משיח בארגזים

אחד העיוותים המשונים ביותר של התקופה שאנו חיים בה היא שבמידה גוברת והולכת, בני-אדם מתייחסים זה אל זה כאל נכסים מוחשיים, נכסים שאפשר להחליף ואף להשליך. היום, כשבני-אדם מדברים על נכסים מוחשיים מקובל עליהם השימוש בפעלים שבעבר שימש באורח בלעדי ליקרים לנו מכל, או אף לאלים. אנחנו "אוהבים" ו"מעריצים" מוצרי צריכה, ועושים זאת בהתלהבות כה גדולה שאנחנו מחליפים את מה שמארקס כינה ב"קפיטל" בשם "הפטישיזם לסחורה".

רבים היום נהנים מקנייה משל הייתה חוויה דתית. ובאותו אופן הם חווים אבל, אבל ממשי, לא בעקבות אובדן של אדם אהוב, אלא כשהם מאבדים נעל אופנתית או טלפון סלולרי

המניפולציה של הרגשות הייתה תמיד האסטרטגיה העיקרית בפרסומת, בבואה למכור דבר-מה. בכך אין כל חידוש. החידוש שהתבסס בימינו הוא העונג העצום שבו הצרכנים מאמצים רטוריקה מסחרית בחיי היומיום שלהם. ואף יותר מכך. אדם יכול להשתוקק למוצר במידה כזאת שהוא יקריב קורבנות עצומים כדי להשיג אותו. הדבר מעלה על דעתי, על דרך הפרודיה, את השורות של המשורר הברזילאי הגדול מנואל בנדיירה (Manuel Bandeira) שחי בשנים 1886-1968, וכתב כך: "הכמיהה האינסופית והריקה הזאת להיות בעליו של הדבר שהוא הבעלים שלי". דומה שרבים היום נהנים מקנייה משל הייתה חוויה דתית. ובאותו אופן הם חווים אבל, אבל ממשי, לא בעקבות אובדן של אדם אהוב, אלא כשהם מאבדים נעל אופנתית או טלפון סלולרי.

יש מעין שיכרון לא מוסרי בדגש המושם על התועלתנות ועל הבידור. אולי לא רחוק היום שבו פרטי יוקרה מסוימים יזכו למעמד של אלים. במידת מה, אחדים מהם כבר הגיעו למעלה הזאת. דברים בנאליים נתפשים כקמעות וכמוקדים של ברכה ומזל. בעולם שבו הקדוש והטמא מתעוותים ומתערבבים בגמישות עצומה, אפילו ניגודים מוחלטים מתגלים כמראות היברידיות. כמו עגלי הזהב החדשים כה גדולה עד שאפילו צבא שלם שכל אחד ואחד מחייליו יהיה משה רבנו לא יוכל לעקור אותם מן העולם.

משאת נפש, עגל הזהב. תצלום: ארנסטו דה קסאדה

האמת היא שאנחנו אכן חיים בעולם הנשלט על ידי עגל הזהב. אך לא פחות מכך מתאימה לנו המטפורה של ה-cargo cult.

במה מדובר? בפולחן של המטען. פולחן הרווח בקרב שבטים מסוימים במלנזיה. הגילויים הראשונים שלו מתוארכים לסוף המאה ה-19, באיי פיג'י. בשלב הראשון ההוא "פולחן המטען" לא היה שונה ביותר מטקסי הפריון ופולחן האבות של הילידים. לאחר מכן הפך "פולחן המטען" לצורה של התנגדות לאומנית נגד הנוכחות האירופית הקולוניאלית.

הביטוי המוכר ביותר של "פולחני המטען" קשור למצב מוחשי ביותר. ה"מטען" בשמה של התופעה מתייחס למוצרים שהובאו בספינות או שהושלכו ממטוסים על ידי חיילים אמריקנים. הילידים ראו בהם מתנות מן האלים.

מדובר לא רק בתשוקה שהתופעה תימשך, כלומר שמוצרים ימשיכו לצנוח מהשמיים, אלא בתשוקה משיחית

אחת הדוגמאות המסקרנות ביותר של "פולחני מטען" מצויה באי טאנה (Tanna), אחד משמונים האיים המרכיבים את ונואטו בדרום האוקיינוס השקט. האי מצוי במרחק של כ-1,750 קילומטרים מאוסטרליה, וחיים בו כיום מעט יותר מ-280 אלף בני-אדם. מדובר בפולחן שבמרכזו ניצבת דמות בשם "ג'ון פרום" (John Frum). בניגוד למה שהיינו יכולים להניח, במחשבה מהירה, ההמשכיות של "פולחני המטען" התאפשרה לא בגלל הספקת הסחורות המתמדת, אלא בגלל תשוקה.

