מתי התחלנו ללבוש בננות?

ארכאולוגים ומדענים אחרים מתחילים לחשוף את סיפורה של הטכנולוגיה האינטימית ביותר שלנו: הבגדים. הם לומדים מתי ולמה החלו אבותינו ללבוש בגדים, ואיזו השפעה מכרעת הייתה לכך על הצלחתם של האבולוציונית של אבותינו, שהתמודדו מול שינויים קיצוניים באקלים במהלך עידן הקרח בפליסטוקן. מחקרים אלה גילו טוויסט חדש בסיפור – מתברר כי לבגדים היה תפקיד חשוב בהרבה מכפי שחשבו בעבר. אחרי עידן הקרח האחרון, התחממות כדור הארץ הביאה בני אדם באזורים רבים להמיר את בגדי עורות בעלי החיים שלבשו, לבגדים מבד. שינוי זה בחומר הגלם של הביגוד, כך נדמה לי, הוא שהביא לאחד השינויים הגדולים ביותר בחיי האנושות. לא המזון אלא הביגוד הוביל למהפכה החקלאית.

הבגדים לא היו פשוט אדפטציה ייחודית של יונקים כמעט חסרי שיער לשינויים בסביבתם הטבעית. התפתחות הבגדים הובילה להמצאות שהיו להן השלכות רבות עבור האנושות, מעבר להישרדות באקלימים קרים

מחקרי האחרונים מצביעים על כך שהבגדים לא היו פשוט אדפטציה ייחודית של יונקים כמעט חסרי שיער לשינויים בסביבתם הטבעית. התפתחות הבגדים הובילה להמצאות שהיו להן השלכות רבות עבור האנושות, מעבר להישרדות באקלימים קרים. צורך באמצעי נייד לבידוד מפני הקור בתקופת הפליאוליתית קידם שינויים טכנולוגיים חשובים. אלה כללו כלי עבודה מאבן, לעיבוד עורות בעלי חיים, ובהמשך גם כלי עבודה מעצם כמו מרצע ומחטים חדות לתפירת מלבושים. מאוחר יותר, במהלך השלבים הקרים ביותר של עידן הקרח האחרון, ההומוס פיאנס שחיו באזורים הסובטרופיים החלו להכין בגדים מרובי שכבות, עם שכבה פנימית של בגדים תחתונים. מצוידים בהגנה יעילה נגד הרוח הקרה, בני מיננו יכלו לחדור אל החוג הארקטי הקפוא, צפונית לאזורים שאליהם הצליחו הניאנדרטלים המורגלים בקור. מן הקצה הצפון מזרחי של סיביר, בני האדם המודרניים חצו לפני 15 אלף שנה, ואולי אפילו קודם לכן, את השטחים החשופים שהיוו גשר לאלסקה. נראה שאלה הפכו להומינינים הראשונים שכף רגלם דרכה ביבשת אמריקה. באתר הארכאולוגי Broken Mammoth שבאלסקה, ארכאולוגים חשפו את הטכנולוגיה השברירית שהפכה את המסע הזה לאפשרי: מחט בעלת קוף, בת 13 אלף שנה.

הן תפרו את התרבות שלנו: מחטים פרהיסטוריות, עם קוף (מלפני 18,000 עד 10,000 שנה), מוזיאון טולוז, צרפת. תצלום: Didier Descouens, ויקיפדיה

גם אם ההומינינים הקדומים היו שעירים יותר מבני האדם המודרניים, בכל פעם שהם מצאו את עצמם בתנאים של קור שמעבר לסף מוגדר המאפשר להם לשרוד, הם יצאו אל האוויר הפתוח מצוידים בשכבות בידוד

