מקצועני המוסר

האם ריבוי הפסיכולוגים במחקר ובממשל יסייע לנו למצוא ולבסס את המוסר האנושי?
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

ב-1971 הביע הפסיכולוג ב' פ' סקינר את תקוותו כי הבעיות העמוקות שמשחיתות את כוכב הלכת היפה שלנו (רעב, מלחמות, איום השואה הגרעינית), בעיות שבני האדם יצרו במו ידיהם, ייפתרו באמצעות כלים חדשים: "טכנולוגיות התנהגות". האסכולה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) בפסיכולוגיה ניסתה להחליף את תפיסת בני האדם כסוכנים אוטונומיים בתפיסה "מדעית" של בני האדם כאורגניזמים ביולוגיים המגיבים לגירויים חיצוניים – אורגניזמים שהתנהגותם מושפעת מסביבתם. על כן אולי לא יפתיע אתכם לשמוע שב-1964 החל ה-CIA לממן מחקר העוסק בטענותיו של סקינר באשר לאפשרות לייצר שינויים התנהגותיים. המימון הועבר דרך גוף בשם "אגודת האקולוגיה האנושית" (Human Ecology Society).

רק לאחרונה התחלנו להתייחס ברצינות לטענותיהם של פסיכולוגים באשר למומחיותם המוסרית. אחד הדברים שתורמים להילת הסמכות החדשה שלהם, הוא הקשר שלהם למדעי המוח.

סקינר היה מודאג מאוד מכיוון שהבטחתו להשתמש במדע כדי "למקסם את ההישגים שהאורגניזם האנושי מסוגל להם", זכתה ללעג מצדם של אבירי אידיאל החירות – אידיאל בלתי מדעי לחלוטין. לדוגמה, כשפיטר גיי דיבר על "הנאיביות המהותית, פשיטת הרגל האינטלקטואלית ועל האכזריות המכוונת-בחלקה של הביהביוריזם", סקינר הפגוע מחה ואמר ש"ספרות החירות" עוררה בגיי "התנגדות פנאטית לפרקטיקות שליטה, שגורמת לו להגיב באופן נוירוטי ואף פסיכוטי". סקינר לא הצליח להציג הגנה מוסרית משכנעת יותר מזו לפרויקט ההנדסה החברתית שלו.

למרות הגרנדיוזיות שאפיינה את חזונו של סקינר, אי אפשר לומר שהוא היה מומחה למוסר. רק לאחרונה התחלנו להתייחס ברצינות לטענותיהם של פסיכולוגים באשר למומחיותם המוסרית. אחד הדברים שתורמים להילת הסמכות החדשה שלהם, הוא הקשר שלהם למדעי המוח, המתיימרים להאיר את הנתיבים העצביים שבהם נעות מחשבותינו והחלטותינו.

חוקרי מוח טוענים כי כאשר מוחותינו נדרשים לקבל החלטות מוסריות, הם מפעילים מערכת כפולה. ב-2001 חבר ג'ושוע גרין (Greene), דוקטורנט לפילוסופיה, לחוקר המוח ג'ונתן כהן (Cohen) ויחד הם ניתחו סריקות fMRI של מוחותיהם של אנשים בשעה שהם מגיבים לדילמות מוסריות היפותטיות. מן הפעילות העצבית שהם זיהו באזורים שונים של המוח, הם הסיקו ששיפוט מוסרי כולל שני תהליכים פסיכולוגיים מובחנים. האחד, מהיר ואינטואיטיבי, מתרחש ברובו באזורי מוח המקושרים לעיבוד רגשי, כגון הקורטקס הפרה-פרונטלי מדיאלי והאמיגדלה. התהליך האחר, שהיה אטי ורציונלי, התרחש ברובו באזורי מוח המקושרים לעיבוד קוגניטיבי, כגון הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסו-לטרלי והאונה הפריאטלית.

ביזון פרהיסטורי, מערת אלטמירה, ספרד.

ביזון פרהיסטורי, מערת אלטמירה, ספרד. מקור: ויקיפדיה

גרין פירש את התוצאות האלה על-פי סיפור מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, סיפור שאינו ניתן להוכחה או להפרכה. הוא שיער כי מכיוון שבני אדם פרימיטיביים נתקלו באיומים ישירים לביטחונם האישי, מוחותיהם פיתחו תגובות מהירות וממוקדות להתמודדות עם האיומים האלה. האלימות האימפרסונלית שמאפיינת חברות מתוחכמות יותר אינה מפעילה אותו סוג של תגובה רגשית, ולכן היא מאפשרת לנו להפעיל תהליכים אטיים וקוגניטיביים יותר שבמהלכם אנו שוקלים את ההשלכות המוסריות של פעולותינו. גרין הסיק מכך שהמנגנונים האטיים שאנו רואים במוח התפתחו בשלב מאוחר יותר, והם עולים בחשיבותם על המנגנונים המהירים כיוון שמוסר עוסק בערכים אימפרסונליים – כמו צדק – שאינם אמורים להיבחן לפי נזקים אפשריים ומטרות אישיות כגון נאמנות משפחתית. גרין ראה זאת כאישוש של תיאוריה פילוסופית-מוסרית אשר שמה את הדגש על השלכות פעולותינו: תועלתנות.

שיפוטים מוסריים שקולים ומחושבים - ולא סריקות מוח - הם שמלמדים אותנו בסופו של דבר באילו תהליכים שכליים עלינו לבטוח ובאילו לא.

