מענטש

עורך דין צעיר מיישם את האידיאלים של הבוסית שלו לשעבר: על הורות, קריירה וחלוקת תפקידים בין בני זוג
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

בקיץ של שנת 2014, ביום האחרון לתפקידי כעוזר משפטי לרות ביידר גינסבורג, היא קמה משולחנה הרחב, נתנה לי חיבוק פרידה לבבי ושאלה אותי מה הלאה. אמרתי לה שלמחרת בבוקר אני מתחיל את העבודה החדשה שלי כאבא. היא חייכה בחום ואיחלה לי בהצלחה.

בחודשים האחרונים, בכל פעם שהצלחתי לחזור הביתה לפני שהיא הלכה לישון, היא הייתה מסתערת על הדלת וצווחת "אבא אבא!" ואני הייתי עוטף אותה בזרועותיי, מחבק חזק, ונשבע לעצמי שבקרוב אקדיש לה את כל כולי

אשתי התחילה זמן קצר לפני כן התמחות ברפואת ילדים בבית החולים האוניברסיטאי של ג'ורג'טאון, עבודה שבקושי משאירה זמן למטלות הבית. ובמהלך השנה שבה ביליתי שעות ארוכות בבית המשפט, ולעתים אף נשארתי לעבוד אל תוך הלילה, בתי הפכה מתינוקת עדינה ושלווה לפעוטה נמרצת עם אופי ואישיות. בחודשים האחרונים, בכל פעם שהצלחתי לחזור הביתה לפני שהיא הלכה לישון, היא הייתה מסתערת על הדלת וצווחת "אבא אבא!" ואני הייתי עוטף אותה בזרועותיי, מחבק חזק, ונשבע לעצמי שבקרוב אקדיש לה את כל כולי. החמצתי המון, והייתי נחוש לפצות על כך.

"הבוסית" (ככה העוזרים המשפטיים מכנים את השופטים שלהם בבית המשפט העליון) נודעה ביכולתה לנווט בין המכשולים האלה במיומנות ובחן. כשלמדה משפטים בהרוורד בשנות החמישים, היו במחזור שלה רק קומץ נשים. מספרים שארווין גריזוולד (Griswold), שהיה אז הדיקן, ובהמשך כיהן כפרקליט המדינה תחת הנשיאים ג'ונסון וניקסון, פנה לבוסית בארוחת ערב (קטנה) שערך לסטודנטיות ואתגר אותה להצדיק את נוכחותה בבית ספר למשפטים, כמי שתופסת מקום שיכול היה להיות מאויש על ידי גבר. 51 שנה לאחר מכן, כשהשתתפתי בעצמי בארוחת ערב לסטודנטים חדשים בהרוורד, הדיקנית שלי הייתה שופטת בית המשפט העליון לעתיד אלנה קגן (Kagan), האישה הראשונה שכיהנה כדיקנית בבית הספר למשפטים של האוניברסיטה. היא דיברה איתנו על מאמצי סוף העונה של הרד סוקס, ועל סוגיה מורכבת הקשורה להליך אזרחי פדרלי.

רות ביידר גינסבורג, פרופסורית

רות ביידר גינסבורג: האישה השנייה שמונתה לשופטת בית המשפט העליון של ארה"ב, הייתה גם הראשונה לקבל קביעות כפרופסורית למשפטים באוניברסיטת קולמביה. תצלום: Thomas Cizauskas ובית המשפט העליון של ארה"ב

פרט לבידוד הדמוגרפי שהבוסית סבלה ממנו, היו לה גם בבית אתגרים שהיו מביאים את רוב הסטודנטים לכדי קריסה. היא הקדישה את רוב שעות הפנאי שלה לבתה, שעוד לא מלאו לה שנה כשהלימודים החלו, ושעות הפנאי האלה הצטמצמו אף יותר אחרי שבעלה מרטי, שלמד גם הוא משפטים בהרוורד באותם ימים, אובחן כחולה סרטן. לא זאת בלבד שהבוסית טיפלה במרטי ופרנסה אותו, אלא שהיא עזרה לו בלימודיו, סיכמה בשבילו את השיעורים והדפיסה את העבודות שלו – ואם לא די בכך, היא גם טיפסה לצמרת המחזור שלה. אלה היו הימים שבהם רכשה לה הבוסית הרגל שילווה אותה כל חייה, לעבוד עד השעות הקטנות של הבוקר. לוח הזמנים הזה שיבש את המקצב הצירקדי של דורות רבים של עוזרים משפטיים.

העצה החשובה ביותר שהיא נתנה לי, זו שממשיכה ללוות אותי יותר מכול, היא הבנאלית ביותר לכאורה: "תהיה בן זוג טוב" ו"תעשה הפסקות"

רבים סבורים שדמויות מהוללות כמו הבוסית הן בעלות רמות משמעת על־אנושיות. אבל כשעובדים במקום כמו בית המשפט העליון, מבינים שכולנו מתמודדים עם אילוצים דומים שגוזלים מאיתנו זמן, מרץ ורוחב פס המנטלי. בשנה שביליתי בבית המשפט העליון, ניסיתי להבין איך הבוסית מצליחה לאזן בין משפחה וקריירה. היא חלקה עמי עצות טקטיות רבות, הסבירה את השקפותיה בנוגע ליתרונות של אומנות על פני סוגים אחרים של טיפול, לחשיבותן של הפסקות ארוכות בין הילדים (עוד זוג ידיים ועיניים לטיפול במספר שתיים!), ולאמנות זיהוי הכישרונות וטיפוח תחומי עניין אצל ילדיך. אבל העצה החשובה ביותר שהיא נתנה לי, זו שממשיכה ללוות אותי יותר מכול, היא הבנאלית ביותר לכאורה: "תהיה בן זוג טוב" ו"תעשה הפסקות". בעלה, מרטי, כפי שהיא נהגה לומר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, תמך בקריירה שלה בלב שלם והעמיד את עצמו במטבח. כפי שאמרה בראיון לקייטי קוריק (Couric):

"אי אפשר ליהנות  מכל העולמות. לאורך חיי, אני חושבת שנהניתי מהכול, אבל היו תקופות שבהן היה קשה. ואם יש זוגיות אוהבת, אפשר לעזור לבן הזוג כשהוא זקוק לזה".

