מי רוצה להיות גאון?

מה אפשר ללמוד מהסיפורים של האנשים המבריקים ביותר בהיסטוריה? מדוע הם כפי שהם?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

אל תבינו אותי לא נכון – כן, אני פרופסור באוניברסיטת ייל, אבל אני לא גאון. כשאמרתי לארבעת ילדינו הבוגרים בפעם הראשונה שאני עומד ללמד קורס על גאונות, הם חשבו שזה הדבר הכי מצחיק בעולם. ״אתה, אתה לא גאון! אתה גמלוני״. והם צדקו. אז איך יכול להיות שהיום, כתריסר שנים לאחר מכן, אני ממשיך ללמד בייל קורס מצליח על גאונות, וכתבתי את הספר The Hidden Habits of Genius שנכנס לרשימת ספרי השנה של אמזון? התשובה: יש לי כנראה, את מה שניקולה טסלה כינה, ״תעוזת הבוּרות״.

מאחר שגיליתי עניין במוזיקה, והייתי גם גבוה ובעל כפות ידיים ענקיות, גם אני – כך לפחות הצהירה אמא שלי – אהפוך לקלייברן הבא

התחלתי את חיי המקצועיים בניסיון להיות פסנתרן קונצרטים, בימי המלחמה הקרה. ארצות הברית ניסתה אז להביס את ברית המועצות במגרש שלה. בשנת 1958, ואן קלייברן, פסנתרן בן 23 מטקסס, זכה בתחרות הבינלאומית על שם צ׳ייקובסקי, שהיא האולימפיאדה של המוזיקה הקלאסית. ואז, בשנת 1972, בובי פישר מברוקלין הביס את בוריס ספאסקי בשחמט. מאחר שגיליתי עניין במוזיקה, והייתי גם גבוה ובעל כפות ידיים ענקיות, גם אני – כך לפחות הצהירה אמא שלי – אהפוך לקלייברן הבא.

ארתור רובינשטיין, כפות ידיים

רצוי שיהיו, אבל זה לא מספיק: כפות ידיו של ארתור רובינשטיין (יציקה, מוזיאון העיר לודז'), תצלום: Pawelec, ויקיפדיה

אף שמשפחתי לא הייתה עשירה, הוריי הצליחו לקנות לי פסנתר כנף ״בולדווין״ ולמצוא את המורים הכי טובים בעירנו, וושינגטון. די מהר נשלחתי לבית הספר היוקרתי למוזיקה ״איסטמן״, שם, שוב, הוענקו לי כל ההזדמנויות. ולי היה מוסר עבודה גבוה: בגיל 21 כבר היו מאחוריי, כך אני מעריך, כ-15 אלף שעות של תרגול נגינה ממוקד (מוצרט נזקק ל-6000 שעות בלבד כדי להגיע לדרגת מלחין ומבצע אמן) עם זאת, בתוך שתיים, יכולתי לראות שלעולם לא ארוויח גרוש כפסנתרן קונצרטים.  היה לי הכול פרט לדבר אחר: לא היה לי כישרון מוזיקלי. שום זיכרון מיוחד למוזיקה, שום קשר עין-יד יוצא דופן, שום שמיעה מוזיקלית יוצאת דופן – כל מה שפסנתרן מקצועי זקוק לו.

אם אינך יכול לחבר מוזיקה, אתה מופיע; ואם אינך יכול להופיע, אתה מלמד

״אם אינך יכול לחבר מוזיקה, אתה מופיע; ואם אינך יכול להופיע, אתה מלמד״ – זאת המנטרה של בתי ספר למוזיקה כמו איסטמן. אבל מי רוצה לבלות אפילו יום אחד בסטודיו וללמד בו את מי שיהיו גם הם בקרוב פסנתרנים כושלים? האינטואיציה שלי אמרה לי למצוא זירה רחבת ידיים יותר, באוניברסיטה. לכן הלכתי ללמוד בהרוורד, והפכתי למרצה וחוקר של ההיסטוריה של המוזיקה – מוזיקולוג, כפי שקוראים לזה. בסופו של דבר, מצאתי עבודה בייל כמורה שמלמד את ״שלושת הב׳-תים״: באך, בטהובן וברהמס. אם כי המלחין המרתק ביותר שבו נתקלתי היה דווקא מוצרט. העניין שלי בו הועצם לאחר שיצא לאקרנים הסרט זוכה האוסקר ״אמדאוס״ (בשנת 1984). במשך זמן מה, נדמה היה שהעולם כולו התמכר לדמות המצחיקה, הנלהבת והשובבה הזו.

