מצדה קמה ונופלת

האם ארכיאולוגים הוכיחו את סיפור ההתאבדות ההמונית במדבר יהודה, או שמא עיוותו את המדע לצרכים פוליטיים?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בשנת 73 או 74 לספירה התאבדו תשע מאות ושישים קנאים – גברים, נשים וילדים – על פסגת הר מצדה. הם העדיפו לשלוח יד בנפשם כדי לא ליפול בשבי הרומאים. הסיפור, שסופר על-ידי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, המוכר כיוספוס פלביוס, הוא אחד הידועים ביותר מהעת העתיקה. אבל האם הוא קרה באמת? יגָאֵל ידין, הארכיאולוג המנוח מהאוניברסיטה העברית, שניהל את חפירות מצדה באמצע שנות השישים, אמר שכן. יתרה מזאת, הוא אמר שממצאי החפירות מוכיחים זאת. ספרו "מצדה: בימים ההם-בזמן הזה" (תשכ"ו), שראה אור בעקבות החפירות, היה לרב-מכר.

האם ידין טעה בחלק ניכר מפרשנויותיו, אולי בכוונת מכוון, כדי לתרום ליצירת נרטיב לאומי, שיעזור למדינת ישראל הצעירה לפתח זהות משל עצמה?

אין זה סוד שהחפירות של ידין באתרים שונים בישראל, כמו תל חצור בשנות החמישים ומצדה בשנות השישים, נערכו, בין היתר, בתקווה לגבות את הטענות לחזקה יהודית על הארץ, על-ידי הוכחת סיפורים תנכיים ואירועים מפורסמים אחרים. יש הטוענים כי לידין הייתה אג'נדה פוליטית מנותקת מהאמת, שהעיבה על הפרשנויות שלו לממצאים שהתגלו במצדה ובמקומות אחרים במזרח התיכון. ב-1995 וב-2002 פרסם נחמן בן-יהודה, סוציולוג מהאוניברסיטה העברית, פרשנות משלו לממצאים ממצדה בשני ספרים שונים – The Masada Myth ("מיתוס מצדה") ו-Sacrificing Truth ("להקריב את האמת"). הוא קבע שידין טעה בחלק ניכר מפרשנויותיו, אולי בכוונת מכוון, כדי לתרום ליצירת נרטיב לאומי, שיעזור למדינת ישראל הצעירה לפתח זהות משל עצמה.

מצדה

מצדה, מבט מן האוויר. תצלום: משה מילנר, לע"ם, ויקיפדיה

אמנון בן-תור, שמכהן כיום כמופקד הקתדרה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל באוניברסיטה העברית, ושהשתתף בחפירות מצדה עם ידין, פרסם בהמשך כתב הגנה נחוש על ידין ועל ממצאיו, בשם "בחזרה למצדה" (2009). בספרו זה, בן-תור סוקר שוב את הממצאים הארכיאולוגיים, מבטל את טענותיו של בן-יהודה בזו אחר זו, ולמעשה מאשר את תפישותיו של ידין.

האם אפשר להשתמש בראיות בנות אלפי שנים כדי להוכיח את מקורותיהם של עמים מודרניים, את טענותיהם המשפטיות ואת זכויותיהם ההיסטוריות?

אך המחלוקת בעינה נותרת. סיפור מצדה אינו אך ורק סיפורם של הממצאים הארכיאולוגיים. זוהי דוגמה לאופן שבו ארכיאולוגיים משתמשים במידע היסטורי כדי להשלים ולעבות את הממצאים המתגלים בחפירות. ידין פנה בראש ובראשונה לכתביו של יוסף בן מתתיהו – המפקד היהודי שהפך להיסטוריון רומאי וכתב שני ספרים על אודות היהודים במאה הראשונה לספירה. יוסף בן מתתיהו הוא המקור העיקרי לאירועים, שייתכן שהתרחשו על פסגת מצדה לפני קרוב לאלפיים שנה. ומקרה מצדה מלמד שהארכיאולוגיה עשויה להשפיע על התיעוד ההיסטורי בשתי דרכים מנוגדות: מכיוון שאיננו יכולים להיות בטוחים שדבריו של יוסף בן מתתיהו נכונים במאה אחוז, אנחנו יכולים להשתמש בממצאים הארכיאולוגיים כדי לאמת את הטקסט העתיק שלו – או כדי לקרוא עליו תיגר.