אך כפי שציין הפילוסוף סלים ברקר (Berker) במאמרו החשוב “The Normative Insignificance of Neuroscience" (אי-חשיבותם הנורמטיבית של מדעי המוח), הטענה כאן היא שגורמים אישיים אינם רלוונטיים למוסר ולכן אי אפשר להשתמש בתהליכים העצביים והפסיכולוגיים שמלווים את הגורמים האלה אצל כל אחד מאיתנו כדי לאשש טיעונים מוסריים או להנחות קבלת החלטות מוסריות. בסופו של דבר, הטענה הפילוסופית השנויה במחלוקת של גרין מבוססת על הנחה מוקדמת: היא אינה נובעת בשום צורה מממצאים מדעיים. התהליכים העצביים שמלווים את תהליכי הניתוח והסקת המסקנות אינם מלמדים אותנו בשום צורה אם המסקנות הסופיות הן מוצדקות. שיפוטים מוסריים שקולים ומחושבים - ולא סריקות מוח - הם שמלמדים אותנו בסופו של דבר באילו תהליכים שכליים עלינו לבטוח ובאילו לא.

פסיכולוגים רבים חושבים שמודל העיבוד הדואלי מבטל את חשיבותן של תיאוריות פילוסופיות, באופן כללי. הם דוחים את המסקנות של גרין לגבי תועלתנות וטוענים שהם מגבילים את עצמם לדברים שאפשר להוכיח מדעית. אך בפועל, כל מי שאדון בו כאן בוחן שיפוטים מוסריים על בסיס התאמתם לנורמה של שיתוף פעולה חברתי. בכך הם מסתמכים במשתמע על תיאוריה פילוסופית מוגדרת, אם כי מדובר בתיאוריה מחמירה הרבה פחות מאשר תאוריית התועלתנות. במקום לדבוק בתפיסה מוסרית שאומרת כי עלינו למקסם "תועלת" – או סיפוק רצונות – הם מאמצים תפיסה מינימליסטית יותר, הוֹבְּסיאנית, המבוססת גם היא על הנחה מוקדמת; היא אינה מוגנת על-ידי טיעונים, ואי אפשר לאשש אותה באמצעות עובדות מדעיות בלבד. ולא זו בלבד, אלא שהשלכותיה אינן קוסמות במיוחד.

את הדרך העצמאית שבה בחרו לצעוד מספר פסיכולוגים בולטים התוותה תנועת הפסיכולוגיה החיובית, שנוסדה ב-1998 על-ידי מרטין סליגמן, אז יו"ר האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. סליגמן רצה לקדם את חקר החוזקות והמידות הטובות בפסיכולוגיה כדי לתקן את ההתמקדות המופרזת, לדעתו, בפתולוגיות.

בשנות ה-60 הגה סליגמן תיאוריה בשם "חוסר אונים נרכש". הוא גילה שהוא יכול לייצר פסיביות בכלבים אם הוא נותן להם שוקים חשמליים חוזרים ונשנים שהם אינם יכולים להימנע מהם. כך התגבש הבסיס לתיאוריה שאומרת כי בני אדם הניצבים בפני אירועים שנדמים מחוץ לשליטתם, חווים שיבושים במוטיבציה, ברגש ובלמידה שמובילים יחד לתחושת חוסר אונים. סליגמן וחוקרים אחרים החילו את התיאוריה על תחום הדיכאון, אך גם על בעיות חברתיות כגון "נשים מדוכדכות החיות מקצבת סעד", "קוגניציות של חוסר אונים" אצל אסייתים-אמריקנים, ו"תבוסתנות" בקרב אמריקנים שחורים.

לאחר ה-11 בספטמבר, 2001, החל סליגמן לראות בטיפוח חוזקות ומידות טובות משימה דחופה למען אמריקה, שתחשל את תושביה ומוסדותיה באמצעות חיזוק חוסנם הנפשי.

אחת המטרות המרכזיות של סליגמן בפיתוח הפסיכולוגיה החיובית הייתה "חיסול גישת ההתמקדות בקורבן" שפשתה לדבריו במדעי החברה ודורשת מאיתנו "לראות באנשים קורבנות של סביבתם". לאחר ה-11 בספטמבר, 2001, הוא החל לראות בטיפוח חוזקות ומידות טובות משימה דחופה למען אמריקה, שתחשל את תושביה ומוסדותיה באמצעות חיזוק חוסנם הנפשי.

זיכרון ל-11 בספטמבר, מנהטן

"אנחנו ממשיכים לזרוח", תצלום: מרסלה

ג'ונתן היידְט (Haidt), פסיכולוג חברתי בולט המעורב באופן משמעותי בתנועת הפסיכולוגיה החיובית מאז שנוסדה, השתמש לאחרונה במודל התהליך הכפול כדי להציע דרכים שבהן נוכל לעצב מחדש את חיי המוסר שלנו. הוא טוען כי התבונה אינה משפיעה על שיפוטים מוסריים. בעיניו התבונה היא אמצעי להצדיק בדיעבד אינטואיציות שמתגבשות במהירות וללא מחשבה. מכיוון שמוחותיהם של אנשים שונים "מתוכנתים" לפעול באינטואיציות שונות – ועל כן לאמץ אידיאולוגיות שונות – נוצרת בעיית שיתוף פעולה המשתקפת, לדעתו, בקיטוב העמוק בפוליטיקה האמריקנית.

