מתקררים ומרזים

כשתלבשו את אפוד הקרח בפעם הראשונה, יהיה לכם קר. לא במידה בלתי נסבלת, אבל קר מספיק כדי שתחשבו, "מה אני עושה עם החיים שלי?", או לפחות, בשעה שהכתפיים והגב שלכם הולכים ומאבדים תחושה, "בטוח יש דרכים קלות יותר לרדת במשקל". וזה נכון. אבל כנספח לכל הדרכים האלה, האפוד טומן בחובו הבטחה בלתי צפויה. פריט הלבוש המסיבי הזה, שנראה כאילו נלקח מהמלתחה של האן סולו, עמוס בשקיות קרח. הוא מבוסס על תיאוריה הצוברת תנופה רבה בקרב מדענים, הגורסת כי התרמודינמיקה הסביבתית יכולה לעזור לנו לרדת במשקל. הרעיון שעומד מאחורי האפוד הוא זה: מכיוון שהגוף משתמש באנרגיה כדי לשמור על חום גוף תקין, החשיפה לקור שורפת קלוריות. ממציא האפוד, וויין ב. הייז (Hayes) מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, טוען שמי שלובש אותו למשך שעה שורף 250 קלוריות, אך הנתונים שלו גסים מאוד. לפני מעט יותר משנה הוא התחיל למכור את האפוד, שאותו הוא מכנה "כתף קרה" (Cold Shoulder), מדירתו בפסדינה. למרות שמו של האפוד, אתם יכולים להיות בטוחים שכשתלבשו אותו, אף אחד לא יתעלם מכם.

קן ק. לוּ, מנהל בכיר בקרן גידור בלוס אנג'לס, לובש את האפוד לסירוגין מתחת לחליפה שלו במהלך השנה האחרונה. הוא אמר לי שהתגובה הראשונה של חלק מהאנשים לבגד המסורבל היא "מה אתה עושה?!". אבל ברגע שהוא מסביר את העיקרון, רבים מהם אומרים שזה דווקא נשמע כמו רעיון טוב. מובן שיש אנשים שחושבים שזה "טיפשי" – זה מה שאמר לי אחד מעמיתיי כשאני לבשתי את האפוד – אבל לוּ לא נותן להם להרתיע אותו. בכל בוקר, בזמן שהקפה שלו מתבשל, הוא מוציא את האפוד מהמקפיא ועוטה אותו ללא בושה. לוּ מעולם לא היה "שמן", הוא אומר, אבל היו לו כמה קילוגרמים מיותרים שהוא התקשה להשיל אף על פי שהתעמל והקפיד על תזונה נכונה. "כתף קרה" עזרה לו להשלים את המשימה.

במהלך רצף הניצחונות של השחיין מייקל פלפס באולימפיאדת 2008 הסתובבה השמועה שפלפס אוכל 12,000 קלוריות ביום. קרונייס, חוקר בנאס״א שהיה שקוע אז בניסיונות לרדת במשקל, לא האמין למשמע אוזניו

את ההשראה לאפוד הקרח שאב הייז מעבודתו של ריי קרונייס (Cronise), חוקר חומרים בנאס"א לשעבר, שמקדיש כעת את זמנו לחקר יתרונותיה של החשיפה לקור. במהלך רצף הניצחונות של השחיין מייקל פלפס באולימפיאדת 2008 הסתובבה השמועה שפלפס אוכל 12,000 קלוריות ביום. קרונייס, שהיה שקוע אז בניסיונות לרדת במשקל, לא האמין למשמע אוזניו. צריכת הקלוריות של פלפס הייתה גדולה יותר מפי חמישה מהצריכה של האמריקאי הממוצע, וגבוהה באלפי קלוריות גם מהצריכה הנדרשת לרוב האתלטים המקצועיים. ריצת מרתון שורפת כ-2,500 קלוריות. זה אומר שפלפס צריך לשחות ללא הרף כדי לא לעלות במשקל. ואז קרונייס – שיודע לא מעט על מעבר חום ובמסגרת עבודתו בנאס"א עזר לאסטרונאוטים לשרוד בטמפרטורות המקפיאות של מעמקי החלל – הבין את העניין: כנראה שהשהייה בתוך מים קרים פשוט גורמת לפלפס לשרוף יותר קלוריות.