יתר על כן, מקרה מצדה משמש לנו גם כאזהרה באשר לניצול בלתי הולם של ראיות ארכיאולוגיות להצדקת אג'נדה לאומית, כיוון שחוקרים אחדים טוענים שזה בדיוק מה שידין עשה. הדיון לגבי מצדה טומן בחובו סוגיות שונות, בהן מהימנות תיאוריו של יוסף בן מתתיהו; אמינותו של ידין, אולי הארכיאולוג הישראלי המפורסם ביותר, והשפעת הלאומיות על פרשנות של תגליות ארכיאולוגיות. למי עלינו להאמין? כיצד עלינו לראות את אתר מצדה ואת סיפורו קורע הלב והטראגי-לכאורה? והאם אפשר להשתמש בראיות בנות אלפי שנים כדי להוכיח את מקורותיהם של עמים מודרניים, את טענותיהם המשפטיות ואת זכויותיהם ההיסטוריות?

הר מצדה הוא הר גבוה בעל פסגה מישורית שאורכה רב מרוחבה, החולש על המדבר הצחיח שסביבו. לאחר חפירותיו של ידין, באמצע שנות השישים, הוא הפך לאתר תיירות פופולרי. מאות תיירים משוטטים כעת מדי יום בחורבות שעל ראש ההר – חצי מיליון מדי שנה. אתר מצדה נמצא במקום השני בדירוג אתרי התיירות הפופולריים בישראל, אחרי ירושלים, וב-2001 נתן לו אונסק"ו מעמד של אתר מורשת עולמית.

הר מצדה שוכן בקצהו הדרומי של ים המלח, הרחק מדרום לקומראן ולרוב המערות שבהן נמצאו מגילות ים המלח. אל פסגתו ניתן להגיע ברגל אך ורק דרך "שביל הנחש" המתפתל, המטפס ארבע מאות מטר במעלה ההר, או דרך סוללת המצור הרומאית שעודה שוכנת במערב. כל כך חם כאן, שלתיירים אסור להתחיל את הטיפוס אחרי תשע וחצי בבוקר, כיוון שבהמשך היום, הסיכוי להתייבש במהלך העלייה רב מדי. מי שמתחיל לטפס לפני השחר יזכה לראות את אחת הזריחות המרהיבות ביותר בחייו, אבל רוב התיירים מעדיפים לעלות ברכבלים שהותקנו במקום, לרחף להם מעל שביל הנחש ולנופף לצועדים תחתם.

החפירות שערך ידין במשך שתי עונות – מאוקטובר 1963 עד מאי 1964, ומנובמבר 1964 עד אפריל 1965 – נחשבים לפריצת דרך ארכיאולוגית במספר מובנים. לדוגמה, ידין היה הראשון להיעזר במתנדבים מכל העולם בחפירות האתר. הוא גייס משתתפים באמצעות מודעות שפרסם בעיתונים, הן בישראל והן באנגליה, ואסף בסופו של דבר מתנדבים מעשרים ושמונה מדינות.

מספר המשתתפים היה מדהים גם כן – ידין טען שלא פחות משלוש מאות מתנדבים עבדו במצדה בכל רגע נתון במהלך החפירות. ביניהם היו מתנדבים מצה"ל, תלמידי תיכון וחברי קיבוץ, בנוסף למשתתפים שהגיעו ממדינות אחרות.

זה היה גם מבצע לוגיסטי מורכב להפליא. ארכיאולוגים הפועלים כיום, שהיו אז סטודנטים, מספרים על מסוקים שהטיסו כלים וציוד לפסגת ההר, אף על פי שהדרך המקובלת הייתה לשאת את הציוד במעלה השביל המערבי, דרך הסוללה הרומית. המשתתפים ישנו באוהלים שהוקמו למרגלות הסוללה.

החפירה עצמה נחשבת כיום למבצע אגדי. ידין אמר שכאשר הם החלו לתכנן אותה לראשונה, הם לא הצליחו לזהות בבירור שום מבנה על פסגת מצדה. הוא אמר שכל האזור נראה כאילו הוא מכוסה בתלי אבן וחצץ. אך לאחר שהצוות צילם תמונות מן האוויר הם זיהו את מתאריהם של מבנים רבים בבירור, וכך ידעו איפה לחפור.

