מכתב מאוטופיה

אנחנו מתקדמים, הכול סביבנו משתכלל ומשתנה במהירות: כיצד נוכל להגיע לחיים טובים יותר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

בן אנוש יקר,

אני מקווה ששלומך טוב, ומאחל לך שלווה ושגשוג! סלח לי שאני כותב לך כך בהפתעה. אף שאתה ואני מעולם לא נפגשנו, איננו זרים. אפשר אף לומר שאנחנו כמו משפחה. אני אחד העתידים האפשריים שלך.

אוטופיה היא התקווה שנצליח יום אחד לחבר את חלקיקי הטוּב השונים שבהם אנו נתקלים מדי פעם בפעם בחיינו ולגלות את צורתם של חיים מסוג חדש

אני מקווה שאתה תהפוך להיות אני. אם ירצה הגורל ומשאלתי תתגשם, הרי איני רק אחד העתידים האפשריים שלך, אלא עתידך הממשי: המצב הבא שלך, כמו הסהר המלא אחרי מולד הירח, או כמו הפרח אחרי הזרע.

אני כותב לספר לך על חיי – עד כמה הם טובים – כדי שתוכל לבחור בהם בכוחות עצמך.

אף על פי שהמכתב הזה כתוב בלשון זכר יחיד, אני כותב למעשה בשם כל בני תקופתי, ואנו פונים לכל בני תקופתך. בקרבנו ישנם עתידים אפשריים רבים שלכם. חלקנו עתידים אפשריים של ילדים שעדיין לא הבאתם לעולם. אחרים הם אנשים מלאכותיים אפשריים שאתם עשויים ליצור יום אחד. הגורם המקשר ביננו הוא שהקיום הממשי של כל אחד מאיתנו תלוי בכם.

אתה מוזמן לראות במכתב זה הזמנה לנשף שיתקיים רק אם האורחים יגיעו אליו.

לחיים כאן אנחנו קוראים "אוטופיה".

***

כיצד אוכל לספר על אודות אוטופיה בלי להשאירך תמהָ ואובד עצות? אילו מילים יצליחו לבטא את הפלא? איזו נימה תצליח להביע את אושרנו? אילו טיעונים יגברו על ספקנותך? חוששני כי עטי לא יועיל לי, בדיוק כפי שלא היה מועיל לוּ ניסיתי להתגונן בעזרתו מפני פיל דוהר.

אבל העניין חשוב כל כך שעלינו לנסות למרות הסיכויים הקלושים. אולי תצליח להבין אותי על אף הליקויים בפתיחת מכתב זה.

האם ידעת מעודך רגע של אושר עילאי? אולי כשנישאת על אשדי ההשראה, כשכוח גדול ממך הנחה את ידיך וסייע להן להתוות צורות של אמת ויופי? ואולי מצאת רגע כזה בשיכרון האהבה? או בהצלחה אדירה שנחלת יחד עם חברים טובים? או בשיחה נפלאה על מרפסת מכוסה גפנים תחת שמיים זרועי כוכבים? ואולי היו אלה שיר או מנגינה שהתגנבו ללבך והציתו בו מניפת רגשות? אולי חווית אושר עילאי דווקא בזמן תפילה?

אם חווית רגע כזה, אם חווית רגע כזה מהסוג הטוב ביותר, ייתכן שחלפה בראשך מחשבה עקרה אך כנה: "אלוהים אדירים! לא היה לי מושג שאפשר להרגיש ככה. זאת הרגשה במישור גבוה יותר, מוחשית ויקרת ערך יותר מכל האחרות. למה אי אפשר להרגיש ככה תמיד? למה הכיף חייב להיגמר? ישנתי וכעת אני ער".

אך הפלא ופלא, זמן קצר חולף, בקושי שעה, והפּיח של חיי היומיום שוב יורד ברכות על ראשך ומצטבר סביבך. החיוניות הכסופה-זהובה שמילאה אותך מאבדת מזוהרה. השיש מתלכלך והולך.