וכך קרה שדווקא הסרט הוא שגרם לי להסיט את מוקד המחקר האקדמי שלי אל מוצרט. אלא שהעיקרון המרכזי של המחקר שלמדתי בהרוורד נותר כשהיה: אם אתה מחפש את האמת, היוועץ במקורות הראשוניים העיקריים, כל השאר הוא חילול קודש. לכן, במהלך עשרים שנה, הלכתי לחפש את מוצרט בספריות בברלין, זלצבורג, וינה, קרקוב, פריז, ניו יורק וושינגטון, חקרתי את התווים שכתב בכתב יד וחתם עליהם. גיליתי שמוצרט יכול היה להלחין קטעי מוזיקה אדירים בתוך ראשו בלבד, ולכתוב אותם כמעט בלי תיקונים. מה שסליירי אמר על מוצרט ב״אמדאוס״ כבר לא נראה מוגזם: זה היה ״קולו של אלוהים״.

ההכרה בגאונות, ההבנה שאין לה הסבר, שיודעים כשהיא שם

להחזיק בידך את העמודים האלוהיים שכתב מוצרט – גם כשאתה עוטה את הכפפות הלבנות הנדרשות לשם כך לרוב – זהו כבוד ובו זמנית גם התרוממות נפש. הזוויות המשתנות של העט שלו, הגודל המשתנה של ראשי התווים וכתמי הדיו השונים המספקים תובנות באשר לאופן שבו הוא חשב. כאילו הוזמנת לחדר העבודה של מוצרט, אתה מתבונן בגאון הזה, טעון בכישרונות הטבעיים האדירים שלו, מתמסר ליצירתיות שלו, והמוזיקה פשוט נובעת מתוכו.

אילו גאונים אחרים, שאלתי את עצמי, עבדו כמו מוצרט? שוב, כתבי היד הם שמשכו אותי. מי מאיתנו לא נמשך לתכניות המרתקות של לאונרדו דה וינצ׳י – שרטוטי המכונות המדהימות וכלי הנשק, וגם הציורים הפציפיסטיים? להבדיל מכתבי היד המקוריים של מוצרט, הרישומים והרשימות של לאונרדו (שרדו מאלה כ-600 עמודים) פורסמו רובם במהדורות פקסימיליה, ורבים נגישים עתה ברשת.

אם מוצרט יכול היה לשמוע בראשו את המוזיקה שכתב, לאונרדו, על פי שרטוטיו, יכול היה פשוט לראות בעיני רוחו איך המכונה אמורה לפעול ואיך הציור אמור להיראות

אם מוצרט יכול היה לשמוע בראשו את המוזיקה שכתב, לאונרדו, על פי שרטוטיו, יכול היה פשוט לראות בעיני רוחו איך המכונה אמורה לפעול ואיך הציור אמור להיראות. גם במקרה זה, היכולת הטכנית הטבעית של לאונרדו באה לידי ביטוי, כפי שניתן לראות מקואורדינציית העין-יד שלו שמייצרת פרופורציות נכונות וקווים שמעידים על תפישה תלת ממדית. גם הסקרנות של לאונרדו ניכרת מיד. אנחנו רואים את מוחו נע על בי אופק אינסופי של נושאי עניין הקשורים אלה באלה. על דף אחד, למשל, הופך לב לענפי עצים, ואלה הופכים למשושים של גלגלת מכאנית. איך כל הדברים האלה, שהם לכאורה נפרדים בעולם, קשורים זה לזה? לאונרדו רצה לדעת. לא סתם כינה אותו ההיסטוריון של התרבות קנת׳ קלארק ״האדם בעל הסקרנות הבלתי נלאית ביותר בהיסטוריה״.