בספרו משנת 2012, The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion, היידט מזהה שישה צמדים בסיסיים של אינטואיציות מוסריות העומדים בבסיס המערכות המוסריות של העולם: טיפוח ודאגה מול פגיעה, הוגנות מול רמאות, נאמנות מול בגידה, סמכות מול חתרנות, קדושה מול ביזוי, חירות מול דיכוי. הוא טוען כי בעוד שהשמרנים האמריקנים מתבססים על כל אחד מהיסודות המוסריים האלה, הליברלים מוּנָעים יתר על המידה על-ידי יסוד ה"טיפוח ודאגה". הוא מספר לנו ש"במגוון מדדים, סקרים ומחלוקות פוליטיות, הליברלים מוטרדים מסימני אלימות וסבל יותר מאשר השמרנים, ובייחוד יותר מאשר ליברטריאנים". בכל הקשור לסוגיות של חירות ודיכוי, הם מצדדים ב"אנדרדוג, בקורבן, בכל קבוצה חסרת כוח באשר היא". העיסוק החד-ממדי הזה מונע מהם להבין את החששות המוסריים המורכבים יותר של השמרנים. לכן היידט ממליץ לליברלים לבחון את מאגר המשאבים המוסריים העשיר-יותר של השמרנים במטרה לכונן שיתוף פעולה שיגשר על המחלוקת האידיאולוגית. בעצתו זו מתבסס היידט על הנחה מוקדמת: שנורמת שיתוף הפעולה חשובה יותר מהערכים שמפלגים בינינו.

פסיכולוגים אחרים, לעומת זאת, טוענים שהיידט מתייחס בספקנות רבה מדי לתפקידה של התבונה. אחד הפרויקטים המרכזיים שמרטין סליגמן השיק בפסיכולוגיה החיובית הוא יוזמת “Humane Leadership” (הנהגה הומנית) משנת 2000. מטרת היוזמה הייתה לחקור את הצדדים שוחרי השלום של בני האדם, ולא רק את הצדדים הלוחמניים שלהם, וזאת כדי לבחון את מידת השפעתה של הנהגה על מימוש הנטיות המנוגדות האלה. הפסיכולוג סטיבן פּינקר מהרווארד (שהיה חבר בפאנל היועצים הבכירים של הפרויקט) שם את הדגש על תפקידה של הרציונליות, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"משחקים שאינם משחקי סכום-אפס", – קרי צורות של שיתוף פעולה שבהן אחד הצדדים יכול להרוויח – בטיפוח מוטיבציה לשיתוף פעולה. לנקודה הזו הייתה בסופו של דבר השפעה רבה על ספרו משנת 2011, The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined.

בספר רב-השפעה זה, פינקר טוען שאופני ההערכה הרציונליים והמחושבים שלנו צריכים לקבל עדיפות על אינטואיציות רגשיות עזות. אך כשהוא מדבר על רציונליות, הוא מתכוון ל"גמישותן של נקודת מבט ולהזדמנות שהעולם מעניק לנו להשתתף במשחקי סכום-חיובי", ולא לתיאוריות פילוסופיות מסדר גבוה. הוא מודה שאמפתיה סייעה לעודד אלטרואיזם, וש"רפורמות הומניטריות מוּנָעות, בין היתר, על-ידי רגישות מוגברת לחוויותיהם של יצורים חיים ותשוקה כנה להקל את סבלם". עם זאת, "מטרתנו הסופית אמורה להיות תקנות ונורמות שיהפכו אצלנו לטבע שני ובכך ייתרו את האמפתיה".

תפיסה זו של התבונה כדבר הכרחי ונעלה חוזרת בספר שראה אור לאחרונה, Just Babies: The Origins of Good and Evil, מאת פול בלום, מרצה לפסיכולוגיה ומדעים קוגניטיביים מאוניברסיטת ייל, המשמש, לצד היידט, כמנחה בתוכנית הפסיכולוגיה החיובית השימושית של סליגמן באוניברסיטת פנסילבניה. בלום חוקר התפתחות ילדים ומסביר לנו, באמצעות תיאורים של ניסויים שונים הכוללים תינוקות, שהביולוגיה ציידה אותנו ביכולות בסיסיות החיוניות להתפתחות המוסר, כגון אמפתיה ותחושת הוגנות. אבל הוא מדגיש שהירושה הפסיכולוגית הפרו-סוציאלית שלנו היא מוגבלת ומסתכמת בתכונות הסתגלותיות שבזכותן אנו דואגים לקרובינו. אמנם לתגובות המוסריות הרגשיות שלנו עדיין יש תפקיד מסוים בחיי המוסר, אך הן אינפנטיליות ביסודן. התבונה מאפשרת לנו להתעלות מעליהן.

במבט ראשון מדובר בטיעון משכנע. שיקולים מוסריים המבוססים על תבונה אכן מסייעים לנו לעתים קרובות להתגבר על התגובות הרגשיות המידיות שלנו, וכך אמור להיות. אבל תפיסת התבונה של בלום, בדומה לתפיסותיהם של היידט ופינקר, נראית מוגבלת למדי: הוא מקשר אותה להעדר משוא פנים, כפי שבא לידי ביטוי בהתפתחות "מערכות גמול ועונש החלות באופן שווה על כל חברי הקהילה". שוב, גם כאן מופיעה נורמת שיתוף הפעולה כהנחה מוקדמת, ככלי יסודי שקובע לאילו מהאינטואיציות המוסריות שלנו עלינו להישמע.

