלקת הפסיכולוגיה ומדעי המוח של אוניברסיטת קולורדו, אומר שההורמון קורטיזול, שמדכא את מערכת החיסון ומייצר מעין כבדות, עלול להיות מעורב גם הוא בתהליך ולגרום לחלק מהאנשים לקפוא. "אנחנו תלויים בחסדי הביולוגיה שלנו, והיא עשויה להציל את חיינו", אומר פרנק.

לכן הגיוני שכאשר אנחנו נמצאים ב"תחום סכנה" אנחנו עוברים לטייס אוטומטי, מוסיפה ברוק דטרליין (Deterline), יועצת מנהיגות ואומץ שעובדת עם תאגידים. ככלות הכול, הרצון להיות אמיצים נעלם כשהחשיבה הקוגניטיבית נפגעת.  דטרליין מנחה את המשתתפים בסדנאות שלה להאריך את הנשיפה פי שניים מהשאיפה כדי להוריד את רמות הקורטיזול בגוף וכך לשפר את בהירות המחשבה. "כשאנחנו מוצפים בקורטיזול, אנחנו משתמשים במוח הזוחלים שלנו; אין לנו גישה לחמלה ולתפקודים הגבוהים הטבעיים שלנו", מסבירה דטרליין. התגובה הזאת הייתה הגיונית בימי הציידים-לקטים. "אין סיבה לעצור ולהתלבט כשדב עומד לטרוף אותך".

למה שבני אותו מין (בני אדם) יגיבו בצורה שונה כל כך לאותו איום, כמוני וכמו בעלי? למה האבולוציה לא איתרה את התגובה היעילה ביותר וחיסלה את כל השאר?

יש היגיון בתהליך הזה, גילה דיוויד בולדווין, פסיכולוג טראומה מאורגון. בסערה שמעוררת בנו תגובת "הילחם", דם רב יותר זורם ללסת ולזרועות, ובתגובת ה"ברח", דם רב יותר זורם דווקא לרגליים. אנחנו יכולים לשנות את דעתנו אם התגובה שבחרנו לא עובדת, הוא מסביר. למעשה, במאמרו האחרון, שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Neuroscience and Biobehavioral Reviews, הוא מונה חמישה סוגי תגובות – קיפאון-ערנות; ברח; הילחם; קיפאון-בהלה; והתמוטטות – שאותן אנו חווים בדיוק בסדר הזה, בהתאם לגודל האיום.

המערכת הזו גמישה ואוטומטית: לחץ חריף גורם לחלק החושב במוח, הקורטקס, להתנתק, אומר בולדווין, ואז המוח הפרימיטיבי לוקח את המושכות. אחרי פיצוץ שנגרם כתוצאה ממתקפת טרור, למשל, אם יש אפשרות לברוח, ייתכן שזה הדבר הראשון שנעשה. אם אנחנו חושבים שנוכל לגבור על האויב, יכול להיות שנלחם. אם גם בריחה וגם לחימה לא נראות כמו אפשרות סבירה, אנחנו עלולים לקפוא ואף להתמוטט, בדיוק כפי שעלול לקרות לאדם שמותקף על-ידי דב. אם החיה חושבת שאנחנו מתים, היא עשויה להחליט שאנחנו מזון רקוב ולעזוב אותנו בשקט. "היעדר תנועה לא דורש יותר מדי תפקוד קוגניטיבי", מציין בולדווין.

בעוד שאני לא הצלחתי להשתחרר מהפחד שעוקבים אחריי גם בבית הנופש, בעלי נשאר בעיר. הוא הלך לעבודה, יצא לריצות וישן כמו תינוק בלילה. הצעתי שהוא יצטרף אלינו, אבל הוא סירב. "אני לא רוצה שתרגישי לא נוח בגללי".
"זה בסדר", אמרתי. אבל זה לא היה נכון. בלילה השני בבית הנופש שתיתי כמה כוסות מרטיני בתקווה שזה יעזור לי לישון. אבל בשלוש בלילה התעוררתי מבוהלת מהמחשבה שהרוצחים התקינו מכשיר GPS מתחת למכונית שלי ועקבו אחריי עד לפה כי חשבו שגם בעלי נמצא כאן. שמעתי את יללת הרוח, את רשרוש העלים, וחשבתי שהרוצחים מנסים לפרוץ לבית. נזכרתי פתאום במתקפת נקמה של כנופיה, שבמהלכה ירו הרוצחים לעבר חלון של בית לא נכון וחיסלו את האדם הלא נכון. יכול להיות שהרוצחים האלה יבלבלו ביני לבין בעלי ויהרגו אותי בשנתי?

