נגועים במגע

אנחנו גולשים על זרם של נוירונים עירומים, נטולי מעטפת, אל רגעי האושר והאינטימיות הנפלאים ביותר של חיינו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

כשהייתי סטודנט לנוירו-אנטומיה, קיבלתי מוח אנושי בגיגית של שני ליטר. בספר ההדרכה של המעבדה הופיע מוח במקומו המקורי, חשוף למחצה בתוך ראש של אירי זקן, שנחתך לרוחב קו השיער. שותפי למעבדה ואני בילינו סמסטר שלם בקילוף השכבות של החוויות שאותו זר צבר בחייו. שרטטנו קווי מתאר גסים ותייגנו את האזורים השונים בלטינית וביוונית. במבחנים מצאנו לפעמים סיכות בפּוֹנְס או במוח המוארך, נעוצות במחיצותיהם הקטנות. לפעמים התבקשנו למפות את זרימת המידע המתרחשת במוחו של ילד הנוגע בכיריים חמים ואז מושך את ידו בשבריר שנייה. זהו הפיתוי שבחקר המוח: הוא מציע לנו אטלס של חוויות, שאת עמודיו ניתן לפרוס לעינינו באמצעות אזמל ויד בטוחה. הייתי בן עשרים ואחת, נפעם ומוקסם.

כשנה לאחר מכן הצטרפתי למספר דוקטורנטים לאחר צהריים שבמהלכו צעדנו במים בגובה הקרסוליים או המותניים עם רשת דייג, וניסינו לתפוס מינים שונים של דגים. בראש המשלחת עמד איכתיולוג דעתן ופיקח. הוא לימד אותי איך מחזיקים את הרשת, איך להחזיק את העמודים שהיא מושחלת עליהם משני הצדדים, איך להטות אותם כדי שהרשת תיפרש כהלכה מאחוריי. הוא הראה לי איך לנוע במים ולאלץ דגים לשחות היישר אל תוך הרשת. ולמרות בורותי, הוא התייחס אלי בכבוד. "אתה הנוירוביולוג," אמר לי בעודי מתבונן בנהר ורמיליון הזורם לאורך קילומטרים רבים באילינוי. "למה המים מהפנטים כל כך?"

דגים, בריכה. אמריצר

דגים בבריכה באמריצר, הודו. תצלום: Ravi N Jha

אולי היה זה האופן שבו האור והצלילים עלו מהם, באופן עקבי כל כך, ובה בעת בלתי צפוי. שמרתי את המחשבה הזאת לעצמי. לא העלינו בדעתנו שבמהלך עשרים השנה הבאות נמשיך לדון בשאלה המוזרה שלו ובשתיקתנו המביכה.

יכול להיות שאנו ממהרים מדי כיום להתבייש בפליאתנו. חוקרי מוח רוצים יותר מאי פעם לנווט במימיו של המוח ולמפות אותם. הם משתוקקים להכיר כל פלג וכל ערוץ מפכה. ביצענו ניתוחי-על של מוחות מוצפים באהבה ובתשוקה. וכשהמפות האלה יהיו בידינו, הגיאוגרפיה האינטימית הזאת, מה אז? כפי שכתב וולט ויטמן, "עובדותיכם רבות התועלת הן, ואף על פי כן לא מקום שכני הן" (מתוך "עלי עשב",תרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים). האם נוכל לגלות כיצד מגע מרפרף מניע לב מוטרף, או מדוע ההשתהות בין נגיעה לנסיגה עלולה להימשך עשור? תשובה ראויה לשמה תתחיל בפני העור אך תמצא את דרכה, באורח כזה או אחר, אל השירה.

בעודו צועד בחוף ביפן בסוף המאה ה-19, מצא הרופא הסקוטי הנרי פולדס (Faulds) שברי חרס ועליהם טביעות של קצות האצבעות של בעלי מלאכה פרהיסטוריים. על כלים מתקופתו, שנוצרו בשיטת דומות, הוא מצא טביעות ברמת פירוט רבה אף יותר, ואלה לימדו אותו על ההבדלים הזעירים בין ידיהם של בני אדם. חוקרי הטבע של התקופה נהגו לתעד את צורותיהם העדינות של שרכים אקזוטיים על-ידי העברת שכבה דקה של דיו מהעלה לנייר. פולדס תיעד בצורה דומה את התלמים המורכבים שבאצבעות ובכפות הידיים, והבחין במגוון הדפוסים הרחב שזיהה באצבעות של חבריו ועמיתיו.

האופן שבו החריצים של כפות ידינו ואצבעותינו מאורגנים הוא מגוון כל כך, שיש יותר דרכים אפשריות לייצר טביעת אצבע מאשר מספר האצבעות בעולם

פולדס פרסם את מסקנותיו ב-1880 במאמר המציע להשתמש בטביעות יד בתחום הקרימינולוגיה. הוא הציע להטביע את דפוסי החריצים על זכוכית באמצעות דיו בצבעים שונים, כדי שיהיה ניתן להקרין את הטביעות זו על גבי זו בפנס קסם. טביעות שיימצאו בפיח או בדם יוכלו לשמש להפללת חשודים או להוכחת חפותם. אף יהיה ניתן לזהות כך גוף שראשו נכרת ממנו.

לאחר הפרסום גילה פולדס במהרה שסר ויליאם הרשל (Herschel) השתמש בעבר בטביעות אצבע לזיהוי אסירים וגמלאים בנגליים. אוסף טביעות האצבע הגדול של הרשל הועבר אל סר פרנסיס גלטון (Galton), בן דוד צעיר של צ'רלס דרווין ומחלוצי תחום הסטטיסטיקה. ב-1892 השווה גלטון בין הקשתות, הלולאות והפיתולים המאפיינים את החלק המרכזי התפוח של קצה האצבע, בין השטחים המשולשים שבהם התלמים מתמזגים, בין אינספור המופעים הנבדלים שלהם. גלטון העריך כי ההסתברות ששתי טביעות אצבע יהיו זהות הוא בערך 1 ל-64 מיליארד. מתברר שהאופן שבו החריצים של כפות ידינו ואצבעותינו מאורגנים הוא מגוון כל כך, שיש יותר דרכים אפשריות לייצר טביעת אצבע מאשר מספר האצבעות בעולם. כך, בגלל צירוף מקרים אבולוציוני, הפכו טביעות האצבע לשם נרדף לזהוּת.

טביעות אצבע

טביעות אצבע. תצלום: אנטולי זנקוב

היזכרו כיצד נגעתם באהובכם ורפרפתם על פני עורו בקצות אצבעותיכם. אולי כף היד שלכם נחה פרושה על העור כדי להעניק לכם את שטח המגע הרחב ביותר

וכיוון שהמגוון גדול כל כך, כל פרט שנותר קבוע זוכה למשנה חשיבות. ערכו לכם ניסוי קטן: לקקו את אצבעותיכם כאילו אתם רוצים להפוך דף בספר. אתם מלקקים באופן טבעי את הנקודה שבה האצבעות אוחזות חפצים קלים – ובמרכזה את התלמים והחריצים הקונצנטריים שמגדירים את טביעת האצבע הייחודית שלכם. אם תניעו את האצבע על גבי חפץ מסוים, ברוב הכיוונים, החפץ ינוע פחות או יותר במאונך לתלמים האלה, וכך החיכוך ימשוך את התלמים כאילו הוא ממוטט קיר. בחלק המרכזי התפוח הזה של האצבע נמצא גם מקבץ התלמים הדק והצפוף ביותר. תזהו אותם אם תביטו מעט מתחת לקצה האצבע, במקום שבו התלמים האלה הולכים ומתרחבים. אין זה צירוף מקרים שדווקא בחלק האצבע שבא במגע עם חפצים, התלמים הם הדקים והממורכזים ביותר. זהו גם החלק באצבע שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קצות עצבים החשים מגע. אם אתם טיפוסים שאוהבים ללטף, היזכרו כיצד נגעתם באהובכם ורפרפתם על פני עורו בקצות אצבעותיכם. אולי כף היד שלכם נחה פרושה על העור כדי להעניק לכם את שטח המגע הרחב ביותר.