ליאונרדו דה וינצ'י, הכנה לקרב אנגיארי

ציור הכנה ל"קרב אנגיארי" (1505-1507), ליאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון פוג'י, טוקיו. תצלום: ויקיפדיה

מוצרט במוזיקה, לאונרדו באמנות; מה באשר לעולם הפוליטי היומיומי? כאן נושא המחקר המושלם בתחום הגאונות היה נגיש מאוד: אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. בספריית ביינקה (Beinecke) לספרים וכתבי יד נדירים באוניברסיטת ייל, ישנם עותקים של כל רשומה היסטורית שנכתבה על שלטונה על ידי בני תקופתה. סוד הצלחתה? אליזבת קראה באדיקות (שלוש שעות ביום, כך נהגה) לא רק ספרים, אלא גם בני אדם. היא קראה, חקרה, התבוננה והקפידה לא לפתוח את הפה (המוטו שלה היה Video et taceo) [שפירושו בלטינית ״אני רואה ושותקת״]. אליזבת ידעה הרבה ואמרה מעט, וכך שלטה כמעט 45 שנה, הניחה את היסודות לאימפריה הבריטית ולניצני ההתאגדויות הקפיטליסטיות, והעניקה את שמה לעידן שלם, העידן האליזבתני.

מרתק! למדתי כל כך הרבה. למה שהסטודנטים לא ילמדו ביחד איתי – אחרי הכול, זו הסיבה שישנם כאן כל הצעירים האלה שמסתובבים לנו בין הרגליים! וכך נולד קורס הגאונים שלי, או ״חקר טבעם של גאונים״.

אם אתה עילוי עם כישרון ענק בתחום כלשהו, אתה יכול פשוט לעשות זאת – אבל יתכן שאינך יודע למה וכיצד. ואתה לא שואל שאלות

יכול להיות שנדרש אדם שאינו גאון כדי לנתח את האופן שבו נולדים הישגיהם של בני אדם יוצאי דופן. במהלך שנותיי בהרוורד ובייל, פגשתי הרבה אנשים חכמים, ובכלל זה חצי תריסר זוכי פרס נובל. אם אתה עילוי עם כישרון ענק בתחום כלשהו, אתה יכול פשוט לעשות זאת – אבל יתכן שאינן יודע למה וכיצד. ואתה לא שואל שאלות. ואכן, הגאונים שפגשתי נראו עסוקים מדי בביצוע מעשי גאונות מכדי לברר את הסיבות ליצירתיות שלהם. אולי מישהו מבחוץ המביט פנימה רואה יותר בבירור כיצד מתרחש הפלא.

שנה אחר שנה, מספר הולך וגדל של תלמידי ייל נרשמו לקורס שלי כדי למצוא את התשובה, אבל ממש בהתחלה קרה משהו בלתי צפוי, והייתי צריך לדעת שיקרה: הערכת הגאונות התגלתה כתלוית מגדר.

אף שהיחס בין נשים וגברים בקרב תלמידי התואר הראשון בייל הוא כעת 50/50, ואף שקורס הגאונים נלמד בפקולטה למדעי הרוח ופתוח לכול, ההרשמה מדי שנה נוטה לטובת הגברים ביחס של 60/40. סטודנטים בייל ובמוסדות אחרים שבהם נלמדים מדעי הרוח מצביעים ברגליים, על אף ההערכות החיוביות לקורס, הנשים בייל כנראה אינן מתעניינות בחקר טבע הגאונות כפי שמתעניינים עמיתיהן הגברים.

למה, תהיתי. האם נשים מתלהבות פחות מהשוואות המדרגות אנשים כ״יוצאי דופן יותר מאחרים?״ האם הן נוטות פחות להעריך סמנים מסורתיים לגאונות בעולם שבו המנצח לוקח את כל הקופה – דברים כמו הציור הטוב ביותר בעולם או ההמצאה המהפכנית ביותר? האם יש לכך קשר להיעדר מנטוריות או דמויות חיקוי נשיות? למה ללמוד בקורס שבו עוסקים, שוב, בעיקר בהישגים המופלאים של ״גברים (בעיקר לבנים) מהוללים״? האם עצם המסגרת שבניתי לקורס היא שמייצרת, שוב, הטיה לא מודעת נגד נשים ואת הנחת העליונות של התרבות הלבנה?

בסופו של דבר הגבלתי, בשמחה, את מספר התלמידים בקורס ל-120 וכך יכולתי לבצע מעט הנדסת אנוש. יכולתי לקבל את מי שרציתי וכך להבטיח ייצוג מאוזן של נשים ושל תלמידים ממיעוטים. המטרה לא הייתה למלא מכסות, אלא להגדיל את מגוון הדעות ולעודד ויכוחים שיועילו במיוחד בקורס שאין בו תשובות.