כשבלום דן בעקרונות המוסריים המחמירים שפיטר סינגר ואחרים טוענים כי עלינו להחיל על עצמנו ביחסנו לזרים, הוא פוטר אותם בביטול וקובע כי הם אינם מציאותיים – כלומר ששום תיאוריה אבולוציונית סבירה לא תוכל לייצר אותם. אך הוא וג'ושוע גרין נופלים באותו פח: טבענו הביולוגי, כפי שמתארת אותן הפסיכולוגיה האבולוציונית, לא יכול להיות מקור הנורמות המוסריות שלנו בפני עצמו. בלום הוא הוגה מוסרי מתוחכם יותר מאשר היידט, ודידקטי פחות בלקחיו, אך נראה שגם הוא מניח הנחה מוקדמת: שלפסיכולוגיה יש סמכות מיוחדת להקנות לנו עקרונות מוסר המבכרים שיתוף פעולה חברתי. העקרונות האלה, לשיטתו, מהותיים יותר משיקולי המוסר הרציונליים של כל אחד מאיתנו.

נדמה כי היעד שאליו חותר סליגמן – ייצור אוכלוסייה חזקה ומוסרית יותר – דורש מאיתנו יותר מאשר אמנוֹת כתובות בסוגיות מוסר. הוא ועמיתיו מאמינים שבלי הנהגה מוסרית אי אפשר להשלים את המשימה. זה הנושא שחקרו ויליאם דיימון (Damon), מרצה לחינוך מסטנפורד, ואן קולבי (Colby), גם היא מרצה בסטנפורד, בספרם The Power of Ideals: The Real Story of Moral Choice.

כחלק מהטיעון שלהם, דיימון וקולבי מנכסים לעצמם את סיפוריהם של דמויות בולטות מתחום המוסר, כמו אלינור רוזוולט ונלסון מנדלה, ומנתחים את התכונות הפסיכולוגיות שאפשרו להם להתעלות מעל להרכב הביולוגי שלהם מחד גיסא, והרקע המוסרי שלהם מאידך. אמנם דיימון וקולבי חושבים כי למדעי המוח יש תפקיד בפסיכולוגיה של המוסר, אך הם טוענים שרוב המחקר הקיים הוא לקוי כי "לדפוסי החשיבה של מומחים ברמה גבוהה או גאונים יצירתיים עשויים להיות מאפיינים שונים", מאפיינים שעדיין לא נבחנו. הם משתמשים בהגדרת המידות הטובות של סליגמן ובתפיסה שהוא מציג לגבי חיים בעלי משמעות (לעומת חיים מאושרים בלבד) כבסיס לחוסן נפשי נוכח אתגרים מוסריים. בכך הם מנסים להראות לנו כיצד מומחיות מוסרית ומנהיגות מוסרית יכולות לפתור מחלוקות מוסריות עיקשות.

על הכריכה האחורית של הספר מופיע ציטוט של סליגמן:

"הפסיכולוגיה חוקרת כעת מוסר שטחי ומוסר עמוק. המוסר השטחי טמון באינטואיציות המוסריות המהירות ונטולות המחשבה שלנו. המוסר העמוק טמון בהחלטות השקולות שאנו מקבלים בהתבסס על כנות, אמונה, ענווה ואידיאלים. ספרם של דיימון וקולבי הוא הספר הדפיניטיבי בנושא מוסר עמוק".

לפי תפיסה זו, פסיכולוגים יכולים להשתמש במומחיותם כדי להבחין בין האינסטינקטים הרגשיים המטעים שלנו בסוגיות מוסריות לבין תובנות מוסריות עמוקות. אך כפי שראינו, אין לטעון שמומחיות בפסיכולוגיה – כחלק ממדעי הטבע הדסקריפטיביים – מסמיכה מישהו לקבוע מה נכון או לא נכון מבחינה מוסרית. כל מחקר פסיכולוגי מניח את קיומן של אמות מידה מוסריות מסוימות.

למרות הרטוריקה של דיימון וקולבי באשר לחיפוש אחר אמיתות מוסריות עמוקות, הספרות הפסיכולוגית מן הזרם הזה מתבססת תמיד על עיקרון הובסיאני בסיסי – יש לפתור מחלוקות, יש לעודד שיתוף פעולה. בספרו Moral Tribes מזהיר ג'ושוע גרין שאפילו אנשים החותרים לפתרונות פרגמטיים זקוקים ל"פילוסופיה מוסרית מפורשת וברורה, למצפן מוסרי נוסף שיכוון אותם כשאי אפשר לסמוך עוד על תחושות הבטן". כלומר, לא זו בלבד שעלינו לשאול אם מחקר פסיכולוגי מסוגל להצדיק נורמות מוסריות, אלא שעלינו לשאול גם אם נורמת שיתוף הפעולה המינימלית שפסיכולוגים אחדים אימצו לעצמם אכן מעניקה להם מצפן מוסרי אמין.