מדובר לא רק בתשוקה שהתופעה תימשך, כלומר שמוצרים ימשיכו לצנוח מהשמיים, אלא בתשוקה משיחית, לשיבתו של משיח שזכה לשם ג'ון פרום, תשוקה לעתיד. "פולחני המטען" פעלו באמצעות טקסים, שמהווים את הבסיס והכוח המאגד של הקבוצות החיות על פיהם. במסגרת הפולחן, אם אין תוצאות מוחשיות לאמונה הדתית במטען, יופיע לכך הסבר: או שהטקסים לא בוצעו כראוי, או שהייתה לכך סיבה אחרת. אך בינתיים, מה שחשוב הוא להמשיך לייחל לברכה של ג'ון פרום. כך מתמידים במחוות כלפיו, העלאתו על נס בכל הטקסיות וההדר, ככל שאמצעיהם הדלים של המאמינים מאפשרים.

צלב פולחני במסגרת פולחן המטען לג'ון פרום, טאנה, ונואטו. תצלום: טים קרוס, ויקיפדיה

בטקסים העממיים נגלה חיפוש אחר תועלת ממשית, גם אם ברוב המקרים כל מה שנותר להם להציע הוא הנחמה שבתועלת הסמלית

בהביטנו על דתות, אסור לנו להזניח את הצד המעשי והתועלתני שמגולם בהן. ההגיון של ההבטחות מעוגן בעקרונות של רווח והפסד. מוסר וכלכלה הם שני צדדים של אותה המטבע. בטקסים העממיים נגלה חיפוש אחר תועלת ממשית, גם אם ברוב המקרים כל מה שנותר להם להציע הוא הנחמה שבתועלת הסמלית (אם להשתמש בביטוי של קלוד לוי-שטראוס). כלומר: רבים מהפולחנים הם תוצאה של מצב ממשי או של צורך הקיים בקהילה להגיב למצב הזה. ובכן, במקרה של פולחן ג'ון פרום, העניין נולד כתגובה של השבטים המסורתיים של ונואטו לשלטון הזר ולמיסיונריות הנוצרית, תגובה הקשורה לפחדים ולמחסור של הילידים.

כמו בכל הדתות, היסטוריה ואגדה מתערבבות. אין זה מקרה שפולחן ג'ון פרום מתחיל ברגע של משבר. במקום שבו אסונות טבע הם כה תדירים, הדת בצורתה הפרימיטיבית ביותר לא יכלה שלא לשגשג.

"פולחני המטען" הם תופעה מיוחדת ביותר של סינקרטיזם דתי. אפילו לאחר העצמאות לאיי האוקיינוס השקט, בשנות ה-80 של המאה העשרים, התרבות המערבית נותרה התרבות השלטת בהם. אף אחת מבין יותר ממאה השפות הילידיות אינה נהנית ממעמד של שפה רשמית באיים. לכך זכו רק שלוש שפות: אנגלית, צרפתית ו-Bislama (שפה קריאולית המערבת צרפתית ואנגלית, שבה יותר מ-90% מהמילים הן ממקור אנגלי). גם הנצרות ניצחה באורח ברור: יותר מ-80% מהתושבים בוונואטו ובאיים סמוכים הם נוצרים. ואף על פי כן, השליטה הכמעט מוחלטת הזאת של המערב לא הגיעה לכדי מחיקה מוחלטת וסופית של האמונות המקומיות.

חוקרים סבורים ש"הופעתו" המסתורית של המשיח ג'ון פרום היא החצנה של חוסר שביעות הרצון של הילידים. בין הסיבות שהמומחים הללו מונים מצויה, באורח לא מפתיע, התמוטטות מחיר ה-copra (לשד אגוז הקוקוס), שכן מדובר במוצר בעל חשיבות עצומה לכלכלה של תושבי האיים.

אחד ההיבטים המעניינים ביותר בפולחן הוא הגמישות שלו בניסיון שלו לספק תשובות לאכזבות ולכישלונות. החוקר פיטר וורסלי (Peter Worsely) היטיב לציין זאת בספרו "לקול החצוצרה הסופית – חקר פולחני 'המטען' במלנזיה". וורסלי מביא את הדוגמא הבאה: באי ניו-הנובר, במהלך בחירות מקומיות, הילידים ניסו להצביע עבור הנשיא ג'ונסון. כשהודיעו להם שהנשיא אינו מתמודד בבחירות, הם ניסו לגייס כסף כדי לקנות אותו.