לשאלה הפשוטה ״מהי גאונות?״ אין תשובה, ישנן רק דעות. ובאשר למה שמניע אותה – הטבע או החינוך – שוב, אין איש יודע

״אין תשובה! אין תשובה! אין תשובה!״ דקלמו 120 תלמידים להוטים במפגש הראשון של ״קורס הגאונות״, בעודי מעודד אותם לעשות זאת. לרוב, סטודנטים רוצים תשובה שאותה יוכלו לקחת איתם ביציאה מהכיתה, כזו שיוכלו לאחר מכן להשתמש בה במבחן – אבל אני הרגשתי שחשוב להדגיש זאת מיד. לשאלה הפשוטה ״מהי גאונות?״ אין תשובה, ישנן רק דעות. ובאשר למה שמניע אותה – הטבע או החינוך – שוב, אין איש יודע.

השאלה ״טבע או חינוך?״ מעוררת תמיד ויכוחים. הטיפוסים החישוביים (תלמידי מתמטיקה ומדעים) חשבו שגאונות היא כישרון טבעי; הורים ומורים אמרו להם שהם נולדו עם כישרון מיוחד לחשיבה מספרית. הספורטאים חשבו שהישגים יוצאי דופן מקורם בעבודה קשה: בלי מאמץ אין הישגים. מאמנים לימדו אותם שההישגים שלהם הם תוצאה של אינסוף שעות אימונים. בין מדעני המדינה החדשים, השמרנים חשבו שגאונות היא מתת–אל; ליברלים חשבו שהיא נולדת בסביבה תומכת. אין תשובה? קראו למומחים: מאפלטון, ויליאם שייקספיר וצ׳רלס דארווין ועד לסימון דה בובואר, תגלו שלכל אחד מהם יש דעה אחרת.

יהודית והמשרתת שלה, ארטמיסיה ג'נטילסקי

אבא היה צייר טוב, הבת הייתה גאונה: "יהודית והמשרתת שלה" (1625), ארטמיסיה ג'נטילסקי, Detroit Institute of Arts. תצלום: ויקיפדיה

התלמידים קיוו למשהו קונקרטי יותר. חלקם רצו לדעת אם הם כבר גאונים ומה צפוי להם בעתיד. רובם רצו לדעת כיצד גם הם יוכלו להפוך לגאונים. הם שמעו שחקרתי גאונים מלואיזה מיי אלקוט ועד אמיל זולה, וחשבו שאולי מצאתי את המפתח לגאונות. לכן שאלתי: ״כמה מכם חושבים שהם כבר גאונים או מסוגלים להיות גאונים?״ חלקם הצביעו בהיסוס. ליצני הכיתה עשו זאת בהבלטה. הלאה: ״אם אינכם גאונים כרגע, כמה מכם רוצים להיות כאלה?״ בחלק מהשנים, כמעט שלושה רבעים מהתלמידים הצביעו. ואז שאלתי: ״טוב, אבל מה זו בדיוק גאונות?״ ההתלהבות הפכה לתמיהה, ואחריה הגיעו שבועיים של ניסיונות לנסח הגדרה של גאונות, ואלה הסתיימו על פי רוב משהו כזה:

״גאון הוא אדם בעל יכולות מנטליות יוצאות דופן, שעבודתו או התבונות המקוריות שלו משנות את החברה באורח משמעותי כלשהו לטובה או לרעה, בתרבויות שונות ועל פני הזמן״.

רק בהדרגה, ורק כשכתבתי את ספרי The Hidden Habits of Genius, הבנתי שניתן לפשט את גבב המילים הזה למעין ״משוואת גאונוּת״.

זוהי הנוסחה שהסטודנטים והציבור בכלל מסוגלים להבין מיד:

G = S x N x D

גאונוּת (G) היא חשיבוּת (S) מידת ההשפעה או השינוי הנגרם (למשל, הפנצילין מציל החיים של אלכסנדר פלמינג לעומת הסניקרס החדשות בהשראת קנייה ווסט) כפול מספר (N) בני האדם המושפעים (חייהם של כ-200 מיליון ניצלו, לעומת מכירה של כ-280 אלף זוגות סניקרס), כפול משך (D) ההשפעה (אנטיביוטיקה נמצאת בשימוש כבר 80 שנה; אורך חיי הנעל תלוי בשימוש). אף ש״משוואת הגאונות״ אינה נוסחה מושלמת, היא לפחות דרך מועילה למסגר את הדיון במהלך הסמסטר.

מה עם הגאונים שיש להם יכולת לשנות את העולם, אבל הם אינם עושים זאת בגלל חוסר רצון או יכולת?