התפתחויות חדשות בפסיכולוגיה סותרות את הטענה הזו. ביולי 2015, צוות חוקרים בראשות דייוויד הופמן (Hoffman), עורך דין ממשרד Sidley Austin, פרסם דו"ח שהוזמן ממנו על-ידי האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה בנובמבר 2014. הדו"ח עסק בשיתוף פעולה לא חוקי בין בכירי האגודה למחלקת ההגנה וה-CIA, שעניינו תמיכה בעינויים. הוא כלל ראיות מרשיעות רבות. האגודה ניסחה מחדש את העקרונות האתיים שלה כדי לאפשר את שיתוף הפעולה הזה ולהשתתף בעינויים – היא יצרה שורה של מגבלות מוסריות רופפות בנושא השתתפות פסיכולוגים בחקירות. נדמה שבכירי האגודה ראו לנגד עיניהם את הרווחים הכספיים העצומים שהקנוניה הזו תניב לתחום (כמימון ממחלקת ההגנה). המקרה הזה ממחיש היטב את שבריריותו של המוסר.

מחברי הדו"ח כותבים בסיכום:

"פסיכולוגים קליניים סיפרו לנו שהם חשים בחילה כשהם חושבים על מעורבותם של קולגות המשתמשים במכוון בטכניקות חקירה קשות. זוהי עמדתם של פסיכולוגים שמשתמשים בהכשרתם ובמיומנותם כדי לבחון את תודעתם הפצועה והשברירית של מטופליהם, כדי להבין את עוצמת הכאב הפסיכולוגי ולהזדהות איתו בניסיון לשכך אותו. עצם המחשבה על פסיכולוג שמשתמש באותה הכשרה ובאותה מיומנות כדי להסב לעציר כאב פסיכולוגי או פיזי במכוון, מחליאה אותם. ניתן להבין את נקודת המבט הזו".

לא קשה לדמיין כיצד פסיכולוגים המתהדרים במומחיות מוסרית יפטרו בביטול את התגובה הזו. הם יאמרו שהיא מתבססת על תחושת בטן שיש לעקוף באמצעות תהליך מחשבתי מתוחכם יותר. אך ביטול מוחלט של תגובות רגשיות מהירות עלול להותיר אתנו ללא מצפן מוסרי חזק דיו בעתות משבר, שבהן כושר השיפוט שלנו ניצב בפני אתגרים אדירים, או ברגעים שבהם מניעים בלתי מוסריים מפתים אותנו.

מהדו"ח של הופמן והמסמכים הנלווים אליו אנו לומדים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר אימצה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה החלטת חירום בנושא טרור, שמטרתה לעודד שיתופי פעולה שיעזרו לפסיכולוגים להילחם בטרור. אפשר להבין מדוע אקדמאים רבים רצו לעזור להבטיח שהזוועה ההיא לא תחזור לעולם. החלטת האגודה הובילה לפגישה, שהתקיימה בדצמבר 2001 בביתו של מרטין סליגמן ובה השתתפה "קבוצה בינלאומית של 16 אקדמאים ואנשי מודיעין בולטים". בפגישה נדונו תגובות לקיצוניוּת אסלאמית. סטיבן באנד, ראש היחידה למדעי ההתנהגות ב-FBI, דיווח לאחר מכן ש"'הכינוס של סליגמן' הניב מסמך מרשים המועבר לדרגים גבוהים (מאוד)".

באותה פגישה ראשונית השתתפו גם קירק האבּרד, ראש יחידת המחקר והניתוח בחטיבת ההערכה המבצעית של ה-CIA, וג'יימס מיטשל, אחד משני פסיכולוגים (לצד ברוס ג'סן) אשר הפכו לאדריכלים הראשיים של תוכנית העינויים של ה-CIA, שאותה הם עזרו ליישם. התוכנית שלהם התבססה במידה רבה על תיאוריית "חוסר האונים הנרכש" של סליגמן. התיאוריה הזאת אף השפיעה באופן משמעותי על ההתפתחות האינטלקטואלית של מיטשל עצמו. לדוגמה, הוא מצטט אותה במאמר משנת 1984 (המבוסס על מחקר שביצע עבור התזה שלו) בנושא כשלים קוגניטיביים המובילים למצב רוח דיכאוני. בעזרתו של סליגמן הציג מיטשל את התיאוריה בפני אנשי צבא שלמדו טכניקות חקירה אכזריות.

"עינויי קוואוטמוק", לאנדרו איסגירה

"עינויי קוואוטמוק", לאנדרו איסגירה (מקסיקו, 1893)

ב-2002 הוזמן סליגמן לנאום בנושא חוסר אונים נרכש בסן דייגו, בכנס שמומן על-ידי תוכנית Survival, Evasion, Resistance, and Escape (בקיצור SERE). התוכנית מנוהלת על-ידי Joint Personnel Recovery Agency , סוכנות צבאית הפועלת תחת יו"ר המטות המשולבים. תוכנית SERE הציעה הכשרות למחלקת ההגנה ול-CIA, כשהם רק השיקו את תוכניות המעצר שלהם. התוכנית הוקמה במקור כדי להכשיר טייסים לשרוד ולעמוד בעינויים במקרה שהם נופלים בשבי. המדריכים היו זקוקים למומחיות בעמידה בעינויים, ולכן היו צריכים לדעת גם כיצד לענות בעצמם. מיטשל וג'סן שימשו כפסיכולוגים בבתי הספר של SERE. תיאוריית חוסר האונים הנרכש הפכה לחלק מלימודי החובה בתוכנית.

סליגמן טוען כי הוא מאמין שמיטשל וג'סן התעניינו בחוסר אונים נרכש רק מכיוון שהם רצו לסייע לחיילים להתמודד עם עינויים. מחברי דו"ח הופמן חשבו כי העמדה הזו אינה סבירה. הם כותבים:
"קשה שלא לחשוד כי אחת הסיבות להתעניינות ה-CIA בחוסר אונים נרכש היא בחינת יישומו בחקירות".