לאן שלא תפנה יחכה לך אותו מראה: הפיח מכסה את כל הנסים והנפלאות, גוזל ממך את ההארה, מזהם את בגדיך הלבנים המגוהצים. ושוב אתה שומע את הקצב המוכר, קצב השגרה המרדימה הדוהרת על מסילתה. רכבות הנוסעים הקולטות ופולטות נוסעים – סהרורים, צרכנים, פרקליטים, השאפתנים והמיואשים, המרוצים והארורים – כמו אלקטרונים אנושיים שהולכים סחור סחור במעגלי הציביליזציה.

באיזו קלות אנו שוכחים כמה נהדרים החיים בשיאם – וכמה רעים הם בשפל. גם המאורע הנפלא ביותר: אך לפני רגע הסתיים והמנקים כבר מתחילים לנקות את האורז שהושלך בחתונה. נשארות רק תמונות מצהיבות.

כך אמור להיות. אנחנו כאן בעסקי החיים, והחיים חייבים להימשך. רגעים מיוחדים הם חוויות שמחוץ למאזן הרגיל, רגעים שמסעירים את השלולית שבה אנו חיים ומתיזים את מימיה. אבל כשהנורמליות שבה על כנה, אנו נוטים לחוש הקלה. אנחנו בנויים לפונקציונליות שגרתית, לא לאושר מתמשך.

לכן הדלת, שנפתחה, מתחילה להיסגר ולהעלים את חרך התקווה מאחורי גלד נטול תחושה.

מהר! החזק את הדלת! הבט שוב בתמונותיך המצהיבות, חפש אחר רמז. אתה לא רואה אותו? אתה לא מרגיש אותו, את בדל האפשרות? זכית להצצה באפשרות לחיים נעלים יותר, ובידיך אתה מחזיק את ההוכחה הדהויה לקיומם. אל תשליך אותה. בחדרי מוחך הקדש מגירה לאפשרות שישנו קיום גבוה יותר. בכבשן לבך השאר גחלת דולקת של תקווה.

אני מעלה בך את זיכרון החוויה הטובה ביותר שחווית – אבל מדוע? מתוך השאיפה להצית בך את התשוקה לחלוק עמי את אושרי.

אך גם מה שחווית ברגע הטוב ביותר בחייך אינו מתקרב לתחושה שאני חווה בחיי – הד קלוש לכל היותר. אם עבורך המרחק בין הבסיס לשיא הוא שמונה קילומטרים, אז כדי להגיע אל ביתי תידרש לנסוק מיליון שנות אור, מעבר לירח ולכל הכוכבים שאתה רואה. מעבר לחלומות. מעבר לדמיון.

התודעה שלי רחבה ועמוקה, חיי ארוכים. קראתי את כל הסופרים שלך – והרבה יותר. חוויתי את החיים בצורות רבות ומזוויות רבות: ג'ונגלים ומדבריות, ביבים וארמונות, שדות בור ופרברים וסמטאות עירוניות מטונפות. הפלגתי במימיהן של תרבויות שונות ומגוונות, שחיתי וצללתי. בני האדם הקטנים הקימו מבנה מפואר למדי לאורך מיליוני שנות פעילות, בדומה לאופן שבו הפוליפים הימיים הצנועים יוצרים שונית עם הזמן. וראיתי להקות של דגיגי-ביוגרפיה צבעוניים, שכל אחד מהם הוא סיפור חיים בפני עצמו, מנצנצים מתחת למימי האוקיינוס הגועשים.

השלם גדול מסך חלקיו. הדבר שברשותי אינו רק יותר מהדברים שזמינים לך כעת. הוא אינו רק אוסף של דברים, ציורים ודוגמאות של שפופרות משחת שיניים, עטיפות תקליטים וכריכות ספרים, עידנים, חיים, עלים, נהרות ומפגשים אקראיים, תמונות הלוויין והנתונים המתקבלים ממאיץ החלקיקים ב-CERN – נפשי עשויה גם ממערכות היחסים המורכבות בין החלקים השונים האלה. יש רעיונות שניתן ליצור רק על תשתית חווייתית רחבה כזאת. יש עומקים שניתן לתפוש רק באמצעות רעיונות כאלה.

