ממש כאן, מעבר לאור

הפסיכולוג הנודע קרל יונג חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, ״האדם וסמליו״, הוא מסביר כי הרעיון שבעל חיים או צמח ״ממציאים את עצמם״ מצחיק את כולנו, אך למרות זאת, רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה ובוראת את עצמה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, בעיני יונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. וכפי שהתפתחה עד כה, כך הדעת מניעה אותנו גם היום, לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר של התודעה ואף אינו נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את ״תחושת הבטן״ שלנו וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על ״מזל רע״, על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

האדם המודרני עיוור לעובדה כי על אף תבונתו ויעילותו, הוא אחוז על ידי כוחות שאינם בשליטתו

בתקופה המודרנית, אנשים ״מתורבתים״ אמנם רכשו מידה מסוימת של כוח רצון, שאותו הם מבטאים ככל שיחפצו. הם למדו לעבוד ביעילות, מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף שיהפנטו אותם לכדי עשייה. הם אף זנחו את התפילה היומית לעזרה משמיים. ובעוד שהאדם הפרימיטיבי לכאורה נתקע בכל צעד בשל פחדים, אמונות טפלות ומכשולים בלתי-נראים, נראה שהאדם המודרני יכול לבצע מה שהוא מתכנן, ואף לתרגם את רעיונותיו למעשה מיידי.

אך צריך להבין, אומר יונג, שהסיסמה ״היכן שיש רצון יש דרך״ היא האמונה הטפלה של האדם המודרני. שכן עבור תחזוקת אמונתו, האדם בן ימינו משלם קנס, המצטבר לגרעון עצום במודעותו הפנימית. הוא עיוור לעובדה כי על אף תבונתו ויעילותו, הוא אחוז על ידי כוחות שאינם בשליטתו. אלוהיו ושדיו כלל לא נעלמו, אלא רק קיבלו שמות חדשים. והם מטריפים את דעתו – בחוסר נחת, תפישות מעורפלות וסיבוכים נפשיים.

"האל וולקן בסדנת הנפחות" (1742), גיום קוסטו, מוזיאון הלובר. תצלום: ויקיפדיה

כך נראית גם החברה המודרנית, כשהיא צועדת באופן עיוור אל עתיד חסר משמעות, בעודה משוועת לשינוי, לעוגן ערכי ולחזון. האדם המודרני, במילים אחרות, אינו מבין עד כמה תבונתו הרסה את יכולתו להגיב לרעיונות נשגבים, וזנחה אותו לחסדי השאול הנפשי. הוא אמנם שחרר עצמו מ״אמונות טפלות״ (כך לפחות הוא מאמין), אך בדרך אבדו לו ערכיו הרוחניים. ואכן, אנתרופולוגים תיארו לעיתים קרובות מה קורה לחברה מסורתית כשערכיה הרוחניים נחשפים להשפעת התרבות המודרנית: אנשיה מאבדים משמעות, המרקם החברתי מתפורר והם עצמם נרקבים.

תפישת הרוח הקדומה הידרדרה למחשבת-האגו המוגבלת של האדם, עד שכל האנרגיה הרגשית העצומה שהייתה בה נעלמה בחולות המדבר המחשבתי

בזמנים עתיקים, כשהתגבשו המושגים היצריים של האדם, שכלו המודע לא התקשה לשלבם בדפוסי נפשו. אך עבור האדם המודרני לא כך הדבר. דעתו התקדמה לכאורה, וגזלה מעצמה אמצעים להתוודע אל תרומת החושים, היצרים ותת-המודע. לכן חברתנו מתקיימת היום עם תמונת עולם מצומצמת ביותר. בימינו, למשל, מדברים על ״חומר״; מתארים את תכונותיו, עורכים בו ניסויים, ומדגימים את סגולותיו. אך המילה ״חומר״ היא מושג שכלי, יבש, לא אנושי וחסר חשיבות נפשית. כמה שונה הוא, אומר יונג, ממושג החומר הקדום והקדוש – אמא אדמה – שהקיף וביטא את המשמעות הרגשית העמוקה של הטבע בכללו. באותה מידה, מה שפעם נקרא ״רוח״ מזוהה היום עם אינטלקט, וכך הוא פוסק מלהיות ״אבי כל הדברים״. תפישת הרוח הקדומה הידרדרה למחשבת-האגו המוגבלת של האדם, עד שכל האנרגיה הרגשית העצומה שהייתה בה נעלמה בחולות המדבר המחשבתי.