עד לאחרונה, המחקר המדעי של הביגוד נעשה בעיקרו על ידי פיזיולוגים שחקרו את התכונות התרמיות שלו, המובנות לנו כיום. הפיזיולוגיה של הבגדים אפשרה לנו לקבוע בדיוק כמה בגדים חייבים אנשים ללבוש כדי לשרוד בטמפרטורה שמתחת לאפס, וברמות שונות של רוח קרה. מיני האדם הקדומים באפריקה החלו להשתמש באש לפני מיליון או שני מיליון שנה, ויתכן כי עשו זאת לצורכי בישול יותר מאשר לחימום. השימוש באש התרחב ככל שההומינינים התפשטו אל תוך אירופה וצפון סין, שם ההומו-ארקטוס החל לחסות בתוך מערות כדי להתגונן מפני ירידת חום הגוף בשל משבי הרוח הקרים. אולם, גם אם ההומינינים הקדומים היו שעירים יותר מבני האדם המודרניים, בכל פעם שהם מצאו את עצמם בתנאים של קור שמעבר לסף מוגדר המאפשר להם לשרוד, הם יצאו אל האוויר הפתוח מצוידים בשכבות בידוד. בני האדם המודרניים סובלים מכוויות קור אחרי חשיפה בת פחות משעה לקור, וכעבור לילה אחד בלבד הם עלולים לפתח היפותרמיה קטלנית, גם באזורים עירוניים. מנקודת מבט תרמית ישנה חשיבות לשני היבטים של הביגוד. ראשית, מספר השכבות – כל שכבה מעצימה את הבידוד. שנית, האם הבגד צמוד או עשו כך שהוא עוטף את הגוף, ובעיקר את הגפיים. בגדים צמודים מספקים הגנה טובה הרבה יותר מפני ירידת חום הגוף בשל חשיפה לרוחות קרות, שהיא גורם סיכון מרכזי העלול להוביל לכוויות קור והיפותרמיה.

קודם כל, בגדים נגד הקור וסכנת ההיפותרמיה. תצלום: מרטין דוינפלד

הביגוד הוא אמנם אחת הטכנולוגיות האנושיות הגלויות ביותר, אבל בתחום הארכאולוגיה הוא כמעט בלתי נראה. בהשוואה לכלים עשויים אבן השורדים מן התקופה הפליאוליתית, למעלה מ-3 מיליון שנה –בגדים מתפוררים במהירות ושורדים רק לעתים רחוקות למעלה מאלף שנה. בין יוצאי הדופן ניתן למצוא מכנסיים בני 3000 שנה שנלבשו על ידי פרשים נודדים במרכז אסיה, וטוניקה מפשתן בת 5000 שנה, ממצרים העתיקה. יש בידינו רק מספר מקטעים יקרי ערך של בגדים מהתקופה הנאוליתית המוקדמת, בפרו ובתורכיה. מן הפליסטוקן לא שרד ולו בדל בגד, ורק מספר קטעי סיבים מפותלים – ששימשו אולי כחוטי קשירה או חוטי תפירה – נמצאו באתר בן 34 אלף שנה בגיאורגיה.

כל הראיות שיש לנו מן הביגוד של עידן הקרח אינן ישירות, אך למרות זאת הראיות הקיימות מצביעות על כך שבני האדם תפרו בגדים בעידן הקרח האחרון. המחטים בעלות הקוף העתיקות ביותר בעולם נמצאו בדרומה של רוסיה והן בנות 40 אלף שנה, ומחט אחד במערת דניסובה היא כנראה בת 50 אלף שנה. בקרבת מוסקבה, באתר בשם ״סנגיר״, נמצאו קברים של בני אדם שהשלדים בתוכם היו מעוטרים באלפי חרוזים. ארכאולוגים ברוסיה סבורים כי החרוזים הללו נתפרו על גבי בגדים, ובכלל זה מכנסיים ארוכים וחולצות בעלות שרוולים. חלק מהשלדים הולבשו כנראה בשתי שכבות של בגדים, דבר המעיד על לבוש רב שכבתי, כלומר בקברים בסנגיר ישנם הבגדים התחתונים העתיקים ביותר בעולם. עבודות אמנות ברחבי אירואסיה מתחילות להציג בני אדם לבושים בבגדים באותה עת, ובכלל זה ״צלמיות ונוס״.

מחקר הכינים - כיוון מקורי ומרתק בחיפוש ראיות לתולדות הלבוש - מגלה כי התרגלנו ללבוש בגדים בשלב מאוחר יחסית בהתפתחות ההומינינים

הניסיונות של חוקרים לחשוף את הפרהיסטוריה של הביגוד קיבלו דחיפה בלתי צפויה מתחום מחקר אחר, מחקר כיני הבגדים או כיני הגוף. חרקים מוצצי דם אלה מתנחלים בעיקר בבגדים והם התפתחו מכיני הראש כאשר בני האדם החלו להשתמש באופן קבוע בביגוד. צוותי מחקר בגרמניה ובארצות הברית ניתחו את הגנום של כינת הראש וכינת הבגדים כדי להעריך מתי התפצלו טפילי הביגוד מטפילי הראש. יתרון אחד של מחקר הכינים הוא שהתוצאות אינן תלויות במקורות אחרים של ראיות בנוגע למקור הבגדים, כמו ארכאולוגיה או פליאוקלימטולוגיה. הצוות הגרמני, שבראשו עמד מרק סטונקינג ממכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית, הגיע למסקנה כי מדובר בתקופה שלפני 70 אלף שנה. לאחר מכן הערכתם תוקנה ל-100 שנה, כלומר בראשית עידן הקרח האחרון. הצוות האמריקני, בראשית דייוויד ריד מאוניברסיטת פלורידה, קבע תאריך דומה – לפני כ-80 אלך שנה, ואולי אפילו לפני 170 אלף שנה, במהלך עידן הקרח הקודם. מממצאים אלה ממחקר הכינים עולה כי התרגלנו ללבוש בגדים בשלב מאוחר יחסית בהתפתחות ההומינינים.