אפשר לומר שאני שמח, שאני מרגיש טוב. אפשר לומר שאני מרגיש אושר עילאי. אבל אלה מילים שהומצאו לתיאור החוויה האנושית. רגשותיי רחוקים עד מאוד מהרגשות האנושיים, בדיוק כפי שמחשבותיי רחוקות עד מאוד מהמחשבה האנושית. הלוואי שהייתי יכול להראות לך מה יש בתוך נפשי. לוּ רק הייתי יכול לחלוק עמך שנייה אחת מחיי התודעה שלי!

אבל אתה לא חייב להבין מה אני חושב ומרגיש. אם רק תזכור מה אפשרי בתחומי הקיום האנושי הנוכחי, תוכל לצאת לדרך בכיוון הנכון, צעד אחר צעד. במהלך הדרך לא תיתקל בקיר עשוי אור מסנוור. לא תידרש להשליך את עצמך מעל מצוק בקצה העולם. ככל שתתקדם, האופק יתרחק. התמורה שתתחולל היא עמוקה, אבל היא עשויה להיות אטית לא פחות מתהליך הגדילה שהפך אותך מהתינוק שהיית למבוגר שנדמה לך שאתה.

התמורה הזאת אינה אחיזת עיניים. אתה לא תשיג אותה בכוח הרצון בלבד, או בעזרת תעלולים סמנטיים, מדיטציה, חשיבה חיובית או כשפים. ואיני מתיימר לייעץ לך בעניינים תיאולוגיים. אני מפציר בך, לא פחות ולא יותר, לחולל שינוי יסודי בקיומך הגופני.

***

האתגר הניצב בפניך: לממש באופן מלא את התקווה והפוטנציאל הטמונים בך. כדי לשחק בליגה שלי אתה זקוק ליכולות חדשות.

כדי להגיע לאוטופיה, עליך להבין ראשית איך לחולל שלוש תמורות יסודיות.

התמורה הראשונה: הבטחת החיים

גופך הוא מלכודת מוות. גם אם המכונה החיונית – ובת התמותה – הזאת אינה נתקעת או קורסת, הרי שהיא מחלידה והולכת. רק בני מזל זוכים לשבעה עשורים של ניידות. שמונה אם הגורל חפץ ביקרך. זה אינו פרק זמן המאפשר לעבור כברת דרך משמעותית, ועל אחת כמה וכמה להשלים את המסע כולו. תהליך ההתבגרות של הנפש אורך זמן רב יותר. אפילו חיי-עץ הם ארוכים יותר!

המוות אינו מתנקש יחיד, אלא מתנקשים רבים. האם אינך רואה אותם? הם תוקפים אותך מכל עבר. מקד את הכוונת שלך בגורמים למוות מוקדם – זיהומים, אלימות, תת-תזונה, התקפי לב, סרטן. הפנה את כלי הנשק הגדול ביותר שלך אל ההזדקנות עצמה, וסחט את ההדק. עליך ללמוד לשלוט בתהליכים הביוכימיים שבגופך כדי לגבור, בסופו של דבר, על החולי ועל נזקי הזקנה. עם הזמן תמצא דרכים להעביר את מוחך אל מדיום עמיד יותר. ואז המשך לשפר את המערכת כדי שהסיכוי למות או לחלות ימשיך להצטמצם. כשהחיים טובים, כל מוות המתרחש לפני מות החום של היקום הוא מוות בטרם עת.

אה, לא טוב לחיות בבקתת נייר שיום אחד תתפוצץ מתוך עצמה! רסן את הלהבות, חכה להן עם חנקן נוזלי, בעודך בונה לעצמך סביבת מגורים טובה יותר. יום אחד אתה או ילדיך תמצאו בית בטוח. חקור, בנה, הכפל מאמצים!