בסופו של דבר, אומר יונג, השינוי שלו מייחלת החברה המודרנית אכן יתרחש. ומכיוון שכל שינוי חייב להתחיל במקום ובזמן מסוימים, יהיה זה האינדיבידואל אשר יחווה אותו לראשונה וכך יבטא אותו בחברה. אך מכיוון שאיש אינו יודע מה יש לעשות, כדאי שכולנו נשאל את עצמנו אם הלא-מודע שלנו יודע דבר מה.

ברור לנו שגם הדתות הגדולות וגם הפילוסופיות השונות אינן מציעות לנו רעיונות חזקים ומחיים להתמודדות עם המצב הארעי של העולם. הבודהיסטים יגידו שעלינו לעקוב אחר הדרך בת שמונת הנתיבים וכך להבין את טבע העצמי. הנוצרים יגידו שלו רק נבטח ונאמין באלוהים, עולמנו יהיה נפלא ומדהים. הרציונליסטים יתעקשו שאם רק נהיה יותר חכמים והגיוניים, נוכל לטפל בכל הבעיות שלנו. אך נראה שאיש אינו מצליח לפתור דבר.

אנשים שואלים למה אלוהים לא מדבר אלינו כפי שנהג לדבר בעבר. השאלה הזו מזכירה את הסיפור המפורסם על הרבי, שענה בפשטות: היום אנשים אינם מוכנים להתכופף נמוך מספיק. ואכן, כיום אנחנו כל כך לכודים וסבוכים בתודעתנו הסובייקטיבית, עד ששכחנו את העובדה הנצחית – שאלוהים מדבר אלינו בעיקר דרך חלומות וחזיונות, כלומר, כשהאגו הסובייקטיבי שלנו מרשה לעצמו קצת לנוח, לישון, להיפתח, ״להתכופף״.

הבודהיסטים מתייחסים לעולם הפנטזיות כאל אשליות חסרות תועלת, הנוצרים והיהודים שמים את בתי הכנסייה והתנ"ך בינם ובין הלא-מודע שלהם, והאינטלקטואל הרציונליסט עדיין אינו יודע שתודעתו אינה המכלול המלא של נפשו

בפועל, הבודהיסטים מתייחסים לעולם הפנטזיות כאל אשליות חסרות תועלת, הנוצרים והיהודים שמים את בתי הכנסייה והתנ"ך בינם ובין הלא-מודע שלהם, והאינטלקטואל הרציונליסט עדיין אינו יודע שתודעתו אינה המכלול המלא של נפשו.

ניצב בין האדם ומה שמעבר למציאות: אל או בנו של אל, משגיח או גואל, נגיש או רחוק, ממשי או סמלי. תצלום: רפאל סוזה.

לצערנו, אומר יונג, אין לנו עוד את הפריבילגיה להיות כה דמויי-אלוהים בשיפוטינו את תופעות העולם.  אם אנחנו באמת חפצים בשינוי, עלינו להיפתח אל העולם בענווה, להיפער לרווחה, ולבטא את מה שעולה בנו כראוי. שכן עולמנו נמצא כעת בשעת ערביים, במרחב-הזמן שבין פה לשם. האפשרויות רבות, הפחדים קיימים, אך מעל לכל עומדת הזדמנות, כלומר, הבשלה של הזמן עבור חידוש מציאות.

האם יש בנמצא חיזיון מרתק? חלום שראוי לממשו? אלות חדשות להתענג שוב על שמן? מציאות חדשה ליילד? האם מישהו שומע קריאה ואינו מפחד?

