מי צריך בכלל בית

בעידן של נדודים, הגירה, וזיקות משתנות, האם יש משמעות להיאחזות במקום אחד, בבית פיזי מוגדר? או שמא מדובר במטען עודף ומעיק?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הייתה תקופה – כשהייתי צעירה, באמצע שנות העשרים שלי – שבה חשבתי שאהיה טיילת נצחית, אישה ללא מדינה או כתובת קבועה, נוודית. לא שאי פעם הייתי תרמילאית. אהבתי מדי חולצות תחרה ועקבים גבוהים. בדימוי הדמיוני הזה של עצמי, ריחפתי ממקום למקום בשמלות נשף ארוכות. בחיים האמיתיים, טיילתי לגמרי לא בקלילות, כשאני גוררת אחרי לכל מקום הרבה יותר מדי מזוודות.

בחרתי להמשיך ללימודים מתקדמים באנתרופולוגיה, בתקווה שתחום המחקר ההרפתקני הזה יפתח בפניי את הדרך לעולם הגדול. כשהשלמתי את התזה שלי, גיליתי שלא מצפים ממני לספק את תאוות הנדודים שלי, אלא למצוא משרה וללמד אנתרופולוגיה. הלכתי בצייתנות רבה לראיון עבודה באחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים. ברגע שכף רגלי דרכה בקמפוס, ידעתי שאיני מעוניינת במשרה אבל הרגשתי שאני חייבת לרצות את המערכת. הוצע לי להחליף למשך שנתיים את אחד מאנשי הפקולטה שיצא לחופשה ואולי ימשיך למשרה אחרת. "הוא כנראה לא יחזור," הם לחשו. "ואז זו תהיה משרה מלאה." זה היה הפיתוי. אבל האיש ההוא חזר.

הריאיון היה נורא. הבחנתי בפרופסורים מצחקקים בהיחבא. במהלך ההרצאה הארוכה מדי שלי לא מצאתי מילים וגמגמתי בניסיון לענות לשאלות המתחכמות שהוצגו בפניי. החבר המפורסם ביותר באותה מחלקה התנהג באכזריות הגדולה ביותר. מיד לאחר מכן הוא התאבד, וזה כמובן לא היה קשור אליי, אבל זה היה בעיניי אות מהאלים לכך שהיה לי מזל שלא התקבלתי. לעולם לא אשכח את החדר עם התקרה הנמוכה המבשרת רעות בפונדק מיושן בניו אינגלנד, שם לנתי ובכיתי עד שנרדמתי.

בית חלומותיי, כך החלטתי, יהיה בעל חדרים רבים, גן שופע חרציות, ואיש לא יוכל לנזוף בי על השקט שישרור בו

לא הייתי מוכנה להתמסד. ועם זאת, קיוויתי שיום אחד יהיה לי בית משלי. אחרי שמשפחתי היגרה מקובה, גדלתי בדירות צפופות ורועשות בניו יורק. לבית האחרון שבו גרתי עם הוריי ואחי הצעיר הייתה כניסה הזויה לגמרי, שנראתה כמו ציור של מגריט. כשנכנסתם בדלת, עמדתם מול גרם מדרגות תלול שנראה כאילו הוא נמשך לנצח. אם ניסיתם לטפס, הייתם מגיעים לסלון, שבו היה חלון עצום שהשקיף על הריסות התערוכה העולמית. את שנות נעורי ביליתי בתחתית גרם המדרגות, בקריאת ספרים שאהבתי –  רומנים וכתבים פילוסופיים. התשוקה שלי לבדידות ושקט הטרידה את אבי החברותי כל כך. הוא האשים אותי שאני הופכת את הבית לבית לוויות. בית חלומותיי, כך החלטתי, יהיה בעל חדרים רבים, גן שופע חרציות, ואיש לא יוכל לנזוף בי על השקט שישרור בו.