התמורה השנייה: שדרוג הקוגניציה

היכולות הייחודיות למוחך: מוזיקה, הומור, רוחניות, מתמטיקה, ארוטיקה, אמנות, דאגה, סיפורים, רכילות! כל אלה משקאות נפלאים למזוג בכוס החיים. ואם ברשותך בקבוק משובח במיוחד של אחד מהם, יישר כוח. אם הבקבוק הוא חבית, מה טוב. ואם הוא יקב שלם, נהדר!

אל תפחד לצמוח. למרתפי המוח אין תקרות!

אילו יכולות נוספות הן אפשריות? תארו לכם עולם שבו כל המוזיקה מוצתה והתייבשה: איזה עוני, איזה הפסד. אל תודה ללירה על המוזיקה – הודה לאוזניך. ושאל את עצמך, אילו הרמוניות נוספות ישנן באוויר, הרמוניות שאוזניך אינן מסוגלות לקלוט? אילו מעיינות נובעים נמנעים ממך בלי שתדע, רק מכיוון שחסר לך החוש המתאים?

לוּ היה לך שמץ של מושג, ציפורניך היו מנסות כעת לפרוץ את המנעול בטירוף גמור.

מוחך צריך להתרחב מעבר לגבולות הגאונות של המין האנושי, הן ביכולותיו הייחודיות והן באינטליגנציה הכללית, וזאת כדי שתוכל להיטיב ללמוד, לזכור, להבין, כדי שתוכל לתפוש את גודל הברכה שזכית לה.

הנפש היא אמצעי: כי ללא תובנה תתחיל לדשדש, תאבד את הדרך, ותיכשל במסע.

הנפש היא גם תכלית: כי האוטופיה תתקיים במרחב-זמן של המוּדעוּת. מי ייתן וממדי נפשך יהיו נרחבים. מי ייתן וימשיכו להתרחב.

הו, הטיפשות היא מכלאה נתעבת! כרסם את גדרה וטלטל אותה, ואט אט תשחרר אותה ממקומה. יום אחד תפרוץ את הגדר שהחזיקה את אבותיך בשבי. כרסם וטלטל, הכפל מאמצים!

התמורה השלישית: שדרוג הרווחה

מה ההבדל בין אדישות לעניין, בין שעמום לריגוש, בין ייאוש לאושר עילאי?

הנאה! גם גרגירים ספורים מרכיב הקסם הזה יקרים יותר מאוצרו של מלך, וכאן באוטופיה יש לנו ממנו בשפע. ההנאה מחלחלת לכל מעשינו ולכל חוויותינו. אנחנו אפילו מתבלים בה את התה.

היקום הוא מקום קר. כיף הוא האש שממסה את גושי המצוקה ובוראת חיים תוססים ונפלאים.

זוהי זכותו המולדת של כל יצור, זכות מקודשת, אף שהיא נרמסת ללא הרף מאז ראשית הזמן.

יש כאן יופי ושמחה שאינך מסוגל לתפוש. ההרגשה טובה כל כך שלוּ היינו מתרגמים אותה לדמעות של הכרת תודה, נהרות היו עולים על גדותיהם.

אני מחפש לשווא אחר מילים שיצליחו להבהיר לך את מהותם של כל הדברים האלה יחד... זה כמו גשם של הרגש הנפלא ביותר, שלכל אחת מטיפותיו יש משמעות ייחודית שבל תתואר – או בעצם ניחוח או תמצית שמעוררות במוחנו עולם שלם... וכל עולם כזה הוא מתוחכם יותר, עשיר יותר, עמוק יותר, מוחשי יותר מסך כול החוויות שצברת לאורך חייך.

לא אכתוב כאן על הכאבים הנוראים והאומללות הרבה שיש להיפטר מהם. אלה דברים נוראים מכדי שנדוש בהם, ואתה כבר מודע לחשיבותה הבהולה של הפחתת הכאב. כוונתי היא שבנוסף להסרת השלילי, ישנו גם ציווי חיובי: לאפשר פריחה מלאה של הנאות שאינן כרגע בהישג ידך.