בסופו של דבר נרדמתי ב-04:30, אבל היה לי סיוט. ישנתי על הבטן, ובחלום מישהו נכנס לבית ותפס לי את הידיים מאחור כך שלא יכולתי לזוז. סובבתי את הראש, הבטתי בפניו של התוקף ואמרתי: "מה אתה עושה?". ואז התעוררתי. כחצי שעה אחר כך בני התעורר ורצה מוצץ. נתתי לו את המוצץ שלו והבאתי אותו אליי למיטה. התהפכתי בלי הפסקה ודמיינתי שהרוצחים חושבים שבני הוא בעצם בעלי ויורים בו דרך החלון. בקושי הצלחתי לישון. נשבעתי שאחרי הצהריים אקח את המכונית למוסך כדי לראות אם מישהו התקין בה GPS. "אני יודעת, אני יודעת, הם לא רודפים אחריי", אמרתי לבעלי בטלפון באותו ערב. "אבל הם לא יודעים שאתה לא כאן איתי". איזו אישה אוהבת.

נמצאתי עמוק בתחום הסכנה של דטרליין. אבל למה שבני אותו מין (בני אדם) יגיבו בצורה שונה כל כך לאותו איום, כמוני וכמו בעלי? למה האבולוציה לא איתרה את התגובה היעילה ביותר וחיסלה את כל השאר? בדיוק מפני שלכל אחת מהן יש יתרונות משלה, אומר הפסיכולוג הגרמני לארס פנקה (Penke) מאוניברסיטת גאורג אוגוסט בגטינגן. בסביבות מסוימות מוטב להיות פחדן – או "ביישן", בעגה הפסיכולוגית – בעוד שבאחרות עדיף להיות חסר פחד, או "נועז".

אם הגוף שלנו מתוכנת להגיב במהירות לסכנה, קשה לעבור בזריזות לאסטרטגיה פסיבית יותר, גם אם היא תעזור לנו לשרוד

הפסיכולוג סטיבן פינקר תיאר פעם את התיאוריה של פנקה כך: "הציפור הראשונה זוכה בתולעת, אבל העכבר השני זוכה בגבינה". בסביבה שיש בה תולעים באזורים מסוימים ומלכודות עכברים באזורים אחרים יכולה להיווצר אוכלוסייה מעורבת של "פעלתנים מלאי יוזמה ופחדנים מלאי חרדה", מסביר פינקר במאמר שהתפרסם ב-2009 ב"ניו יורק טיימס מגזין". וכולם ישיגו כמות מסוימת של מזון. ביישנות או נועזות? חל כאן ניתוח עלות-תועלת אבולוציוני: איזו תכונה מגבירה את סיכויי ההישרדות שלי או את סיכויַי להתרבות? לכאורה גמישות תהיה הדבר היעיל ביותר: שינוי תגובה בהתאם למצב. אבל הביולוגיה הבסיסית שלנו לא מאפשרת לנו לשנות את אופן התגובה שלנו במהירות כזו, אומר פנקה. אם הגוף שלנו מתוכנת להגיב במהירות לסכנה, קשה לעבור בזריזות לאסטרטגיה פסיבית יותר, גם אם היא תעזור לנו לשרוד.

לעתים קרובות, אסטרטגיות "הילחם או ברח" אינדיבידואליות תואמות את האישיות, ובייחוד את היכולת להתמודד עם דחייה חברתית. במחקר שערכו ב-2009 פנקה ועמיתו יאפ דניסן (Denissen), שעובד כיום באוניברסיטת טילברג בהולנד, הם השוו ניווט חברתי להישרדות בג'ונגל – אלא שכאן ההשתלבות בחברה מאפשרת הישרדות, בעוד שסילוק מהקבוצה הוא המקבילה החברתית למוות. ככל שאדם עמיד יותר לדחייה חברתית, כך הוא יהיה אמיץ יותר, אבל הוא גם מסתכן יותר בנידוי.

באוכלוסיות טבעיות קיים רצף של התכונות האלה, בין היתר כי לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. ייתכן שנועזות לא תורמת להישרדות, מציינת אליסון בל (Bell), ביולוגית מאוניברסיטת אילינוי באורבנה, אבל היא כן תורמת למציאת בני זוג. לעומת זאת, בסביבה מלאה טורפים עדיף לנו להיות ביישנים – כדי שלא יטרפו אותנו. אבל אם אנחנו לא תקיפים מספיק כדי להשיג הרבה מזון, ייתכן שלא נצליח להתרבות ולהעביר את הגנים שלנו הלאה. למעשה, עצם קיומו של רצף הנע מפחדנות לאומץ מסייע למינים לשרוד. מגיש שמאלי בבייסבול יצליח בדיוק מפני שיש כל כך הרבה מגישים ימניים. ובדומה לכך, ציפורים מסוימות צדות מזון, ואחרות פשוט גונבות אותו מהציידות. הגנבות זקוקות לציידות, אחרת לא יהיה להן את מי לשדוד.  "אולי עצם קיומם של פחדנים תלוי בקיומם של אמיצים, שמאחוריהם יוכלו להתחבא", אומרת בל.