תלמי אצבעותינו וכפות ידינו מעוצבבים בצפיפות: הם מלאים בנוירונים של חישה, קרי תאי עצב המתרגמים לחצים שונים לשינויים במתח. נוירוני החישה האלה קיימים בכל מיני צורות המותאמות למשימות שונות, ונקראים על שם חוקרי מוח כמו מֶרְקֶל, רוּפיני, מֵייסְנֶר ופָּצ'יני. קצות העצבים עשויים להופיע בצורת דיסקות, קפסולות או גופיפים זעירים – וכל אחד מהם מתאפיין במשקל שונה ובמידה שונה של נוקשות. הצורות השונות האלה עושות את הנוירונים רגישים יותר או פחות ללחץ. קצות העצבים החשים מגע עשויים להיות טמונים בעומק העור, או להפך – להיות קרובים כל כך לפני העור שתוכלו למצוא אותם בין תלמיה של טביעת אצבע.

במידה הנכונה של לחץ ועומק, המגע מעוות ומותח את פניו של הנוירון ופותח בו תעלות המאפשרות ליונים של מלח, טעונים בחשמל, לזרום אל התא וממנו. שינוי המתח שזרימת היונים מחוללת, מתקדם במהירות לאורך מבנה דמוי כבל עד לחוט השדרה, ומשם עובר לקצות עצבים אחרים ובסוף גם למוח. הסיבה שבגלל אנו מסוגלים לשפוט באיזו מידה משהו חלק או גמיש, היא שמתחים הנושאים דפוסי לחץ מורכבים מגיעים במהירות רבה אל המוח ומאפשרים לו לתפוש שינויי תזמון זעירים. ללא היכולת הזאת, פעולת המגע תהיה כמו קלטת אבטחה שרצה בחצי מהמהירות: מטושטשת וגסה. כמו מינים אחרים של בעלי חיים, גם אנחנו נהנים ממהירות חישה גבוהה בזכות הבידוד של הכבלים בגופנו. קצות העצבים מותאמים במיוחד למלאכתם ודורשים תאים מלווים שיעזרו להם בתחזוקה היומיומית של החיים ברמת התא. חלק מבני הלוויה האלה פיתחו כלים שעוטפים את המבנים דמויי הכבל של הנוירונים: הם נעשים שטוחים ומלפפים את עצמם סביב חלקו החיצוני של הכבל שוב ושוב, כמו סדין של מיטה זוגית שעוטף תינוק. או כמו חיפוי הגומי שעוטף חוטי חשמל.

ידיים, חימר, אובניים

ידיים בפעולה, נוגעות, מעבדות, חשות. תצלום: אכתר חוסיין רטאן

נוירונים מבודדים אחראים לכושר המגע העדין שלנו, אבל ישנו סוג נוסף של קולטנים שנותר חשוף. קצות העצבים החשופים הללו הם אטיים יותר, ומגיבים לגירויים גסים יותר. מדענים יודעים זה מכבר שקצות העצבים החשופים הללו, שאינם עטופים במיאלין כמו חבריהם, מגיבים לטמפרטורה, לכאב, לדגדוגים ולגירודים. אבל רק לאחרונה למדנו שהם מגיבים גם לתחושה נעימה יותר: ליטוף. חוקרים בשבדיה תיעדו נתונים מנוירונים בעורם של נבדקים, בזמן שהם חוו מגע רך ואטי. על כל עלייה במתח החשמלי, הייתה עלייה קטנה, אך עקבית, במידת ההנאה. אמנם הנוירונים העירומים האלה אינם נמצאים בעור נטול השיער של אצבעותינו וכפות ידינו, אבל הם נמצאים בשאר הגוף, במקומות שבהם אנו נוטים לגעת כדי להביע חיבה או כדי לנחם. יתרה מזאת, הסיבים העירומים האלה נמצאים בשפע במקומות שאנו אוהבים להצמיד ולחכך, כגון שפתיים, פטמות, איברי מין ופי הטבעת. הדגדגן והעטרה מרושתים בקצוות נטולי מיאלין של נוירוני חישה. משום מה תמיד הנחנו שהסיבים החשופים האלה נועדו לחוש כאב, כאילו מעולם לא הכרנו את העונג הטמון במגע מיני.

המגע שלו כאילו זינק מכף ידי היישר לעמוד השדרה שלי. כשישבתי בפרטיות כתבתי על הזרם הזה שהרגשתי, וכתבתי בלשון אובייקטיבית שהתחושה הזאת נבעה כפי הנראה מההבנה הפתאומית שאני מושא לעניין רומנטי

בכל יום שישי הצטרפתי לקבוצת איכתיולוגים להאפי-אוור בפאב שכונתי. אהבתי את הדיונים האלכוהוליים האלה, את הטיעונים המורכבים ששורטטו על מפיות לחות, את הקולות הרמים והצחוק. באחד הערבים האלה נתקלתי בשותפי לשעבר לשיעור נוירו-אנטומיה. שנינו היינו נלהבים וחברותיים. כשלחצנו ידיים ונפרדנו, העמדתי פנים שלא שמתי לב שהאמה שלו שרטה את כף ידי. המגע הזה, המסתתר בתוך מגע אחר, היה משונה כי הוא נחשב, בקרב ילדים מהמערב התיכון בכל אופן, לאיתות על עניין רומנטי. כמה מוזר לקבל את המחווה הזאת מאדם בוגר. ניתחתי את משמעותה עם חברים. זאת לא הייתה ההתנהגות המשונה היחידה שלו: הוא ידע שאין לי אופנוע, למשל, ובכל זאת הזמין אותי לרכוב איתו יותר מפעם אחת.

במהלך הניתוח הפומבי של ההתרחשות הזאת, לא ציינתי בפני חבריי שהמגע שלו כאילו זינק מכף ידי היישר לעמוד השדרה שלי. כשישבתי בפרטיות כתבתי על הזרם הזה שהרגשתי. פתחתי מחברת ספירלה, שמונחת כיום בתוך קופסה, וכתבתי בלשון אובייקטיבית שהתחושה הזאת נבעה כפי הנראה מההבנה הפתאומית שאני מושא לעניין רומנטי, ובכלל לא משנה מי האדם שהביע את העניין הזה. הזרם הזה, בהקשר מיני, נושא באופן טבעי מטען ארוטי כלשהו. הוסיפו לכך את האנרגיות האצורות הטבעיות שלי, והנה ההסבר הן לעלייה בקצב הלב שלי והן את תפיחת ההתקשות הרגעית שחוויתי.

אופנוע

אופנוע: זוגיות ונגיעה. תצלום: תאמש מונקצ'י

אף שיכולתי להשלים עם ההסבר המפתיע הזה לתגובה הגופנית שלי לאותו בחור, היה לי הרבה יותר קשה להסביר לעצמי מדוע ריגש אותי האיכתיולוג שהיה מרותק כל כך לזרימה של מים. באותם ימי שישי רציתי בראש ובראשונה להיות בחברתו. התענגתי על מגע מקרי בשולחן צפוף. באחד מאותם מפגשי שתייה נשארנו בפאב עד שעה מאוחרת, ופתחנו בדיון מבוסם בנושא הביולוגיה של הנטייה המינית.