עד תום החפירות הם גילו שמצדה הוא מין אוסף משוכלל של ארמונות, שנבנה במקור על-ידי הורדוס לאחר מסעו המוצלח מרומא בשנת 40 לפני הספירה, למקרה שייאלץ לברוח מירושלים ולמצוא מחסה במקום אחר. בהמשך נתפס המקום על-ידי הסיקריים, קרי "אנשי הפגיון", מורדים קנאים שנלחמו ברומאים בתקופת המרד הגדול, יותר משבעים שנה לאחר מכן.

למעשה, היו במצדה שני ארמונות מרכזיים. האחד שכן בצד הצפוני של המישור הסלעי. היו לו שלוש קומות, שהוטבעו בצוק, והוא נבנה כך שיורגשו בו היטב רוחות הקיץ בחום העז של מדבר יהודה. הארמון האחר שכן בצד המערבי של מצדה. בנוסף לשני הארמונות מצא הצוות של ידין חדרים ומבנים ששימשו כסדנאות לעיבוד עורות, סדנאות מלאכה ואפילו בית כנסת. הם מצאו גם מחסנים רבים למזון ומצרכים אחרים, שבחלקם היו צנצנות שעדיין הכילו דגנים חרוכים ומכלים לאגירת מי גשם, כיוון שלא היו מים טריים באזור המדברי הצחיח המקיף את מצדה.

מצדה, הארמון הצפוני

מצדה: מבט לעבר הארמון הצפוני (תצלום אוויר). תצלום: Andrew Shiva, ויקיפדיה

חלק מהקירות היו מכוסים בטיח שעליו צוירו תמונות בצבעי כחול עמוקים, גווני אדום עזים, צהוב ושחור, שמהן נותרו שרידים חלקיים בלבד. חלק מהרצפות היו מכוסות בפסיפסים בעלי דוגמאות מורכבות, כמו אלה שנמצאו לרוב ביוון או ברומא. הורדוס העסיק ככל הנראה אומנים שיצרו את הפסיפסים האלה, אולי כדי לחקות את הפסיפסים שראה ברומא.

ידין שחזר חלק מהמבנים המקוריים מאבנים שנפלו לקרקע. הדוגמה הטובה ביותר לכך במצדה היא קומפלקס המחסנים הגדול ששכן בחלקו הצפון-מזרחי של האתר. כאן נותרו רק החלקים התחתונים של הקירות, אבל האבנים מלמעלה נחו כולן למרגלותיהם, בדיוק במקום שבו נפלו. ידין וצוותו השתמשו בכל אחת מהאבנים האלה כדי לבנות מחדש את הקירות, והתברר שגובהם קרוב לשלושה מטרים וחצי. כדי להראות מה הם עשו, הם שרטטו קו שחור שמפריד בין החלק התחתון שהם חפרו, לחלק העליון שהם שחזרו.

ידין אמר שהם העבירו כל גרגיר אדמה במסננת מיוחדת וניפו כך יותר מארבעים אלף מטרים מעוקבים של אדמה – זו הייתה הפעם הראשונה בחפירה בישראל שבה כל דלי אדמה שנאסף עבר סינון. תהליך זה אפשר לארכיאולוגים למצוא אינספור פריטים קטנים, שלבטח הם היו מחמיצים אחרת, כולל מאות מטבעות, כלי חרס ועליהם כתובות, ותכשיטים קטנים כגון טבעות וחרוזים. באמצעות המטבעות – ובעיקר באמצעות המטבעות שיוצרו שנים ספורות בלבד לפני אירועי מצדה, במהלך המרד הגדול – הצליח ידין לתארך במדויק את השרידים שנחשפו.

המרד הגדול פרץ בשנת 66 לספירה, כשיהודים שהתגוררו באזור שהפך כיום למדינת ישראל, התקוממו נגד הרומאים שכבשו את אדמתם. המרד נמשך עד לשנת 70, אז השתלטו הרומאים על ירושלים ושרפו את רובה עד היסוד. הם שרפו גם את בית המקדש שנבנה שם על-ידי הורדוס כדי להחליף את בית המקדש הראשון שבנה המלך שלמה והוחרב בימי נבוכדנצר השני מאות שנים קודם לכן. אומרים ששני בתי המקדש הוחרבו באותו יום בשנה, תשעה באב.

לאחר המרד, קבוצה של מורדים הצליחה להימלט מההרס בירושלים ולהתבצר במצדה. הם היו סיקריים, ובראשם עמד אלעזר בן יאיר. הם השתלטו על המבנים והארמונות המבוצרים שהורדוס בנה על פסגת מצדה כמפלט אחרון.