יכול להיות שאנשים אמיצים בנויים אחרת, אומרים מחקרים שנערכו לאחרונה. אחד המקרים הידועים ביותר הוא של אישה הידועה בשם ס.מ, הסובלת מנזק לאמיגדלה, החלק במוח שמעבד פחד. הפגיעה עשתה אותה חסרת מורא – והמצב שלה קיצוני במיוחד כיוון שהמחלה הנדירה שלה, מחלת אורבך-ויטה, גרמה להצטברות עודפי סידן במוחה ולנְגָעים בשני הצדדים. במחקר שהתפרסם ב-2011 בכתב העת Current Biology, חשפו החוקרים את ס.מ לנחשים ולעכבישים חיים, לקחו אותה לסיור בבית רדוף רוחות והראו לה סרטים מרגשים; אבל היא תמיד שמרה על שלווה. והיא גם לא פחדה משום דבר בחיי היומיום, אפילו כששדדו אותה באקדח, ואז בסכין, וכשהיא כמעט נהרגה בתאונה ביתית.

מעניין לציין שכאשר החוקרים בחנו אותה שוב ב-2013 וביקשו ממנה לשאוף CO2, או אדי קרח יבש, חוויה שמביאה את רוב האנשים לתחושת חנק, התגובה שלה הייתה בהלה מוחלטת. התגובה המופרזת הזאת הוכיחה בבירור שהאמיגדלה אינה החלק היחיד במוח שמעבד פחד. יש בכך הגיון, לאור ממצאים שפורסמו בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences ב-2009 והראו שאפשר להפוך מכרסמים לחסרי פחד על-ידי נטרול חלק אחר במוחם, ההיפותלמוס. המוח האנושי פועל בצורה דומה.

נזקי המוח של ס.מ נובעים ממחלה, אבל לעתים קרובות פחד והיעדר פחד הם מולדים. השנה גילו מדענים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד שלחלק מהאנשים עשויה להיות נטייה לחרדה, בהתאם לאופן שבו התפתחה האמיגדלה שלהם בילדותם. במחקר, שהתפרסם בגיליון יוני של כתב העת Biological Psychiatry, גייסו החוקרים 76 ילדים בגילאי 9-7, תקופה שבה מתחילות להופיע תכונות הקשורות לחרדה. הם סרקו את מוחותיהם בעזרת MRI וראו שלילדים שהפגינו רמות חרדה גבוהות יותר יש אמיגדלה גדולה יותר וקישוריות מוגברת בין אזורי המוח האחראים לקשב, תפיסת רגש וויסות. התוצאות היו עקביות כל כך עד שהחוקרים הצליחו לפתח משוואה החוזה את רמות החרדה של הילד בהתבסס על סריקות המוח.

אוסף של נוירונים ארוכים במיוחד מתפרש מהאמיגדלה היישר אל החומר האפור המרכזי (PAG) אשר אחראי לתגובת "הילחם או ברח" האוטומטית. אם הקשרים חזקים מדי, עלולה להתעורר תחושת פחד חריפה יותר

אבל גם לסביבה יש השפעה. סביר להניח כי אדם שנחשף לאלימות או להתעללות יגיב לסכנה בצורה שונה מאדם שלא חווה חוויות כאלה. קורנליוס גרוס (Gross), המדען הראשי במעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית באיטליה, הוכיח זאת כשלקח עכברים שעדיין לא נגמלו מחלב אמם וחשף אותם לזכר תקיף למשך עשר דקות מדי יום. חודשיים לאחר מכן, כשהעכברים המותקפים בגרו, הם עצמם היו תקיפים יותר ומועדים לאלימות. "חשיפה מוקדמת לאלימות עושה אותנו בריונים יותר", או במילים אחרות, ביישנים פחות, אומר גרוס.

למעשה, אופן התגובה שלנו לפחד הוא אלגוריתם מורכב הכולל גם את הביולוגיה וגם את החוויות שלנו. חוקר המוח בּוֹ לי (Li) ועמיתיו ממעבדת קולד ספרינג הרבור בניו יורק גילו רק בשנה שעברה כי קיים קשר בין זיכרון חוויתי (experiential) לפחד: מערך של נוירונים ארוכים במיוחד מגיע מהאמיגדלה היישר אל החומר האפור המרכזי (PAG), אשר אחראי לתגובת "הילחם או ברח" האוטומטית. "אם הקשרים חזקים מדי", אומר לי,  תחושת פחד עשויה להיות חריפה יותר". בסופו של דבר לקחתי את המכונית למוסך כדי לבדוק אם הותקנו בה מכשירי GPS – אולי הרוצחים איתרו אותי. חמישה אנשים סרקו את המכונית ולא מצאו דבר. הוקל לי וחשבתי שאולי סוף סוף אצליח לישון. אבל עד שהגענו הביתה התחלתי לומר לעצמי שהרוצחים לא צריכים מכשיר GPS כדי למצוא אותנו. הם בטח פשוט עקבו אחרינו.