בית, חלונות, נורבגיה

לקום וללכת. תצלום: שיאנג גאו

מובטלת וחסרת עוגן, טסתי בשנת 1983 למקסיקו, כדי ללוות את בעלי הטרי, דייוויד, שהחל את מחקר השטח שלו בעיירה קטנה למרגלות הגבעות הטרשיות של סן לואיס פוטוסי. כמוני, הוא תכנן ללמוד ספרות, אבל נדד בעקבותיי ללימודי אנתרופולוגיה. "כך נוכל לטייל ביחד", הוא אמר. זו הייתה מחשבה נחמדה, ואכן במשך שנים רבות טיילנו ביחד. אלה היו שנים מאושרות, אבל חששתי שאאבד את האומץ לטייל לבדי. לא הייתה לי סיבה לדאוג. ככל שהתבגרנו, הוא העדיף להישאר בבית ואני הפכתי חסרת מנוחה. התחלתי לטייל לבדי, כפי שחלמתי בצעירותי.

דייוויד ואני שקלנו להשתקע במקסיקו. נשארנו שם כמעט שלוש שנים. אני אספתי דברים, חפצים יפים, לבית שעדיין לא היה לי. קניתי מפות שולחן לבנות מעומלנות, רקמות, צלחות מצוירות ביד, כדי קרמיקה, גביעים מעוטרים בשוליים כחולים, ארגז עץ נאה, רישומי דיו על אָמטֶה(נייר העשוי מקליפת עץ בטכניקה מסורתית) ושידת מגירות עם גילופי ציפורים ופרחים. מרבית הדברים האלה קישטו חדרים זמניים שבהם התגוררנו. התענגתי להקיף את עצמי ביופי שאחרים יצרו בידיהם. אבל חלק מן הפריטים נראו לי יקרים מדי לחיים זמניים במקסיקו. שמרתי אותם לבית חלומותיי.

אני זו ששומרת את הצילומים הישנים של המשפחה, את הדרכונים שתקפם פג, את השמלה שסבתי לבשה ביום הנישואין החמישים שלה, את כתונת הלילה שאמי לבשה בירח הדבש. ביתי, שהוא בו זמנית מחסן ומוזיאון, שוקע, כמו סירה, בשל עודף משקל

בסופו של דבר, קיבלתי משרה בהוראת אנתרופולוגיה, והבית התגשם, בית ויקטוריאני באן ארבור, מישיגן, עם חדרים רבים, חרציות בגינה וכל השקט שעליו חלמתי. מילאתי את הבית בפריטים ממקסיקו. רק שידת המגירות הייתה גדולה מכדי שנוכל להוביל אותה אל מעבר לגבול בפולקסוואגן שלנו, והיא נותרה אצל חברים בעיירה, אבל אני עדיין משתעשעת במחשבה לקבל אותה בחזרה. ואני מודה שחלק מן החפצים היקרים הללו ממקסיקו נותרו עד היום ארוזים וחבויים בביתי.

בשלושים השנים האחרונות, צברתי פריטים נוספים רבים במהלך נסיעות מרובות. מקובה, מולדתי, לשם חזרתי שוב ושוב מאז שנות התשעים, הבאתי חפצי אמנות, פסלים, מראקאס, תופי באטאואפילו חול מחוף ורודֶרו, שם בילו הורי את ירח הדבש שלהם. לאלה נוספו אוסף הספרים הגדול שלי, באנגלית ובספרדית, ואינספור זוגות נעלי עקב שגאוותנותי מחייבת. אני זו ששומרת את הצילומים הישנים של המשפחה, את הדרכונים שתקפם פג, את השמלה שסבתי לבשה ביום הנישואין החמישים שלה, את כתונת הלילה שאמי לבשה בירח הדבש. ביתי, שהוא בו זמנית מחסן ומוזיאון, שוקע, כמו סירה, בשל עודף משקל.

הפתעתי את עצמי כשהפכתי, בסופו של דבר, למי שהכתה שורש יותר מכפי שאי פעם דמיינתי. עם אותה משרה, אותו בית, אותה כתובת, אותו בעל (שמלכתחילה לא חשבתי שאינשא לו). הענקתי לבני, ילדי היחיד אשר היום גילו זהה לגיל שבו הייתי כשחשבתי שלעולם לא אתיישב במקום אחד, את מתנת היציבות הגדולה –  את האפשרות לעמוד על קרקע מוצקה.