מחקר הכינים הוא תוספת מבורכת למחקר בדבר מקור הביגוד, אבל כיווני מחקר אחרים, ובכלל זה ארכאולוגיה, מספרים סיפור מורכב הרבה יותר. אבותינו החלו כנראה ללבוש בגדים הרבה לפני עידן הקרח האחרון, כאשר מינים כמו הנאנדרתלים וההומו-ארקטוס סבלו מחורפים קרים במהלך מחזורי הקרחונים המוקדמים יותר, בראשית הפליסטוקן, לפני למעלה ממיליון שנה. הניתוח הגנטי של כינת הביגוד המודרנית יכול ללמד ואתנו רק על בגדים שנלבשו באורח קבע בחלק מאוכלוסיות בני האדם, עד לתקופה הנוכחית. הומינינים מוקדמים יותר החלו ללבוש בגדים (ובאותה הזדמנות גם אימצו את כינת הביגוד) ואז נפטרו מהם במהלך תקופות התחממות באקלים, בלי להותיר חותם גנטי כלשהו בכינה המודרנית.

אם הוא חבש כובע, אין לנו שריד ממנו: גולגולת של הומו ארקטוס "איש פקינג". תצלום: kevinzim, ויקיפדיה

בגדים מורכבים היו התפתחות חדשה יותר, והם מייצגים קפיצת דרך בטכנולוגיית הביגוד, אשר אפשרה לבני האדם להביס את ירידת חום הגוף כתוצאה מחשיפה לרוחות, ולשרוד במקומות הקרים ביותר על פני כדור הארץ

המחקר שלי נשען על הפיזיולוגיה המוכרת של הביגוד כדי להבחין בין שתי צורות ביגוד בסיסיות: פשוטה ומורכבת. ביגוד פשוט הוא רפוי, אינו צמוד ומורכב משכבה אחת בלבד. דוגמאות לבגדים פשוטים כוללות גלימה או צעיף העוטף את הכתפיים, וכיסוי מפשעה. בגדים פשוטים יכולים לספק מידה של בידוד במזג אוויר קר, אף שבשל היותם רפויים הם מגנים באורח מוגבל בלבד מפני ירידת חום הגוף כתוצאה מחשיפה לרוח. בגדים פשוטים העשויים מפרוות עבות הספיקו כנראה כאשר ההומינינים החלו לאכלס את צפון אירופה במהלך תקופות הקרחונים הקרות יותר לפני כחצי מיליון שנה. בגדים מורכבים צמודים לגוף ולפעמים הם כוללים מעטפת גלילית [מכנסים או שרוולים] שנצמדת היטב לגפיים. בנוסף הם עשויים לכלול ארבע או חמש שכבות. בגדים מורכבים היו התפתחות חדשה יותר, והם מייצגים קפיצת דרך בטכנולוגיית הביגוד, אשר אפשרה לבני האדם להביס את ירידת חום הגוף כתוצאה מחשיפה לרוחות, ולשרוד במקומות הקרים ביותר על פני כדור הארץ.

בגדים פשוטים ומורכבים נבדלים אלה מאלה לא רק באיכויות התרמיות שלהם, אלא גם בטכנולוגיות הפליאוליתיות הכרוכות בהכנתם. בגדים פשוטים דרשו כלים לשיוף עורות בעלי חיים, לרוב היו אלה כלי אבן שנקראו ״מגרדת״ וניתן למצוא אותם באתרים ארכאולוגיים בני למעלה ממיליון שנה. בגדים מורכבים תבעו מגדרות כלי, אבל גם כלים לחיתוך עורות, שנקראו ״להבים״, כדי לחתוך צורות מתוכננות מעורות בעלי חיים וכדי להכין שרוולים ומכנסים גליליים. הצורות הנפרדות נתפרו בזהירות, ולכן אנחנו מתחילים למצוא כלי ניקוב, כלומר מרצע, ששוכללו מאוחר יותר עד שהפכו לכלי הכנת הביגוד האיקוני של עידן הקרח: המחט בעלת הקוף.