אלא שבתיאוריו של יוסף בן מתתיהו את ההתרחשויות הללו, נפלו טעויות בחלק מהפרטים, ולכן אנו חושדים שאולי מעולם לא היה שם בעצמו, אלא השתמש ברשימותיו של אדם אחר. לדוגמה, הוא אומר ש"מול המעלה [היוצא] ממערב... בנה [הורדוס] לעצמו ארמון הפונה צפונה". 1 בפועל, כפי שציינתי, הארכיאולוגים מצאו שני ארמונות, לא אחד – במערב ובצפון – על פסגת מצדה.

מצדה, פסיפס, רצפה

פסיפס במצדה. תצלום: האוורד ליפשיץ.

אבל חלק מהפרטים האחרים שיוסף בן מתתיהו נותן לנו הם מדויקים למדי – הוא מתאר, למשל, את חדרי המרחץ שנבנו שם, את היותן של חלק מהרצפות עשויות "אבני פסיפס בשלל צבעים", ואת העובדה ש"בריכות רבות ועמוקות לאגירת מי [הגשמים] נחצבו בסלע". בן מתתיהו מתכוון לבטח לאבני הפסיפס שידין מצא ברצפות ושהשתמרו באופן חלקי. ולגבי הבריכות שהוא מזכיר, הרי שחלקן עצומות. ידין העריך שכל אחת מהן יכולה להכיל קרוב לארבעה מיליון ליטר מים, ויחד הן יכלו להכיל קרוב לארבעים מיליון ליטר.

המורדים החזיקו מעמד שלוש שנים במצדה. כדי להשיג מזון הם פשטו על הכפרים מסביב. בסופו של דבר החליטו הרומאים לחסלם, ולשים קץ לשרידיו האחרונים של המרד.

יוסף בן מתתיהו כותב שהרומאים, בהנהגת פלביוס סילבה, הקימו דָיֵיק (מעין חומה) על קרקע המדבר, סביב כל ההר, ובה מחנות צבא במרווחים קבועים, כך שאיש לא יוכל להימלט. כיום, אם תביטו מפסגת מצדה מטה אל האזור שמסביב, תוכלו עדיין לראות שמונה מהמחנות של פלביוס סילבה.

לאחר מכן החלו הרומאים לבנות סוללה של אדמה ואבן בעזרת רכס טבעי שהוביל מקרקע המדבר אל מרחק של "300 אמה" מפסגת מצדה. לאחר השלמת הסוללה הובאו באמצעותה כלי מצור אשר שימשו בהתקפה נגד חומות מצדה, כמו אילי ניגוח וקטפולטות ששיגרו אבנים גדולות ובליסטראות שירו חצים עצומים. יוסף בן מתתיהו ציין:

"...נבנה מגדל בגובה שישים אמה, משוריין כולו בברזל, שמנו ירו הרומאים [זרקים ואבנים] מן הקטפולטות ומן הבליסטראות, ועד מהרה הרחיקו את הלוחמים שעל החומה ומנעו מהם לרכון החוצה". 2

מצדה, סוללה רומית

מצדה, מבט מהסוללה. תצלום: אבינועם מיכאלי, ויקיפדיה

כיום יש באתר העתקים בגודל מלא של כלי המצור האלה. הם נותרו שם לאחר צילומה של מיני-סדרה של רשת ABC בנושא מצדה, ששודרה ב-1981. במהלך החפירות בשנות השישים מצאו ידין וארכיאולוגים אחרים כל מיני ממצאים נוספים שעדיין אפשר לראות באתר, כולל מה שנראה כמו כדורי קטפולטה ששוגרו על-ידי הרומאים, ואולי גם אבני קלע שהושלכו מטה על-ידי המגנים היהודים.

לאחר שכלי המצור הוצבו, החל המצור האמיתי. בן מתתיהו כותב שסילבה הורה לגרור איל ניגוח במעלה הסוללה ולהציבו כנגד החומה. מספר חיילים אחזו בחבלים הקשורים לקורת העץ המחודדת הגדולה ומשכו אותה לאחור, ועוד לאחור, ועוד לאחור. כשהם עזבו את החבלים, האיל ניגח את החומה בעוצמה אדירה. לא נדרש להם זמן רב כדי לפרוץ אותה כך.