בקרב התלמידים המבריקים היו מי שהתנגדו מיד: מה עם הגאונים שיש להם יכולת לשנות את העולם, אבל הם אינם עושים זאת בגלל חוסר רצון או יכולת? אילו אלברט איינשטיין היה חי באי בודד, והוגה את האפקט הפוטואלקטרי, את המשוואה E = MC2 ואת תורת היחסות הפרטית והכללית – אבל לא היה מספר על כך לאיש. האם הוא עדיין היה גאון? נניח שהוא היה מספר על הרעיונות הללו ל-12 תושבים אחרים באי בלבד. האם ציון הגאונות שלו (G) היה נמוך מאוד? ואם הוא יכול היה לבשר לכל העולם על התובנות שלו, אבל איש לא היה מעוניין להשתנות ודבר לא היה קורה. המשוואה הזו מניחה מראש מחולל סיבה ותוצאה. כפי שאמר הפסיכולוג מיהאי צ'יקסנטמיהאיי, כדי שתתרחש יצירתיות, יש צורך בשיתוף פעולה, בין החושב המקורי והחברה המוכנה לקבל את רעיונותיו. ושאלה נוספת: האם איינשטיין היושב לבדו באי בודד הוא גאון, אינו גאון או גאון פוטנציאלי? האם נביא שאינו זוכה להכרה הוא אכן נביא הזועק במדבר, או מטורף?

אי בודד

ואם יש פה גאון ואף אחד לא שמע עליו? תצלום: תום וינקלס

מה לעשות עם קים קרדשיאן? היא אולי ״גאונה עסקית״ בזכות יכולתה להשתמש ברשתות חברתיות

בעוד הסטודנטים מתקשים להתמודד עם השאלות המטפיזיות הללו, הם העלו גם תהיות יומיומיות יותר. מה לעשות עם קים קרדשיאן? היא אולי ״גאונה עסקית״ בזכות יכולתה להשתמש ברשתות חברתיות. אבל היא לא המציאה את הרשת (הממציא היה טים ברנרס-לי). ומה עם ספורטאים כמו שיאן מדליות הזהב האולימפיות מייקל פלפס, שנחשב ל״קטר הגאון״? אבל מי הגה את המשחקים האולימפיים המודרניים? (פייר דה קוברטן). הניו יורק טיימס כינה את המאמן ביל בליצ׳יק, שזכה שלוש פעמים בסופורבול, בתואר ״גאון הגנה״ – אבל מי המציא את הפוטבול? (וולטר קמפ). יו-יו מה מכונה ״גאון מוזיקלי״ בגלל הביצועים המופלאים שלו ליצירות של מלחינים קלאסיים. אבל מי הגאון, יו-יו מה או מוצרט? בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת נברסקה באומהה מציע קורס שנתי שכותרתו היא ״הגאונות של וורן באפט״. אבל האם כסף (וצבירתו) הוא גאונות, או רק מקור להעצמה שיכול לשמש לאחר מכן גאונים אמיתיים?

עודדתי את התלמידים שלי לחשוב על השאלות הללו. אבל בזכות הרקע המגוון שלהם, תלמידי לימדו אותי לא פחות משאני לימדתי אותם.

בעיני סטודנטים בני נוואחו, האישה שעיצבה את דוגמת השטיח הארוג, דוגמה ששוחזרה שוב ושוב לאורך הדורות, הייתה גאונה, אבל איש אינו מכיר את שמה

קחו, למשל, את מה שלמדתי מתלמידים צעירים ממוצא אמריקני-ילידי. אני זוכר בעיקר את התלמידים בני אומת הנוואחו ואת אלה בני שבט השוּשוֹן, שהייתה להם צורת מחשבה דומה על הישגיהם של בני אדם, שהייתה עבורי מהפכנית ממש – צורת מחשבה שניתן לסכם בכותרת ״גאונות הקהילה״. בעיניהם, האישה שעיצבה את דוגמת השטיח הארוג, דוגמה ששוחזרה שוב ושוב לאורך הדורות, הייתה גאונה, אבל איש אינו מכיר את שמה. והיה בכיתה גם זוכה במדליה אולימפית. הוא הודה שהוא חושב שההישגים שלו נבעו מכישרונות טבעיים, אבל שאמו הסינית – כך הוא אמר מאוחר יותר – חושבת שהם בעיקר תוצאה של עבודה קשה. באורח דומה, מספר תלמידים סיניים הודיעו לי, כל אחד בנפרד, שתומאס אדיסון עדיין נערץ מאוד במדינתם בגלל המשפט הנודע שלו לפניו הגאונות מורכבת מאחוז אחד של השראה ו-99 אחוז של זיעה. לעומתו, המדען המבריק ניקולה טסלה, שזלזל בדרכים הבלתי מדעיות המאומצות של אדיסון, כמעט אינו מוכר שם.