זיהוי הקשרים הללו בין בגדים פשוטים ומורכבים לבין הטכנולוגיות הפליאוליתיות, מאפשר לנו להפוך את הביגוד הפרהיסטורי לפחות בלתי נראה. מחקר זה גילה כיצד טכנולוגיות ביגוד התפתחו ככל שאבותינו נחשפו לתנאי סביבה קרים יותר במהלך מחזורי הקרחונים בפליסטוקן. כלי עבודה שכללו מגרדי עורות ולהבים לחיתוך עורות, וכן כלים עשויים עצם לעיבוד עורות, הפכו לנפוצים יותר באזורים הסובטרופיים בתקופות של אקלים קר.

הקור מכתיב, והטכנולוגיה פשוטה וקדומה מאוד: מעיל פרווה לגבר, תרבות אינואיט (1900), המוזיאון הלאומי של דנמרק

ברגע שהבגדים תפסו את מקום צבעי הגוף לצורך התקשטות אישית וראווה, הצורך ללבוש בגדים הופרד מתנאי האקלים. מאותו רגע, כיסוי הגוף נשמר ממניעים חברתיים ופסיכולוגיים, ובכלל זה הופעת מושג הצניעות או הבושה באשר לחשיפת הגוף העירום, כנראה כתוצאה מכיסוי קבוע של הגוף

רמז נוסף המצביע על תפקידם של שינוים באקלים הוא האופן שבו הטכנולוגיות הללו נעלמו לפתע במהלך תקופות של אקלים חם. אנחנו מבחינים בכך בדרומה של אפריקה, למשל, שם להבי אבן ומרצעים עשויים עצם מופיעים בתקופות של אקלים קר לפני כ-75 אלף שנה. כשתנאי הסביבה חוזרים להיות מתונים, לפני 60 אלף שנה, כלים לחיתוך עורות ומרצעים עשויים מעצם לניקוב עורות נעלמים מן התיעוד הארכאולוגי, ואז הם חוזרים ומופיעים מאוחר יותר, לקראת התקופה הקרה ביותר, לפני 22 אלף שנה, בתקופת הקרחונים הגדולים האחרונה. מתברר כי אנשי עידן האבן לבשו בגדים במזג אוויר קר, והילכו בעירום כשהבגדים לא נדרשו להם. בגדים הפכו לחובה חברתית עבור בני אדם רק סמוך יותר לימינו, אולי אחרי דורות רבים של לבישת בגדים באורח קבע, בעיקר באזורים סוב-טרופיים קרים יותר בחצי הכדור הצפוני, מאז תקופת הקרחונים הגדולים האחרונה והלאה. ברגע שהבגדים תפסו את מקום צבעי הגוף לצורך התקשטות אישית וראווה, הצורך ללבוש בגדים הופרד מתנאי האקלים. מאותו רגע, כיסוי הגוף נשמר ממניעים חברתיים ופסיכולוגיים, ובכלל זה הופעת מושג הצניעות או הבושה באשר לחשיפת הגוף העירום, כנראה כתוצאה מכיסוי קבוע של הגוף.

ישנם עוד רמזים מרתקים בחצי הכדור הדרומי. באקלים המתון של אוסטרליה, מוזר היה לא למצוא בגדים. בין העמים הילידים באוסטרליה, עירום היה מקובל בחיי היומיום. קודם להגעתם של האירופאים בתקופה הקולוניאלית, האבוריג׳ינים לבשו לעתים בגדים פשוטים ורפויים כדי להתחמם, בעיקר באזורים הדרומיים הקרירים יותר. בקרב הממצאים הארכאולוגיים של היבשת ישנן פחות עדויות לטכנולוגיות הקשורות לביגוד, כמתבקש מאזור שבו לא מקובל היה לכסות את הגוף. אולם, הראיות מאוסטרליה מדגימות כיצד שינויים באקלים יכלו לעודד המצאות בטכנולוגיות הפליאוליתיות. מלפני 30 אלף שנה, כשתנאי האקלים בחלק הדרומי יותר של אוסטרליה הפכו קרים יותר, לקראת תקופת הקרחונים הגדולה, תושביה של טסמניה החלו לגור במערות כדי להתגונן מפני ירידת חום הגוף כתוצאה מחשיפה לרוח. במערות, הם ייצרו כמויות גדולות במיוחד של כלי אבן לגירוד עורות בעלי חיים, והחלו ליצור מרצעים מעצם, כדי לתפור בגדים בצורה יעילה יותר.