למחרת התקשרו הבלשים הממונים על החקירה למשטרה המקומית וביקשו מהם לשים עין על בית הנופש. בערב מישהו דפק בחוזקה על הדלת. ראיתי תג של שוטר דרך החלון. הלב שלי התחיל לדפוק.  "רק רצינו שתדעי שאנחנו לוקחים את העניין הזה ברצינות", אמר השוטר. באותו לילה ניסיתי לישון על הרצפה בחדר של בני כי חשבתי שאולי הקרבה אליו תנחם אותי. אבל בזמן ששכבתי שם ראיתי את האור האדום המהבהב של הניידת חולף מדי פעם על פני הבית, והפכתי לפקעת עצבים. קישרתי את האור הזה לדם ולרצח, לא לביטחון. הלכתי לשכב על הספה בסלון ושמתי פרק ישן של "מד מן" כדי שלא אשמע קולות מבחוץ. השעה הייתה אחרי חצות. נרדמתי תוך עשר דקות אבל התעוררתי שוב כשהפרק נגמר. שמתי עוד פרק ונרדמתי שוב תוך כמה דקות, אבל גם הפעם התעוררתי בסופו. המשכתי ככה כל הלילה עד שהשמש התחילה לעלות.

בבוקר שלמחרת סיפרתי לאחותי שלאורך חלק מהלילה ישנתי על הרצפה בחדר של בני. "כמו דובה ששומרת על הגור שלה", היא אמרה. "הלוואי. לא, רציתי לישון שם כי חשבתי שאני ארגיש מוגנת יותר. החדר שלי, עם כל החלונות, פשוט הרגיש חשוף כל כך, כאילו כל אחד יכול להתקרב לבית בלי בעיה ולהיכנס פנימה", אמרתי. בערב בעלי התקשר ואמר: "לא הייתה שום תוכנית להרוג אותי. הם חקרו את כל המעורבים בתיק, ולא הייתה שום תוכנית. לא היה כלום". בבוקר ארזתי, לקחתי את הבן שלי ונסעתי הביתה – בהקלה, אבל לא בביטחון מלא.

כמה ימים אחר כך חלף על פני הבית אדם בהונדה אפורה, חבוש בנדנה שחורה מניילון. כמה דקות לאחר מכן הוא עבר שוב. הוא עבר על פני הבית בנסיעה אטית שבע פעמים, ובכל פעם החלון היה פתוח ועיניו היו נעוצות לפנים, כאילו הוא לא מעז להפנות את הראש ולהביט בי. בשלב מסוים הוא ניסה להחנות את המכונית במקום חניה גדול למדי מול הבית שלנו, ואחרי כמה ניסיונות ויתר ונסע משם. רשמתי את מספר לוחית הרישוי והתקשרתי לבעלי. מסתבר שהאיש גר בשכונה והתאמן בנהיגה ובחניה במקביל לקראת טסט.

כמה חודשים לאחר מכן קיבלתי אימייל מאימא שלי, שהייתה בטיול קרוואנים עם החבר שלה. היא כתבה מבסיס של חיל האוויר בנברסקה בזמן שהתחוללה שם סופת רעמים עם ברד ופרצי רוח חזקים כל כך, עד ששירות מזג האוויר שלח התרעות. אימא שלי אמרה שהיא לא מצליחה לישון, שהיא ישבה מבוהלת חצי מהלילה מול ערוץ מזג האוויר. היא פחדה כל כך שהקרוואן יתהפך עד שהיא ארזה תיק עם כל התרופות, הטלפונים והאייפדים שלהם והשאירה את הבגדים למרגלות המיטה למקרה שתצטרך לברוח במהירות למחסה שבאתר הקרוואנים. סגרתי את האימייל וחשבתי שאופן התגובה שלי לסכנה הוא משהו שנקבע בשבילי לפני זמן רב: תוצאה של חינוך, או – כמו כתם לידה - פגם גנטי. ואולי זה בכלל לא פגם. אולי לעולם לא אהיה הציפור הראשונה, זו שזוכה בתולעת, אבל אין ספק שאזכה בנתח יפה של גבינה. ואז אני אחלוק אותו עם בעלי, כי לפחות את זה אני חייבת לו.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.