תומס אדיסון

הזיע הרבה, תיקן ותיקן והיה אובססיבי: תומס אלווה אדיסון (1922), מאת לואיס בכרך, מאוסף ספריית הקונגרס. תצלום: ויקיפדיה

תלמיד יפני סיפר לי על אפוריזם ״אנטי-גאוני״ המקובל בארצו: ״המסמר שבולט יותר מכולם מקבל את המהלומות הקשות ביותר״. תלמידים מארצות אסיה הביעו על פי רוב סקרנות רבה באשר לגאונוּת במערב בגלל המושג החדשני (עבורם) של אינדיבידואל המשנה דברים בעצמו. כן, אט אט למדתי כי גאונות היא אכן תרבותית. מושג הגאונות המהותית האינדיבידואלית צמח כנראה במהלך המאה ה-18, בחלקו משום שהוא תאם את האידיאל המערבי הקפיטליסטי, ההתפשטותי [מבחינת טריטוריות] שלפיו ניתן לייצר עוד ועוד רכוש פרטי, ובעיקר רכוש אינטלקטואלי, שיזכה להגנה חוקית. מעולם לא התנגדתי לכל זה, אבל כעת, לפחות אני מודע לבסיס ההיסטורי ולהטיות של נטיותיי האינטלקטואליות. וכך הוספתי ללמוד מתלמידיי.

גאונות אינה עניין מוחלט אלא פרי הבניה אנושית, התלוי בזמן, מקום ותרבות. והיא גם יחסית

בסופו של דבר, מה שהחלה, עבורי, כהתבוננות סטריאוטיפית על הגאון הראוותני – על פי גבר חכם במיוחד (brainiac) עם IQ בשמים, שכבר בנעוריו היו לו תובנות גדולות (רגעי א-הא!) והוא אולי קצת מטורף ובוודאי אקסצנטרי – הפכה להערכה יותר מפוכחת, ולעתים פילוסופית.

גאונות אינה עניין מוחלט אלא פרי הבניה אנושית, התלוי בזמן, מקום ותרבות. והיא גם יחסית. ישנם אנשים שפשוט משנים את העולם יותר מאחרים. בהתאם לכך, הגאונות מניחה מראש תוצר לא שוויוני (המחשבות יוצאות הדופן של אדם כמו איינשטיין, או המוזיקה של אדם כמו באך) ויוצרת תגמול לא שוויוני (תהילת נצח עבור באך, עושר מדהים עבור ג׳ף בזוס מאמזון). כך העולם פועל. מעשים של גאונות כרוכים לרוב במעשים של הרס. לזה קוראים על פי רוב התקדמות.

ג'ף בזוס

ג'ף בזוס: גאון? ההיסטוריה והחברה ישפטו. תצלום: סטיב ג'ורבטסון, ויקיפדיה

מה אינו גאונות צרופה? מתברר כי ייחסנו חשיבות רבה מדי ל-IQ, וכך גם למבחני תקן אחרים, לציונים, למוסדות אקדמיים יוקרתיים ולמנטורים. סטיבן הוקינג לא קרא עד גיל שמונה. פיקאסו ובטהובן לא ידעו מתמטיקה פשוטה. ג׳ק מא, ג׳ון לנון, תומס אדיסון, וינסטון צ׳רצ׳יל, וולט דיסני, צ׳רלס דארווין, ויליאם פוקנר וסטיב ג׳ובס הגיעו כולם להישגים דלים במיוחד באקדמיה.