אלו אינן שאלות פשוטות, וכל תשובה שתוצע להן חייבת לקחת בחשבון את ההיסטוריה של הדת, ובייחוד את הקנאות המתפרצת שעלולה להתלוות לכל נבואה חדשה. תשובה המתאימה לימינו תצטרך אפוא להיות עדינה הרבה יותר, פתוחה הרבה יותר, כזו שיכולה גם להרחיב את מנעד החוויה, וגם להציע מרכז מעוגן; גם להתחשב בכל הידוע, וגם לפרוש תמונה חדשה. אכן, חיפוש שכזה אחר רוחניות רעננה חייב להיות אותנטי, רלוונטי ואינטימי. חוויה פנימית אמיתית של האדם המודרני.

וחיפוש זה מתקיים כבר זמן מה. הפילוסוף פיטר קינגסלי, למשל, אומר שכל חכמי המזרח והשמאנים של האמזונס פשוט מחכים שהמערב יתעורר, ייזכר בתפקידו משכבר הימים, וכך יצטרף ל״מפעל האנושי הגדול״. בינתיים, אותם מאסטרים זרים מוכנים לשמור על הגחלת הרוחנית, ולהציע למחפשים מערביים טעימות והדרכות. אך הדרך העולמית תיסלל מחדש רק כאשר המערב יקבל מחדש את תפקידו, יתחבר שוב למקורות ההדרכה שלו, יכיר במוצא המיסטי המשותף של האנושות, וימשיך מכאן, ביחד עם כולם.

האל המצרי הקדום תחות (Thoth) היה אל הכתיבה, השפה, המדע, הזיכרון והחוכמה, אך הוא היה גם הפטרון של הקסם, הריפוי והשירה

ואכן, אם נסתכל אל העבר הקדום של האזור, נוכל למצוא מקורות מיסטיים ורוחניים מעניינים. האל המצרי הקדום תחות (Thoth), למשל, היה אל הכתיבה, השפה, המדע, הזיכרון והחוכמה, אך הוא היה גם הפטרון של הקסם, הריפוי והשירה. בזמנו, למילים היה גם כוח תבוני ומסדר, וגם כוח כאוטי וקסום – ולכן אמרותיו יצרו מדע וכשפים גם יחד (רעיון המובע גם במילה האנגלית spell – שמשמעו הן איות והן כישוף).

חנוך התנ"כי, בנו של ירד ואביו של מתושלח, מזוהה לעיתים קרובות עם דמותו של תחות, כמו גם עם הנביא המוסלמי אידריס. על פי הספרים החיצוניים הנושאים את שמו, חנוך חווה חיזיון מיסטי, ובו הוא קיבל מאלוהים הסבר מפורט על מבנה מציאות, גרמי השמיים, מהלך הזמן, תפקידי המלאכים ועוד. לאחר מכן החל חנוך להעביר ידע זה לבני האדם, וכך התחיל מסורת של חוכמה מיסטית, הקשורה לזמן מקודש, מרחב מקודש וזיכרון מקודש, כפי שעולה מכתביהם של אנשי קומראן הנרדפים.

האל המצרי תחות (פסל מ-1400 לפנה"ס): סופר האלים ואחד מיסודות העולם - ובעולם המתים הוא בבון השוקל את לבו של המת ובוחן אותו. תצלום: סטיבן ג'. ג'ונסון, ויקיפדיה

הנוצרים הראשונים, יחד עם הגנוסטים, האיסיים, התרפויטים, המקובלים והסופים – אנשי הזרמים הלא-אורתודוקסיים, העמידו במרכז החוויה הדתית את האיחוד המיסטי עם הנשגב, את המפגש הישיר עם הממד הנסתר של המציאות. ובזרם הקצת-יותר מרכזי, נוכל למצוא מקורות עם דגש מיסטי כגון תנועת החסידות היהודית של המאה ה-18, וגם את כתות המסתורין של יוון, שהתרכזו באלאוסיס כבר באלף השני לפני הספירה.