חתונה בוונואטו. תצלום: Tony Nguyen

רבים מהקוראים עשויים לחשוב שזה מצחיק. אך מדוע יהיה דבר כזה מצחיק יותר מן הנהייה הקיצונית אחר כל דבר אמריקני שאנו עדים לה במקומות רבים, בין אם בתחום הלשון ובין אם במנהגים? אפשר להביא דוגמה תמימה בדמות הגרסה הברזילאית לפוטבול האמריקני. בעיר קוריטיבה (Curitiba, שם ילידי של בירת מחוז פראנה – Paraná, שגם הוא שם ילידי), משחקים פוטבול אמריקני. אחת הקבוצות הפופולריות ביותר נושאת בגאון את השם Curitiba Crocodiles. באותה עיר עצמה, בכל שנה מזה יותר מ-60 שנה, לאחר חג המולד ולקראת חגיגות השנה החדשה, תושבי העיר הולכים לכנסייה כדי שהכומר המקומי יברך בברכה נוצרית את כלי הרכב שלהם.

ואלפי קילומטרים משם, באיים באוקיינוס השקט, ג'ון פרום משמש בדיוק באותו התפקיד: הוא אחד מאינספור ההבניות הקולקטיביות שמייצגות את הרצון הטרנסצנדנטי לפתור בעיות קיומיות או לפחות להפחית את חומרתן, או אולי למנוע בעיות בעתיד. ה"עתיד" הזה הוא תמיד זמן מיוחד, שאינו בלתי קשור להווה ולעבר. מתנה חדשה יכולה תמיד להיות מיוחסת, אם הדבר משרת איזה צורך, להתערבותם של אבות קדומים, דמויות מן העבר.

החלום בדבר חיים טובים יותר מתחיל בסיפוק הצרכים הבסיסיים. אך לאחר סיפוקם של אלה, החלום אינו פוסק. יהיה תמיד צורך בעוד כל מיני דברים "שיגיעו".

וכך אנו באים לעיין מקרוב בתופעת המשיח ג'ון פרום. בתקופת מלחמת העולם השנייה, אלפי חיילים אמריקנים הקימו בסיסים באיי Holy Spirit and Efate, במה שהיא היום ונואטו. עניין רגיל בתקופה של עימות כה נרחב. אך עבור התושבים המקומיים, הגעת החיילים הייתה בעלת משמעות מסוג אחר. נוכחותה של מעצמה זרה שימשה בידי קבוצות מסוימות בקרב הילידים ככוח מניע לגיבוש של זהות.

אין די ב"זהות" כדי להשביע את התיאבון של רגש לאומי. נדרשים פתרונות חומריים

כידוע, אין די ב"זהות" כדי להשביע את התיאבון של רגש לאומי. נדרשים פתרונות חומריים. לכן, אותו מטען אדיר של מזון, תרופות וכלי נשק שהובא על ידי החיילים היה בעל השפעה מוחשית מאוד על בני האיים. המטען העצום נראה כהתגשמות הנבואה של דמות מסתורית בשם ג'ון פרום. מבחינת הילידים, אלפי החיילים ומטעניהם, שנראו בעיניהם אינסופיים, היו ללא ספק ביטוי לפעולה של אותו משיח.

וכך החל להיווצר הפולחן, וכך הוא נותר. שנה אחר שנה, ב-15 בפברואר, מתקיימות חגיגות ג'ון פרום. מדובר בתערובת של מעין תהלוכה דתית ומעין מצעד צבאי. המאמינים מכינים מדים המחקים את מדי הצבא האמריקני. הגברים רושמים על חזותיהם את האותיות USA. לבושים כחיילים, הם מניפים את דגל ארצות-הברית, נושאים כידוני רובים מגולפים מבמבוק וצועדים לפסגת הר הגעש יאסור (Yasur), באי טאנה. הם גם סוללים מסלולי נחיתה סמליים, שבהם ביום מן הימים ינחתו המטוסים שיביאו איתם לאי אושר עד בלי די, בדמות סחורות בשפע. הם מאמינים שבאחד מאותם 15 בפברואר, גם ג'ון פרום ישוב.

גבר במהלך טכס מסורתי ב-Malakula, ונואטו - באזור שבו השבטים נבלים על פי הסוג ובגודל של הכיסוי לאבר המין הגברי. תצלום: Austranesian Expeditions

רגע אחד: בואו לא נמהר לצחוק מפולחנים מהסוג הזה. בואו נזכור שהם אינם מגוחכים יותר או חגיגיים יותר מכל מפעל אנושי אחר. כל הארגונים והמסגרות האנושיים כוללים טקסים. לדוגמה: תאגידים הדורשים מעובדיהם לקרוא בקול, בכול כוחם, בשם התאגיד, ואף לאיית אותו, וזהו רק אחד התרגילים הידועים כדי להעלות את המוטיבציה ולייחד את המותג שהעובדים מקדמים. רשת ידועה מאוד של מרכולים מקדמת פרודיה של השיר "Saturday Night Fever" כאמצעי להפיח מוטיבציה בעובדיה. והיא גם משתמשת בסרטוניםמסחריים לקידום המותג. אחד מהם מסתיים במשפט הפשוט "Light it up". האם אפשר למצוא דבר דתי יותר מאשר התייחסות כזאת לאור? האם יש משהו מיני יותר מאשר להט דתי?