ברוח זו החלטתי לעשות הפסקה קצרה מהקריירה שלי, ולחוות את החיים כאבא במשרה מלאה. אשתי, שמעולם לא העלתה בדעתה לנהוג אחרת, לקחה הפסקה של קרוב לשנה מלימודי הרפואה אחרי שקייטלין נולדה, גם כדי לעזור לי בתפקידי המאתגר כעוזר משפטי, וגם כי היא חשבה שזה יועיל להתפתחות של קייטלין. אבל בראש ובראשונה היא עשתה זאת בשביל עצמה. האימהות הייתה חשובה לה, והיא רצתה לחוות אותה במלואה למשך כמה זמן שרק תוכל בלי לסכן את יעדיה המקצועיים.

ואני הרגשתי בדיוק כמוה. הפחד הכי גדול שלי היה שבעוד עשרות שנים אני אביט לאחור אל התקופה הזאת ואבין שהקדשתי לעבודה זמן שיכולתי לעשות בו דברים חשובים יותר. חבר יהודי סיפר לי פעם, בשעה שהשקפנו מהר הבית על הכותל המערבי, מדוע השבת הייתה חשובה לו כל כך כנער. "השבת הייתה היום היחיד בשבוע שראיתי בו את אבא שלי", הוא הסביר בקול רועד. זה היה רגע נוגע ללב שממחיש כיצד מנהגים של מנוחה עוזרים לבנות את המשפחה ולחזק אותה. אבל האם לא בסדר לרצות יותר מזה?

אימהות ואבות מדווחים שהזמן שהם מבלים עם ילדיהם הוא מקור הרבה יותר חשוב למשמעות ולאושר מהזמן שהם מבלים בעבודה

מובן שעבודה יכולה להעניק לנו סיפוק גדול. כך זה אצלי. אבל באופן כללי, אימהות ואבות מדווחים שהזמן שהם מבלים עם ילדיהם הוא מקור הרבה יותר חשוב למשמעות ולאושר מהזמן שהם מבלים בעבודה. במחקר של מכון Pew  מ־2013 נמצא ש־60 אחוז מהגברים מתארים את הטיפול בילדים כחוויה "משמעותית מאוד", ורק 33 אחוז מהגברים אמרו זאת על העבודה שממנה הם מתפרנסים. ומסתמן שחוסר שביעות הרצון של גברים בכל הקשור לעיקשותן של הנורמות המגדריות, אינה קטנה מזו של נשים: כמעט מחצית מהגברים דיווחו על אי שביעות רצון ממשך הזמן שהם זוכים לבלות עם ילדיהם – פי שניים משיעור האימהות שמדווחות על תחושות דומות. גם שיח השוויון המגדרי נוטה להתעלם מהחצי הזה של המשוואה. אם כבר מדברים על סוגיית הבית, הדגש הוא בדרך כלל על יצירת שוויון בנטל – ולא על מתן הזדמנות שווה לגברים ולנשים להיות שם.

אבא, תינוק, תינוקת, מנשא

להיות שם באמת: רגעים שאי-אפשר למדוד. תצלום: סטיבן קלגהורן.

כגבר, כשאני מדבר על הקושי שלי לאזן בין המחויבות למשפחה והמחויבות לקריירה, אני נתקל לעתים קרובות בספקנות מחויכת. יש הנחת יסוד שלנשים ולגברים יש גישות שונות לגבי מה שחשוב בחיים – במילים פשוטות: ההנחה היא שגברים אינם שואבים סיפוק גדול כל כך מגידול הילדים, ואילו נשים רואות בכך חלק מהותי מהחוויה האנושית. איני חושב שההנחה הזאת נכונה עקרונית. היא ודאי אינה נכונה לגבי.

בסוף שנות העשרים לחיי הבנתי שאף אחת מההצלחות שצברתי לא הייתה מתאפשרת בלי מסירות מוחלטת ללימודיי ולעבודתי – מסירות שבאה לפרקים על חשבון הרגלים בריאים ומערכות יחסים

בסוף שנות העשרים לחיי הבנתי שאף אחת מההצלחות שצברתי לא הייתה מתאפשרת בלי מסירות מוחלטת ללימודיי ולעבודתי – מסירות שבאה לפרקים על חשבון הרגלים בריאים ומערכות יחסים. שבועות מספר לפני יום הולדתי השלושים, כשקייטלין הופיעה לראשונה בחיי, המסירות המוחלטת הזאת החלה להיראות כאסטרטגיה פחות ופחות סבירה לשנות השלושים שלי. לצד ההתרגשות, התסכולים, הפעילות הבלתי פוסקת (ושעות השינה המעטות), מציאות חדשה החלה מתגבשת: בעתיד הנראה לעין, האתגר העיקרי של חיי יהיה מציאת האיזון בין המשפחה לקריירה.

מתחילת גיל ההתבגרות שלי ועד הלילה שקייטלין נולדה בו, בכיתי פעמיים בלבד, למיטב זכרוני. כיום כבר איני סטואי כל כך. אחרי שאשתי סיימה את ההפסקה הממושכת שלה מלימודי הרפואה, קיבלתי על עצמי את המשימה להכין את קייטלין בתחילת כל יום ולקחת אותה לפעוטון. כשניסיתי להוריד אותה מהידיים, היא הייתה נאחזת בכוח ומייבבת בייאוש. כשפניתי לעזוב, היא הייתה רצה אחרי והולמת בדלת הזכוכית הנסגרת מאחורי. ברוב המקרים הייתי ממהר לצאת בדמעות, בבושה, אכול אשמה.