מקסיקו, גיטרה, בס, מריאצ'י

הוא בבית במקסיקו, והוא מקסיקו, יחד עם הצלילים והמראות. תצלום: כריסטיאן ניומן

בית הוא אסופת זיכרונות שלא ניתן לתחום על מפה

אבל כשאני במסעותיי ואדם זר שואל אם אני ממישיגן, אני עונה מיד: "אני גרה שם, אבל אני לא משם". אני חשה מחויבת לספר לכולם על עברי כמהגרת: "נולדתי בקובה, אבותיי היו יהודים והם דיברו אידיש ולדינו, וגדלתי בניו יורק. אני גרה במישיגן כי אני עובדת שם".

אני מניחה שאני פוחדת שאנשים יקבלו עליי רושם מוטעה אם יחשבו שאני ממש ממישיגן. זו תשוקה לספר את האמת על מי שאני, להצהיר שאני אדם של גָלויות רבות, שבאתי ממקום אחר, שאין לי קשר עמוק למקום יחיד. אני חולפת, אסירת תודה שיש לי מקום לנוח בו.

תחושת הארעיות שאני חשה אחרי שנים רבות כל כך באן ארבור עשויה להיראות אבסורדית, אבל החיבור שלי למקום הוא משתנה ומורכב. בית, כך למדתי, הוא מושג רב סתירות, ובלתי אפשרי להקיף אותו בהגדרה בודדה.

בית הוא מקום מסוים על המפה.

בית הוא אסופת זיכרונות שלא ניתן לתחום על מפה.

בית הוא שושלת, מי ילד את מי ואיך קרה שאת נולדת.

בית הוא תיעוד היסטורי של מי שקדמו לך.

בית הוא האדמה שאבותיך נלחמו למענה והפסידו.

בית הוא אדמה שאבותיך כבשו בכוח.

בית הוא קרובי המשפחה, יקיריך.

בית הוא הקן שיצרת עם זר שהפך לשותפך לחיים.

בית הוא שדה התירס, העצי זית, עדר הכבשים המזינים אותך.

בית הוא האח, האש המבוערת, המטבח שאליו נאספים בני משפחה וחברים.

בית הוא מקרר שיש בו גלידה בטעם האהוב עליך.

בית הוא האופן שבו סבתך הגתה את שמך, כמו ברכה.

ובית, בית אבות, הוא המקום שאליו את שולח את סבתך כשהיא חולה וחסרת תועלת.

בית הוא שיר הערש שאמך שרה לך לפני שנרדמת.

בית הוא שיר הערש שהיית רוצה שהיית רוצה שאמך תשיר לך לפני השינה.

בית הוא שפה משותפת שבה אפילו מחווה זעירה מובנת.

בית הוא המקום שבו את יכולה לרבוץ בפיג'מה כל היום, אם מתחשק לך.

בית הוא מקלט: בית, דירה, צריף, אוהל, במקום שבו את יכולה לנוח ולמצוא מפלט מאיתני הטבע, מחום, גשם, קור, שלג, סערה

בית הוא מקלט: בית, דירה, צריף, אוהל, במקום שבו את יכולה לנוח ולמצוא מפלט מאיתני הטבע, מחום, גשם, קור, שלג, סערה.

בית הוא אהוביך, שלהם את מביאה פרחים, מתנות ושוקולדים.

בית הוא המקום שבו השתעממת וחלמת על אופקים חדשים.

בית הוא עמוד הבית באתר שלך, או מסך הבית בטלפון הנייד שלך.

בית הוא תנור מלוכלך, רצפה שלא נשטפה, מדפי ספרים מאובקים, קורי עכביש בפינות, המאשימים אותך בעצלות ולכלוכיות.