המשפט "Light it up" משמש כדי "להדליק" או "לחמם" את המכירה הקמעונאית כמו הלהט הפושט בגופם של בני זוג רוקדים. מה ההבדל בין אותו light ובין האור שפעם נדלק בהר הגעש יאסור ועדיין מאיר את תקוותיהם של הילידים? עולם שלם מגולם במשפט הזה, עולם שב"התלהבות הקיצית של יום שבת", בחסות רשת מרכולים של תאגיד השווה מיליארדים, אינו שונה במאום מן הלהט והריקודים של בני שבט באוקיינוס השקט.

השיר "Saturday Night Fever" כלול בסרט הנושא את אותו השם, והמבוסס על מאמר שהתפרסם בשנת 1976 על ידי "ניו יורק מגזין", ושכותרתו הייתה "פולחנים שבטיים של ערב יום שבת החדש".

לפני שהמרכול עשה פרודיה ללהקת הבי-ג'יז, הילדים באוקיינוס השקט כבר הבינו כיצד הם יכולים לעשות זאת לנצרות

מעבר לפולחן הסוגד לג'ון פרום, יש סוגים נוספים של "פולחני מטען", בוונואטו ובגינאה החדשה, ומעבר להן. במבט מהיר על ההיסטוריה של ונואטו, אפשר לראות שתנועות וכיתות רבות שגשגו בשנות השלושים של המאה העשרים. בולט קיומה של אמונה מילנריסטית – בואו השני של ישו לקראת סוף האלף – בחוף Rai, המתקיימת בעת ובעונה אחת עם פולחן שנוסד על ידי מכשף בשם ירוּמוט ממבו Yerumot Mambu) –  שמו הפרטי הוא גרסה מקומית של "ירמיהו"). גם הוא סבל מהשפעתם של המיסיונרים הנוצרים, והוא אף הוטבל לנצרות. אך הוא החליט להגיב כנגד מה שנעשה לו. מי שהיה נוצרי למופת החל לשנות את התנהגותו, ועד מהרה הוא החל לשנות גם את הטקסים שקודם לכן הוא נטל בהם חלק באורח תמים. הוא החל להפר אותם ולהפוך אותם על פיהם. פרודיה היא אמצעי לשוני נפוץ בתמורות שבני-אדם מחוללים בפולחן. לפני שהמרכול עשה פרודיה ללהקת הבי-ג'יז, הילדים באוקיינוס השקט כבר הבינו כיצד הם יכולים לעשות זאת לנצרות.

קלישאה ידועה מדברת על התמימות שבה ילידים כמו אלו שהזכרנו כאן מקבלים את העולם "המתורבת" הנגלה להם עם הגעתם של האנתרופולוגים הראשונים. אך אולי יש ערך רב יותר לראות אי-ההבנה והתמימות שהאנתרופולוגים עצמם לוקים בה במפגשים כאלו. תמימה לא פחות היא העובדה שאנחנו סבורים שהציוויליזציה שלנו, המקושרת במחשבים על פני רשת עולמית, עולה על הציוויליזציה של שבטים במלנזיה.

אנחנו אפילו לא שונים במיוחד מהם, אם ננתח את עצמנו לעומק ובכנות. האמונה שלנו והפעולות שלנו מגדירים מה אנחנו אף יותר מהמילים. יחד עם זאת, המילים מחצינות את המחשבות והרגשות שלנו, המבשילים לכדי אמונה. במובן הזה, גם המלים הן פעולה ומעשה בעולם.

כפי שמדווח פיטר וורסלי בספרו, הילידים היו מאוד לא מרוצים מהמיסיונרים הנוצרים. הסיבות לכך היו, בין היתר, שהתפילות והמזמורים וכל הפעילויות שהם קיימו בכנסייה, לקו בכך שהיה להם "ערך מעשי מועט". ובכן, מדוע שלא ניקח בחשבון את האפשרות, הסבירה מאוד, שאותו ממבו היה בעל משקל ואמירה מוסריים כמו הנביא ירמיהו המקראי? מדוע שאותו ג'ון פרום יהיה בקרב עמו חשוב פחות מיוחנן המטביל עבור הנוצרים? הוקעת הבטלנות, עידוד העבודה והקריאה לשיתוף פעולה הם עניינים המתגלים בבית ספר של יום ראשון בניו-יורק באותה המידה שהם מתגלים בבקתת קש בטאנה שבוונואטו. ההזמנה לרקוד ולשתות אינה בלעדית ל-Saturday Night של איזה כרך מערבי. ההבדל הוא בכך שהמשקה האהוב על תושבי ונואטו אינו קוקה-קולה או בירה, אלא קאווה (משקה המוכן משורשים של צמח ששמו המדעי הוא Piper Methysticum). זה הכול.