אבל המגנים היהודים הקימו חומה נוספת משלהם מאחורי החומה המבוצרת. בן מתתיהו כתב שהם בנו אותה מעץ ומעפר כדי שתהיה רכה ובעלת כושר ספיגה. הוא אמר שהם הניחו קורות עץ גדולות זו על גבי זו ממש מאחורי החומה הראשית, ואז ערמו קורות נוספות במרחק מטרים אחדים מאחור. בין שתי הערמות הם שפכו עפר, כך שבסופו של דבר הייתה להם חומה עבה מאוד, עם שכבת עץ בכל צד וליבת עפר. החומה השנייה הזאת, שהוצבה מאחורי חומת האבן המבוצרת, עזרה לספוג את מהלומותיו של איל הניגוח ולפזר את עוצמתן. כך נדרש לרומאים זמן רב הרבה יותר מהצפוי להבקיע את החומה. ואפילו כשהצליחו להבקיע את החומה החיצונית, עדיין עמדה מולם חומה עבה של עץ ועפר.

בסוף הרומאים פשוט הציתו אותה, כתב בן מתתיהו, ואז החלו בהכנות לכניסה לעיר. עד שהלהבות שככו כבר ירד הלילה, ובן מתתיהו אמר שהרומאים חזרו למחנותיהם, כדי לישון ולהתכונן לרמוס את המגנים בבוקר המחרת.

ההפוגה הקלה מההתקפה סיפקה למגנים היהודים זמן לשקול את המצב, והם החליטו להרוג את עצמם במקום להיהרג על-ידי הרומאים או ליפול בשבי. בן מתתיהו כתב שאלעזר ביקש מכל איש משפחה להרוג את אשתו ואת ילדיו, והכריז: "צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים בני-חורין, כאשר לא היה לאל-יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתֶף."

הם ערכו הגרלה ובחרו מתוכם עשרה שיהרגו את כל השאר. אחר כך הגרילו העשרה אחד שיהרוג את התשעה האחרים. ואז הוא הרג את עצמו, וכך היה ליחיד שנוטל את חייו במו ידיו, מעשה אסור על-פי היהדות. אבל בפועל הייתה זו התאבדות המונית, וכשהרומאים פלשו למקום למחרת בבוקר, קידמה את פניהם דומיה מוחלטת. רק לאחר ששתי נשים וחמישה ילדים יצאו ממקום מחבואם באחת מבריכות המים, גילו הרומאים מה התרחש. הנשים חזרו על נאומו של אלעזר מילה במילה. לפי יוסף בן מתתיהו, תשע מאות ושישים איש מתו באותו לילה.

הסיפור הדרמטי הזה מפעים לבבות עד ימינו. למעשה, לאחר חפירותיו של ידין החל צה"ל לערוך טקסי השבעה על פסגת ההר, בטקס לילי דרמטי לאור לפידים, שבו מצהירים המושבעים כי "שנית מצדה לא תיפול".

אבל עדיין יש בעיות בתיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כולל העובדה שאם שתי הנשים וחמשת הילדים באמת התחבאו בבור מים, הם לא יכלו לשמוע את נאומו של אלעזר, או לפחות לא לשמוע אותו בבירור ולחזור עליו מילה במילה למחרת.

בעיה גדולה יותר היא העובדה שאילו הרומאים היו מבקיעים את החומה עם רדת החשיכה, הם לעולם לא היו חוזרים למחנותיהם ללילה. הטקטיקה הצבאית הרומית של אותה תקופה הייתה מנחה אותם לנצל את היתרון מיד כשהושג, ביום או בלילה. כלומר, הם היו מסתערים מיד על החומה הפרוצה והשרופה ולא מותירים למתגוננים זמן לדון בתוכנית ולהצביע עליה, לא מותירים זמן לנאומו של אלעזר ולהגרלה, לא מותירים זמן לבעלים להרוג את נשותיהם ובני משפחתם, לא מותירים זמן לעשרה גברים להרוג את כל השאר, לא מותירים זמן למתבצר האחרון להרוג את תשעת הנותרים. בקיצור, המאורע לא היה יכול להתרחש כפי שבן מתתיהו תיאר אותו.

אפשרות סבירה יותר היא שמה שקרה הוא בדיוק מה שהיינו מצפים שיקרה. כשהרומאים הבקיעו את החומה, הם פלשו פנימה בהמוניהם וטבחו את המתבצרים היהודים. זאת לא הייתה התאבדות המונית אלא טבח המוני. יוסף בן מתתיהו, שכתב אחר כך לרומא בהסתמך על הערותיהם ויומניהם של הקצינים הנוכחים באירוע, התבקש ככל הנראה לטייח את הסיפור. למען האמת, בן מתתיהו שאל את הסיפור הזה – על הגברים שרצחו את משפחותיהם, על עשרת הגברים שהרגו את האחרים, ועל המתגונן האחרון שהרג את תשעת חבריו – מניסיונו שלו.