התופעה הזאת ריתקה את קרונייס, והוא פצח במשטר של מקלחות קרות והליכות ללא חולצה בחורף. תוך שישה שבועות הוא הוריד יותר משנים עשר קילו. הוא התחיל למדוד את חילוף החומרים שלו במהלך החשיפה לקור ואחריה, וגילה שגופו שורף כמות אדירה של אנרגיה. במקום לאחסן את האנרגיה כשומן, גופו השתמש בה כדי לשמר את טמפרטורת הליבה שלו. בעקבות הניסויים הראשוניים האלה הקים קרונייס מעבדה מתוחכמת למדי בביתו שבהאנטסוויל, אלבמה, שם הוא עורך מחקרים מדעיים בזעיר אנפין, לרוב על עצמו. באופן טבעי גררו ההתפתחויות האלה תשומת לב ציבורית. טימותי פֶריס שיבח את תהליך ההרזיה הבלתי שגרתי של קרונייס בספרו רב המכר מ-2010, "ארבע שעות עבודה בשבוע". באותה שנה העביר קרונייס הרצאה פופולרית ב-TEDMED. מגזין Wired פרסם כתבת שער המתארת את מעבדתו הביתית, תחת הכותרת "The Shiver System". לאורך כל התהליך סבל קרונייס לא רק מהאי-נוחות הפיזית שהתלוותה לניסיונותיו, אלא גם מביקורת אישית וציבורית. חלק ממבקריו העלו חששות לגבי השפעתה של החשיפה הקבועה לקור על העור (עניין שגם קרונייס מודאג ממנו); אחרים האשימו אותו שהוא מסיט אנשים מעקרונות הרזיה מבוססים לעבר קיצורי דרך מפוקפקים.

קרונייס מאמין שסיפורו לא הובן כהלכה, ואולי אף הסיט את תשומת הלב מחשיבותה של התזונה. "בני אדם לא יכולים להקפיא את עצמם עד רזון", הוא אמר לי. "כשרק התחלתי, הייתה לי מין גישה נאיבית, חשבתי שאני הולך לשאוב קלוריות מאנשים". אבל מאז רק הלך וגבר העניין שלו בהשפעתו של קור מתון – שאותו הוא מגדיר כטמפרטורה של 12 עד 18 מעלות צלזיוס – על חילוף החומרים. גם הטמפרטורות האלה נמוכות משמעותית מהטווח שאנו רגילים אליו, ואנשים שיוצנחו אל תוך משרד שהטמפרטורה בו היא 15 מעלות, למשל, יתלוננו ללא הרף. ואולי לא – אם הם יאמינו שזה טוב בשבילם.
אנו מוצאים את הרעיון שסביבות תרמיות משפיעות על חילוף החומרים כבר במחקרים שערך הכימאי הצרפתי אנטואן לאבואזייה (Lavoisier) בסוף המאה ה-18, אבל רק בחמישים השנה האחרונות הוא נעשה רלוונטי לחיי היומיום. קרונייס מאמין שהחשיבה שלנו לגבי מגפות מודרניות, כגון השמנת יתר ומחלות מטבוליות (סוכרת, למשל), מתעלמת מהעובדה שכמעט אף פעם לא קר לאנשים בימינו. רובנו חיים לאורך רוב רובה של השנה בסביבות של 20 ומשהו מעלות. וכשאנחנו כן מוצאים את עצמנו במקום קר יותר, אנחנו ממהרים ללבוש סוודר או להפעיל את החימום.

במובן זה, אנחנו לא חווים את השוני העונתי בטמפרטורות שאבותינו חוו. פעם גם באזורים טרופיים היה לאנשים קר בלילות גשומים, אומר לי קרונייס לאחר שאני מציין כי לא בכל חלקי העולם יש ארבע עונות. לרוב המינים האחרים יש תגובות ביולוגיות מושרשות לכל אחת מן העונות; למה שהמצב יהיה שונה אצל בני אדם? הוא מזכיר כדרך אגב כמה ניסויים שערך באופן לא פורמלי בסנאים, בחצר האחורית שלו. השיחה שלנו התרחשה באוקטובר, ואז הוא טען שהוא לא מצליח לגרום לאף אחד מהסנאים לאכול אפילו בוטן אחד. "הם קוברים את כל הבוטנים שאני נותן להם", הוא אמר. אבל באביב הסנאים התנפלו עליהם מיד. "בעולם שלהם אוכל הוא לא עניין של בידור", הוא מוסיף. מעטות החיות שאוכלות לשם הנאה.