"ירמיהו אבל על חורבן ירושלים" (1630), רמברנדט. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

ברחבי העולם לא חסרים מיני ג'ון פרום. במקרה הספציפי של איי האוקיינוס השקט, האנתרופולוגים מביאים דוגמאות נוספות לתופעה. אחת הראשונות הייתה הקישור בין ג'ון פרום ובין Karasperamum, אל ההר Tukosmeru, ההר הגבוה ביותר באי טאנה. בהתגלמות שלו בגוף כג'ון פרום, האל ניבא אסון גדול. הנבואה פירטה ואמרה שלאחר הקטסטרופה, האי ייעשה שטוח, יקיץ הקץ על הרי הגעש וייווצרו מישורים פוריים ביותר. טאנה, בהמשך הדברים, תתחבר לאיים השכנים ארוׁמַנְגָה (Eromanga) ואָנֵייטְיוּם (Aneityum), כך שמכולם יחד ייווצר אי חדש.

ויחד עם האירוע הגדול הזה, הנבואה אמרה שג'ון פרום יתגלה ויקים בעולם הזה ממלכה של אושר, של נעורי נצח, עולם שבו איש לא יחלה עוד לעולם. הבוסתנים ישגשגו ויניבו פירות מאליהם. בעולם האידאלי הזה לא יהיה מקום ללבנים המערביים שהם כמו נגע שפשה באי. במקום הכסף שלהם, ייווצר מטבע חדש, עם חותמת של אגוז קוקוס. החוקרים דיווחו שברגע מסוים אף התחולל טירוף של הנפקת כספים על ידי הילידים, במטרה לרוקן את האי מכסף אירופי של לבנים. אורגנו מסיבות שמטרתן הייתה לכלות את כל המזון. כפי שמספר וורסלי:

"ובכן, לא הייתה שום 'סגפנות' אירופית, פוריטנית או ימי-ביניימית בציפיות העליזות הללו לשפע. אורגיית הצריכה הזאת ביטאה את הסולידריות בין עניים ועשירים, היות שהעושר הקיים בהווה היה כאין וכאפס בהשוואה לעושר האדיר שיבוא. יום ששי, היום שבו ציפו למילניום, הפך ליום קדוש, בעוד שבשבתות היו שותים קאווה ורוקדים".

תנועות משיחיות הן ככל הנראה המולדת האידאלית למאחזי-עיניים. ג'ון פרום, חופשי באיזשהו מקום באי או מחוץ לו, המשיך לרקום מזימות נגד הלבנים, ולתת השראה למאמינים

בתגובה למחאות שקטות יותר ושקטות פחות, אנשים הושלכו לכלא. באחד המשפטים שנערכו, התגלה שמו של ג'ון פרום "האמיתי". מדובר היה ב-Manehivi, יליד, בן שלושים ומשהו. האיש הואשם בהסתה ובחתרנות, ונידון לשלוש שנות מאסר בתוספת חמש שנות הגליה.

ברור שבני מערב, שלמדו באוניברסיטה, ששולטים יפה בעולם הטלוויזיה והרשתות החברתיות, אינם היחידים שמאמינים בתאוריות קונספירציה. מיד כשנודע לילידים על גזר הדין שניתן ל-Manehivi, הם אמרו שהוא אינו ג'ון פרום האמיתי. תנועות משיחיות הן ככל הנראה המולדת האידאלית למאחזי-עיניים. ג'ון פרום, חופשי באיזשהו מקום באי או מחוץ לו, המשיך לרקום מזימות נגד הלבנים, ולתת השראה למאמינים.

אגם של לָבה בוערת, ונואטו. תצלום: קלייר קוזרג.

עד מהרה, נעצר והושלך לכלא ג'ון פרום נוסף. קראו לו ג'ו נלפין (Joe Nalpin). אך מיד הופיע עוד אחד, שזכה לכינוי "מלך אמריקה", שכן הגאולה הייתה עתידה לבוא מיבשת אמריקה. הנבואות החדשות בישרו על "מטוסים בלתי נראים" (הרבה לפני שהאמריקנים המציאו את המטוסים החמקנים), שהיו עתידים לטוס מעל הר Tukosmeru. שמועה אחרת עסקה בבנים של ג'ון פרום. שמותיהם היו אייזק, ג'ייקוב ו-Lastuan (כלומר "Last One", האחרון).