בלקנים, דרך, איש, שפם

הוא בדרך, עם החפצים, והוא בבית. תצלום: ג'ורג' קורוניס

בית הוא המקום הזה שבו נשמרים אוצרות וגנבים אורבים כדי לגנוב מה שאפשר.

בית הוא נכס, לקנות ולמכור.

בית הוא משכנתא שאת עובדת כל החיים כדי לשלם, ושונאת נורא.

בית הוא המקום בין ארבע הקירות שבו אותם אנשים שאמורים היו להגן עליך ולדאוג לך נהגו בך שלא כראוי, התעללו, אנסו, שנאו ללא סיבה.

בית הוא בית בובות שממנו רעיה רוצה להימלט, אבל אין לה אמצעים או אומץ לכך.

בית הוא מקום שבו את יכולה להיות אישה לבדך ואיש אינו מרחם עליך.

בית הוא המקום הזה שבו עינתה אותך ממשלה הפוחדת מנתיניה.

בית הוא המקום שבו הלכת לישון רעבה.

בית הוא המקום הזה שבו לא הורשית להתפלל בפתיחות לאלים שלך.

בית הוא המקום שבו את לא מפחדת ללבוש חיג'אב או לחבוש כיפה ברחוב.

בית הוא המקום שבו מתנהלת מלחמה אינסופית ומעולם לא חשבת בו בטוחה.

בית הוא המקום שממנו הוגלית, ונאמר לך לעזוב או למות.

בית הוא המקום שאבותיך מצאו בו את מקום מנוחתם האחרונה.

בית הוא מקום שבו אבותיך הושפלו באכזריות ונרצחו מבלי שהובאו לקבורה.

בית הוא המקום שקיבלת אותך כמו יתומה, שלא היה לך לאן ללכת.

בית הוא המקום שאליו את חוזרת כל העת.

בית הוא המקום שלעולם לא תרצי לחזור אליו.

המהגרים משבשים את עצם קיומו של מושג הבית. אבל הם גם מפגינים יכולת מופלאה ליצירה מחודשת –  באורח נוסטלגי, ועל לא מושלם – של אותם שרידים של תרבות שננטשה, אך במקום אחר

בית הוא המקום שלא ניתן לדבר עליו, או כפי שאיזודורה דנקן אמרה פעם: לו יכלה לדבר עליו, היא לא הייתה צריכה לרקוד אותו.

בעידן שבו ישנם עוקרים רבים ורבים מטיילים בכל העולם, האם מושג הבית עדיין הגיוני? בימינו, ישנם כמאתיים מיליון איש החיים מחוץ למדינות שבהן נולדו. המהגרים משבשים את עצם קיומו של מושג הבית. אבל הם גם מפגינים יכולת מופלאה ליצירה מחודשת –  באורח נוסטלגי, ועל לא מושלם – של אותם שרידים של תרבות שננטשה, אך במקום אחר, בעודם מאמצים שפה ותרבות חדשות, ואפילו נטעמים בהן.

אולם גם אחרי שמצאו, או כמעט מצאו, מקום חדש, מהגרים ממשיכים להיות נרדפים על ידי אמביוולנטיות קיומית. הרשו לי להשתמש באבי כדוגמה. מדי שנה ב-4 ביולי, הוא היה מניף בגאווה את דגל ארצות הברית במרפסת הקדמית של הבית שהוא ואמי רכשו הרבה אחרי שאחי ואני עזבנו את הבית. אבל אחרי חמישים שנה בארה"ב, הוא עדיין לא יכול היה לדעת בוודאות מה יהיה היעד הסופי שלו. אבי החביא 500 שטרות של דולר אחד, למקרה שהוא ואמי יאלצו לעזוב את ארה"ב בחופזה, ממש כפי שנאלצו לעזוב את קובה. "למה שטרות של דולר בודד?" אני שואלת. הוא עונה, חצי בצחוק אבל גם חצי ברצינות, "את לא יודעת?כדי לשחד שומרי גבול, כדי שנוכל לחצות".