כשהפסקתי לעבוד והפכתי לאבא במשרה מלאה, האושר גבר לרוב על הדמעות: צעד חדש משונה בזמן הריקוד היומי הקבוע, ידיה האוחזות בי כשנשאתי אותה לגינה, התרועות הנלהבות שהיא הריעה לעצמה בכל פעם שהיא נגעה באיבר בפניי ונקבה בשמו, נשיקה עתירת חיבה על הלחי כשרכנתי לקנח לה את האף. האם התגעגעתי לריגוש ולאתגר שבדיון על שאלות משפטיות סבוכות עם שופטת בית משפט עליון? בואו רק נאמר שברוב הספרים שקראתי כעת היו תמונות של דובי פנדה וחיות חווה. אבל בכל ערב, אפילו אחרי הימים השגרתיים ביותר, ישבתי והרהרתי ביופיים של הרגעים שחלפו.

הייתי מאושר מאי פעם. זה מוזר, אבל השהות בבית עם קייטלין הזכירה לי את התקופה שבה חייתי בחו"ל. אותה חדשנות בלתי פוסקת, אותה מודעות עזה שמרוממת גם את הרגעים הרגילים ביותר. אותה תחושת ניצחון אחרי השלמת משימות פשוטות: הזמנת כוס קפה, טיול קצר ומהנה, או סתם בילוי של יום. ואפילו הייתה אותה תחושת חוסר אונים: גם אם הייתי לגמרי בטוח בעצמי בתחילת היום, לעתים לא יכולתי שלא להרגיש כמו כישלון גמור.

גיליתי שמדובר בעבודה אמיתית. כבר ידעתי את זה בתיאוריה. פניה העייפות של אשתי כשחזרתי הביתה מבית המשפט לא היו שונות כל כך מהפנים שלה עכשיו, אחרי משמרת לילה בבית החולים. אבל לחוות זאת בעצמך זה דבר אחרי לגמרי

גיליתי שמדובר בעבודה אמיתית. כבר ידעתי את זה בתיאוריה. פניה העייפות של אשתי כשחזרתי הביתה מבית המשפט לא היו שונות כל כך מהפנים שלה עכשיו, אחרי משמרת לילה בבית החולים. אבל לחוות זאת בעצמך זה דבר אחרי לגמרי. כשעבדתי, התגאיתי בכך שאני בן זוג מעורב ותורם. אבל עכשיו הרגשתי שבסך הכול הייתי בייביסיטר משודרג.

אמא, עבודה, תינוק

לא איזון פשוט. תצלום: Standsome Worklifestyle

פעם, כשהודעתי שאני "מטפל" בארוחת הערב, בסך הכול חיממתי במיקרו אוכל שאשתי הכינה ועודדתי את קייטלין לאכול אותו. כאבא במשרה מלאה, הייתי צריך לרוץ לסופר לקנות מצרכים ותוך כדי כך לוודא שקייטלין אינה נדרסת על ידי עגלות תועות. ואז הייתי עושה כמיטב יכולתי לבשל ארוחה מזינה בזמן שקייטלין ניסתה להפיל על עצמה סיר מלא במים רותחים. כשהצגתי בפניה לבסוף את תוצריי, יכולתי רק לקוות שהם יהיו טעימים מספיק כדי לסיים את דרכם בקיבה שלה במקום על השטיח. מה שנראה פעם כמו עבודה – לשבת לאכול איתה – הפך לזמן המנוחה שלי.

מאז שהייתי נער ועבדתי כמלצר וכשליח פיצה, לא הייתה לי שום עבודה שלא כללה מסך מחשב וכיסא משרדי. היה מאתגר לשנות את שעות הערוּת שלי אחרי העבודה עם ציפור הלילה ביידר גינסבורג, אבל עד מהרה התחלתי להתעורר עם אשתי ולתת לה נשיקה כשהיא רצה החוצה בחמש וחצי לפנות בוקר (כל הספרים שהתכוונתי לקרוא בזמן שאני "לא עובד"? הם נשארו על המדפים). התעריף הממוצע בוושינגטון לעבודה מהסוג הזה הוא 15 דולר לשעה. ברגעי הספק והתשישות התנחמתי לדעת שהמחליפה או המחליף האפשריים שלי יעלו לי יותר ממה שהרווחתי בבית המשפט העליון.

כשנשות קריירה מצליחות – ובהן הבוסית – נשאלות על אודות המשוכות שהן נאלצו להתגבר עליהן, הן נוטות להדוף את השאלה ולומר רק שיש להן מזל שהן חיות בתקופה שבה נשים יכולות להצליח במקום העבודה

אבל האתגר הזה, המעבר מעוזר למוביל, היה בדיוק מה שהשתוקקתי לו. עורכי דין רבים מנהלים קריירות מלהיבות ומשפיעות בלי שרגלם תדרוך אפילו פעם אחת בבית המשפט, אבל אחרים רוצים להתייצב מול שופטים. גם הורים מעורבים ואוהבים נאלצים לעתים קרובות להגביל את מעורבותם לניהול חלקים מסוימים ביומם של הילדים, אבל אני רציתי לעמוד בחזית חיי היומיום של בתי. כשנשות קריירה מצליחות – ובהן הבוסית – נשאלות על אודות המשוכות שהן נאלצו להתגבר עליהן, הן נוטות להדוף את השאלה ולומר רק שיש להן מזל שהן חיות בתקופה שבה נשים יכולות להצליח במקום העבודה. וגם אני הרגשתי שיש לי מזל להיוולד בתקופה שבה אני יכול, בלי הסברים והתנצלויות, להשקיע את כל כולי בהנאות ובקשיים של החיים כאב במשרה מלאה.