זמן לא רב לאחר מכן, לקראת שנת 1947, המשטרה זיהתה אדם שהיא סברה שהוא ג'ון פרום. קראו לו Iyokaeye (או Yokae). בעדותו, הוא אמר שהוא בסך הכול מקיים הוראות מטעמו של אייזק, בנו של ג'ון פרום. את המסרים של אייזק, כך הוא אמר, אפשר לשמוע בימי חמישי אחר הצהריים ביער מסוים, מעט לפני שקיעת החמה. אחד המסרים סיפר על כך שאייזק דוחה צבעים מסוימים, בגלל הסמליות שלהם. אדום הוא דם, צהוב הוא מוות וכחול הוא חולי. וכך הוחלט שעל הנשים ללבוש רק בגדים לבנים או שחורים, ולא בשום צבע אחר. עניין שלם, אולי למאמר נוסף, הוא החשיבות של הצבעים לכלכלת האמונות התפלות שלנו. אך אולי די בכך שנזכיר כאן את ההרגל המערבי ללבוש לבן – כסימן למזל – בשנה החדשה הנוצרית, או מנהגם של היהודים ללבוש לבן ביום כיפור – כסימן לטוהר וניקיון מוסרי בפני הדין. אכן, אולי איננו שונים במיוחד מן הילידים במלנזיה.

הילידים מביטים בנו, המערביים. לא חומק מעיניהם שבעוד אנו מביעים זלזול גלוי במכשפים ובשמאנים שלהם, אנחנו מתים מפחד מפני יצורים בלתי נראים שאנו מכנים בשם חיידקים ווירוסים

בתערובת ובהתאמה החוזרת של אלמנטים חדשים בפולחן ג'ון פרום, קרה אפילו שנציג בריטי מסוים נתפש על ידי הילידים כהתגלמות של נוח. חשוב להוסיף שלפולחן ג'ון פרום הייתה השפעה פוליטית באי, מעבר להשפעה הסמלית שלו. ממש בימינו, יש מפלגה פוליטית ששואבת את מקורותיה מן התנועות הישנות הללו שעניינן היה חיזוק הזהות המקומית. אחרים, שהיו מעורבים בתהליכי האמונה והפולחן המקומיים הללו, לא הסתפקו בציפייה למשיח ג'ון פרום, שיבוא עם מטענו הטוב. יצרנים הבינו שיש להשקיע מאמץ ביצירתם של קואופרטיבים של עזרה הדדית, כדי לזרז את ביאת המשיח.

ובינתיים, הילידים מביטים בנו, המערביים. לא חומק מעיניהם שבעוד אנו מביעים זלזול גלוי במכשפים ובשמאנים שלהם, אנחנו מתים מפחד מפני יצורים בלתי נראים שאנו מכנים בשם חיידקים ווירוסים. דוגמה נוספת לתודעה הביקורתית הזאת של הילידים (הרחוקה מאוד מ"המחשבה הפראית"), מצויה בסצנה בסרט תיעודי של דייוויד אטנבורו  ושסופר עליה גם במאמר בסאנדיי טיימס (ב-24 באפריל 1960). מדובר במפגש של אטנבורו עם מאמין בג'ון פרום. שאלתו של המראיין אירונית: "לפני 19 שנה, ג'ון פרום הבטיח לראשונה ש'המטען' יגיע, אך הוא עוד לא קיים את הבטחתו. האם אין הדבר מדאיג אותך?" תשובתו של "היליד" הייתה: "אם אתה יכול לחכות אלפיים שנה לשובו של ישו, אני יכול לחכות לג'ון פרום עוד 19 שנה".

מאות מיליוני בני-אדם מחכים לו: "ישו הצלוב" (1632), דייגו ולאסקס, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

כשאנו קוראים על תופעת ג'ון פרום, אנחנו יכולים להיטיב להבין מדוע אנחנו כל-כך אוהבים מסרים של עידוד והשראה. מטענים על מטענים של מסרים כאלו נשטפים מדי יום אל חופי הרשתות החברתיות. מיד עם תחילת היום, אנחנו מאחלים לחבר שיומו יהיה "פורה" ומלא "ברכות". אנחנו תוצאת העבודה שלנו. סחורות וגם פרנסתנו נוצרות מתוך העבודה שאנחנו עושים. אך בשעת משבר, רבים יפנו עיניהם לאל הטוב, שיספק להם את צורכיהם. מתת החסד, הנס משמיים: ואם איננו מקבלים אותם, אנחנו מיד מוצאים לכך הסבר. אולי לא מגיע לנו, ואולי יש לאלוהים תכניות טובות יותר עבורנו. אם המשיח אינו דייקן כפי שהיינו רוצים, אל לנו להיות מוטרדים מכך. הוא יבוא, עד מהרה. מדובר בסך הכול בדחייה. והרי כל המשיחים הם דחיינים ידועים.