המיסטריות האלוסיאניות, למשל, הצליחו לשמר את המסורת הטקסית הסודית, שבה מתקדשים זכו לפגוש את הרוח הגדולה שמאחורי כל הדברים. ככל הנראה, טקסים אלו עירבו גם שתייה של משקה פסיכדלי בשם קיקיון, אשר תרם ליצירת חזיונות מפוארים. חזיונות שכאלו היו חלק ממקור ההשראה של אפלטון, אריסטו, פרמנידס, פיתגרוס, זנון, סופוקלס, אוריפידס, קיקרו ומרקוס אורליוס, ושל הוגים רבים אחרים שיצרו את תרבות המערב.

בין אם מדובר על רוח אלוהים שירדה על נביאי ישראל, על התגלות אלוהית ישירה או על טקסים פגאניים מסתוריים, נראה שמסורות רבות במערב חבות את קיומן למפגש מעורר השראה עם הממד הנסתר של המציאות

ישנן גם תאוריות הטוענות כי בבסיס הכת הצעירה של ישו עמדו חומרים פסיכדליים, ולא מזמן חוקרים אף מצאו שאריות של קנביס במקדש שבתל ערד, המתוארך למאה השמינית לפני הספירה. אכן, בין אם מדובר על רוח אלוהים שירדה על נביאי ישראל, על התגלות אלוהית ישירה או על טקסים פגאניים מסתוריים, נראה שמסורות רבות במערב חבות את קיומן למפגש מעורר השראה עם הממד הנסתר של המציאות.

דרך מפגשים מיסטיים אלו, אותם חוזים והוגים העבירו לנו את מתנות הלוגיקה, הרפואה, הפילוסופיה, השירה, התבונה והחזון, וזאת, כפי שמסביר קינגלסי, במטרה מודעת לבסס תרבות רוחנית-פילוסופית במערב. לצערם, תרבות רוחנית זו נדחקה מהר מאוד לשוליים, שלא לומר הוכחדה כליל, על ידי אסכולות פילוסופיות יותר רציונליות, ובעיקר על ידי הרומאים והנוצרים החדשים. במאה הרביעית לספירה פוזרו טקסים אלו באופן סופי על ידי קיסרי רומא, ויחד עם סגירת האקדמיה של אפלטון במאה החמישית, אירופה סתמה את הגולל על הזרם הפגאני-רוחני שלה, ונכנסה לעידן הנוצרי של ימי הביניים.

שקילת לבו של המת לעומת נוצת האמת, הצדק והמוסר, מתוך "ספר המתים של Aani" (תחות הבבון), תצלום: המוזיאון הבריטי, ויקיפדיה

למערב, כך נראה, יש תרבות רוחנית עתיקה ושורשית, תרבות שפשוט אבדה עם הזמן. ונכון שכל הדתות מוכנות לשלם מס שפתיים לנס המקורי שבעקבותיו נוסדו, להתגלות המיסטית האחד והיחידה, שנתנה השראה וכיוון לכל הדורות הבאים, אך כמעט אף דת גדולה אינה מוכנה לתת לגיטימציה לחיבורים חדשים ונפוצים אל הנשגב. על פי יונג, הדת המאורגנת תפקידה להגן על האדם מהחוויה הדתית הישירה. היא האחראית הבלעדית על תיווך הנשגב, כמו גם על התרבות שנבנית סביבו. ואכן, אלפי שנים של רציונליות יוונית, סדר רומאי, אורתודוקסיה יהודית-נוצרית ומדע אירופאי נתנו לנו את הבסיס התרבותי שלנו, אך יחד עם ביסוס התרבות המוסדרת, הם גם הדחיקו, רדפו, השמידו והשכיחו כל זכר לקסם המיסטי שנתן השראה למפעלים הללו.

המסורת הרוחנית-פילוסופית-מיסטית של המערב הצליחה לשרוד למרות כל הקשיים ועל אף הרדיפות. ידע קדום הצליח להשתמר בסודיות מעורפלת לאורך השנים הודות לכתות גנוסטיות, מיסטיקנים אסלאמיים, מקובלים יהודים ואלכימאים אירופאים. לקראת סוף המאה ה-20, ידע זה אף זכה לצאת ממחבואו, ולעורר השראה חדשה בקרב מחפשים רוחניים מודרניים.