במהרה התגלה כי חוסר אונים נרכש אינו כלי יעיל לאיסוף מודיעין אנושי. כישלון זה תואר היטב על-ידי חוקר FBI בשם עלי סוּפאן בספרו The Black Banners: The Inside Story of 9/11 and the War Against al-Qaeda (ראה אור ב-2011). בספר הוא מתאר עינויים קשים של אסיר שעד אותו רגע שיתף פעולה. האסיר זוהה בשוגג, ועינוייו לא הניבו מידע מועיל.

כמתואר בדו"ח ועדת המודיעין של הסנאט בנושא תוכנית המעצרים והחקירות של ה-CIA, החוקרים ניסו על אותו אסיר, אבּוְ זוּבּיידה, טכניקות רבות, כול מניעת שינה, החזקתו בחדר קפוא, ו-83 מקרים של waterboarding (עינוי שבמהלכו שופכים מים על פנים מכוסות בבד כדי לדמות חוויה של טביעה) שבגללם הגיע למצב היסטרי, הקיא, ובסופו של דבר "הפסיק להגיב, ובועות עלו מפיו הפתוח, המלא". הדו"ח של ועדת הסנאט מבהיר ש"טכניקות העינויים החריפות האלה" לא הניבו מידע שלא היה אפשר להשיג אחרת, ובמקרים רבים הניבו מידע שגוי בסוגיות מודיעיניות מהותיות.

דו"ח הסנאט גם מספר לנו שה-CIA הציג בפני קובעי המדיניות ומשרד המשפטים תוצאות מסולפות וטען שהתוכנית מניבה "נפח משמעותי של מודיעין קריטי". ה-CIA דיווח כי שניים מהאסירים שעונו על-ידי מיטשל – אבו זוביידה חאלד שייח מוחמד –טענו ש"הציבור האמריקני 'חלש', חסר כושר עמידות, ולא יוכל 'לעשות מה שצריך' כדי למנוע מהטרוריסטים להשיג את מטרותיהם". אבל דו"ח הסנאט אומר לנו: "ה-CIA לא הציג תיעוד מבצעי, או תיעוד מן החקירות, שיוכיח כי חאלד שייח מוחמד או אבו זוביידה אכן אמרו את הדברים האלה".

למרות העדר היעילות הברור של "טכניקות החקירה המועצמות" שלהם, ג'סן ומיטשל המשיכו ליישם אותן ובסופו של דבר אף קיבלו 81 מיליון דולר על כך. כשמעורבותם של פסיכולוגים בחקירות בגואנטנמו ובעיראק נחשפה בכתבה של ניו יורק טיימס בסוף 2004, הרכיבה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה צוות שיבחן את הנושא ויגבש שורה של הנחיות אתיות. דיאן הלפרן, מחברות הוועד המנהל של האגודה, התעקשה שהם יכללו בדו"ח הצהרה המפריכה את יעילותם של עינויים. הצוות לא עסק בשאלת היעילות ולא שילב בדו"ח הצהרה מסוג זה.

כשוועדת המודיעין של הסנאט פרסמה את הדו"ח המקיף שלה בנושא עינויים רשמיים בדצמבר 2014, ג'ונתן היידט צייץ לינק לכתבה מאת מאט מוֹטל (Motyl), דוקטורנט שלו לשעבר, שטען כי הדו"ח לא ישנה את תפיסת הציבור לגבי מוסריותם או מידת יעילותם של עינויים, וזאת בגלל תופעת ההטיה הקוגניטיבית, שמעוותת את האופן שבו אנשים מעריכים את הראיות הרלוונטיות. מוטל הזהיר שאסור לנו להניח כי דעותינו לגבי עינויים מבוססות על עובדות. אך מספר עובדות דווקא ידועות לנו. אחת מהן היא שפסיכולוגים קיבלו כסף רב על שיתוף פעולה עם תוכניות עינויים מטעם המדינה, אף על פי שהיו בידיהם ראיות מוצקות לחוסר יעילותן.

יש כאן לקח חשוב באשר למוסר הרעוע שלנו: אל לנו לייחס סמכות מוסרית לגורמים שלא מסוגלים להסביר בצורה משכנעת מדוע הסמכות הזאת מגיעה להם, כמו מדענים העוסקים בהתנהגות אנושית. מומחיות פסיכולוגית היא כלי שיכול לשמש לטוב ולרע. וזה נכון לפסיכולוגיה של המוסר בדיוק כמו לכל תחום מחקר פסיכולוגי אחר. מומחיות המלמדת אותנו כיצד לעקוף את האינטואיציות המוסריות שלנו היא דבר טוב, מבחינה מוסרית, רק אם היא משרתת מטרות טובות. המטרות האלה צריכות להיקבע בדיונים מוסריים יסודיים וקפדניים.

הפסיכולוגים חיוניים לצבא כיוון שהם ממלאים עבורו פונקציות אנושיות רבות-ערך: הם מטפלים בחיילים וותיקים, מגדירים הליכי סינון, חוקרים תופעות כגון הפרעת פוסט טראומה. אך כשתעשיית ההגנה מספקת מאות מיליוני דולרים בשנה למחקר (תיאורטי ושימושי) של פסיכולוגיה צבאית נוצר בהכרח ניגוד אינטרסים בין השגת התוצאות שהצבא רוצה לבין מחקר מדעי אובייקטיבי.