אבל האם שקלול התמורות בין קריירה למשפחה באמת זהה אצל גברים ונשים? אחרי ככלות הכול, אומרים שילדים עוזרים לקריירה של גבר אבל פוגעים בקריירה של אישה. ואכן, מישל בּוּדיג (Budig) מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט מצאה שהכנסתם של גברים עולה בשישה אחוזים כשהם הופכים להיות הורים, ואילו הכנסתן של נשים יורדת בארבעה אחוזים. "האבהות יכולה לאותת למעסיקים אפשריים על בשלות, על מחויבות, או על יציבות", מדווחת בודיג, אבל כשמדובר בנשים, אותם מעסיקים עלולים "לראות באחריות המשפחתית... מקור לחוסר יציבות". בכל רחבי ארצות הברית, נשים שאינן נשואות ואין להן ילדים מרוויחות 96 סנט על כל דולר שמרוויחים גברים, ואילו אימהות נשואות מרוויחות רק 76 סנט.

אבל כשצוללים לעומק הנתונים של בודיג, מגלים שנשים בפסגת התפלגות ההכנסה – חמשת האחוזים העליונים – דווקא מקבלות בונוס אימהוּת של 5.6 אחוז, שמשתווה כמעט לבונוס האבהות שמקבל הגבר הממוצע (חוקרים אחרים מצאו שבונוס האימהות מגיע לעשרה אחוזים אצל נשים משכילות). אבל האם המרוויחות הגדולות האלה מקריבות את הזמן שלהן בבית? סביר להניח. כפי שבודיג משערת, וכפי שאפשר ללמוד ממקרים רבים בשטח, רוב האימהות האלה כנראה משלמות לנשים אחרות שינהלו בעבורן את רוב ענייני הבית, כולל הטיפול בילדים.

גם גברים וגם נשים משלמים קנסות כספיים מתמשכים וחמורים כשהם לוקחים צעד אחורה מהקריירה שלהם. למעשה, נראה שמצבם של הגברים במובן זה מעט רע יותר

גם בונוס האבהות נמחק כשגברים נעשים מעורבים יותר בנעשה בבית. סקוט קולטריין (Coltrane) מאוניברסיטת אורגון בחן נתונים העוסקים בחיים ובקריירה של יותר מ־12אלף איש מעל גיל 28, ומצא שגם גברים וגם נשים משלמים קנסות כספיים מתמשכים וחמורים כשהם לוקחים צעד אחורה מהקריירה שלהם. למעשה, נראה שמצבם של הגברים במובן זה מעט רע יותר. גברים שעושים הפסקה מעבודה מסיבות משפחתיות סופגים ירידה של 26.4 אחוז בהכנסות העתידיות, ואילו נשים סופגות ירידה של 23.2 אחוז. וגברים שמפחיתים את שעות העבודה שלהם מסיבות משפחתיות סופגים ירידה של 15.5 אחוז, בעוד שמשכורותיהן של נשים יורדות רק ב־9.8 אחוז. במילים אחרות, הקמת משפחה עוזרת לגברים במקום העבודה רק אם הם מתמסרים לתפקיד המגדרי המסורתי שלהם.

מה שהנתונים האלה מלמדים אותנו, בעיניי, הוא ש"ליהנות מכל העולמות" – או מהיבטים שונים בתקופות שונות, כפי שהבוסית אומרת שהיא הצליחה לעשות – זו משימה שעלולה להיות בלתי אפשרית עבור רוב האנשים. על כל סנדרה דיי אוקונור (O'Connor), שופטת בית המשפט העליון שהקריירה שלה לא נפגעה למרות חמש שנות ההפסקה שהיא עשתה כדי לגדל את בניה, יש הרבה יותר נשים וגברים שמסלולי הקריירה שלהם הוגבלו לעד בעקבות בחירות דומות. אבל נכון באותה מידה שכל אדם שמגלה, כפי שאני גיליתי, שהבת שלו אמרה את המילה הראשונה שלה – בהודעה בטלפון בשעה מאוחרת במשרד – מקריב קורבן אדיר על מזבח ההצלחה המקצועית והכורח הכספי.

שופטות, בית המשפט העליון. גינסבורג, אוקונור, קגן, סוטומאיור

ב-2010 הן היו ארבע: אוקונור, סוטומאיור, גינסבורג וקגן. תצלום: סטיב פטוויי, בית המשפט העליון של ארה"ב, ויקיפדיה

התפישה שאומרת כי מקומה של האישה בבית ומקומו של הגבר בעבודה חלחלה בעבר לחוק האמריקני. במהלך שנות השבעים, כשכיהנה בתור ראש המחלקה המשפטית של האיגוד האמריקני לזכויות האזרח וכאחת ממייסדות פרויקט זכויות האישה שלו, היה לבוסית תפקיד מרכזי במאבק במצב עניינים זה. באחד מימי ראשון בחודש מאי 2014, בשעות אחר הצהריים, היא פגשה שוב את אחד מלקוחותיה מאותם ימים. סטיבן וייזנפלד (Wiesnfeld), שהיה כעת בן 71, עמד להינשא מחדש אחרי 42 שנות רווקות, והבוסית, שייצגה אותו בבית המשפט העליון ב־1975, ערכה כעת את טקס חתונתו בחדר הישיבות המזרחי המהודר של בית המשפט.

וייזנפלד התאלמן ב־1972 אחרי שאשתו הראשונה, מורה בתיכון, מתה במהלך לידת בנם השני, ג'ייסון. וייזנפלד, שהרוויח הרבה פחות מאשתו, הקדיש את עצמו לגידול בנו החדש ונשבע לא לעבוד במשרה מלאה עד שג'ייסון ילך לבית הספר. בניסיונו לעמוד בשבועה הזאת, וייזנפלד נתקל בסעיף 402(g) בחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו "קצבאות ביטוח של האם". סעיף זה מקנה סיוע כספי לאלמנות שמוצאות את עצמן באופן בלתי צפוי מגדלות את ילדיהן לבד – אך לא לאלמנים.

הסעיף, כפי שהסביר השופט ויליאם ברנן (Brennan) כשהציג את עמדת בית המשפט, "נועד לאפשר לנשים לבחור לא לעבוד ולהקדיש את עצמן לגידול ילדיהן". אפשר היה להצדיקו רק תחת ההנחה שאם ימצאו את עצמם פתאום נאלצים לגדל ילדים כהורים יחידים, נשים יישארו בבית וגברים ימשיכו לעבוד בחוץ.