לעומת ה-IQ שאינו חשוב כפי שחשבנו, הסקרנות וההתמדה דווקא כן. וכמוהם שימור הדמיון הילדותי בחיינו הבוגרים, היכולת להירגע כדי לאפשר לרעיונות נפרדים להתגבש לכדי מחשבה חדשה ומקורית והיכולת ליצור הרגלי עבודה, כדי להגשים את הרעיונות הללו

לעומת ה-IQ שאינו חשוב כפי שחשבנו, הסקרנות וההתמדה דווקא כן. וכמוהם שימור הדמיון הילדותי בחיינו הבוגרים, היכולת להירגע כדי לאפשר לרעיונות נפרדים להתגבש לכדי מחשבה חדשה ומקורית והיכולת ליצור הרגלי עבודה, כדי להגשים את הרעיונות הללו. לבסוף, אם אתם רוצים לחיות חיים ארוכים, דאגו שתהיה לכם תשוקה למשהו. גאונים הם מלאי תשוקה ואופטימיים, שחיים בממוצע עשור שלם יותר משאר האוכלוסייה.

וסוף הסמסטר הביא עמו, על פי רוב, התגלות: מוחות מופלאים רבים, כך מתברר, אינם בני אדם מופלאים כל כך.

זוכרים את השאלה מראשית הקורס, ״כמה מכם רוצים להיות גאונים?״ עם התשובות החיוביות של שלושה רבעים ממשתפי הקורס? אז בשיעור האחרון שאלתי: ״אחרי שלמדנו על כל הגאונים הללו, כמה מכם עדיין רוצים להיות גאונים?״ רק רבע מהקבוצה אמרה: ״אני רוצה״. ואחד התלמידים התנדב להסביר: ״בתחילת הקורס, חשבתי שאני רוצה, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. כל כך הרבה מהם נראים לי אידיוטים אובססיביים המרוכזים בעצמם – לא כמו מישהו שהייתי רוצה להיות חבר או שותף שלו״.

הוא צודק: אובססיביים ומרוכזים בעצמם. חשבו על דיקנס, שבתו קייטי אמרה:

״אבא שלי היה כמו משוגע... לא אכפת היה לו בכלל מה קורה למישהו מאיתנו. דבר לא יכול היה להיות נורא מן האומללות והמצוקה בביתנו״.

או על ארנסט המינגווי, שאשתו השלישית, הכתבת הצבאית המוערכת מאוד מרתה גלהורן אמרה עליו: ״גבר חייב להיות גאון אדיר כדי לפצות על כך שהוא אדם מבחיל״. וישנו גם סטיב ג׳ובס, שעל פי הביוגרף שלו וולט איזקסון, הצריך ערך מיוחד שכותרתו ״התנהגות פוגענית של״. אפילו מרי קירי לא זכתה לניקוד גבוה כאם, על פי בתה אֶב (Ève):

״סבנו מצד אבינו היה חברנו למשחק ומסטר מופתי עבורנו הרבה יותר מאמנו, שהייתה תמיד מחוץ לבית – תמיד מתעכבת במעבדה ששמה היה נשמע באוזננו לעד... שנות ילדותי לא היו שנים מאושרות״.

מרי קירי

מרי קירי (1920) גאונה? כן, אבל המחיר, המחיר. תצלום: אנרי מנואל, כריסטי'ס, ויקיפדיה

אין כמעט איש שאוהב את הגאונים, עד שהיא או הוא מתים. אבל אז אנחנו אוהבים אותם, משום שכעת החיים טובים יותר

לכן, המסקנה הסופית מן הקורס התאימה לכולם: הישמרו מגאונים. אם אתם עובדים עבור גאון, יתכן שינזפו או יתעללו בכם, או שתפוטרו. אם מישהו קרוב לכם הוא גאון, אתם עלולים לגלות שהתשוקה שלו או שלה לעבודה תהיה תמיד במקום הראשון. עם זאת, מגיעה תודה כנה לכל מי שהיו קורבן התעללות, אומללות או פיטורים, ניצול או התעלמות, על כך ש״הקריבו את עצמם למען הכלל״, כלומר למען כל מי שבסופו של דבר מרוויחים מן הטוב שהגאונים ״שלכם״ הביאו לחברה בכלל. בפרפרזה על מילותיו של הסופר אדמון דה גונקור: אין כמעט איש שאוהב את הגאונים, עד שהיא או הוא מתים. אבל אז אנחנו אוהבים אותם, משום שכעת החיים טובים יותר.

קרייג רייט (Wright) הוא פרופסור אמריטוס למוזיקה באוניברסיטת ייל וחבר האקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים. ספרו האחרון The Hidden Habits of Genius: Beyond Talent, IQ, and Grit – Unlocking the Secrets of Greatness ראה אור בשנת 2020. הוא ממשיך ללמד ב״קורס הגאונות״ של ייל.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך דיוקן אלגורי של אליזבת הראשונה (1610) - בין הזמן והמוות, צייר לא ידוע. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרייג רייט, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על מי רוצה להיות גאון?