באוגוסט 2015, הפסיכולוג בריאן נוֹסֶק (Nosek) ו-269 מעמיתיו פרסמו דו"ח בשם “Estimating the Reproducibility of Psychological Science”, העוסק בניסיונותיהם לשחזר את המסקנות של מאה מחקרים שהוצגו בכתבי עת פסיכולוגיים. רק 39% מניסיונות השחזור הצליחו. הדו"ח עורר דיון נרחב לגבי פרקטיקות לקויות והונאות מצדם של פסיכולוגים. הממצאים האלה לבטח העכירו את רוחם של אנשי מחלקת ההגנה - זאת במידה שהם אכן הפקידו את הביטחון הלאומי בידי חוקרי הפסיכולוגיה.

ונראה שבמידה מסוימת, זה אכן מה שהם עשו. בספרו משנת 2014, Head Strong: How Psychology Is Revolutionizing War, מייקל מתיוס – מרצה לפסיכולוגיה הנדסית באקדמיה הצבאית של ארצות הברית ובעבר ראש חטיבה 19 של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, חטיבת הפסיכולוגיה הצבאית – מתאר את האופן שבו הפסיכולוגיה החלה להיתפס ככלי מהותי במלחמה העולמית בטרור. הצבא שם את הדגש בייחוד על יישומים אפשריים של פסיכולוגיה חברתית ופסיכולוגיה חיובית.

לפי מתיוס, התפיסה הזו אמורה, בין היתר, לאפשר לצבא "לכבוש לבבות ומוחות" בבית ובשטח. הוא מסביר גם כי אחד היעדים ההתנהגותיים החשובים ביותר של הצבא הוא יצירת "הרג הסתגלותי". הוא טוען:

"ניתן להשתמש בטכניקות טיפול קוגניטיביות, המתמקדות בחיסול מחשבות ותפיסות אי-רציונליות, כדי לשנות את מבנה התפיסה של החייל בנוגע להרג. את הטיפולים האלה אפשר לשלב בסימולציות אימרסיביות שיחדירו בו את האמונה שהרג הסתגלותי הוא מותר".

ב-2009 הושקה יוזמה חדשה בשם Comprehensive Soldier Fitness program (בקיצור CSF) שמטרתה לבחון דרכים לשיפור חוסנם הנפשי של חיילים באמצעות התאמות פסיכולוגיות. סליגמן יצר עבור הצבא מדד להערכת "חוסן נפשי" בשם Global Assessment Tool, או GAT. כך הציבה את עצמה הפסיכולוגיה החיובית בלב התוכניות הפסיכולוגיות של הצבא. ב-2010 קיבל מרכז הפסיכולוגיה החיובית של אוניברסיטת פנסילבניה (שהוקם על-ידי סליגמן) חוזה של 31 מיליון דולר ממחלקת ההגנה. לפי דו"ח הופמן, המבקרים טוענים כי מדובר בפרס על סיועו של סליגמן ללוחמה בטרור. הוא מכחיש זאת. לפי ספרו של מתיוס, בכירים בצבא מאמינים כי מיומנויותיהם של מומחי הפסיכולוגיה החיובית תורמות רבות לטיפוח חוסן נפשי בחיילים ופיתוח צורות לוחמה חדשות.

מבחן סיבולת בחיל הנחתים האמריקני.

מבחן סיבולת בחיל הנחתים האמריקני. תצלום: DVIDSHUB

אך מתיוס מגלה לנו גם שהצבא מודאג לגבי נטייה "ליברלית מאוד, אם לא שמאלנית קיצונית", בקרב פסיכולוגים אקדמאים. הוא מציג סולם ערכים דיכוטומי להפליא: אקדמאים הם פרו-צבא או אנטי-צבא. לטענתו, חלקם "עלולים לחשוב כי עזרה לצבא שקולה לרצח". הוא מספר לנו שכאשר הוא השתתף בכנס של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ב-2007, הוא גילה שלעתים קרובות הופנה זעם "כלפי פסיכולוגים שנחשבו פרו-צבא". לשם הדוגמה (ספרו נכתב לפני פרסום דו"ח הופמן), הוא מספר כיצד סליגמן עצמו הואשם ב"סיוע לצבא בפיתוח טכניקות עינויים באמצעות 'הנדוס לאחור' של מושג חוסר האונים הנרכש ". מתיוס מציג את ההאשמות האלה כ"התקפות אישיות" המושרשות ב"עמדות אנטי-צבאיות".

עם זאת, מתיוס מקווה שכלי הפסיכולוגיה החיובית, ובהם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ואימוני חוסן נפשי, יוכלו לסייע בשינוי התרבות הציבורית באופן רחב יותר, לרבות תרבות הקמפוסים. ג'ונתן היידט מתלונן שוב ושוב על מיעוט השמרנים בפסיכולוגיה החברתית. לאחרונה, במאמר לאטלנטיק בשם The Coddling of the American Mind, שאותו כתב יחד עם גרג לוקיאנוף (ראה אור ב"אלכסון" בשם "אתרוגים בקמפוס"), הוא המליץ שהסטודנטים ישתמשו בטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים כדי לפתח חוסן נפשי. הוא טוען שהחוסן הזה חיוני למאבק בתרבות הקורבנוּת שנמצאת, בעיניו, בלב מחאות הסטודנטים בנושא גזענות וסקסיזם. היידט הרחיב בריאיון:

"אני מאמין שעם כל שנה שחולפת, הגיוון הגזעי והמגדרי, על אף חשיבותו, צריך לרדת בסדר העדיפויות, ועם כל שנה שחולפת הגיוון הפוליטי צריך להיעשות חשוב יותר ויותר".