אפילו במהלך תקופת הקרחונים הגדולה, הצליחו הטסמנים לשרוד ללא בגדים מורכבים או מרובי שכבות. הבגדים הרפויים שלהם לא קיבלו כנראה תפקיד קישוטי או חברתי, ונטו פחות לעורר תחושת בושה בגוף העירום

עם זאת, בדומה למה קרה לפני 60 אלף שנה בדרומה של אפריקה, הטכנולוגיות הטסמניות נעלמו כשתנאי האקלים הפכו חמים יותר בתקופה הבין-קרחונית לפני 12 אלף שנים. בהשוואה לחצי הכדור הצפוני, הטמפרטורות בטסמניה היו תמיד מתונות יותר, בעיקר הודות להשפעה הממתנת של שטחי האוקיאנוס הגדולים יותר בחצי הכדור הדרומי. אפילו במהלך תקופת הקרחונים הגדולה, הצליחו הטסמנים לשרוד ללא בגדים מורכבים או מרובי שכבות. הבגדים הרפויים שלהם לא קיבלו כנראה תפקיד קישוטי או חברתי, ונטו פחות לעורר תחושת בושה בגוף העירום. מלבושיהם של הטסמנים נותרו מעשיים, וכשמזג האוויר התיר זאת, הם יכלו לוותר עליהם.

ערך סמלי הוא חיוני, אבל כסות היא עניין פונקציונלי: נערה בת Yanomami, האמזונס. תצלום: סאם ולאדי

דפוסי הלבוש באוסטרליה האבוריג׳ינית עשויים לערער מספר תאוריות נחשבות באשר למקורם של הבגדים. ראשית, העירום הנהוג בקרב האבוריג׳ינים מרמז כי בני האדם לא המציאו את הבגדים בשל תחושת צניעות הטבועה בהם. וגם, כציידים-לקטים, לא נזקקנו לבגדים רק לשם המראה. ביחד אם העמים האפריקנים כמו הבושמנים אשר השתמשו בגלימות מעור אנטילופה כדי להתחמם, לקטים עירומים השתמשו בטכניקות מסורתיות כמו ציורי גוף, קעקועים וצילוק כדי לכסות את גופם, והם עטו עליהם קישוטים מורכבים יותר בטקסים והזדמנויות מיוחדות, ללא בגדים.

הקשר בין בגדי בד וראשית החקלאות עשוי לספק תשובה לשאלות רבות שנותרו חסרות תשובה, באשר למעבר לחקלאות

הראיות שנמצאו באוסטרליה, או היעדר ראיות כאלה, קשורים למקורות החקלאות. לא במקרה נעדרו בגדים מבד וגם החקלאות מאורח חייהם של האבוריג׳ינים. הקשר בין בגדי בד וראשית החקלאות עשוי לספק תשובה לשאלות רבות שנותרו חסרות תשובה, באשר למעבר לחקלאות. אחת התעלמות היא שאחרי כ-300 אלף שנה על פני כדור הארץ, שבמהלכן האדם המודרני היה עד לשינויי אקלים עצומים ומספר מחזורים של קרחונים, הוא לא החל לעסוק בחקלאות אלא לפני 12 אלף שנה בלבד.

כשהסתיים עידן הפליסטוקן, לפני 12 אלף שנה, חלה התפתחות חדשה בתחום הביגוד. הטמפרטורות בעולם עלו באורח דרמתי, וביחד עם הפשרת שכבות הקרח היבשתיות ועליית מפלס הימים, הסביבות הפכו רטובות ולחות יותר. כדי להתמודד עם תנאי הלחות, אנשים החלו להכין לעצמם בגדים מבדים ארוגים מסיבים טבעיים כמו צמר וכותנה. בדים מתאימים יותר לתנאי לחות לעומת עורות ופרוות. אריגים הם חדירים לאוויר ולחות, ובאקלים חם, הרוח חודרת בעדם ויכולה לסייע בצינון הגוף. הלחות כתוצאה מהזעה מוגברת יכולה להתאדות בקלות רבה יותר מעל העור וגם מבדים, דבר המגביר את הצינון. התקופה החמה והרטובה שאחרי עידן הקרח האחרון, הקרויה הולוקן, התרחשה במקביל לשינוי אדיר, התחלת העידן הניאוליתי שבו בני האדם החלו לעסוק בחקלאות.