רעיונותיו האחרונים של קרונייס תוארו במאמר שכתב בשנה שעברה יחד עם אנדרו ברמר (Bremer), שהשתייך אז לאוניברסיטת ונדרבילט (כיום הוא במכונים הלאומיים לבריאות) ועם דייוויד סינלקייר (Sinclair), גנטיקאי מהרווארד הידוע בזכות המחקרים שערך בנושא רסברטרול (נוגד חמצון "נוגד הזדקנות" המצוי ביין אדום) וסירטואינים – אנזימים שעוזרים לווסת את חילוף החומרים. הסירטואינים פעילים בזמני לחץ, כמו למשל כאשר אנו רעבים, ונהוג לחשוב שהם קשורים להשפעותיהן החיוביות של דיאטות דלות-מאוד-בקלוריות על אורך החיים.

אצל מינים אחרים אין השמנת יתר ומחלות כרוניות במידה שאפשר לראות אצלנו, בני האדם המחוממים, המפוטמים, ואצל חיות המחמד שלנו. יכול להיות שהבעיה שלנו היא שהחורף לעולם לא מגיע

קרונייס, ברמר וסינקלייר מעלים השערה שהם מכנים בשם "החורף המטבולי": השמנת יתר קשורה רק במעט להיעדר פעילות גופנית; היא נובעת בעיקר משילוב של תזונת יתר כרונית וחום כרוני. שבעה מיליון שנים של אבולוציה אנושית הונחו על ידי שני אתגרים עיקריים: מחסור במזון וקור. "בקצהָ של דרכנו האבולוציונית", הם כותבים ומתכוונים לשינויים המהותיים באורח החיים שטכנולוגיות הקירור והתחבורה המודרנית הביאו עמן," פתרנו את שניהם". אצל מינים אחרים אין השמנת יתר ומחלות כרוניות במידה שאפשר לראות אצלנו, בני האדם המחוממים, המפוטמים, ואצל חיות המחמד שלנו. "יכול להיות שהבעיה שלנו", הם ממשיכים, "היא שהחורף לעולם לא מגיע".

המאמר הזה מצטרף לאוסף הולך וגדל של מחקרים העוסקים בהשפעותיה המטבוליות של החשיפה לקור. חוקרים מהמכונים הלאומיים לבריאות השוו בשנה שעברה בכתב העת Cell Metabolism את ההשפעות האלה להשפעותיה של התעמלות, וטענו שהבנה טובה יותר של התגובות האנדוקריניות לקור תעזור לנו במניעת השמנת יתר. פרנצ'סקו צ'לי (Celi), שהוביל את המחקר, פרסם ביוני מחקר נוסף שבו נמצא כי כאשר אנשים מקררים את חדרי השינה שלהם מ-24 מעלות ל-19, הם צוברים "שומן חוּם" – שומן פעיל-מטבולית ששורף קלוריות כדי לייצר חוֹם (שומן חום נחשב לדבר טוב, בעוד ששומן לבן מאחסן קלוריות). מחקר נוסף שהתפרסם ב-2014 מצא שגם לאחר שקלול גורמים כמו דיאטה, סגנון חיים ואחרים, לאנשים שחיים באזורים חמים יותר של ספרד יש סיכוי גדול יותר לסבול מהשמנת יתר מאשר לאנשים שחיים באזורים קרים יותר של המדינה.