שנים אחדות קודם לכן, בשנת 67, במהלך המרד הראשוני נגד רומא, היה בן מתתיהו מפקד יהודי שנלחם ברומאים ביודפת. הוא ואנשיו הצליחו להחזיק מעמד נגד הרומאים במשך ארבעים ושבעה יום, אבל אז התבצרו הוא וארבעים איש נוספים במערה והחליטו להתאבד במקום להיכנע. הם החליטו שכל אחד מהם יהרוג אדם אחר. בסופו של דבר נותרו בחיים רק בן מתתיהו ואדם אחד נוסף, ובן מתתיהו שכנע אותו להיכנע ביחד. נראה שהסיפור שהוא סיפר על מצדה, הוא למעשה סיפורו שלו מיודפת.

כשידין החליט ללכת למצדה, הוא היה מודע לחלק מהבעיות האלה בתיאוריו של יוסף בן מתתיהו, כולל עניין הנשים והילדים שהתחבאו בבריכת המים בשעה שהאחרים התאבדו. החפירות שלו בוצעו כהלכה, אבל הפרשנות שלו עודה שנויה במחלוקת. למשל, בין ממצאיו של ידין היו אבזמים, מפתחות, ראשי חצים, כפיות, טבעות ופריטי ברזל נוספים, וכמו כן כלי חרס רבים ואינספור מטבעות. על-פי פרשנותו, החפצים האלה היו שייכים למגיני מצדה, וזה בהחלט אפשרי, אבל ייתכן שחלקם היו שייכים לרומאים שצרו עליהם, או אפילו לאנשים שהתיישבו במצדה בהמשך.

הוא מצא גם קטעי מגילות, כולל שרידים מתהלים, שאחד מהם מכיל קטעים מתהלים פרקים פ"א-פ"ה, ועוד אחד מהפרק האחרון בספר, פרק ק"נ, שבו כתוב "הללו-יה... הללוהו בתקע שופר". במקום נמצאו גם שרידים ראויים לציון מטקסטים לא תנכיים, כולל קטע ממגילה שהשורות המופיעות בו זהות לשורות המופיעות באחת ממגילות ים המלח, שנמצאו במערות קומראן. מסיבה זו תהו ידין, וחוקרים רבים אחריו, אם יש קשר בין מגיני מצדה לתושבי קומראן.

בליסטה, מכונת מצור רומית

בליסטה רומית, מכונת מצור יורה אבנים. תצלום: ארכיון פירסון סקוט פורסמן, ויקיפדיה

וייתכן שהממצא החשוב ביותר היה הגופות שגילה ידין באתר, פחות משלושים בסך הכול (רחוק מאוד מתשע מאות שישים הגופות שעליהן דיווח יוסף בן מתתיהו), חלקן עדיין עם שיער וסנדלי עור מושלכים לידן. הגופות האלה נדונו בשנים האחרונות יותר מכל ממצא אחר. עשרים וחמש מהן היו במערה ליד ראש המצוק הדרומי. ב-1969 ערכה להם הממשלה הלוויה רשמית, אף על פי שידין עצמו התנגד לכך מכיוון שאמר שאי אפשר לדעת בוודאות אם אלה מגני מצדה, התוקפים הרומאים, או אנשים אחרים, אולי אפילו מתקופה אחרת.

שלוש גופות נוספות נמצאו בסמוך לחדר מרחץ קטן במפלס הנמוך של הארמון הצפוני. פרופסור אמנון בן-תור, המנהל הנוכחי של החפירות בתל חצור, אומר שהוא עצמו חפר את שלושת השלדים האלה, ושזה היה היום המלהיב ביותר בחייו המקצועיים. בספרו הפיק ידין את המרב משלוש הגופות. הוא מספר שכאשר הן נמצאו לראשונה: "אפילו הוותיקים והציניקנים שבינינו עמדו מחשים, וכמו נתקשו להמשיך בעבודות החפירה כאן, שכן לפתע עמדנו פנים אל פנים מול הרגעים האחרונים והטראגיים ביותר של מצדה הלוחמת". 3