המעבר לחקלאות היה נקודת מפנה ביחסיה של האנושות עם עולם הטבע, שינה את הסביבה באורח מהותי ואפשר את צמיחתן של ערים ותרבויות. הצעתי המפתיעה היא כי היה קשר בין מהפכת הטקסטיל והמהפכה החקלאית. מכאן נובע כי שינוי טכנולוגי בבגדים הוביל לאנתרופוקן, שלב של התחממות כדור הארץ מעשה ידי אדם, שהחלה בחקלאות והואצה על ידי המהפכה התעשייתית.

הנרטיב הנפוץ באנתרופולוגיה מניח כי המזון הוא האחראי למעבר לחקלאות, וכי כל מושג הליקוט-ציד קשור בעיקרו, אם לא כל כולו, לכלכלת המזון

ההשערה החדשה שלפיה הפקת סיבים עודדה את המעבר לחקלאות מציינת חריגה קיצונית מהמחשבה המקובלת. כפי שצויין בכתב העת הבריטי לארכאולוגיה Antiquity, ההצעה שלי ״הופכת על פיו את מרבית הידע המקובל״. יש מי שהטיעונים שלי נראים להם, אבל רבים מתקשים לעכל אותם בהשוואה לטענות בדבר המזון כגורם לשינוי. ההשערה הפרובוקטיבית שלי תובעת שינוי פרדיגמה ולו כדי להרהר בה. הנרטיב הנפוץ באנתרופולוגיה מניח כי המזון הוא האחראי למעבר לחקלאות, וכי כל מושג הליקוט-ציד קשור בעיקרו, אם לא כל כולו, לכלכלת המזון.

"שמלת טרחאן": פריט הלבוש הנשי העתיק ביותר המוכר לנו, עשויה פשתן, בת כ-5000 שנה, התגלתה בקבר במצרים. מוזיאון פטרי לארכיאולוגיה מצרית, לונדון. תצלום: UCL, לונדון.

עם זאת, אנתרופולוגים ובהם רוברט קלי (Kelly) מאוניברסיטת ויאומינג טוענים כבר מזה זמן, וממספר סיבות, שקטגוריית הציידים-לקטים סיימה את תפקידה השימושי. עם זאת, אנחנו עדיין נאלצים להשתמש במונחים שהמזון עומד במרכזם, כמו לקטים וציידים-לקטים, כדי לתאר את אורח החיים שקדם לחקלאות. על פי הגדרתו, המעבר מליקוט לגידול מזון התחיל בוודאי מתוך כלכלת המזון. בעיניי, לא בהכרח.

מלבד שינוי הפרדיגמה, השערת הטקסטיל מזמינה בחינה ביקורתית מחודשת של הראיות שבידנו בכל הנוגע לחקלאות המוקדמת. עדויות ארכאולוגיות בנוגע לסיבי טקסטיל בהקשרים של ראשית החקלאות היו שם כל העת, אבל זכו להתעלמות, והן מספקות מזון למחשבה. יתרה מזאת, דרישה לבגדים ארוגים בעולם חם ורטוב יותר, לאחר עידן הקרחונים, עשויה לפתור מספר תעלומות בנוגע למעבר לחקלאות. אחת התעלומות היא מדוע ציידים-לקטים בחרו בסיכונים גדולים ובעבודה בקשורה בהפקת מזון, בעיקר בימים הראשונים.

קהילות הלקטים נטו להתנגד לשימוש בחקלאות. ואכן, קשה להבין מדוע הציידים-לקטים הפרהיסטוריים בכלל החלו לעסוק בחקלאות כמקור יחיד למזון, ויתכן כי הם כלל לא עשו זאת. ואולי התשובה מצויה בשאלת הלבוש.

התפישה המקובלת של חקלאות כאסטרטגיית מזון עדיפה משקף את הראייה האנכרוניסטית של הליקוט כאורח חיים קשה ורב סכנות. בניגוד לכך, ארכאולוגים מבינים כיום כי קהילות החקלאים הראשונות התמודדו עם סכנות חמורות של רעב ותת תזונה, וכי אורח החיים הלקטי המסורתי היה קל יחסית, אפילו בשוליים, בסביבות כמו מדבריות אוסטרליה. אנתרופולוגים מבינים כי לליקוט מזון יש יתרונות רבים, ובכלל זה גמישות וביטחון שנובעים מניצול של משאבים מגוונים. יתרונות אלה מאירים תעלומה נוספת, והיא שחברות ניאוליתיות רבות המשיכו להישען על ליקוט כמקור למזון, לעתים גם אלפי שנים אחרי שאימצו פרקטיקות חקלאיות. באורח דומה, מראיות בצפון אירופה עולה כי קהילות הלקטים נטו להתנגד לשימוש בחקלאות. ואכן, התפישה המתוקנת של הליקוט מקשה על ההבנה מדוע הציידים-לקטים הפרהיסטוריים בכלל החלו לעסוק בחקלאות כמקור יחיד למזון, ויתכן כי הם כלל לא עשו זאת.