גדר תיל, גבול

איפה הגבול? מי בפנים? מי בחוץ? תצלום: מרכוס שפיסקה

אנחנו חיים בעולם של תנועה מטורפת בלתי פוסקת, וישנה אירוניה גדולה בעובדה שהטייל הטיפוסי מחפש בדיוק את אותם מקומות שרבים מן המהגרים התאמצו נואשות לעזוב. ראיתי את התנגשות התנועות המנוגדות הללו לפני עשרים שנה בקובה, בתקופה של קריסה כלכלית ומוסרית. מהגרים נואשים סיכנו את נפשם בכל כלי שיט שהצליח איכשהו לצוף. במקביל, 1994 הייתה השנה הראשונה שבה התקיימה בהוואנה הביאנלה לאמנות, פתח ראשון לעולם הקפיטליסטי מאז מהפכת 1959 בקובה. אוצרים וסוחרי אמנות אמריקנים התרוצצו בין תערוכות, התפעלו מהאמנות שלא ראו במשך שנים ואחרי כל המהומה, נחו אגב שתיית מוחיטו במרפסת של מלון "נסיונאל". בעודם נהנים ומתלהבים, מתו במעמקי האוקיאנוס יותר נמלטים משאי פעם נדע.

האפשרות לטייל, בעיקר ב"נוחות כמו בבית", היא פריבילגיה. אלה שמסתובבים בעולם מבלי להיעקר מבתיהם נוטים לשכוח לחלוטין את העובדה הזו. אנתרופולוגים הם טיילים מוזרים, משום שהם מגיעים לאותם מקומות שוב ושוב, שלא כמו תיירים שיש להם רשימה והם מחפשים תמיד מקום חדש. אני ביליתי תקופות ממושכות עם אנשים שמעולם לא נסעו, אנשים שלא יצאו מגבולות העיירות והערים שבהן נולדו וגדלו. בסנטה מריה דל מונטה, כפר למרגלות ההרים הקנטבריים בצפון ספרד, הכרתי בשלהי שנות השבעים והשמונים אנשים שעיבדו את האדמה ורעו פרות וכבשים ומעולם לא מצאו זמן, או רצון, לנסוע אפילו שעתיים, כדי לראות את האוקיאנוס.

מאוחר יותר, במקסיקו באמצע שנות השמונים, פגשתי גברים שחצו את el charco("השלולית") של הנהר ריו גראנדה כטקס חניכה, ללא מסמכים, ועבדו בחקלאות או במטבחי מסעדות בארצות הברית, אבל לא העזו לשוטט בסביבה מפחד שייתפסו ויגורשו מארה"ב. בסופו של דבר, הגעגועים למשפחותיהם ותחושת בדידות בלתי נסבלת, גרמה להם לחזור בעצמם.

עולמנו משופע "אי-מקומות" –  שדות תעופה, מרכזי קניות, מלונות, כבישים מהירים, תחנות אוטובוס מרכזיות ורכבות תחתיות

לא מזמן, בקובה, התקרבתי לאישה שהייתה האומנת שלי כשהייתי קטנה. היא כעת בשנות השמונים לחייה, ומעולם לא ביקרה אלא במלאנה דל סור, עיירת הולדתה, ובהוואנה, העיר שקיבלה אותה כשהגיעה אליה כדי לעבוד בעבודה היחידה שהייתה פתוחה בפניה בשנות החמישים כאישה שחורה ענייה –  עבודה במשק הבית. היא מעולם לא טסה במטוס. היא מעולם לא הייתה צריכה להסביר לאיש מי היא. אבל בכל פעם שהיא שומעת מבנה אשר במיאמי, שלא חזר לקובה בעשור האחרון – בשיחת טלפון או במייל שנשלח לשכן ונמסר לה –  היא מדווחת על הקורות אותו בפרטי פרטים, כאילו מדובר בחוויה שלה עצמה. ואת הפרטים שבהם אינה בטוחה, היא מדמיינת ומעשירה, כי זה כישרונם של מי שאינם עוזבים את הבית –  הם מסוגלים לטוות סיפורים מופלאים מן החוטים הדלים ביותר.