לאחרונה פורסם מחקר שבו נמצא כי כאשר אנשים מקררים את חדרי השינה שלהם מ-24 מעלות ל-19, הם צוברים "שומן חוּם" – שומן פעיל-מטבולית ששורף קלוריות כדי לייצר חוֹם

וואוטר ואן מארקן ליכטנבלט (Lichtenbelt) מאוניברסיטת מאסטריכט בהולנד הוביל לאחרונה סדרת מחקרים בנושא תכונותיה המרזות של "תרמוגנזה ללא רעד" (non-shivering thermogenesis). זהו השם הטכני לתופעה של שריפת קלוריות וייצור חום המתרחשת בקור המתון שקרונייס מטיף לו. "חשיפה לקור מתון גורמת לגוף להוציא כמות גדולה יותר של אנרגיה מבלי לרעוד ובלי להתפשר על הנוחות היקרה לנו", כתבו ליכטנבלט ועמיתיו במאמר שראה אור באפריל.

קרונייס בודק כרגע אם הוא יכול להשתמש בדיאטה דלת-קלוריות ובסביבה קרירה כדי לשמור על משקל בריא ועל אחוזי שומן נמוכים גם בלי פעילות גופנית. הוא לא מפעיל את החימום בביתו באלבמה עד הימים הקרים ביותר של החורף, והטמפרטורה בתוך הבית עלולה להתקרב גם ל-10 מעלות. ומבחינתי, הדבר המדהים ביותר הוא שקרונייס הרגיל את עצמו לישון ללא שמיכה. הוא אומר שבעבר אנשים נהגו להתכסות כי בחדרי השינה לא היה חימום. כיום יש לנו חימום ובכל זאת אנחנו מתכסים. גם בלילות החמים ביותר אני מרגיש שאני זקוק למשקל השמיכה, או לפחות לסדין, כדי לישון. אבל קרונייס רואה בהתכסות בשמיכה הרגל נרכש שאפשר לשנות, כמו אכילת ממתקים או הפעלת חימום. הוא הצליח להיגמל ממנו באופן הדרגתי: תחילה קיפל את השמיכה כך שרק מחצית מגופו הייתה מכוסה, ואז קיפל אותה עוד ועוד, ובסופו של דבר רק כפות רגליו נשארו מכוסות. הקור לא נורא כל כך, הוא מתעקש, ברגע שעוברים את תהליך הגמילה ומסתגלים.

קרונייס אמר שכשאנשים אומרים לו שהם חייבים לישון עם שמיכה, הוא שואל אותם, "אתם גם מסתובבים כל היום עטופים בשמיכה?" (אני בטוח שחלקנו היינו רוצים לעשות זאת). אבל קרונייס הוא אדם נוח וסביר יותר משנדמה, למרות הרטוריקה האנטי-השמיכתית שלו. החשיפה המתונה לקור שהוא דוגל בה עשויה להיות דבר פשוט למדי: לוותר על ז'קט כשאתם מתלבטים אם באמת צריך; לא ללבוש סריג מעל חולצת הפלנל, למרות התעקשותו של קטלוג הסתיו; או לכבות את מפזר החום שמתחת לשולחן העבודה שלכם. ואם אתם חושקים בקור המתוק, שורף הקלוריות ומאיץ חילוף החומרים גם בקיץ, אך לא רוצים להפעיל את המזגן ולהרוס את כדור הארץ, ישנם פטנטים כמו אפוד הקרח, והוא באמת לא נורא כמו שהוא נשמע. "אני חייב להודות שבפעם הראשונה שלובשים אותו, זה שוק", הזהיר אותי ויין הייז, ממציא האפוד. אתה אומר לעצמך, "אלוהים אדירים, זה ממש קר".

אבל אחרי שלובשים אותו כמה פעמים, הוא אומר, רוב האנשים בקושי מודעים אליו. וכך גם אני הרגשתי (אשתו של הייז התרגלה כל כך לאפוד עד שהיא לובשת אותו מתחת לבגדים ולא מעליהם). הייז ממליץ ללבוש את האפוד פעמיים ביום עד שהקרח נמס – מה שעשוי לקחת שעה או יותר – אף על פי שלו יצא ללבוש אותו גם שלוש או ארבע פעמים ביום. לבסוף חבש הייז את כובע איש המכירות ואמר לי, רק חצי בצחוק, "אם תקנה יותר מאחד תוכל להשתמש בהם לסירוגין לאורך היום וללבוש אותם מבוקר עד ערב".

ג'יימס המבלין הוא עורך בכיר באטלנטיק. הוא מגיש את סדרת הווידאו  If Our Bodies Could Talk .
כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2014 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.