שלטתי היטב בעובדות הנוירו-אנדוקרינולוגיות: עליות ברמת הטסטוסטרון בתגובה לריחות שרירותיים המזוהים עם סקס, דגימות מוטות במחקרים מפורסמים, הגמישות של המוח האנושי. הוא מצדו נהנה מניסיון חיים של 49 שנה. אם נטייה מינית היא עד כדי כך נזילה, שאל, מדוע איני שוכב עם גברים. טענתי בתגובה שאף על פי שאין לי ניסיון מיני עם גברים, אני אהיה מוכן, בנסיבות הנכונות, לשקול לשכב עם גבר. פתאום חלל הפאב נראה רועש וצפוף כל כך. שילמנו את החשבון. הוא הסיע אותי הביתה. עצרנו מול הבית. הוא כיבה את המנוע, ובמהלך כמה רגעים טעונים דיברנו על העבודה המצפה לנו למחרת. יצאתי מהמכונית.

עד מהרה התחלנו לצאת רק שנינו לארוחות צהריים. צפינו בליקוי החמה השנתי מטיל טבעות של אור על הצל המנוקד. הוא לימד אותי איך לצלול עם שנורקל בתוך מים רדודים מהירים, איך לשכב על הבטן על גבי האבנים החלקות ולתפוס דגים צבעוניים ברגעים אינטימיים.

כל קולטן של מגע שולח מתחים לעבר חוט השדרה ולעבר המוח. המתחים הללו צפים כמו בקבוקים הנושאים פתקים בנהר התחום בשלוחותיהם הארוכות הדקות של נוירוני חישה. כל זרם טומן בחובו מסר ייחודי, ושפע הזרמים מתמזגים והופכים לשני נהרות עיקריים הזורמים צפונה.

את הזרמים ששולח המגע המבחין, או הדיסקרימינטיבי, מיפינו היטב. בשנות ה-30 של המאה ה-20, חוקר המוח הקנדי וַיילדֶר פֶּנפילד (Penfield), שלח גירויים חשמליים אל מוחותיהם של אפילפטיים בניסיון לאתר את מקור ההתקפים שלהם בקליפת המוח. הנבדקים היו חייבים להיות ערים בזמן ההליך הזה, כדי שהוא יוכל לשאול אותם אילו תחושות עורר בהם הזרם החשמלי הקל. הגירוי החשמלי לבדו הצליח לעורר בהם תחושה של מגע בזרוע, וכאשר נשלח לאזור סמוך בקליפת המוח עורר בהם תחושה של מגע בכתף.

גירוי חשמלי, ניצוץ, פלזמה

גירוי חשמלי. תצלום: באס אמן

פנפילד גילה שהמוח מכיל מפות מדויקות של הגוף, ושרטט מפות מקבילות של מגע ושל תנועה, זו לצד זו, לאורך קפלים סמוכים של קליפת המוח. ה"הומוּנקולוס" שהוא יצר הפך לתמונה מוכרת בחקר המוח, והעיוותים המופיעים בייצוג המשונה הזה של הגוף, מלמדים אותנו, כפי שלימדו אותנו מפות מוקדמות של העולם, מה מידת החשיבות שאנו מייחסים לחלקים שונים בפני השטח של הגוף. האזורים שבהם תחושת המגע היא הרגישה ביותר, מופרזים בגודלם. שחזורים תלת-ממדיים של המפות האלה חושפים בפנינו קריקטורה גרוטסקית של עברנו האבולוציוני. האצבעות, הפנים, כפות היד, השפתיים, הלשון ואיברי המין, כל אלה מופיעים בגדלים מוגזמים. המפה המתארת את שליטת המוח בתנועה, מעוותת גם כן – הידיים והפה רגישים ומדויקים להפליא. על פי המפה הזו, אם תנגנו בפסנתר, או תנשקו פסנתרן, תפעילו את יכולות החישה והתנועה שלכם במידה שווה.

הדבר המרשים ביותר במערכת המגע המבחין שלנו, הוא יכולתה להראות לנו עד כמה המוח שלנו גמיש

ואולי הדבר המרשים ביותר במערכת המגע המבחין שלנו, הוא יכולתה להראות לנו עד כמה המוח שלנו גמיש. מוחותיהם של מטופלים שנולדו עם סינדקטיליה, כלומר כששתיים או יותר מהאצבעות שלהם מחוברות, מתייחסים לאצבעות המחוברות כאל יחידה אחת. אם האצבעות ינותקו זו מזו, המפות המוחיות יתעדכנו במהרה: עצמאותן החדשה של האצבעות תתווה בהן גבולות חדשים. נגנים מקצועיים משתמשים ביד שמאל לפריטה מדויקת על כל מיתר כשהם מנגנים ארפז' או אריה. עם כל תו שהם מנגנים בגליסנדו או בסטקטו, עם כל ויברטו מסעיר או מרגש, מתרחבים האזורים מהקושרים ליד שמאל בקליפת המוח.

וכפי ששימוש מגדיל את הייצוג העצבי, חוסר שימוש מכווץ אותו ומאפשר לנוירונים סמוכים להתנחל בנדל"ן שהתפנה. נוירונים הקולטים מגע בפָּנים שוכנים בסמוך לייצוגים של זרועותינו, וקטועי זרועות מגלים שאזורי המוח הקשורים לפנים פולשים לשטחים הריקים במפה. המגע באיברי המין והשליטה בשרירי האגן הם שני רכיבים השוכנים זה לצד זה לאורך גומחה מרכזית בקליפת המוח, ממש מתחת לאזורים המוקדשים לכפות הרגליים. חוקר המוח ו' ס' ראמאצ'נדראן (Ramachandran) מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו מספק לנו את אחת הדוגמאות הפרובוקטיביות ביותר למידת הגמישות של המוח: הוא מספר על שני מטופלים שאיבדו כף רגל אך זכו ברגישות מוגברת באיברי המין. אחד מהם דיווח על אורגזמה שהורגשה מאיברי המין ועד לכף רגלו האבודה.

אחד הסטודנטים של ראמאצ'נדראן טען שארגון מחדש של המוח הוא האחראי לתופעת קשירת הרגליים שהייתה נפוצה בסין בימי הביניים. במסגרת התהליך האכזרי הזה, שהוצא מחוץ לחוק ב-1912, כף רגלה של ילדה כופפה ונקשרה לאורך שנים עד שהייתה מקופלת כמו ארנק, או, אם להיות עדין יותר, כמו פרח לוטוס. אף שהמטרה העיקרית הייתה כפי הנראה הפגיעה בנשים, פול מגוך (McGeoch), רופא מסן דייגו, טוען שמפות המוח של כפות הרגליים אצל הנשים האלה הידלדלו, ושמפות איברי המין שלהן התרחבו על חשבונן. מחקרים בשפה האנגלית משנות ה-60 של המאה ה-20, מצטטים טקסטים המשבחים את מעלותיה של קשירת כפות הרגליים. אחדים מהם טוענים שהפרקטיקה הזאת מצרה את הנרתיק, או שכף הרגל נעשית רגישה במידה יוצאת דופן למגע ארוטי. הרושם הוא שהטקסטים הללו מעודדים את הפצת הפרקטיקה הזאת ואת הגישה המיזוגינית שביסודה – ואף על פי כן הם מאששים את כל הידוע לנו על הגמישות של קליפת המוח.