שורשי הסבל נטועים עמוק במוחך. כדי לנכש אותם ולהחליפם ביבולים מזינים של רווחה עליך לרכוש מיומנויות מתקדמות וכלים לעיבוד הקרקע הנוירולוגית שלך. אך היזהר! הבעיה רבת פנים. לכל הרגשות יש תפקיד טבעי. עבד את הקרקע בזהירות, שמא תפחית את פוריות חלקתך.

ניתן לגדל יבולים בני קיימא. אך זכור: שוטים מסוגלים לבנות רק גן עדן של שוטים. אני ממליץ שלא תמהר לתכנן גני עדן לפני שתהיה ברשותך החוכמה הנדרשת לעשות זאת כהלכה.

הו, הסבל הוא פקעת אימתנית! אם תמשוך בחוטים מפה ומשם תצליח בסופו של דבר לשחרר אותה. יום אחד הפקעת תתפרק ואתה תשתרע בתענוג. משוך בחוטים, התמד במאמצים!

מי ייתן ויבוא יום שבו כל היצורים החיים יקדמו באושר את פני השמשות הזורחות על ראשם.

***

איך תמצא את המקום הזה? כמה זמן יידרש לך להגיע לשם?

איני יכול לתת לך שרטוטים ותוכניות לבניית אוטופיה. איני יכול לתת לך לוח זמנים או מפת דרכים. אני יכול רק להבטיח לך שיש כאן משהו, פוטנציאל לחיים טובים יותר.

אילו יכולת לבקר אותי כאן, ולוּ ליום אחד, היית הופך את המקום הזה לביתך מיד. למקום הזה אתה שייך. מאז שיצור שעיר אחד הרים שתי אבני צור והחל להכות אותן זו בזו כדי לייצר כלי, המקום הזה היה היעד של שאיפותיך העלומות. כמו אודיסאוס אתה חייב לצאת למסע ולעולם לא לחדול ממנו עד שתגיע לחופים האלה.

"להגיע?" אתה שואל. "אבל האם היעד אינו המסע עצמו? האם אוטופיה אינה מקום שלא קיים? והאם החיפוש אחר אוטופיה, כפי שמלמדת ההיסטוריה, אינו אלא שטות מסוכנת המסיתה אותנו למעשי קונדס?"

חבר, זאת אינה דרך רעה לחשוב על כך. היה בטוח שאוטופיה אינה מקום או סוג של התארגנות חברתית.

אדמומית בריאה על לחי המחלימה ממחלה. נצנוץ העין ברגע של שנינות. החיוך שמעלה על פנינו מחשבה של חיבה... אוטופיה היא התקווה שנצליח יום אחד לחבר את חלקיקי הטוּב השונים שבהם אנו נתקלים מדי פעם בפעם בחיינו ולגלות את צורתם של חיים מסוג חדש. חיים מהסוג שחייך היו אמורים להיות.

חוששני שהחיפוש אחר אוטופיה יוציא ממך את הרע ביותר. עשים רבים נשרפו בחיפוש אחר עתיד מזהיר יותר.

חפש את האור! אבל גש אליו בזהירות וסטה מהדרך אם תריח את קצות כנפיך נחרכות. האור אמור לעזור לנו לראות, לא להרוג אותנו.

לאורך המסע תיתקל במים סוערים ובבעיות קשות. כדי לצלוח אותו תזדקק למיטב המדע, מיטב הטכנולוגיה ומיטב הפוליטיקה. אך לכל בעיה יש פתרון. הקיום שלי אינו מפר את חוקי הטבע. החומרים הנדרשים כולם בנמצא. אנשיך צריכים להפוך לבונים מופלאים, ואז עליכם להשתמש במיומנויות החדשות כדי לבנות ולפתח את עצמכם בלי שהבניין יקרוס וימחץ את ליבתכם.

***

מהו סבל באוטופיה? סבל הוא עקבות המלח שנותרו על לחיי האנשים אשר באו לפנינו.

מהי טרגדיה באוטופיה? גם התמוססותו של איש שלג היא טרגדיה בדרכה. אין צורך ברציחות המוניות.