יונג הוא כמובן אחד האחראים לחשיפה המחודשת של הפילוסופיה-הרוחנית הקדומה במערב. עבודת חייו עסקה בשימור, פיענוח, ותרגום של ארכיטיפים קולקטיביים לשפה מדעית מודרנית, ולשם כך הוא צלל לנבכי המסורת הגנוסטית והאלכימית, ושם נתקל בסמלים בעלי משמעות נפשית עזה. סמלים אלו, יחד עם ניסיונו הטיפולי וחוויותיו האישיות, עובדו עם השנים לתאוריות פסיכולוגיות עמוקות, שבהן הוא ניסה לתאר את המבנה של המסע הרוחני האינדיבידואלי והקולקטיבי.

במחקריו על אודות השורשים הסמליים שעלו בין השאר בתרבויות יוון, רומא, בבל, פרס, ומצרים העתיקה, הצליח יונג לחדור אל תת-המודע האירופאי, ואז להציף מחדש תכנים וחומרים שהודחקו במשך מילניום. בזאת, הצטרף יונג בעצמו למסורת ארוכה של אלכימאים, המגדירים את עיסוקם כמדע של טרנספורמציה חומרית ונפשית. על פי חוקרים מסוימים, אף המילה ״אלכימיה״ עצמה מקורה בשמה העתיק של מצרים (חם/קם, kēme, "הארץ השחורה", כלומר בעלת האדמה הפורייה), וכך המילה הערבית ״אלכימיה״ משמעה פשוט ״המדע המצרי״.

מדע מיסטי-רוחני זה, בתמצות רב, נוגע בסוד החיים והמוות, בלידה מחדש, בחוויה הישירה של הממד הנסתר במציאות, בחיבור מיטיב אל המקורות הלא-מודעים של חיינו, ובתפקיד שכל אחד מאיתנו צריך למצוא ולקחת על עצמו. בימינו, מדע זה מתחיל להתגבש מחדש, לצד יצירה של מפות עדכניות וחקירה של מרחבים רוחניים נוספים. חקירות אלו נעשות באמצעות ספרי-סוד עתיקים (ספר יצירה, הקורפוס ההרמטי, ספר הדאו, ספר המתים המצרי, כתביו האנתרופוסופיים של רודולף שטיינר ועוד), וגם באמצעות חומרים מרחיבי-תודעה, המציעים למשתמשים בהם חוויה ישירה של ממדים נוספים במציאות.

המסע הרוחני האמיתי קשור ככל הנראה בשיתוף פעולה אנושי, בדאגה ובחמלה לכל יצור מודע, וביחסים אינטימיים עם הקוסמוס בכללו

היום, כמו אז, לחקירות אלו יש חשיבות עצומה, וטמונה בהן גם סכנה עצומה. בכוחן להוביל לחניכה של מורי-עולם חדשים, לקבלה של תובנות רוחניות וליצירה של מבנים חברתיים בריאים ומיטיבים יותר. אך כל צלילה אל האינסוף רווי-האפשרויות, טומנת בחובה גם את אפשרות הטביעה, השיגעון ואף הניצול לרעה. לא לחינם מסורות רוחניות רבות מזהירות את הבאים בשעריהן כי עליהם לחכות לגיל מסוים, לבגרות נפשית מספקת, עד להעברה של תפקיד, ועד שימצא הליווי הנכון. שטיינר אף אמר כי על כל צעד של התקדמות בשביל הרוחני אל הנסתר, יש להתקדם שלושה צעדים בשביל המוסרי היומיומי, שבו כולנו צועדים ביחד.

הפיתוי להינתק, לעלות אל עולמות הרוח, ולהיעלם במסתורי הנירוונה (או בשפה של חלוצי הפסיכדליה משנות ה-60: Turn on, tune in, drop out) הוא גדול. אך כפי שעולה מהמסרים של אינספור מורים לאורך ההיסטוריה, המסע הרוחני האמיתי קשור ככל הנראה בשיתוף פעולה אנושי, בדאגה ובחמלה לכל יצור מודע, וביחסים אינטימיים עם הקוסמוס בכללו.