הבחינה של הקשר בין תחושת הבית ובין הגעגועים הביתה היא אובססיה ארוכת ימים של האנתרופולוגיה. התחום התפתח כתוצאה מכם שהאנתרופולוגים נאלצו לעזוב את ביתם כדי לחקור את האחרוּת במקום מרוחק. הידע נצבר באמצעות הרהור במשמעות מעמדם של מי שהם חלק מהחברה ומי שעומדים מחוצה לה, המוכר והאקזוטי, בן המקום והזר. אבל מתוך רצון להגיע ממקום למקום, לא שמנו לב לכל מה שבאמצע, לתשתית הנרחבת של החיים המודרניים. התעלמנו מן המקומות הארעיים שהאנתרופולוג הצרפתי מרק אוּז' כינה בשם "אי-מקומות" –  שדות תעופה, מרכזי קניות, מלונות, כבישים מהירים, תחנות אוטובוס מרכזיות ורכבות תחתיות.

שדה תעופה, ילד, רץ

באי-מקום, בדרך לאנשהו. תצלום: הנסון לו

אותם אי-מקומות שינו קיצונית את מושג הבית, לא רק עבור רובנו, דרי העולם הראשון, אלא גם עבור מספר הולך וגדל של בני אדם בארצות המתפתחות. יתכן שגבר לא השאיר חותם עז כל כך על זהותנו כמו התקופות שבהן שהינו בשמים ובשדות תעופה, שבהם נאספים מיני זרים לפני שהם מחולקים למטוסים שונים. שדה תעופה מרכזי ("hub") הוא נקודה שבה אנו עוצרים בדרך, בין מקומות. הוא גם מטפורה מתאימה לאופן שבו רבים מאיתנו, הפריבילגיים, חיים בפועל את המשמעות המשתנה של הבית. הנוסעים תכופות, שמבלים את רוב השנה בתנועה בין מקומות, עשויים לגלות כי המקום שאנחנו מכנים בשם בית נראה פתאום כמו הדרך למקום אחר. הבית הוא המקום שבו את עושה כביסה, ממהרת לרופא השיניים ומאפשרת לעצמותיך הבלות לנוח מנוחה חטופה לפני שאת יוצאת למסע הבא שלך. שדה התעופה, בתורם, מנסים להפוך לבתינו, מציעים שקעים לטעינת אינספור מכשירנו כדי שנוכל להמשיך לתקשר ממרחקים, וגם חנויות, מסעדות, חדרי תפילה ועיסוי.

אנחנו יכולים לבחור אחרת, לוותר לגמרי על הבית ולהיות חסרי בית מבחירה, כדי להרפות ממשקל הדברים שמונעים מאתנו להתערות לגמרי בעולם ולהפוך לקוסמופוליטיים באמת, לאנשים שנמצאים בבית בכל מקום

ככל שה"אי-מקומות" מתרחבים מן המרכז לשוליים ברחבי תבל, מתעורר לחץ לעבוד קשה כדי למנוע מן הבית להפוך לחדר מלון לטווח ארוך. תחושות רגשניות של קדושת הבית מתעוררות כאמצעי נגד לאיום שמהווים אותם "אי-מקומות". שפע של מדריכים נועדו לסייע לנו להפוך את בתינו למקסימים וחד פעמיים. רשתות של חנויות לאביזרים לבית הפכו למקומות מסחריים איקוניים המציעים מוצרים מעשיים וקישוטיים למי שמשקיעים בקישוט הבית, ומנגד מעודדים אותנו לאמת סגנונות כמו רוקוקו מפואר, או זן צנוע.

אבל אנחנו יכולים לבחור אחרת, לוותר לגמרי על הבית ולהיות חסרי בית מבחירה –  לא בגלל עוני או קשרי משפחה שהתפרקו, אלא כדי להרפות ממשקל הדברים שמונעים מאתנו להתערות לגמרי בעולם ולהפוך לקוסמופוליטיים באמת, לאנשים שנמצאים בבית בכל מקום.