ידין כתב שאחד השלדים הוא "שלד של גבר בגיל העשרים, שאולי היה ממפקדי מצדה". לידו היו קשקשי שריון, עשרות חצים, חרס ועליו כתובת, ושרידי טלית. בסמוך אליו, על רצפה מכוסה טיח ומוכתמת במה שנראה ככתמי דם, היה שלד של אישה צעירה. "קרקפתה נשתמרה להפליא.... שערותיה, על מחלפותיה הקלועות יפה, עוד היו עטופות בסודר, כאילו רק אתמול נקלעו". גם הסנדלים שלה נשתמרו, ונמצאו ליד גופתה. השלד השלישי, כתב ידין, "היה של ילד".

ידין חשב שאלה בני משפחה, שמתו זה לצד זה. הם נדונו רבות לאורך השנים, וכמוהם גם החרסים שמצא ידין, ועליהם שמות כתובים בדיו, כולל אחד שכנכתב עליו "בן יאיר". מבחינת ידין, הגופות והחרסים מאשרים את תיאורו של בן מתתיהו ואת קיומו של אלעזר בן יאיר.

לרוע מזלו של ידין, ניתוחים פורנזיים מאוחרים יותר מלמדים כי הפרש הגילים בין אותם בני משפחה כביכול היה שנים ספורות בלבד, ולכן לא ייתכן שהם היו "משפחה". הגבר היה בן 22 בערך, האישה בת 18, והילד בן 11.

ויש בעיות נוספות, כולל העובדה שנמצאו אחד עשר חרסים כתובים ולא עשרה; בחפציהן של חלק מהגופות היו מעורבבות עצמות חזיר, המלמדות כי לא-יהודים חיו שם; ועוד. הבעיות האלה צוינו כהלכה בספריו של בן-יהודה, ונדחו אחר כך על-ידי בן-תור.

מצדה, חיל האוויר, אף-16

צמד מטוסי אף-16 של חיל האוויר הישראלי מעל מצדה. תצלום: Israel Defense Forces

בין שאתם ממבקריו של ידין, כמו בן-יהודה, ובין שאתם מחסידיו, כמו בן-תור, הרי שדברי הסיכום שכתב עליו בן-תור בספרו, עודם תקפים. הוא כתב: "העמדת מצדה על סדר היום המדעי (כרכי דו"ח מצדה) מצד אחד, ועל המפה הציבורית (תיירות) מצד שני, הם ביטוי ראוי ומצבה נאמנה לשתי הפנים באישיותו של ידין, החוקר ואיש הציבור". 4

באופן כללי, חפירותיו של ידין במצדה היו אבן דרך בארכיאולוגיה הישראלית, בייחוד בשל השימוש במתנדבים ממדינות רבות ובגלל היבטים לוגיסטיים רבים אחרים של המבצע. הן חשובות כיום לא רק מבחינה תיירותית, אלא גם מפני שהן עומדות בלבו של דיון לגבי טיבן של פרשנויות ארכיאולוגיות, ובייחוד פרשנויות שעשויות להיות בעלות אג'נדה לאומית מעבר לניתוח פשוט של הנתונים.

הקשר בין ארכיאולוגיה ללאומיות אינו ייחודי לידין או לישראל. ספר חדש בנושא לאומיות וארכיאולוגיה באירופה מציין כי הופעת הלאומיות בגרמניה, איטליה, דנמרק ומקומות אחרים היא שהובילה לכינון הארכיאולוגיה הממוסדת כמדע, כולל הקמת מוזיאונים לאחסון החפצים שנמצאו, אגודות אקדמיות לאנשי מקצוע, כתבי עת לפרסום תוצאות החפירות, והקצאת תקנים אקדמיים למרצים, שילמדו את הסטודנטים על ההיסטוריה שלהם כפי שהתגלתה בעבודה הארכיאולוגית. אף על פי שארכיאולוגים בימינו מנסים במודע שלא לתת לרוחות לאומיות ואחרות להשפיע באופן מופרז על פרשנויותיהם, הדבר אינו עולה תמיד בידם.

מאמר זה מבוסס על הספר Three Stones Make a Wall: The Story of Archaeology, מאת אריק ה' קליין.

אריק ה' קליין (Eric H. Cline) הוא מרצה לאנתרופולוגיה וללימודים קלאסיים, ומנהל Capitol Archaeological Institute באוניברסיטת ג'ורג' ושינגטון. יש לו ניסיון של יותר משלושים עונות חפירה. השנה יראה אור ספרו Three Stones Make a Wall: The Story of Archaeology, שממנו נלקח הקטע המתפרסם כאן.