חוכמה ואמת בכל מקום, גם מעבר לתודעה, הרחק מן המלים. תצלום: אווה סול

מה באמת נמצא בממד שמעבר? איך יוצרים איתו קשר בריא, בוגר ומיטיב? ואיך עושים זאת לטובת כל היצורים המודעים, כמו גם לטובת אמא אדמה?

מחקרים מודרניים, שהשוו חוויות מיסטיות ספונטניות לחוויות שעולות משימוש בחומרים מרחיבי-תודעה (כגון המחקר של גריפית'ס ושותפיו, המובא ברשימת הקריאה בסוף המאמר), הגיעו אף הם למסקנות מרתקות: המשתתפים במחקר (יותר מ-4000 איש) דיווחו על זיכרונות עזים מחוויות אלה, אשר לעתים קרובות עירבו תקשורת עם דבר המתואר כאלוהים (בעיקר בחוויות הספונטניות) או כ״מציאות אולטימטיבית״ ו״קרקע ההוויה״ (בעיקר בחוויות של שימוש במרחיבי-תודעה). מה שחוו תואר על ידי רובם כבעל תכונות של היות מודע, מיטיב, אינטליגנטי, קדוש, נצחי וכל יודע. המשתתפים דירגו את המפגשים הללו כאחת מחוויות החיים האישיות המשמעותיות ביותר שלהם והחשובות ביותר מבחינה רוחנית, כשהם מציינים שינויים חיוביים בתפישתם העצמית, בסיפוקם מהחיים, ובתחושת המטרה והייעוד שהם חווים ביומיום. בנוסף, כמעט כל משתתפי המחקר שזיהו עצמם בתחילתו כאתאיסטים, לא ראו עצמם ככאלה לאחר מכן.

המערב, כך נראה, עומד היום בצומת דרכים. אנשים רבים, שבעי-דוגמות והלומי-מדיה, מרגישים מעין רטט, בעבוע, כאילו המציאות עצמה נעה לכיוונים מנוגדים. יכול להיות שמדובר רק בזעזוע קטן, שאחריו הכול יחזור לשגרה, אך יכול להיות גם שאנו חווים את צירי הלידה של תקופה חדשה בהיסטוריה. בכל מקרה, תובנה אחת עליה יחתמו גם פילוסופים, גם מיסטיקנים, גם פיזיקאים וגם פסיכונאוטים, היא שהמציאות היומיומית שכולנו מכירים היא רק חלק קטן ממה שאכן מתרחש פה. השאלה שעלינו לשאול כעת היא מה באמת נמצא בממד שמעבר? איך יוצרים איתו קשר בריא, בוגר ומיטיב? ואיך עושים זאת לטובת כל היצורים המודעים, כמו גם לטובת אמא אדמה?

לקריאה נוספת:

אליאור, רחל. "חנוך בחרתה מבני אדם" - חנוך סופר הצדק והספרייה של "הכוהנים בני צדוק". על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית (עורכים ר״ אליאור וי״ דן) טיבינגן: מור-זיבק, 2005, עמ״ 15–64.חנוך החיצוני. הוצאת בבל ומשרד הביטחון, 2002.כתבי אפלטון - כרך ג״ – טימיאוס. תרגום: יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, 1999.שטיינר, רודולף. כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הוצאת מיכאל, 1976.

Freke, T., & Gandy, P. (1997). The Hermetica: The lost wisdom of the pharaohs. Piatkus.Griffiths, R. R., Hurwitz, E. S., Davis, A. K., Johnson, M. W., & Jesse, R. (2019). "Survey of subjective God encounter experiences": Comparisons among naturally occurring experiences and those occasioned by the classic psychedelics psilocybin, LSD, ayahuasca, or DMT. PloS one, 14(4), e0214377.‏Jung, C. G., Von Franz, M. L., Henderson, J. L., Jaffé, A., & Jacobi, J. (1964). Man and his symbols (Vol. 5183). Dell.‏Kingsley, P. (1999). In the dark places of wisdom.‏ The Golden Sufi Center.

תמונה ראשית: אולטרה סגול מגלה ומכסה. תצלום: ג'יין ח'ומי, אימג'בנק / גטי ישראל