יחד עם זאת, כשאנו עוסקים בנושאים כמו "פולחני המטען" ועגלי הזהב החדשים, כדאי לא למהר. עלינו לזכור שמדובר בתופעות ותיקות ביותר. תופעות שנמשכות, מתקדמות, מתרבות ועתידות להגלות בצורות חדשות בכל עתיד שיהיה, אם יהיה. מעבר לכך, אל לנו להכליל ולחשוב שבני-אדם ביקורתיים קיימים בחברה המערבית בלבד. הם קיימים בכל שבט ושבט. בעצם ימי הפולחנים ביוון הקדומה, נכתבו עמודים על עמודים המספרים כיצד הפילוסופים הגדולים (החביבים עלינו כל כך עד היום) חשבו שהאמונות הללו מגוחכות, חסרות שחר.

סכנה גלומה בקיצוניות מכל סוג: הן הקיצוניות של חברה הנשלטת בידי הדת, והן החברה המחולנת עד תום. שתיהן מובילות לאובדן האנושיות

מצד אחר, ידוע לנו התפקיד של הפולחנים והטקסים בשמירה על שיווי-המשקל בחברה, תפקיד חברתי לעילא. זוהי תזכורת טובה לסכנה הגלומה בקיצוניות מכל סוג: הן הקיצוניות של חברה הנשלטת בידי הדת, והן החברה המחולנת עד תום. שתיהן מובילות לאובדן האנושיות. בלי הבנה של ההיררכיות והערכים, אי-אפשר להימנע מכאוס חברתי, ומשבר אנושי חמור.

עגל הזהב הוא סמל. ככזה הוא משמש מזה דורות רבים כדמות שבאמצעותה אנחנו מוקיעים את ההפרזות של האינטרסנטיות והחומרנות שהחברה יכולה להגיע אליהן. דוגמא אחת מני רבות, שתורגמה לדימוי מקורי, מצויה בספר "עולם אחר" (“Un Autre Monde”) של המאייר הצרפתי גרנדוויל (J.J. Grandville, שחי בין 1803 ו-1847). ב-1844 הוא תיאר באורח סטירי את חוסר העכבות המוסריות של בני תקופתו שהיו מסורים לחומרנות. בתיאור שלו, יש "ארון ברית", אך הוא אינו נושא את לוחות הברית, אלא עגל זהב שהוכתר למלך. בסיפור יש שורה של סטראוטיפים שנועדו לפרט את הביקורת החברתית של המחבר. הדמויות הן בנקאי אירופי, איש דת יהודי ושודד ים מן הקריביים. מדובר בדמויות מקרטון, כמובן, כמקובל ביצירות סטיריות, אשר נועדו לדקור בלבן של דעות קדומות. מטרתו של גרנדוויל הייתה לעורר את תשומת הלב למסר שתורגם לדימויים. הוא העמיד ביקורת חריפה לסגידה לא לקדוש, אלא לטמא, היפוך שמקורו במנהיגים הפוליטיים והדתיים. הביקורת על הרווחים המופרזים מראה כיצד כאשר מנהיגים מנכסים ומעוותים את העקרונות האתיים והדתיים  החומרי זוכה למעמד אלוהי. הסיכה האוחזת בגלימה של עגל הזהב נושאת את הקיצור "X Tha", שמתפענח עד מהרה בכיתוב "1000 Thaler", כלומר "אלף מטבעות כסף". אגב, "Thal" היא מלה גרמאנית עתיקה, והיא המקור למלים מוכרות יותר, כמו למשל Dollar.

ביטקוין, סמל לביטקוין, כסף, סמל לכסף, סמל לעגל הזהב ועגל הזהב עצמו. תצלום: אנדרה פרנסואה

חלק מן האנושיות שלנו הוא לחשוב שאנחנו אלים למחצה, מכונות למחצה. הדבר שאנחנו אוהבים פחות מכל הוא שיכנו אותנו "חיות". הרי "חיות" ו"פרימיטיבים" הם כינויים הראויים רק לאחרים, נכון?

הדרך שבה חולפת התהלוכה עם עגל הזהב סלולה במטבעות. ב-1844, כמו בכל תקופה, האל שבני-האדם סוגדים לו יותר מכל, אינו אלוהי הצבאות או שום אל מהסוג הנעלה ביותר. בני-אדם סגדו וסוגדים תמיד לאליל, המיוצג על ידי צורות עגולות בעלות קוטר צנוע, מעשה ידיהם של בני-האדם. המתנות שאנחנו שואפים להן יותר מכל אינן מתנות מופשטות כמו גאולה, אלא מזון, תרופות וכלי נשק. בדיוק כמו חסידי ג'ון פרום. ברגעים של משבר, כדאי לדעת מה מצב רזרבות הזהב. וכמובן, לא יזיק להעיף מבט אל רזרבות העגלים.