מהי אי-שלמות באוטופיה? אי-שלמות היא הכבוד שאנו מפגינים לדברים כפי שהם ולתולדותיהם.

מהו גוף באוטופיה? גוף הוא זוג רגליים, זוג זרועות, גו וראש, כולם עשויים בשר. ואולי לא, יש לחכות ולראות.

מהי חברה באוטופיה? חברה היא שטיח שאריגתו לעולם לא תושלם, שאורגיו רבים כחוטיו – חלקיו השונים ותבניותיו הם פלג-עד של יופי.

מהו מוות באוטופיה? מוות הוא האפילה המקיפה בסופו של דבר את כל צורות החיים.

מהי אשמה באוטופיה? אשמה היא הידיעה שהיינו יכולים ליצור את אוטופיה עוד קודם.

***

כאן באוטופיה אנו אוהבים את החיים בכל רגע. כל שנייה טובה כל כך שהיא הייתה עלולה לשרוף את מוחותינו לולא היינו משפרים את הקיבולת החשמלית שלהם מבעוד מועד. בני תקופתי ואני מעידים כאן לפניך ומבקשים את עזרתך. אנא, עזור לנו להפוך למציאות! אנא, הצטרף אלינו! מעשיך הם שיקבעו אם האפשרות האדירה הזאת תהפוך למציאות. אם יש בך די אמפתיה לתפוש ולוּ את קווי המתאר של החזון שפרשתי בפניך, אזי בעזרת כושר ההמצאה שלך תצליח להגשימו.

החיים האנושיים, במיטבם, הם נפלאים. אני מבקש ממך ליצור משהו נפלא אף יותר. חיים הומניים באמת.

 

בברכה,

העצמי העתידי האפשרי שלך


ניק בוסטרום (Nick Bostrom) הוא פילוסוף באוניברסיטת אוקספורד העוסק בשאלות הנוגעות לסיכון קיומי, לעקרון האַנתרופיה, לאתיקה של הרחבת הקיום האנושי ולסיכונים שבאינטליגנציית-על. הוא מחברם, בין היתר של הספרים  Superintelligence: Paths, Dangers, Strategies, משנת 2014, ו-Antropic Bias: Observation Selection Effects in Science and Philosophy משנת 2002.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך Eye of the Heron, תצלום: טים סקטון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניק בוסטרום.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על מכתב מאוטופיה

02
צבי

המון המון סתירות לוגיות בפוסט אחד. זה אך טבעי בהתחשב בנושא המדובר.

אבל בין היתר ישנם בו כמה אוצרות מרהיבים כמו זה:

"אך זכור: שוטים מסוגלים לבנות רק גן עדן של שוטים. אני ממליץ שלא תמהר לתכנן גני עדן לפני שתהיה ברשותך החוכמה הנדרשת לעשות זאת כהלכה."
רק בשביל הקטע הזה שווה לקרוא בשומת לב את כל המאמר שיש בו עוד אוצרות נפלאים.

05
שיר

"חיים הומניים באמת"? לא תודה, אני דוקא אוהב את החיים בגוף, אך מגע ידי ילדיי, את אשתי שאינה וירטואלית אלא בשר ודם, את שאיפת האויר בבוקר צח. מי ששונא את כל אלו, בעצם אינו מדבר על עתיד רחוק ואוטופי, אלא בעיקר ממחזר את עמדתו שונאת-החיים-בגוף של פאולוס. ובאותה מידה, האוטופיה הזו יכולה היתה להשמע מפיו... של אדם המכור לסמים קשים. גם הוא חווה רגעי "התעלות" ממושכים של יציאה מהעולם הזה. אכן אוטופיה.

06
אחד שיודע

רק מי שהיה "שם" באוטופיה יכול להתחבר לכל נימי המאמר;
ולדעת - לא להבין, לדעת! - שאוטופיה קיימת.
המחבר ודאי היה,. גם אני הייתי. לאחרונה ב 02.2016.
וכל שאר הספקנים והלוגים - אל יאוש. גם אתם בסוף תגיעו.