בית המשפט העליון פסק פה אחד לבטל את המגבלה המגדרית של סעיף 402(g), אבל חבריו לא הצליחו להסכים ביניהם על ההצדקה לכך. רוב השופטים חשבו שהחוק מפלה לרעה נשים שעובדות למחייתן, שמשלמות ביטוח לאומי באותם תעריפים כמו גברים, אך משפחתן לא זכתה לפיצוי ההולם הנגזר מסעיף זה (במסגרת פסיקה זו, רוב השופטים גם דחו את הטענה – שאותה העלה אז רוברט בּוֹרְק, התובע הכללי מטעם הממשל – שהסעיף המדובר חוקי מכיוון שהוא מקנה יתרון מיוחד לאימהות שמחליטות לא לעבוד).

נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר (Burger) והשופט לואיס פאוול (Powel) כתבו חוות דעת נפרדת, ששמה את הדגש על האפליה נגד גברים בחוק, וציינו ש"אב אלמן עשוי להזדקק לקצבה בדיוק כמו אם אלמנה". אך בה בעת, שני השופטים האלה הביעו ספק בכך שאלמנים רבים יפיקו תועלת מפסיקת בית המשפט: "מכיוון שהחוויה ההפוכה היא החוויה הרווחת, ספק אם אבות יוותרו בדרך כלל על העבודה ויישארו בבית לטפל בילדיהם באותו היקף כמו אימהות".

לבסוף, השופט ויליאם רנקוויסט, שמונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון בימי הבוסית, כתב חוות דעת נוספת ואמר שההבחנה המגדרית של החוק פוגעת בילדים מכיוון שהיא "מבחינה באופן לא הגיוני בין אימהות ואבות, בשעה שההשאלה היחידה היא אם ילד של הורה מפרנס שמת אמור לזכות בהזדמנות לקבל את מלוא תשומת הלב של ההורה שנשאר לו".

הבוסית אהבה לומר שגבולות מגדריים בחוק רעים לכולם: רעים לנשים, רעים לגברים ורעים לילדים

צבר הדעות האלה הראה – כפי שהבוסית אהבה לומר – "שגבולות מגדריים בחוק רעים לכולם: רעים לנשים, רעים לגברים ורעים לילדים". או כמו שהיא אמרה לשופטים ב־1979 במהלך דיון בעל פה בתיק אחר, "אפליה לרעה של גברים משפיעה לרעה גם על נשים". אחת הסיבות שהאסטרטגיה המשפטית של גינסבורג הייתה יעילה כל כך, היא שהיא הובילה לחשיפת חוסר ההיגיון באפליה על בסיס מין דרך תקיפת החוקים שהעניקו, לפחות על פני השטח, יתרונות מיוחדים לנשים (בכל ששת התיקים שהיא טענה בהם בבית המשפט העליון, היא ייצגה גברים. בארבעה מהם, הלקוח היחיד שלה היה גבר).

כשופטת בבית המשפט העליון, הבוסית השאירה את חותמה הגדול ביותר על תחום השוויון המגדרי ב־1996, כשהיא כתבה חוות דעת נגד מוסדות צבאיים "נפרדים ובלתי שוויוניים" לנשים וגברים. בתיק ההוא, אישה שרצתה ללמוד במכללה הצבאית של וירג'יניה (Virginia Military Institute) התלוננה על מדיניות הדרת הנשים של המכון. אחרי שבית המשפט פסק שההדרה אינה חוקית, המכון הקים מתקן נפרד לנשים שהיה נחות לעומת המסגרת הגברית במובנים רבים, וסיפק לחניכותיו הכשרה צבאית פחות קפדנית. גינסבורג התייחסה בחוות הדעת שלה לשני תיקים שהיא זכתה בהם כפרקליטה, כולל זה של וייזנפלד, וכתבה שהמכללה הצבאית של וירג'יניה לא הצליחה להוכיח שהיא אינה נשענת "על הכללות מופרזות בנוגע לכישרונות, היכולות או ההעדפות של גברים ונשים".

טייסת, מיג 29, פולין, פולניה

גם בפולין נשברו תקרות זכוכית: קתרינה טומיאק-סימיינביץ', טייסת מיג-29, הראשונה. תצלום: NATO

בעקבות ההחלטה אמרו לה נשים רבות בחיוך שהן אינן מבינות מדוע שאישה תרצה ללמוד במוסד צבאי. התגובה הזאת מצביעה על בעיה חמורה, והבוסית הרבתה להתייחס אליה כשאר דירה על התיק ההוא: אפילו אם רוב הנשים לא ירצו ללמוד במכון הצבאי של וירג'יניה, חשוב ובהול שהחוק יגן על אלו שרוצות. או כפי שהיא כתבה בחוות הדעת שלה, "ההערכות בנוגע למה ראוי לרוב הנשים... אינן מצדיקות עוד את מניעת ההזדמנות מנשים שכישרונן ויכולותיהן מציבים אותן מחוץ לגבולות החוויה הממוצעת".

המטרה אינה להגיע לשוויון מוחלט בין המגדרים בכל הדברים. אבל אין להגביל איש או אישה מתוך הנחה שלגברים ולנשים יש בהכרח סדרי עדיפויות שונים וערכים שונים

ייתכן שגברים ונשים, בין אם מסיבות של התניה חברתית או נטייה מולדת, אכן מאזנים בצורות שונות בין משפחה לקריירה. המטרה אינה להגיע לשוויון מוחלט בין המגדרים בכל הדברים. אבל כפי שהמקרים של וייזנפלד ווירג'יניה מלמדים, אין להגביל איש או אישה מתוך הנחה שלגברים ולנשים יש בהכרח סדרי עדיפויות שונים וערכים שונים.