נעל לוטוס, קשירת רגליים

נעל לוטוס לרגליים קשורות בסין. גודל אופטימלי: 10 ס"מ. תצלום: ואסיל, ויקיפדיה

האופן שבו מסעותינו בעולם משנים אותנו, מלמד על המגוון המופלא של החוויה האנושית, ועל הייחודיות של כל חוויה וחוויה

השינויים המתחוללים בנופי המגע של מוחנו, מבהירים לנו עד כמה חוויותינו מעצבות אותנו. המוח שלנו מפוסל על-ידי ההִתרבות וההידלדלות של אינספור הקשרים הקיימים בו - המידע שזורם בנוירונים משנה את הדנדריטים הנמצאים בהם ואת הקוצים המזדקרים מן הדנדריטים האלה. יש לי חבר, מוזיקאי מקצועי, שעבד במקומות רבים באירופה, כתב תווים של יצירות נדירות שנכתבו במיוחד לוויולה וישן בבתי מרחץ לאורך הדרך. בבית יש לו מפה ובה סיכות הנעוצות בכל מדינה שעם אזרחיה הוא התנסה ביחסי מין. יש בה סיכות רבות. אני מנסה לתאר לעצמי איך נראות המפות הקורטיקליות שלו, כלומר המפות בקליפת המוח. האם הוא נוגע בעור חדש באצבעות יד שמאל? האם שפתיו רוטטות כשהוא מנגן קונצ'רטו של תשוקה? האופן שבו מסעותינו בעולם משנים אותנו, מלמד על המגוון המופלא של החוויה האנושית, ועל הייחודיות של כל חוויה וחוויה.

במהלך חופשת החורף, חודשיים סוערים לאחר אותו דיון אלכוהולי בפאב, התלוויתי לאיכתיולוג בנסיעה לוונצואלה. את הלילה שלפני הטיסה – טיסתי הראשונה כאדם בוגר –  העברתי בהשלמת טפסי מועמדות לתוכניות דוקטורט. את הטיוטות, שהדפסתי במדפסת סיכות, ערכתי עם מספריים וסלוטייפ, ואת הגרסאות הסופיות צילמתי במכונת צילום במשרד של מלון. שלחתי את הטפסים בדואר שעות בלבד לפני ההמראה. כך וכך שעות לאחר מכן התחלנו בנחיתה, וקוצר הראייה שלי האיר את האיים הקריביים – הנחתי שאלה איים קריביים – כמו כוכבים באור יום. קראקס הייתה עיר של כשני מיליון איש, ואנשים רבים נוספים התפשטו אל צלעות ההרים המקיפות אותה. חלפנו מעל בית קברות לאוטובוסים וראינו את שלדיהם הלבנים שוקעים בקרקע. שדה התעופה היה שרוי בתוהו ובוהו, והקבוצה שלנו עשתה דרכה אל מלון שבו העברנו לילה קצר לפני שיצאנו אל פנים המדינה.

בבוקר הראשון שלנו בלוס יאנוֹס, התעוררנו למשמע שיר של פטסי קליין, שהמארח שלנו – אמריקני אפור שיער שהתגורר שם ועבד באוניברסיטה מקומית קטנה – ביצע בליווי פסנתר. את הקפה הוא הכין על-ידי מזיגת חלב רותח דרך שקית בד מלאה בקפה טחון. למחרת יצאנו בשני ג'יפים ישנים ולנד-רובר אל ערבות ונצואלה רחבות הידיים. לוס יאנוס הוא מקום נפלא להעביר בו מספר שבועות של חורף צפון אמריקני. במהלך העונה הרטובה, הערבות האלה מוצפות במים מנהר אוֹרינוֹקוֹ. בחום של דצמבר מרבית המים נסוגים, ונשארות רק בריכות מצומצמות עמוסות חיי בר: הן דגים ססגוניים והן שפע המינים שאוכלים אותם – דולפיני נהרות, חסידות, אנקונדות.

את עשרת הימים הבאים העברנו בנהיגה, בקמפינג ובדיג רשתות. נסענו לגויאנה, אזור בעל קרקע ירחית, מכוסה סלעים געשיים. חילצנו קיימנים מהרשתות שלנו, וטיגנו דגי פיראניה לארוחת ערב. דוב נמלים עצום חלף במחנה. באותם ימים ספורים עברתי יותר הרפתקאות, חשתי יותר אחווה וחוויתי יותר אינטימיות לוהטת מאשר בכל שנות חיי עד אז. בכל מקום היו דגים לדוג, לצלם ולהכין למחקר. ובכל ערב נאחזנו שנינו זה בזה נואשות, כאילו מישהו עלול להיכנס בכל רגע ולהפריד אותנו בכוח.

פרח, אמזונס

פעימה של חיים: פרח באמזונס. תצלום: הדסון

נוירוני החישה העירומים ונטולי המיאלין של הגוף מייצרים נהר של מידע באשר לטיבו של המגע – באשר למשמעותו האפשרית. בנהר העירום הזה, מגע יכול להיות חם או משולהב או מלא כאב. פלגיו מתכנסים במימי המגע המבחין ומקנים משמעות למרקמים השונים שאנו חשים. אבל הנהר העירום זורם גם לעבר יעדים ייחודיים משלו, דרך נתיב אנטומי שנקרא המערכת האנטֶרוֹלָטֶרלית. מערכת זו ויעדיה, הנראים כמו מבנים מיוון העתיקה, הם שמתווכים את חוויות האינטימיות החברתית והמינית שלנו.

ההיפותלמוס, למשל, הוא אזור במוח שיושב מעל החך ומתאם את הפצת ההורמונים בגוף. בין משימותיו הרבות, הוא מווסת את הביוץ ואת ייצור הזרע. בתגובה לאותות שהוא שולח, בלוטות המין מייצרות הורמונים כמו טסטוסטרון, אסטרוגן ופרוגסטרון, המעודדים את הדחף להתרבות. אצל בעלי חוליות מתרחשת לפני הביוץ עלייה הדרגתית ברמות האסטרוגן, ואחריה עלייה גם ברמות הפרוגסטרון. חולדה שרוצה להזדווג מקשיתה את גבה ומסיטה את זנבה הצדה כדי להקל את החדירה. כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, חוקרים באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק סימנו בדיו את כפותיהם של עכברושים ותיעדו איזה חלק ברגליהן של הנקבות אוחזים הזכרים הגוהרים עליהן. כשהנקבות היו מיוחמות, הכתמים על רגליהן גילו לחוקרים שהן נעשות סלחניות יותר לכפה המונחת במקום בלתי הולם. התחושה המקשרת בין אחיזתו של הזכר לקימורי גבה של הנקבה עולה דרך המערכת האנטרולטרית, בנהר העירום – עובדה נשכחת שגילינו זמן רב לפני שעלה בדעתנו לשאול אם יש דבר מה במשותף למגען של אימהות, מאהבים וחברים.

פרוותן הרכה של חיות המחמד, השונה כל כך מזו של זאבים או חתולי בר אפריקניים, כמו נועדה להעניק הנאה במגע

אוקסיטוצין, הורמון מפורסם במיוחד, מופרש מההיפותלמוס בתגובה לכל מיני סוגים של מגע. הוא מופרש בעקבות מגע של עור בעור בין אימהות ותינוקות טריים. תחושת היניקה של התינוק מהשד מעודדת את הפרשת האוקסיטוצין, שבתורו מעודד את הפרשת החלב. אבל אוקסיטוצין מופרש גם בתגובה לעיסוי או לחיבוק, הוא מופרש כשבבונים מסרקים זה את זה, הוא מופרש כשמכרסמות מלקקות את גוריהן. ילדים הגדלים בבתי יתומים גדולים ברומניה אינם זוכים למגע הזה: הנזקים הרגשיים אדירים, ורמות האוקסיטוצין בדמם נמוכות. אנו משערים שאוקסיטוצין אחראי לקשרים החזקים שאנו קושרים עם הורה, חבר או מאהב. ייתכן שבאנגלית חיית מחמד נקראת pet (גם: ליטוף), כיוון שהמגע, והאוקסיטוצין שאת הפרשתו הוא מעודד, הוא הקושר אותנו אליה. פרוותן הרכה של חיות המחמד, השונה כל כך מזו של זאבים או חתולי בר אפריקניים, כמו נועדה להעניק הנאה במגע. הביטו בעיני הכלב שלכם, ורוב הסיכויים ששניכם תפרישו אוקסיטוצין.