    02
    אורלי ניצן

    רפי ליפקין שלום. לא. כמובן שהיטלר (שהוגדר ע"י גדולים וחכמים כפסיכופאת רצחני. כנ"ל סטאלין. ) לא היה גאון. הנוסחה הזו גם בעיני מוטעית מיסודה. ראשית משום שיש עוד הרבה משתנים סמויים וגם גלויים ובאמת תלויי תרבות, זמן ומקום להגדרת גאונות (למרות שלתפיסתי אכן ישנם גאונים שמעל לזמן והמקום בתחומים שונים). שנית. יש מספר לא מבוטל, לצערנו, של "מנהיגים", ובהחלט בעידן הנוכחי (עיין 'ערך' טראמפ, מי שהיה נשיא ארה"ב, בעל השפעה עצומה, ולא היה יותר מבריון אימבציל מבלי לפרט את שאר מאפייניו 'המלבבים'ץ דוגמא מזעזעת קיצונית יותר - שליט צפון-קוריאה) שהינם בעלי השפעה גדולה מאוד ושאין דבר וחצי דבר בינם לבין תבונה כלשהי וכל שכן לגאונות. הרשומה - מכל מקום מרתקת לכשעצמה. מעוררת שאלות ועניין רב. 'אגב' גם הסיפא של הרשומה "הישמרו מגאונים" לוקה בהכללה לא בדוקה וכלל לא מבוססת.

ההגדרה שלו לגאונות מוזרות משהו ובעלת כשל בסיסי. גאון הוא לא בהכרח מי שמשפיע על הרבה אנשים למשך הרבה זמן. גאונות נגזרת ממבחני IQ. מי שנופל מספר סטיות תקן מעל הממוצע נחשב לגאון. זה שהרבה גאונים לא עושים כלום עם היכולת שלהם לא הופכת אותם לפחות גאונים. נסיבות חברתיות בהחלט משפיעות על המימוש של הגאונות אבל לא את היכולת הבסיסית. נכון שגאונים רבים בלתי נסבלים אבל שוב, תכונות אישיות לא קשורות לגאונות. גם הזלזול במבחני IQ הוא חסר שחר. כל האנשים שציין היו בעלי IQ גבוה. זה שרבים מהם היו תלמידים בינוניים או לא ידעו לקרוא עד גיל 8 לא הופך אותם לפחות חכמים. זה רק מראה שלימודים פורמליים לא ממש קשורים לגאונים או IQ גבוה, שזו תכונה עם תורשתיות חזקה.

06
דן פלד

המאמר עצמו מעניין מאוד. זאת על אף שנקודת המוצא שלו תמוהה וילדותית והמסקנה הסופית שלו אפילו מטופשת.
מרי קירי הייתה אישה שעבדה קשה ולא ראתה את הילדים שלה. אילו הייתה גבר, הייתה פשוט אדם חרוץ. יצא לי לפגוש הרבה מאוד אנשים מחורבנים בחיים שלי ורובם המוחלט לא היו גאונים. זה שגאונים יכולים להיות בלתי נסבלים פחות קשור באמת האנטיליגנציה שלהם ויותר בעובדה שהם משתייכים למין הכי מעצבן שאי פעם הילך על הכוכב הזה.
מדענים סופר חכמים התריאו מפני כשלים בכור בצ׳רנוביל. הם התאדו ונשכחו כשהכור התפוצץ ולא הצליחו להשפיע על שום דבר. עומר אדם לעומת זאת הביא די ג׳י מדרום אפריקה בזמן שגרסה אלימה של נגיף הקורונה משתוללת שם. נקווה מאוד שלמעשה שלו לא תהיה השפעה ״גאונית״ על הציבור בישראל ובעולם...
נראה שעל אף שהכותב נוגע בנקודות מעניינות מאוד, הוא לא באמת מצליח להשתחרר מהתפיסה הכל כך אמריקאית שלו.

08
יואב אשכנזי

ומה עם גאוני האמפתיה ששינו עולם נוסח ישו, פאולוס, בודהה וכדומה? האם גם הם היו חלאות מרוכזות בעבודתן בלבד? הרי זה נוגד את היותם מאסטרים של אמפתיה ואהבה?