הלקח הזה רלוונטי כיום לא פחות משהיה אז. ט', אחד מחברי הילדות הטובים ביותר שלי, הוא מתמחה כירורגי בבית חולים בולט במיניאפוליס. אחרי שאשתו נכנסה להיריון עם ילדם הראשון, ט' ארגן בחוכמה את לוח הזמנים שלו והצליח לדחוס לתוכו חמישה שבועות של חופשת לידה – החופשה הארוכה ביותר שלקח במהלך ההתמחות. אחד הגורמים המרכזיים בהחלטה של ט' היה שאשתו עמדה ללדת בשבדיה, מולדתה. אילו יצא לחופשה קצרה יותר, הוא היה עלול להחמיץ את היום הגדול. הכול עבר בשלום, וט' חזר לעבודה זמן קצר אחרי שבנו נולד.

מדי שנה, בארוחת הערב החגיגית לכבוד המחזור שמסיים את תוכנית ההתמחות הזאת, מנהלי המחלקות מעניקים פרס שנועד להיות מעין שיימינג ברוח טובה על הטעות הגדולה של השנה. באחד המחזורים, הזוכה הצליח, בניתוח שגרתי של כריתת תוספתן, להסיר חלקים גדולים מהאיברים הסמוכים של המטופל. בשנה אחרת, המנצח לבש טישירט ומכנסי ספורט בהרצאה בחדר מלא ברופאים בכירים בחלוקים לבנים ומכנסיים מחויטים. ובאותה שנה החליטו מנהלי המחלקות לתת את הפרס על פי בחירת הקהל: הם ביקשו מהמתמחים להגיש מועמדויות למעשה האידיוטי ביותר של השנה. ט' הגיע למקום השני בזכות חופשת הלידה שלו, בת חמשת השבועות.

גם אשתו של ט' היא רופאה, והיא עשתה את מה שמקובל לחלוטין בשבדיה לעשות: היא לקחה שנת חופש שלמה כדי לגדל את בנה, שבמהלכה השתכרה 80 אחוז מהמשכורת שלה. אילו ט' חי בשבדיה, גם הוא היה יכול לעשות זאת. לפני ארבעים שנה, בזמן שהבוסית נלחמה על שוויון מגדרי בבית המשפט העליון, שבדיה הפכה למדינה הראשונה שקבעה מדיניות א־מגדרית לחופשות לידה. כיום החוק השבדי קובע שט' ואשתו היו מקבלים יחד מספר בלתי נתפש של ימי חופשת לידה בתשלום: 480. בני הזוג יכולים לחלק את החופשה על פי רצונם (ולהשתמש בה בכל זמן, עד שהילד או הילדה יגיעו לגיל שמונה), אבל כל הורה, גבר או אישה, זכאי למינימום של 60 יום. נשים בשבדיה עדיין יוצאות לחופשת לידה הנמשכת יותר מ־75 אחוז מזמן החופשה הכולל, אבל זה עוד עשוי להשתנות מכיוון שכעת מקדמים שם הצעות חוק המעודדות מספר גדול יותר של "חודשי אבא".

הציפיות החברתיות בשבדיה משקפות את חוקיה. אשתו של ט' מכירה קרדיולוג שבדי שחזר לעבודה אחרי 60 הימים המינימליים שהוא זכאי להם. אף שהיה מאושר להפוך לאב, השגרה המפרכת של הטיפול בתינוק לא התאימה לו. אשתו, רופאה באותו בית חולים, הסכימה להישאר בבית למשך כל שאר ימי החופשה המוקצים לזוג. אבל כשהוא חזר לעבודה, הרופאים הבכירים לקחו אותו לשיחה ונזפו בו משום שהוא מהווה דוגמה רעה. תוך זמן קצר הוא חזר להחליף חיתולים ולחמם בקבוקים, ואשתו והוא חילקו ביניהם את הזמן באופן שוויוני יותר.

ילדים שאבותיהם מעורבים ותומכים יותר מיטיבים להשתלב חברתית, מפתחים מיומנויות קוגניטיביות ולשוניות טובות יותר, ונהנים מאיזון רגשי רב יותר

לא פלא שמחקרים רבים מלמדים כי ילדים שאבותיהם מעורבים ותומכים יותר מיטיבים להשתלב חברתית, מפתחים מיומנויות קוגניטיביות ולשוניות טובות יותר, ונהנים מאיזון רגשי רב יותר. במחקר מ־2007 שנערך על ידי המכון הלאומי לבריאות הציבור בשבדיה, נמצא שהיציאה לחופשת לידה טובה גם לאבות עצמם בטווח הארוך: אלו מהם שיצאו לחופשה חיו זמן רב יותר ממי שהמשיכו לעבוד כרגיל, אולי מכיוון שחופשת הלידה עזרה להם לרסן התנהגויות של הרס עצמי המיוחסות באופן מסורתי לגברים. ויש גם מחקרים שבהם מצאו כי הכנסות האם עולות בערך בשבעה אחוזים עם כל חודש שהאב נשאר בבית עם הילדים.

אבא, בת, שקיעה, ים

אלו החיים עצמם, ואין לכך תחליף. תצלום: לורן לולו טיילור

מצד שני, כשלגברים אין הזדמנות לקחת חופשת לידה, הכנסתן של הנשים נפגעת. כפי שמצאו הכלכלנים פרנסין בלאו (Blau) ולורנס קאהן (Kahn), העלויות והשיבושים המקושרים לחופשת לידה נדיבה לאימהות "עלולים לעודד את המעסיקים לבצע הפליה סטטיסטית נגד נשים במשרות המשמשות כמקפצה לתפקידים בכירים יותר". במילים אחרות, למה שתשקיעו בקריירה של אישה אם אתם חוששים – ומדובר בחשש סביר – שהיא תעזוב אתכם למשך שנה ותרוויח 80 אחוז משכרה, כשלגבר בעל כישורים דומים אין אפשרות כזאת? ויש גם אינדיקציה מסוימת לכך שחופשות לידה שאינן שוויוניות פוגעות גם במשפחה כמשפחה. שיעורי הגירושים והפרידה, שנמצאים בעלייה ברוב העולם, ירדו בשבדיה לאחר החלת חוק "חודש אבא" ב־1995 (שהוארך לחודשיים ב־2002).