Excerpted from Three Stones Make a Wall: The Story of Archaeology by Eric H. Cline. Copyright © 2017 by Princeton University Press. This excerpt was originally featured in Aeon magazine. Reprinted by permission.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "Masada or Sebbeh on the Dead Sea", אדוארד ליר, 1858. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריק ה' קליין.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על מצדה קמה ונופלת

04
אפאפ

תמונת המטוסים מעל מצדה אומרת הכול: כמו אושוויץ, ניצול ציני, אבל פה זה אפילו בלי בסיס היסטורי אמיתי או זיכרון חי. יוספסו כתב ברומא לרומאים, סיפור גבורה נחמד, כמו קרל מאי של ילדותנו.

05
איציק

יגאל ידין היה בהר מצדה והבין(ידע +ניסיון ) את ההיסטוריה ולעומתם כל הפרשנים אחריו ולפניו רק יודעים מהכתובים ותמיד מעדיפים את החלק הנוח לפרדיגמא שלהם

06
איתן פולק

דיוקסיוס ההיסטוריון הרומאי מאשר את רוב העובדות של יוסף בן מתתיהו מבחינה השוואתית יצירותיו של יוספוס הן מהימנות כמחקר היסטורי היסטוריורגרפי... דווקא הארכיאולוגיה היא התחום הבעייתי על כל המשתמע מניתוח חומרי ... הניסיון האופייני של ניפוץ פרות קדושות הוא הרדוד כאן....

07
וידנפלד יעקב

צריך לזכור שפרת מצדה היא חלק קטן מפרשה הרבה יותר גדולה והיא המרד הגדול ברומאים. מה שיש ללמוד הוא לא אם ארכיאולוגים והיסטוריונים מעוותים, לעתים את פרשנות העובדות לצורכיהם האידיאולוגיים. יש ללמוד שסופה של מצדה, כמו סופה של המדינה היהודית (גם אם תחת ממשל רומאי) ושפיכות הדמים הנוראה בא כתוצאה ממעשיהם של אותם "גיבורים-מתאבדים וחבריהם ביודפת וירושלים - קבוצה קטנה של קנאים קיצוניים ומשיחיים. מיתוס מצדה (גם אם הכל נכון לחלוטין) נועד להסתיר את האסון הנורא שגיבורים אלו הביאו על עמם.

08
יגאל גרנות

הכל בסדר במאמר הזה שמביא את כל הצדדים. אבל! יש פרט אחד קטן שבו טעיתם: אנשי מצדה לא השתתפו במרד ולא היו בירושלים בזמן חורבן הבית ורק אז ברחו למצדה. אלה דברי הבל וסתם בלוף: יוסף בן מתיתיהו אומר במפורש שהם גורשו מירושלים כבר בשנת 66 או 67, חזרו למצדה וישבו שם גם אחרי החורבן. בזמן המרד עצמו בירושלים לא טרחו ללכת לירושלים לעזור. אז למה סתם לבלבל את המוח? כמו כן צריך לומר שאנשי מצדה היו שנואים על כל שאר היהודים (זאת הסיבה למה סילקו אותם מירושלים) והיהדות הפרושית (הרבנית חז"לית) ראתה בהם פושעים. במהלך השנים שישבו במצדה פשטו על כפרים הקרובים ואף טבחו ביהודי עין גדי (כ-700 מבוגרים נשים וילדים!!!!!). כמו כן נעלמה מהמאמר הסיבה מה היה לרומאים לחפש במצדה ולמה אחרי 3 שנים החליטו פתאום לנסות לכבוש את מצדה? ובכן היום אנו יודעים (לאור הממצאים היותר מאוחרים מיגאל ידין) שכנראה הם גזלו את הסוד (והתוצרת) של אנשי עין גדי שהיו בעלי הסוד של ייצור האפרסמון (הבלזם). אחרי שנמצאו שרידים של הבלזם הזה במצדה ואחרי שהסתבר שאנשי עין גדי היו בעצם שכירים של השלטון הרומאי השלטון ראה בפשיטה על עין גדי פגיעה בריבונות שלו ולכן החליט להוריד כוח גדול מאוד למצדה (כ- 8000 איש צרו על מצדה!!) כדי לכבוש אותה.