היה לי העונג לפגוש לאחרונה אדם קוסמופוליטי כזה בלפאייט, לואיזיאנה, לשם הגעתי כדי להרצות על "התניידות מסורבלת" (Traveling Heavy). היא ניגשה אליי בנימוס אחרי המצגת הראשונה שלי ואמרה לי שהיא נוודית מודרנית. היא ויתרה כמעט על כל חפציה והיא מתניידת במכונית שמשמת לה גם כחדר שינה וחדר מגורים. אני כנראה הבטתי בה בפקפוק, משום שהיא המליצה לי על ספר בנושא, ואמרה שהוא יבהיר הכול. לא רשמתי את כותרת הספר והצטערתי ששכחתי אותו.

למרבה המזל, למחרת נתתי הרצאה שנייה, והאישה הזו הואילה בטובה לבוא לשמוע אותי שוב. היא הביאה איתה את הספר. זהו Tales of a Female Nomad (משנת 2001) מאת ריטה גולדֶן גלמן, מחברת ספרי ילדים שלמדה אנתרופולוגיה בעת שנישואיה התפרקו. לאחר גירושיה, היא החליטה לחיות את החלום האנתרופולוגי ולספק את תאוות הנדודים שלה, "לחיות ברחבי תבל". כדי להיות מסוגלת לנדוד ללא הפסקה, וכדי לממן את זה, היא בחרה לבלות את רוב זמנה בעולם המתפתח –  במקום שבהם ה"אי-מקומות" עדיין לא הטביעו חותם של ממש. היא אימצה את המהות ה"אי-מקומית" של הדרכים, והפכה אותה לבית.

הספר שהוענק לי כמתנה ריגש אותי, ולא הרפיתי ממנו.

"תעבירי אותו כשתגמרי," אמרה האישה. "תני למישהו אחר".

הנהנתי בהסכמה, בידיעה שאני לא ממש יודעת להרפות מדברים. אני צאצאית של נוודים, אנשים שסבלו מגירוש ועקירה, אנשים שיכלו לארוז במהירות ולהתחיל חיים חדשים מאפס. אבל אני נאחזת בחפצים.

אנסה לתת את הספר הזה, אני מבטיחה. מישהו רוצה עותק? תצטרכו לבוא לביתי השוקע במישיגן, ולקחת אותו משם.

 

רות בהר (Behar) נולדה בקובה וגדלה בניו יורק. היא מלמדת אנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן באן ארבור. ספרה האחרון, Traveling Heavy: A Memoir in Between Journeys, ראה אור ב-2013.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית:חלון בבית בכפר ליתומים "חוות עדן", בזימבבווה. תצלום: גארת' הרפר, unsplash.com

Photo by Gareth Harper on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רות בהר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מי צריך בכלל בית

    02
    יורם

    יש לך אסמכתא? לא רק שאנחנו זוכרים את אלמוג בהר, אלא מכבדים את הכתיב האנגלי - לכן נשמח לאסמכתא, מעבר להערה שלך עצמה. תודה על האכפתיות ועל השאיפה לדייקנות.

04
GITA BEN DOV

אכן, קראתי והיתה לי הרגשה של דז'ה וי, אבל חשבתי ששכחתם לכתוב שהמאמר הופיע כבר, ולמה להעיר לכם על כך. כך או כך, המאמר שווה ומוצלח ונהניתי לקראו שוב. תודה

05
יורם

תודה רבה לקוראינו הנאמנים מזה שנים רבות, קוראים דקי הבחנה. אכן מסתבר שתרגמנו מחדש מאמר שהתפרסם ב"אלכסון" ב-2014. אמנם יש לנו "אלכסון קלאסיק" - מאמרים שאנו שבים ומפרסמים לאחר שהוכיחו את עצמם בשעתו - אלא שהפעם קרה שהתלהבנו ממאמר ולא ידענו שהוא כבר התפרסם. משמח לראות שיש לנו קוראים מתמידים, עוקבים ומעורבים. תודה לכל המגיבים על האכפתיות ועל הרוח הטובה.