ובאשר לט', הוא החליט לקחת הפסקה למשך שנה מההתמחות שלו כשהילד השני שלו נולד. הוא עורך מחקר רפואי רציני במימון של קרן, ולכן זאת בחירה שעמיתיו אינם מתקשים לכבד. אבל ברוב הימים, לוח הזמנים שלו מאפשר לו להיות בבית עם הילדים בזמן שאשתו עובדת בבית החולים. אף על פי שט' להוט לחזור לעבודתו ככירורג, אין לו חרטות. "ראיתי יותר מדי אבות בני שלושים פלוס וארבעים פלוס שמובהלים לחדר המיון אחרי תאונת דרכים או דום לב בלי שתהיה להם הזדמנות להיפרד מהילדים הקטנים שלהם", סיפר לי. "החיים שבריריים וצריך להתמקד במה שחשוב כל עוד אפשר".

במהלך התקופה שבה ביליתי כאב במשרה מלאה, התאכזבתי לא אחת לראות עד כמה ההחלטה שלי חדשנית

במהלך התקופה שבה ביליתי כאב במשרה מלאה, התאכזבתי לא אחת לראות עד כמה ההחלטה שלי חדשנית. בסבב הביקורים במקומות הבילוי המקומיים לפעוטות – ספריות וחנויות ספרים, גני שעשועים ופארקים, מזרקות ובריכות – יכולתי לעבור שבועות בלי לראות זכר בגיל 5-70 במהלך שעות העבודה בימי חול. כל שאר המטפלות היו נשים, וביניהן היו שתי קליקות מובחנות: אימהות בלונדיניות נחושות מבט במכנסי יוגה, ואומנות חייכניות ממוצא מרכז או דרום אמריקני בג'ינסים דהויים.

בהתחלה הנחתי שיהיה לי משהו במשותף עם נשות הלולולמון. רבות מהן הרי קיבלו את אותה החלטה כמוני, להחליף את מגדלי הזכוכית והחולצות המכופתרות בגני שעשועים ובגדי ספורט. ואמנם הן לא הדפו את ניסיונות ההתקרבות שלי, אבל הן גם לא קיבלו אותי בחום. כמעט בכל שיחה ממושכת עם חברה בשבט מכנסי היוגה, נתקלתי בהנחה הבסיסית שאני לא באמת רוצה לעשות את מה שאני עושה עכשיו – שנוכחותי בגן השעשועים היא תוצאה של מהמורה מקצועית שנתקלתי בה ("אני עושה הפסקה בין עבודות כדי להיות בבית עם הבת שלי". "כל הכבוד! בעלי היה משתגע. אל תדאג, משהו כבר יצוץ". "בשנה האחרונה עבדתי שעות ארוכות, וממש רציתי לבלות זמן עם הבת שלי לפני שאני חוזר לעבוד". "שתדע שיש לך מזל! בעלי עובד בפיננסים – הוא בחיים לא היה יכול לעשות את זה. חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה, לא?")

ההנחות האלה מגובות בנתונים אמפיריים. לפי סקר שערך מכון Pew ב־2014, מספר האבות במשרה מלאה בארה"ב עלה כמעט פי שניים בשני העשורים הקודמים, מ־1.1 מיליון ב־1989 לשני מיליון ב־2012. אבל רוב האבות במשרה מלאה לא עשו זאת מבחירה – דרכם נבחרה בשבילם: 35 אחוז מהם נשארו בבית בגלל מחלה או נכות, 23 אחוז פשוט לא הצליחו למצוא עבודה.

כמעט חצי מהאבות במשרה מלאה חיו מתחת לקו העוני, ורק שלושה אחוז היו בעלי תואר אקדמי. והנה נתון מאיר עיניים במיוחד: 21 אחוז בלבד קיבלו החלטה אקטיבית לגדל את הילדים שלהם במשרה מלאה. לעומת זאת, 73 אחוז מהאימהות במשרה מלאה (שמספרן בארה״ב בעת כתיבת המאמר הוא  10.4 מיליון) אמרו שהן נשארות בבית אך ורק מבחירה.

אבא, תינוקת, תינוק

בחירה מושכלת טובה לכולם. תצלום: קלי סיקמה

יש לציין שההפסקות בקריירה של אשתי ושלי אינן עומדות בהגדרה של מכון Pew ל"הורה במשרה מלאה". ואף על פי כן, היה קשה לא להרגיש נקיפה של ספק בכל פעם שקייטלין ואני יצאו לעוד יום משותף. האם המבטים הזועפים שקיבלתי מחיל החליפות הם סימן לבוז על כישלוני המקצועי, או תרעומת על כך שהעגלה שלי תופסת את כל המדרכה? האם החיוכים המודאגים מאימהות במשרה מלאה נועדו להביע אחווה, או לתמוך בי בחיפושי העבודה? כל אלה הזכירו לי כמה בדידות וחוסר ביטחון הרגשתי כבן מיעוטים בילדות, כשתהיתי אם לא מוסרים לי את הכדור כי פספסתי את הצעד וחצי ההוא, או כי חבריי לקבוצה חושבים שאין מצב שילד אסיאתי יהיה טוב בכדורסל. מצאתי את עצמי ממהר לצאת מוקדם בבוקר, או דווקא מץעכב עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, בתקווה שאבות אחרים יהיו אז בחוץ. ואחרי שנמאס לי לשמוע רמיזות על כישלוני המקצועי, התחלתי להוציא בביישנות כל מיני חולצות של הרווארד שקברתי בארון וללבוש אותן למפגשי השירה בציבור "אמא ואני".