חיבוק, ילדה, כלב

חיבוק, מגע, אוקסיטוצין, אהבה, נחמה. תצלום: DRZ

אולי האנדורפינים שאנו מייצרים הם הסיבה שבתחילתה או בסופה של שנת לילה, יש משהו משכר כל כך, נפלא כל כך, במגע גפיו של בן זוגנו

הורמון אחר המופרש על-ידי ההיפותלמוס ואינו זוכה לפרסום רב, הוא בטא-אנדורפין. זהו חלבון קטן המגביר עונג ומפחית כאב. קולטני אנדורפינים הם מטרות לאופיאטים כמו מורפין, הרואין ואוקסיטוצין, המספקים כל אחד חום אופורי בגוון שונה. מגע מוביל להפרשת אנדורפינים. אנו, הפרימטים, בעלי חיים חברתיים שאוהבים לגעת, אבל אם יהיה לנו מקור של אנדורפינים שאינו מחייב מגע, נאבד במגע כל עניין. קופי מקוק רזוס מתעייפים מסירוק, ובני אדם המכורים להרואין מפסיקים לקיים יחסי מין. אולי האנדורפינים שאנו מייצרים הם הסיבה שבתחילתה או בסופה של שנת לילה, יש משהו משכר כל כך, נפלא כל כך, במגע גפיו של בן זוגנו. אופיואידים סינתטיים מספקים לנו חוויה מזוקקת של חיבוק, של חום טהור ושל נחמה, שבמהלך שעות הערות והפיכחות של חיינו נראית תמיד מחוץ להישג יד.

בסופה של שנה מופלאה, עזר לי האיכתיולוג להעביר את חפציי אל פורד מוסטנג רעועה. עמדתי לעזוב כדי להשלים עבודת דוקטורט במדינה אחרת. אף על פי שהנחנו שהתקופה שלנו יחד הסתיימה, במהלך חופשת החורף של שנת הדוקטורט הראשונה שלי, חזרתי ללוס יאנוס כחלק מצוות הסטודנטים והחוקרים המורחב שלו. היופי המרהיב והחום המחניק לא השתנו, אבל הלוגיסטיקה של המבצע הותירה לנו זמן מועט בלבד לנחמה, והזדמנויות מעטות אף יותר לפרטיות. מאסתי במגבלות שהטלנו על עצמנו מפאת הצניעות. החמיצות שלי הרגיזה אותו. ואף על פי כן היו רגעים שהאפילו על המתיחות הנלווית לחיים בקבוצה.

באחת התחנות שלנו הגענו לאזור רחב ובו שורה של ערוצי מים צרים שבקרקעיתם חלוקי אבן חשופים. לקחנו את הציוד שלנו והתפזרנו לקבוצות של שניים או ארבעה כדי לתקוף את הערוצים העקלקלים ולאלץ את הדגים המתחבאים בין הסלעים והחריצים לשחות אל תוך הרשתות שלנו. כשנשארתי לבד לרגע, מצאתי את עצמי במקום שבו הערוץ חצב מעין כיס בעומק מטר או שניים מתחת לאבנים. בזרם המים המהיר המתינו שִריָניים וחיכו בגומחות חשוכות לרדת הלילה. חבשתי שנורקל ומסכה, צללתי בלי לפשוט את בגדיי ונאחזתי באבן גדולה על הקרקעית כדי לייצב את עצמי. הנהר מתח את גופי בעודי אוחז בסלע ומביט מעלה אל הדגים המוצלים. היו שם כחמישה או שישה דגים, כל אחד באורך כעשרים סנטימטר עם שריון שנראה כמו עץ מהגוני. הם הצמידו את בטניהם לצד התחתון של האבנים. כשלא יכולתי עוד לעצור את הנשימה, יצאתי מהמים, נעמדתי על רגליי והתזתי מים מהשנורקל שלי. ראיתי מישהו צופה בי ממרחק, וחוויתי רגע חולף של אושר, כפי שקורה כשאנו חולקים מבט עם אדם אחר.

הקבוצה שלנו חנתה לילה אחד על גדת אפיק נהר מרוחק שהתכסתה כולה בצמחייה. האזור הזה של ריוֹ אָפּוּרֶה התברך בשפע אקזוטי נהדר. שמענו לראשונה את קריאותיו הגרוניות של השאגן האדום. סטודנט להרפטולוגיה (חקר הזוחלים) מפּיאוריה הגיח בריצה מבין השיחים עם לטאה בידו. "מה זה היה?" קרא. "חזירי בר?" ומאוחר יותר, באתר המחקר, כשהסתובבתי במים הבוציים, הרגשתי זרם חד חולף בי. זה היה צלופח חשמלי, אולי אותו אחד שתפסנו לאחר מכן ברשת הדיג שלנו: אורכו קרוב למטר, סנטרו אדום וראשו שטוח ורחב כראש שפמנון. לכדנו 44 מיני דגים נוספים. ביימנו תמונות מצחיקות, הקמנו אוהלים ושתינו רום. באותו לילה קטע את שנתנו שאון פרסות סוסים, שחלפו במחנה בשעטה והרעידו את אוהלינו.

לטאה

לטאה. תצלום: ג'טין נמדאו

הצלופח החשמלי הוא קרוב משפחה גדול ממדים של דגי הסכין, הנקראים על שם צורתם ומשתמשים בזרם חשמלי כדי להתמצא במים עכורים. החשמל הוא שפת העצבים והשרירים, ובשעה שדגי הסכין רותמים אותו למיפוי מקומות חשוכים, בני דודם הגדולים משתמשים בו גם לציד ולהפחדה. הכוח החשמלי המיוצר על-ידי תפוצתם הלא אחידה של יוני מלח ברחבי נוירון, הוא לרוב פחות מעשירית וולט. הצלופח החשמלי לעומת זאת מסוגל להפיק 600 וולט, די כוח להפעיל, לרגע קצר, מספר מכשירי חשמל גדולים, ודי והותר כוח להסתער על נתיבי הכאב שלנו. הכאב הזה, כפי הנראה, הוא לקות קדומה. אם ניטוש לרגע את הענף הקטן שלנו באילן היוחסין ונעבור לפרימטים אחרים, או למכרסמים, ליונקים – ואף ללטאות, לציפורים או לצפרדעים – נגלה את אותם נתיבים נוירו-אנטומיים. אם נתרחק אף יותר, מעבר לצלופח החשמלי, מעבר למלפפון הים וכוכב הים הצנועים, נגיע לחרקים. כאן כבר קשה יותר לעקוב אחרי שובל הכאב, ובכל זאת אנו מוצאים גם פה חוויה דמוית כאב. זבובי הפירות – הפועלים השחורים של הגנטיקה – לומדים להימנע משוקים חשמליים עדינים שהם מקשרים לריחות שרירותיים. מתברר שאם למדת להסב כאב ליצור אחד, כאילו למדת להסב כאב לכל היצורים גם יחד. זוהי החסכנות היעילה של מורשתנו המשותפת.

וכמה עתיקה היא הנחמה שבמגע? האנתרופולוג רובין דנבּאר (Dunbar) מאוניברסיטת אוקספורד ציין כי פיתוח של שיטות סירוק ומגע הוא עניין נפוץ בקרב פרימטים מהעולם הישן – השימפנזים, הגורילות, הבבון והמקוק. יש קבוצות של בבונים זנובים המקדישות עשרים אחוז מן היום לסירוק. מסתמן שהשימוש במגע לחיזוק קשרים חברתיים הוא תופעה בת כשלושים מיליון שנה. קופים שאגנים, כמו פרימטים אחרים ביבשת אמריקה, הסתעפו מהענף שלנו באילו היוחסין כמעט 20 מיליון שנה לפני הפיתוח החדשני הזה, ונדמה שהם אינם מודעים להנאה שבאינטימיות בלתי מינית.