נדמה כי סדרי העדיפויות שלו תואמים את אלה של מחלקת ההגנה. והם תואמים גם את התפיסה שלו לגבי הפסיכולוגיה של המוסר. אבל עלינו להיזהר שלא לקבל את הצעותיו משל היה מומחה בלתי תלוי למוסר, כזה שמוסמך להנחות אחרים בקבלת החלטות אתיות שקולות. הפסיכולוגיה אינה מכשירה את מומחיהָ לעשות זאת.

פול בלום, במאמר משלו באטלנטיק בשם “The Dark Side of Empathy”, מתריע בפנינו שאמפתיה לאנשים שנתפסים כקורבנות עלולה להיות מקושרת לנטיות אלימות כלפי גורמי סמכות. אך גם כאן עלינו להיזהר שלא לחלץ מטענותיו הפסיכולוגיות מרשם המסביר לנו מה חשוב ומה לא, או להסיק מהן שאנו, כחברה, סובלים מעודף אמפתיה וזקוקים לתיקון מוסרי.

שום פסיכולוג מעולם לא פיתח שיטה המהווה תחליף למחשבה מעמיקה בסוגיות מוסר ולהסתמכות על האינטואיציות והעקרונות שלנו, העמדתם אלה כנגד אלה ושקילתם כמיטב יכולתנו. זהו תהליך הכרחי עבור כולנו. איננו יכולים להאציל אותו לגורם סמכות או להחליף אותו בספרי הדרכה. הסבל שאנו, בני האדם, יוצרים במו ידינו דורש מאיתנו יותר מאשר "טכנולוגיות התנהגות": הוא דורש וימשיך לדרוש מאיתנו הבנה מוסרית אמיתית. ואין ספק כי את ההבנה הזו לא נמצא בספרים המתיימרים לצפון בחובם את חוכמתה הנעלה של הפסיכולוגיה.

טמסין שוֹ היא מרצה לפילוסופיה וללימודי אירופה והמזרח התיכון ב-NYU, ומחברת הספר Nietzsche’s Political Skepticism.

על הספרים:

The Righteous Mind: Why Good People Are Divided by Politics and Religion, by Jonathan Haidt, Vintage, 500 pp.
The Better Angels of Our Nature: Why Violence Has Declined, by Steven Pinker, Penguin, 802 pp.
Just Babies: The Origins of Good and Evil, by Paul Bloom, Broadway, 273 pp.
The Power of Ideals: The Real Story of Moral Choice, by William Damon and Anne Colby, Oxford University Press, 217 pp.
Moral Tribes: Emotion, Reason, and the Gap Between Us and Them, by Joshua Greene, Penguin, 422 pp.
Report to the Special Committee of the Board of Directors of the American Psychological Association: Independent Review Relating to APA Ethics Guidelines, National Security Interrogations, and Torture, by David H. Hoffman and others, 542 pp., July 2015
The Senate Intelligence Committee Report on Torture: Committee Study of the Central Intelligence Agency’s Detention and Interrogation Program, by the Senate Select Committee on Intelligence, Melville House, 549 pp.
Estimating the Reproducibility of Psychological Science, by Brian Nosek and others, Science, August 28, 2015
Head Strong: How Psychology Is Revolutionizing War, by Michael D. Matthews, Oxford University Press, 262 pp.

תורגם במיוחד לאלכסון  על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טמסין שוֹ, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מקצועני המוסר

03
אני

המאמר מתחיל טוב מאוד ובאיזשהו שלב מדרדר. בשלב מסוים ההיגיון וההסברים נעלמים, הכותב נוטש אותם לטובת יצירת זעזוע ממעשיהם של הפסיכולוגים.
בתחילת המאמר הכותב מבקר את הניסיון לפתח שיטה מוסרית, הכשלים שבכל שיטה וכו' אך כאשר הוא מסכם את המאמר הוא ממליץ באופן דידקטי על שיטה משלו.
מה שגורם לכל המאמר להיראות כסוג של הטפה מוסרנית.

בהתחלה יש הסברים על כך שההשקפות הפילוסופיות של החוקרים לא באמת מבוססות על ממצאים מדעיים.
אך אחר כך המאמר עובר לקביעות לא מבוססות ולאסוציאציות חופשיות, לדוגמה: "כשתעשיית ההגנה מספקת מאות מיליוני דולרים בשנה למחקר (תיאורטי ושימושי) של פסיכולוגיה צבאית נוצר בהכרח ניגוד אינטרסים בין השגת התוצאות שהצבא רוצה לבין מחקר מדעי אובייקטיבי."
למה בהכרח נוצר ניגוד אינטרסים? האינטרס של הצבא הוא פיתוח ומחקר בנושא פסיכולוגיה צבאית- והאינטרס של הפסיכולוגים שעורכים את המחקרים הוא זהה.

    05
    יורם

    שלום נעמי - המאמר פורסם במקור (ככתוב בראשו) ב-New York Review of Books, והוא סקירה וביקורת על שורת הספרים המוזכרת בתחתיתו. ה-NYRB הוא מקור מכובד מאוד אבל לא כתב עת אקדמי. אם יש לך עניין אקדמי במה שמובא בו, כדאי לך להתחקות אחר הספרים ברשימה למטה.