הרגעים שבהם הצלחתי להתגבר על הסטריאוטיפים היו רגעים של גאווה גדולה

אחת הסיבות לרגישות הגבוהה שלי הייתה חוסר ביטחון. אשתי הקדישה את חייה המקצועיים לילדים – היא רופאת ילדים ומורה לשעבר בבית ספר יסודי – ומבין שנינו, היא ההורה הנמרץ והיצירתי יותר. לעתים קרובות שאלתי את עצמי אם היא הייתה מיטיבה להתמודד עם התקף זעם, או מוצאת דרכים מעשירות יותר להעביר אחר צהריים גשום. במקרים רבים, החששות שלי התעצמו בגלל מילת עידוד לבבית מאחת האימהות כשמשהו השתבש – הבעה ידידותית שאומרת, "זה לא קל כמו שזה נראה, נכון?" כשהמכנסיים של קייטלין נעשו רטובות פתאום בארגז החול ואני שכחתי להביא זוג להחלפה. או בגלל האהדה שהפגינה האישה מאחורי בתור לקופה, ששמעה את קייטלין בוכה ומנסה להימלט מהעגלה שלה, ואז שאלה, "אווו, את מתגעגעת לאמא?"

אבל הרגעים שבהם הצלחתי להתגבר על הסטריאוטיפים היו רגעים של גאווה גדולה. אנחנו לוקחים את קייטלין לבדיקות שגרתיות במרפאה בג'ורג'טאון, ומנסים לתזמן אותן כך שאשתי תוכל לקפוץ לראות אותה בין מטופלים. בפעם הראשונה שבאנו, אשתי הייתה עסוקה עם מטופל. חבריה המתמחים הניחו שהבדיקה של קייטלין עומדת להיתקל בקשיים, כי לניסיונם, נדיר שאבות מסוגלים לענות אפילו על אחת מהשאלות שבלב הבדיקות האלה: כמה חלב הילדה שותה, כמה מילים היא יודעת לומר, מה תדירות היציאות שלה. כשהתפשטה השמועה שעברתי את המבחן בהצטיינות, עמיתיה של אשתי הביעו את פליאתם על רמת הרצינות והמעורבות שלי. בשנה שלמה של עבודה כעוזר משפטי בבית המשפט העליון, לא היה לי רגע גדול כל כך של סיפוק.

בסופו של דבר סיימתי את כהונתי כאבא במשרה מלאה והתחלתי לעבוד במשרה חדשה במשרד עורכי דין פרטי. במהלך חיפושי העבודה שלי, הקפדתי להזכיר בכל ריאיון את בתי ואת המחויבות שלי למשפחה. ניסיתי גם להבהיר שלא משנה כמה קשה המשרד יעביד אותי, העבודה של אשתי תמיד תהיה תובענית יותר וגמישה פחות.

יכול מאוד להיות שההבהרות האלה עלו לי במשרה או שתיים. רוב השותפים הבכירים שנפגשתי איתם ענו לי בנוקשות, בהרמת גבה, והשתוממו על כך שהזמנים השתנו (לפעמים, אם כי לא לעתים קרובות, הם אף הוסיפו הערה נוגה על הזמן שאבד להם עם ילדיהם, שכבר התבגרו). אבל שותפים צעירים משני המינים הגיבו לרוב בחום, בהבנה, ואפילו בהתלהבות, וזאת בזכות החוויות האישיות שלהם בתפעול משק בית עם שני הורים קרייריסטיים.

לעד אנצור בלבי את התקופה שבה נשארתי בבית עם קייטלין. לא ביליתי פרק זמן מרוכז כל כך עם אף אדם מאז שהתאהבתי באמא שלה

לעד אנצור בלבי את התקופה שבה נשארתי בבית עם קייטלין. לא ביליתי פרק זמן מרוכז כל כך עם אף אדם מאז שהתאהבתי באמא שלה. וסביר להניח שלא אזכה לכך שוב עד שאמא שלה ואני, עם קצת מזל, נזכה לבלות יחדיו בעצלתיים את הפנסיה (וזה לא אומר שאני לא אעשה שוב את הכול מההתחלה כשקייטלין תזכה, כפי שאנחנו מקווים, באחות או באח קטנים. כי אני כן).

ובינתיים, החזרה לעבודה נתנה לי תשוקה מחודשת לנצל כל רגע ורגע עד תום. אחרי יום ללא קייטלין, אני חוזר הביתה נמרץ ונלהב לדחוס יום שלם של משחק, למידה והתקרבות לשעות ספורות. במשרד, התגובות המעודדות שאני מקבל מהשותפים הצעירים נותנות לי תקווה שהמחויבות למשפחה לא תגרור בהכרח פגיעה עתידית בהכנסה ובהתקדמות המקצועית שלי. אבל אם כן, אני אחיה בשלום עם שקלול התמורות הזה. אני מעדיף אותו בהרבה על פני עתיד שבו אמקסם את הפוטנציאל בחיי המקצועיים ואשאר אכול חרטות בחיי האישיים.

ראיין פארק (Park) הוא עורך דין מדרהם, צפון קרוליינה, ועוזר משפטי לשעבר לשופטי בית המשפט העליון דייוויד ה. סוּטר (Souter) ורות ביידר גינסבורג.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב, רות ביידר גינסבורג (2016), תצלום: מייקל קובאץ', אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ראיין פארק, Atlantic.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על מענטש

01
סמדר זאבי

בס"ד
במאמר זה בלטו בעיני שני דברים
האחד- אנשים בעלי תחומי עיסוק ראליים ובד"כ מעמד כלכלי גבוה מוכנים לקחת פסק זמן לטובת זמן איכות עם ילדיהם(אנשים בעלי מעמד נמוך לא יהיו מסוגלים לכך מהיבט כלכלי)
השני- זהותם הגברית של קובעי החוק "המפלה" גברים לקחת חופשת לידה
סותר את רצונם של מס' גברים לא מבוטל ליטול אף הם חופשה במקום נשותיהם
בקצרה...לו יהי שוויון

03
רוני ו'

אם זו לא בחירה נבואית של העורכים, אז בכל מקרה יחד עם המאמר על טקט - יש פה שילוב מבריק של הבנת העת הזאת, ומה שצריך להגיד בה. כל הכבוד לאלכסון.