קופים, מגע, טיפול

מגע בין קופי גנון: טיפוח ואינטימיות. תצלום: אריק קילבי

אך בעוד ששאגנים אינם מפיקים אושר מחיבוק, מינים דרום אמריקניים אחרים נוגעים בלי הפסקה. זוגות של קופי טיטי, למשל, מצטופפים ללא הרף, מסרקים זה את זה, קושרים זה את זנבו של זה בצמות. הנטייה הזאת למגע חוזרת שוב ושוב אצל מיני יונקים שבהם פרטים נקשרים זה לזה. חוקרים חושבים שהברירה הטבעית שינתה את תכליתם של מנגנוני ההורות. לדוגמה, לידה והנקה גורמות להפרשת אוקסיטוצין בגופה של האם, וההורמון הזה מעודד היקשרות לתינוק. אוקסיטוצין מעודד גם היקשרות זוגית בקרב נברני ערבה, מין של מכרסם משפחתי במערב התיכון של ארצות הברית. הוא משתחרר גם בעקבות אורגזמה, או בעקבות הליטוף המקרב בני זוג, או חברי קבוצה, זה לזה. ואוקסיטוצין הוא רק אחד מבין מספר נוירו-מודולטורים המעורבים בתהליך ההורות ומשפיעים רבות על חיינו המיניים והחברתיים.

התופעה הזאת אינה ייחודית ליונקים. גם ציפורים דואגות לגוזליהן, ובמקרים רבים הן מסתדרות בזוגות. אך אף שהן מנקות את נוצותיהן והומות זו אל זו, הן אינן יולדות ואינן מיניקות. כיצד מוחן אומר להן את מי לאהוב? האם התקשרות של בעלי כנף נוצרה יש מאין, או שמא ישנם מנגנונים עמוקים יותר, עתיקים יותר שיוצרים סוגים שונים של אינטימיות? מאין בא המגע אשר מביע חיבה? אולי הוא הופיע לפני 350 מיליון שנה, כשבעלי החוליות למדו לראשונה להזדיין.

ייתכן שאנו חבים את יכולת האינטימיות הגופנית שלנו לאוויר שאנו נושמים ולמים שהותרנו מאחור. כעת היא חבוקה בין שמונה גפינו השלובות

הפריה פנימית היא מאפיין המגדיר את קבוצת בעלי החוליות היבשתיים הנקראים "בעלי שפיר עוברי" – זוחלים, יונקים וציפורים. מאמר מ-2011 מתאר את תכונותיהם של נוירונים רגישים לליטוף, שסומנו אצל עכברים מהונדסים גנטית כך שהם ידלקו ויהיה ניתן לספור אותם בקלות. החוקרים ציינו שהנוירונים האלה נמצאים בשפע באזור של חוט השדרה שמעצבב את איברי המין. מכיוון שקצוות החישה של הנוירונים באזורים ארוגניים דומים לקולטני הליטוף, ושתפקידם דומה כל כך – לתרגם מגע רך לניצוץ של אושר – סביר שהמגע המענג נולד מתוך סערת המשגל.

יש עוד עניין אחד שדורש הבהרה בהקשר זה. נחזור אחורה באילן היוחסין ונשווה אותנו לא לבעלי שפיר עוברי אחרים, אלא לצפרדעים ולטריטונים. הדו-חיים האלה הסתעפו מהשושלת שלנו לפני שההפריה הפנימית הופיעה. אבל כמו בני דודינו הקרובים יותר, גם הם נאחזים זה בזה בשעת הזיווג: הזכר מטפס על הנקבה ונאחז בה ברגליו, ויחד הם מתאמים את שחרור תאי הזרע והביציות. הצורך הזה, להניח את התאים הזוויגיים שלנו אלה לצד אלה, חיוני לכל בעלי החוליות היבשתיים, לכל היצורים בעלי ארבע הרגליים שאינם יכולים עוד לשדר את תשוקותיהם במימי האוקיינוסים והנחלים. ייתכן שאנו חבים את יכולת האינטימיות הגופנית שלנו לאוויר שאנו נושמים ולמים שהותרנו מאחור. כעת היא חבוקה בין שמונה גפינו השלובות.

תוכי ים, Puffin

שיחה בין שניים: תוכי ים (Puffins), אירלנד. תצלום: ויננד ון פורטפליט.

איכשהו הצלחנו להישאר יחד אף שאלפי קילומטרים הפרידו בינינו. במהלך שנים נפגשנו בכנסים, במחקרי שטח ובחופשות, למשך ימים אחדים או שבועות אחדים ככל שיכולנו להרשות לעצמנו. הזמן שבילינו יחד היה מרוכז וסוער. בפומבי צייתנו לכללי הצניעות ורק חיפשנו תירוצים שקטים לחכך ברכיים, או לאחוז ידיים רגע לאחר שהאורות כבים באולם, ולפני שהעיניים מסתגלות. לקראת סוף שמונה השנים שבילינו כך נעשינו מתירנים יותר, וסיפרנו זה לזה בפרטיות על הקשרים החולפים שהיו לנו עם אחרים, כמו שני קושרים הפועלים יחד נגד המוסכמות הרודניות הזעירות של החברה.

אני השלמתי את לימודי הדוקטורט ומשרות פוסט-דוק אחדות. הוא החליף את משרתו האקדמית בתפקיד רשמי בוושינגטון. אחר כך התקבלתי אני למשרה אקדמית, והוא יצא לפנסיה מוקדמת כדי לעבור איתי לעיירת קולג' מוריקה שיש בה אחוזי לחות גבוהים ושפע שבילי אופניים. קנינו בית וגיבשנו לנו שגרות. שנתנו הייתה כוריאוגרפיה בעירום: תחילה פנים אל פנים, ואז בכפיות, ואז הפוך, ולבסוף גב אל גב עד הבוקר. אך הבדלי המזג שלנו, שעמם התמודדנו בקלות במהלך שהות של ימים או שבועות ספורים יחדיו, הפכו לנטל כבד במגורים המשותפים. אחרי ריב היינו ישנים לבושים. הסקס שלנו, שנמדד כנגד אמת המידה הבלתי אפשרית של עברנו המוטרף, נראה פושר ודל. באביב, בזמן שהוא רדף אחרי דגים בהרי אוזרק, לקחתי לי מאהב.

יער, עצים

ביער. תצלום: נטלי ת'ורנלי

בקיץ כבר נמלטתי ליערות הערפל ההרריים של קנדה למחקר שטח משלי. שם איבדתי את עצמי בצפצופים המסתוריים שקלטתי במכשיר הרדיו שלי בעודי מחפש אחר עכברים מזמרים החבויים בערפל ובעשבים הצפופים של שדה בור. היה קר ולח כל הזמן, ובבית שחלקתי עם שומרי הפארק לא היו הסקה או חשמל. במצוקתי, שתיתי רום ועישנתי עלי טבק גדולים שהציע לי איש שלחם במשך שש שנים לצד המורדים בניקרגואה. בבדידותי, גיליתי שמוחי נודד אל פנטזיות, אפופות אור רך, של אינטימיות נינוחה: בוקר יום ראשון בערסל, עם עיתון, ערב עם כוס יין ואמבטיה חמה.