כפי שאנו רואים, לא יהיה זה הוגן לקבוע שעוצמתה של החומרנות אופיינית דווקא למאה ה-21, או לכל מאה אחרת. מדובר באחד מאותם דברים שלעולם לא יהיו ישנים וגם לא חדשים, כי הם פשוט אנושיים. ככל שבני-האדם המושלים בטכנולוגיה ובמדע יתאמצו להתגבר על מגבלותיהם, הם תמיד נותרים אנושיים, ולעולם לא במידה מופרזת. חלק מן האנושיות שלנו הוא לחשוב שאנחנו אלים למחצה, מכונות למחצה. הדבר שאנחנו אוהבים פחות מכל הוא שיכנו אותנו "חיות". הרי "חיות" ו"פרימיטיבים" הם כינויים הראויים רק לאחרים, נכון? למי ששונים מאיתנו, בין אם הם שוכני באיים כלשהם, ובין אם פה קרוב, לידנו.

ולכן, אולי לרשימות הגדולות של חפצים הקשורים לפולחנים ולטקסים, לאמונות ולכיתות ולדתות, יש להוסיף, יחד עם הקמעות והשרידים הקדושים, גם את הגדג'טים החדשים שלנו. מעולם לא היה הכישוף כה נוכח בחייהם של בני-האדם כבימינו. כישוף מוחשי שמעניק לנו חפצים, שעל אף שהם בסך הכול כלים עבור הנאורים ביותר, הרי שעבור רבים הם משהו מיוחד, חיוני, משהו שבלעדיו החיים אינם חיים.

רגע של התייחדות: "כי הוא מקור כל החוכמה ואליו עינינו נשואות". תצלום: קורטני קלייטון

אנו מכפיפים את עצמנו למטבע חדש: מטבע ה"לייק", כדי להשיג מעמד של "אושיה חברתית". בדיוק כמו אנשי האיים שצרכו וצרכו בטירוף עד בלי די ומכל הבא ליד כדי לבטל את המטבעות האירופים ולקבוע מטבע משלהם

במשך מאות שנים, הדת במערב הייתה חופשיה להקיף את כל ההיבטים בחייהם של בני-האדם, מהחיים כאן ועכשיו ועד למה שבא לאחר המוות והקבורה. בחברה העכשווית, החילון הוא כזה, שהקריטריונים היחידים שנחשבים לבעלי תוקף הם אלו המבוססים על החומרנות והכמותיות. כבר לא מספיק לדבר על חומרי גלם מהטבע שהאדם יעצב, יהפוך למוצרים תעשייתיים וימכור אותם. בין הענפים הכלכליים היום יש למנות גם את תחום ניהול הנתונים והפצתם, יצור המידע והרחבתו, צבירת המידע וניתוחו, במה שהוא עסק של מיליארדים רבים. המידע כחומר גלם וגם כמוצר מגדיר חומרנות חדשה.

וכך, מצד אחד בני-האדם מסתמנים כמוצרי צריכה, ומצד אחר באה התגובה בדמות השיבה לניסיונות לנהל כלכלה של שיתוף, התנדבות ועוד יוזמות היוצאות נגד האנוכיות האנושית הטבעית. בינתיים, המגמה הגוברת היא המגמה הרואה בזולת מוצר צריכה: כיצד אפשר לנצל את הזולת, להפיק ממנו תועלת, וכיצד להפוך את עצמי למוצר, לקדם את דמותי כך שיהיו לי קונים ויותאמו לי המוצרים שאני מעוניין בהם, בחסות היצרנים והמפרסמים.

בהקשר הזה, אנחנו עוסקים כל העת בשמנו המפורש. לא בגלל דאגה לשמנו הטוב, דווקא, אלא כדי לטפח את ההד החברתי שלנו, את ההשפעה שלנו, ולטפח את ערך המותג העצמי שלנו. ואנו מכפיפים את עצמנו למטבע חדש: מטבע ה"לייק", כדי להשיג מעמד של "אושיה חברתית". בדיוק כמו אנשי האיים שצרכו וצרכו בטירוף עד בלי די ומכל הבא ליד כדי לבטל את המטבעות האירופים ולקבוע מטבע משלהם, בפולחן של משיח משלהם, פולחן המבקש להשיג להם תועלת מוחשית, למלא אחר מחסור בחייהם, עגל זהב ככל עגלי הזהב. כי גם אם יתמהמה, בוא יבוא.

תמונה ראשית: מטוס מדגם DC3 "דקוטה", משנת 1945, בטיסתו האחרונה. תצלום: רנדי פאת', unsplash.com

Photo by Randy Fath on Unsplash