המסקנה ברורה: כבשים ועיזים שימשו מלתחות מהלכות, ולא מזווים מהלכים

התנובה הגדולה של זרעי דגנים כמו חיטה, אורז ותירס נובעת מאלפי שנים של ברירה מלאכותית. בצורתם הטבעית, צמחים אלה היו מקור דל למזון, לפחות עבור בני אדם. החיטה הייתה רק אחת מקבוצה של גידולים בדרום מערב אסיה. בנוסף לפשתן (שגודל כדי להפיק בדים), היו גם שעורה ושיפון שהם גידולי מספוא, וכן קטניות כמו עדשים, פול וחומוס. גידול כבשים ועזים החל בערך באותו זמן, ובעלי חיים אלה הואכלו בעלי הדגנים ובקטניות ושימשו מקור מתחדש לסיבים להכנת בדים. הפקת הסיבים עשויה להסביר מדוע בני אם טרחו לביית ולהאכיל בעלי חיים במקום פשוט להרוג אותם לצרכי מאכל. הכבשים הפיקו צמר – והעזים סיפקו סיבים דמויי צמר – כל עוד נותרו בחיים, ולכן היו בעלות ערך רב יותר כבתי חרושת חיים לסיבים, מאשר כגוויות מתות. במילים אחרות, מינים אלה שימשו מלתחות מהלכות, ולא מזווים מהלכים. הבקר היה בחירה מתבקשת יותר כמקור לבשר, אבל עזים וכבשים בויתו בשלב המוקדם יותר.

כבשה: מלתחה מהלכת שעודדה את האדם להתיישב ולעסוק בחקלאות. תצלום: גאורגי קלדז'ייב

חקלאות בסין החלה באורח דומה עם גידולי מספוא כמו דוחן. ביות האורז היה עניין איטי למדי, וחלפו אלפי שנים לפני שהפך בסיסי עבור בני אדם. גם ביבשת אמריקה, התירס הגיע מאוחר למדי ולא היה נפוץ בעת המעבר לחקלאות שהחל לפני כעשרת אלפים שנה, בפרו ובמסו-אמריקה. בפרו התרחשו שני שינויים בלתי תלויים, האחד כלל צמחים והאחר בעלי חיים. הקהילות החקלאיות לאורך החוף גידלו לרוב כותנה, שממנה הכינו רשתות דייגים וגם בגדים. באזור נמצאו בדי כותנה צבועים מלפני 6000 שנה. בהרי האנדים, הלמות והאלפקות הפראיות הקדומות בויתו בשל הצמר שלהן.

מקרה נוסף הוא המקרה של פפואה גיניאה החדשה. בגלל הגובה מעל פני הים, אקלים תקופת הקרחונים הגדולה באזור היה צונן למדי, ובאזור קו המשווה נדרשו בגדים. חקלאות שעיקרה גידול בגינות החלה שם לפני כעשרת אלפים שנה, והגידול העיקרי היה הבננות. פרי בננת הבר הוא עשיר בזרעים ופחות טעים מהזנים הנוכחיים חסרי הגרעינים המלאים בעיסה מתוקה. אבל צמחי בננת הבר הניבו כבר אז חומרי גלם להפקת בדים, וסיבי הבננה שימשו באזורים הטרופיים הלחים של מלנזיה לאריגה של בגדים מסורתיים. דוגמה נוספת התגלתה בדרום אמריקה, שם תרנגולי הודו מבויתים הוזנו בתירס. סביר להניח שהתרנגולים הללו גודלו לא כדי שיתרמו לתזונה האנושית אלא בשל נוצותיהם, ששימשו באורח מסורתי באריגת בגדים ושמיכות.