אנחנו יצורים חברתיים, ובמידה רבה אנו מגדירים את עצמנו על-ידי האנשים שאנו נוגעים בהם ומרשים להם לגעת בנו

הצורך שלנו באינטימיות נובע באופן טבעי ממורשתנו הפרימטית. פסיכולוגים חברתיים, שבמובן מסוים אינם אלא פרימטולוגים המתמחים בבני אדם, מתעדים את חשיבותו של המגע לבני מיננו. הם גילו, למשל, שכאשר אנשי מכירות נוגעים בלקוחותיהם, הלקוחות מדרגים אותם גבוה יותר. אנחנו נותנים טיפים גבוהים יותר למלצרים שנוגעים, ויש סיכוי גבוה יותר שנחזיר מטבע שנשכח בתא טלפון אם המתקשר הקודם נגע בנו לפני שעזב את התא. ומובן שאנו בררנים מאוד בכל הקשור לזהות האנשים שנוגעים בנו ולמקומות שבהם הם נוגעים בנו. נדמה שרובנו מפתחים נאמנות לספרים המטפלים בשיערנו, ולא רק במערב. אצל הקוּנג סאן, ציידים-לקטים מדרום אפריקה ונמיביה, נשים יוצרות קליקות של ספּריות המגדירות את מעמדן החברתי ומשמרות אותו. אצל סטודנטיות ומתבגרות, מכשירי גילוח חשמליים ומכשירי בייבי ליס ממלאים תפקיד דומה. אף שבתרבויות רבות העברנו את תפקיד הספר לבעלי מקצוע, לעתים קרובות אנו רוחשים להם נאמנות שאיננו חשים כלפי נותני שירות אחרים. אני לעולם לא אגביל את עצמי למסעדה אחת, או אקנה בגדים רק מזבן אחד. אנחנו יצורים חברתיים, ובמידה רבה אנו מגדירים את עצמנו על-ידי האנשים שאנו נוגעים בהם ומרשים להם לגעת בנו.

מגע חוזר ונשנה מעורר בנו תחושות של נוחות ואמון. כל נגיעה היא דחיפה קטנה לעבר אינטימיות, וכאשר אנו נענים למגע אנו הופכים למעשה למשתפי פעולה. חוקרים מתחום מדעי החברה בוחנים מגע בהקשרים רומנטיים, וממצאיהם לא יפתיעו אתכם. בתחילת שלב החיזור, גברים נוטים ליזום מגע יותר מנשים. מדיווחיהם של נשאלים עולה כי תדירות הליטוף גוברת בתקופת האירוסין המשכרת. אחרי הנישואים, תדירות נגיעות החיבה של הגברים יורדת: נשים ממשיכות ליזום מגע, אבל הגברים נענים לו פחות. אנו מביעים עניין ומשדרים ביטחון בקשר באמצעות נוירונים המכווננים אל מגע של חיבה, קרי נוגעים כשבן הזוג מרגיש פגיע ולא בטוח, נסוגים כשאנו זקוקים לאוטונומיה, ומוצאים דרכים ייחודיות משלנו להביע רכות ונינוחות. נדמה כי רובנו מבינים את הסימנים המוצפנים של האינטימיות גם ללא הדרכה.

זוג, נגיעה, כף יד, פנים

נגיעה. תצלום: קריסטל שו

מגע הוא איתות, ולא רק בין חברים או מאהבים, אלא גם בינינו לבין כל מי שסביבנו

מגע הוא איתות, ולא רק בין חברים או מאהבים, אלא גם בינינו לבין כל מי שסביבנו. אופי המגע שאנו חולקים זה עם זה בפרטיות שונה מאוד מאופי המגע שאנו חולקים זה עם זה בפומבי, ומובן שגם זהות האנשים שעמם אנו חולקים מגע שונה מאוד בהקשרים הללו. במחקר מ-1983, הפסיכולוגים פרנק ויליס (Willis) וכריסטין רינְק (Rinck) מאוניברסיטת מיזורי ביקשו מסטודנטים לתואר ראשון לתעד את כל המקרים שבהם אדם אחר נגע בהם, או שהם נגעו באדם אחר. 779 מתוך 1,498 מופעי מגע היו אישיים – שפתיים בפנים, יד בירך, איבר מין באיבר מין – ורובם התרחשו במקומות פרטיים, בבתים או במכוניות. סביר להניח שמסיבות דומות אנו מתביישים בבגידות שלנו, או לפחות מסתייגים מלדבר עליהן. זאת הסיבה שמאהב זוכה לחשאיות: מגע שוזר אותנו בתוך רשת חברתית. אנו בוחרים אילו מגעים לחשוף ובפני מי, והבחירות הללו מגדירות אותנו מול הקהילה.

במפות המגע והתנועה המוחיות של פנפילד יש היעדר בולט – הכאב והחום נותרו חסרי בית, נעדרי מקום ייחודי שמתוכו יוכלו לפרוץ אל תודעתנו. שיטות מחקר עכשוויות מלמדות כי מגע רגשי שוכן באי חבוי בקליפת המוח ששמו אינסוּלה: אם תגרו את האינסולה באמצעות אלקטרודה, תעוררו תחושות של כאב או חום, וגם ליטוף בזרוע מדליק אותה. אפילו אם בחור ימצא את עצמו שרוע על בטנו בתוך מכונת MRI רועשת וקרה בבית חולים אוניברסיטאי, האינסולה שלו תידלק אם החברה שלו תשפשף את איבר מינו.

תחושות גופניות מצטברות כפי הנראה בחלקה האחורי של האינסולה ואז נעות אל האינסולה הקדמית, שם הן מתערבבות עם מידע העוסק במצבים גופניים – רעב, ליבידו, ערוּת – ועם תחושות מהעולם החיצוני שסוננו על-ידי מרכזי הרגש. פגיעות באינסולה, כתוצאה משבץ או חבלה, גורמות לנו ליקויים יוצאי דופן.

חיבוק, מגע

חיבוק, מגע עור לעור. תצלום: אריק לוקטרו

אנשים הסובלים מאסומטוגנוזיה אינם מודעים לגופם. הם עלולים שלא לזהות את זרועותיהם, או לטעות ולחשוב שזרוע של אדם אחר שייכת להם. אנוסוגנוזיה היא הפרעה קורעת לב, הגורמת לכך שהאדם אינו מכיר בלקותו – למשל, אדם עיוור שחושב שהוא מסוגל לראות. או אדם משותק המאמין שהוא מסוגל לחוש. הפרשנות שלנו לתופעה הזאת אומרת שהאינסולה הקדמית אחראית לתחושת היותנו בתוך גופנו, בתוך עורנו, בתוך רצף החוויות המאיר את חיינו. וכאשר היא נפגעת הזרם הזה נעשה עכור וגורם לכך שהידע הוודאי ביותר שלנו – הבעלות שלנו על גופנו, שלמות תחושותינו – הופך לרעוע ושברירי.

האינסולה אינה פעילה אך ורק בשעת ליטוף, אלא גם כאשר אנו חושבים על ליטוף. ולא רק שהיא פעילה בזמן שאנו חווים כאב וחושבים עליו, אלא גם כאשר אנו מבחינים בכאבו של הזולת. זהו המקום שבו הגוף כואב. ייתכן שאפשר להאשים את האינסולה בחורבן שאובדן של אהבה ממיט עלינו, על שתייה מופרזת באמבט מלא בדמעות לוהטות ובשתן, או על בדל הסיגריה המושחר הצף על פני המים. אולי אפשר להאשים אותה בכך שהחיים עלולים לפעום בכאב כמו עצם חבולה. ברגעי הבערה האלה, תפישת הזמן שלנו מתרחבת. ייתכן שפעילותה של האינסולה היא הסיבה לכך שאנו זוכרים, גם עשור לאחר מכן, את מיקומם של שני אנשים בחדר (אחד מהם ישב) בזמן שיחה מתוחה; שתיקה; כמה מילים שהפכו את המתח להשלמה עם המצב. ייתכן שפעילות האינסולה היא הסיבה שבגללה זיכרוננו מדלג לאחר מכן ימים רבים קדימה, אל חומו העוקצני של חיבוק חסר מנוחה בשעת ריקוד מגושם, כשווילי נלסון מבקש ברקע לא להישכח; ואז חודשים קדימה אל רכיבת אופניים תחת עצי אלון מכוסים טל וטחב; ומשם לנחל רדוד, רדוף דגי תנין; אל ערב של שכרות, בבר אפל: כך הופך הזיכרון לסרט מרצד, רצוף תמונות מקריות, המציג את סיפורה של תשוקה בדעיכה. אולי האינסולה היא העורכת הלא רשמית של הנפש, והיא אוספת שרידי זיכרון בשעה שהמסירוּת לבן הזוג מתחלפת בנוסטלגיה. כן, אולי.

לא מזמן, בנסיעה לוושינגטון די.סי., עצרתי בגלריה הלאומית לאמנות כדי לראות את "פאני" של צ'אק קלוז (Close, 1985), ציור גדול ובו מוצגים פניה הקמוטים להפליא של אישה מבוגרת, ובגרונה פעור חור מניתוח פיום קנה. הדיוקן הזה הוא שיעור ברכות, ומורכב כולו מטביעות אצבע, עדינות ותקיפות. הוא כמעט יותר פסל מציור. בהמשך הרחוב, בסמית'סוניאן, הבטתי בילדים מניחים ידיים על העתקים של יצירות אמנות עתיקות: טביעות כף יד אדומות שנמצאות בהר בּוֹראדייל באוסטרליה; צלליות של ידיים שהותירו ענני פיגמנט אדום שהופרחו במערות בצרפת, בורנאו וארגנטינה. הילדים הושיטו את ידיהם בעליזות עשרות אלפי שנים לאחור.

נעדרו משם הטביעות שנמצאו במערות אל קסטיו בספרד – עתיקות כל כך שאנתרופולוגים מתלבטים אם הן שייכות לנו או לבני דודינו הניאנדרתלים. לא רחוק משם, באותו מוזיאון, מרצה עצר כדי לתאר בפני הקבוצה שלו את טביעות הרגליים של ההומינידים המוקדמים. הוא היה יכול לומר להם שדיסציפלינה שלמה, איכנולוגיה (Ichnology), מנסה לפענח את עקבות המגע במאובנים: לפני שעלינו אל היבשה, דגי ריאות צעדו על חופי נובה סקוטיה; לפני שהיינו אנושיים לחלוטין, אם וילדהּ צעדו זקופים דרך שכבה של אפר; לפני הסרט הראשון שצולם בצבע, המפרי בוגרט שיקע את ידיו במלט הלח מחוץ לתיאטרון הסיני של גראומן. כמו פולדס שמצא שברי חרס, אנו מרותקים לתיעוד של מגע.

מערת הידיים, ציורי מערות, ארגנטינה

קיר ב"מערת הידיים" בדרום ארגנטינה, עם טביעות ידיים מלפני 9000 עד 13000 שנה. תצלום: מריאנו, ויקיפדיה

אני מודה שעדיין יש ברשותי חולצה של הגבר שכתבתי עליו. היא מסתתרת בין כל מיני חולצות בלויות מעברי. הוא שלח לי אותה בדואר כשהלכתי ללימודי הדוקטורט. הריח שלו דבק בה שנים

האנתרופולוגי ג'יימס פרייזר (Frazer) היה מתאר את ההתפעמות שלנו ממגע כמעין קסם הנובע מסימפתיה. הוא זיהה סוג של חשיבה "קסומה" שלפיה תכונות עוברות דרך מגע כמו מחלה. בספרו, The Golden Bough (משנת 1922), כותב פרייזר: "אצל הסלאבים הדרומיים, נערה תאסוף אדמה ובה טביעת רגל של הגבר שהיא אוהבת, ותשים אותה בעציץ. ואז היא תשתול בה ציפורני חתול, הנחשב לפרח שאינו קמל. וכפי שפרחיו הזהובים גדלים ומלבלבים ואינם קמלים, כל אהבתו של הגבר אליה תגדל ותלבלב ולעולם, לעולם לא תקמול". קל לפטור בביטול חשיבה קסומה שכזו, לומר שאלה הבלים פרובינציאליים. אני מעדיף לחשוב שזהו חלק פעוט ממורשת בת 400 מיליון שנה. אני מודה שעדיין יש ברשותי חולצה של הגבר שכתבתי עליו. היא מסתתרת בין כל מיני חולצות בלויות מעברי. הוא שלח לי אותה בדואר כשהלכתי ללימודי הדוקטורט. הריח שלו דבק בה שנים.

בקיץ שבה התפרק הקשר שלנו, העברתי ערבים של חוסר מעש בפנמה בתרגום שירים אחדים של פבלו נרודה, ובכך קיוויתי לשפר את הספרדית שלי ובה בעת לתת מפלט לסערת הרגשות שהתחוללה בתוכי. למדתי ש-un relámpago הוא חזיז ברק. ושכמו ויטמן, נרודה כותב לעתים קרובות על מים, על אור ועל מגע. ויטמן שר על נהרות של כאב אצור, על גלים טובי לב שנגללים זה על גבי זה. "אנו שני דגים, שטים יחד בים... אנו ימים מתמזגים" (בתרגום שמעון הלקין). נרודה מדבר "על מים, על חלומות, על אמת עירומה". הוא תוהה אם צפרדעים רוטנות בתלונה על התנהגות דו-חיה בלתי הולמת, או אם הפר מבקש את הסכמתו של השור לפני שהוא מופיע בפומבי עם הפרה. או שואל ביראת כבוד איך המים חודרים לכוכבים, ועל איזה שיר חוזר הגשם. הוא משתומם על בורותנו.

והוא צודק, כמובן. ההבנה שלנו מקוטעת ובדויה, סיפור שהורכב מרסיסים צבעוניים הלוכדים את האור באורח שנועם לנו – כמו מובייל מפיסות זכוכית מהחוף, שמנגינתו העדינה חמקמקה, ובה בעת מוכרת. נרודה כותב שנזכה לתשובות רק בשכחה, כשהרוח תלחש אמיתות אל החלל שבו נמצאו בעבר אוזנינו. ואף שתשובות אין, שאלותיו מרהיבות.

 

סטיבן מ' פֶלְפְּס (Phelps) הוא מרצה בחוג לביולוגיה אינטגרטיבית באוניברסיטת טקסס. המעבדה שלו משתמשת במודלים חישוביים ובניתוח מולקולרי של התבטאות גנים כדי לחקור התנהגות, אבולוציה וקוגניציה של בעלי חיים. הוא מתגורר באוסטין.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: עור חשוף. תצלום: יאנה סאבת שולץ, unsplash.com

Photo by Jana Sabeth Schultz on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן פלפס, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על נגועים במגע

      06
      מושיעה נוספת

      בחיי, עד שלא קראתי את התגובה הזו לא חשבתי אם בתמונה מראים אישה או גבר, אחד, אחת, שניים או מה בכלל. ברגע הראשון ראיתי שפתיים ונשיקה. כנראה שהל בראש, לא? תמונה מצוינת, בכל אופן.

      07
      ד.

      מעניין איזה תהליך במוח של "מישהו" הוביל להגדרת קפלי עור שמנמנים כ"גוף נשי".

      האם ייתכן שיש בבסיס התהליךהמוחי הזה אג'נדה כל כך החלטית עד שקפלי העור המתנוססים מעל מאמר המשולב בתיאורים הומו-אירוטיים יכולים להתפרש כ"החפצת נשים"?

      אכן מכונה מופלאה היא המוח.

10
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

באמת סלט של דעות/אמירות/תצפיות מבוססות או לא - ללא כיוון או מסקנה. זה מאמר שמזכיר את סרטיו של פליני - תחושות ותו לא. תמונות יפות אינן תחליף למאמר מובנה עם התחלה אמצע וסוף, שמביא מסקנה מבוססת כלשהי.