הראיות מרחבי העולם מצטברות והמסקנה היא שהבדים היטו את הכף, ישירות ובעקיפין, לטובת החקלאות

הבדים היטו את הכף, ישירות ובעקיפין, לטובת החקלאות. הפקת מזון הפכה אכן למרכיב מרכזי, כשיותר ויותר מינים של צמחים ובעלי חיים בויתו לטובת תזונתם של בני אדם. אפילו אז, כפי שהארכאולוג בריאן היידן מציין, מוצרי מזון חקלאיים שימשו לעתים קרובות כעודפים שנצרכו בחגיגות באירועים מיוחדים, ולא כמזון יומיומי בסיסי. המזון לבדו אינו מספיק, ואף בעייתי, כהסבר למעבר לחקלאות. ההסבר החלופי השם את הדגש על הטקסטיל נשמע אולי לא סביר, ותובע מהפכה בתפישה שלנו את המהפכה החקלאית. עם זאת, התרחיש הזה מהדהד את תפקיד הטקסטיל במהפכה התעשייתית, שלב מרכזי בהיסטוריה שבו הפקה תעשייתית של בדי כותנה שימשה תמריץ מהותי לתיעוש. באורח אירוני, אם גם החקלאות וגם התיעוש היו קשורים בביגוד, פירושו שההתאמה של בני האדם למזג האוויר הקר היא שהופכת את העולם למקום חם יותר.

מייבשים כביסה על חבל, ג'קרטה, אינדונזיה. תצלום: Hamtun Eye

ככל שהעור העירום הוסתר יותר ויותר, הבגדים תפסו את מקומו בכל הקשור להתקשטות והבגדים הפכו למצע חלופי למצג חברתי, ואגב כך גם עוררו תחושה לא טבעית של בושה בעירום

קרוב יותר לימינו, לבדים היה חלק ביצירת החומר המאפיין את המאה ה-20 – הפלסטיק. מסוף המאה ה-19, אז נעשו ניסיונות רבים ליצור משי מלאכותי, סיבי הפלסטיק הנפוצים היו ויסקוזה או רייון, פולימר של צלולוזה המופק מעץ. בשנת 1908 הומצא הצלופן על ידי מהנדס טקסטיל כבד אטום למים, ובסופו של דבר נמצא לו שימוש מסחרי כחומר אריזה. באורח דומה, הוויניל נועד בתחילה לשמש חומר למעילים, אבל לנגזרת הקשיחה שלו, PVC, נמצאו שימושים רבים, מצינורות ועד חומרי בניין ורהיטים, מוצרי צריכה, צעצועים ותקליטים. גרסאות רכות יותר של PVC משמשות כחומרי בידוד לחשמל וכחיקוי עור. הסיב הסינתטי ממש הראשון היה ניילון, פולימר שמקורו בנפט, שהומצא על ידי כימאי בחברת ״דופונט״, ואחריו פולימר סיבי בשם טרילן. ה-PET הנפוץ היום, לייצור בקבוקי שתייה חד פעמיים, מבוסס על סיבי פוליאסטר, ואת הבקבוקים המיוצרים ממנו ניתן למחזר כסיבים סינתטיים. השלב העתידי של טכנולוגיית הלבוש יכלול בגדים חכמים, שבאריגים שלהם ישולבו סוללות ורכיבים אלקטרוניים גמישים.

הבגדים התפתחו מאוד מאז העידן הפליאוליתי, אז אבותינו העירומים התכסו בעורות בעלי חיים. הביגוד הפרהיסטורי, שהוסתר בשל אי-נראות ארכאולוגית, יכול כעת להיחשף וירטואלית. התפתחות הביגוד הולידה חידושים טכנולוגיים שהרחיבו ושינו את עולם בני האדם בדרכים רבות. הביגוד הפך לפן חשוב ביותר באנושיות שלנו, כבר מאז הבגדים מורכבים בתקופות הקרות ביותר של עידן הקרח האחרון. ככל שהעור העירום הוסתר יותר ויותר, הבגדים תפסו את מקומו בכל הקשור להתקשטות והבגדים הפכו למצע חלופי למצג חברתי, ואגב כך גם עוררו תחושה לא טבעית של בושה בעירום. לאחר מכן, אחרי עידן הקרב, התחממותו הטבעית של כדור הארץ האיצה את המעבר לבדים, שזירז מצדו את החקלאות ואת המהפכה התעשייתית, שני מעברים שביחד הרחיקו את האנושות עוד יותר מן הטבע ואפשרו את יצירת העולם המודרני.

איאן גיליגאן (Giligan) הוא חוקר פרהיסטוריה באוניברסיטה של סידני. הוא מחבר הספר Climate, Clothing, and Agriculture in Prehistory: Linking Evidence, Causes, and Effects (משנת 2019).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כרמן מירנדה (1909-1955), חלוצה בתחום שילוב פירות בלבוש. תצלום: Insomnia Cured Here