כשערכם של החיים יורד והברוטליות חוגגת, דווקא אז יש חשיבות מיוחדת לעידון, לעדינות, לטקט, לכבוד הרך לזולת
X זמן קריאה משוער: 21 דקות
״בכל הקשור לחינוך הילדים״, כתבה נטליה גינצבורג בשנת 1960, ״אני חושבת שיש ללמד אותם לא את המידות הקטנות אלא את המעלות הגדולות״. לא את החסכנות, הזהירות, הערמומיות או התשוקה להצלחה, אלא את הנדיבות, האומץ, הכנות והתשוקה להיות ולדעת; ״לא טקט [דיפלומטיות] אלא אהבה לאחר, והתאפקות״. המאמר הזה ״המידות הקטנות״, העניק את הכותרת לאסופת המאמרים של גינצבורג שראתה אור ב-1962, ואשר נפתחה ברשימה הקודרת ״חורף באברוצי״, העוסקת בשנות המלחמה הראשונות, שאותן בילתה בכפר, הרחק מרומא, לפני שבעלה עונה למוות על ידי הפשיסטים.
טקט אכן נחשב לעתים תכופות למותרות באינטראקציות חברתיות, משהו עודף; ראוי להערכה, אבל לא הכרחי, כפי זהו סוג של תשומת לב לפרטי פרטים של מצב ותחושות של אדם אחר
חוכמתה של גינצבורג משכנעת ונוגעת ללב, אבל יש משהו במתווה המאמר שלה שמסקרן אותי: העובדה שהיא כוללת את הטקט בין המידות הקטנות, ומיד לאחר מכן היא מפגינה באורח בלתי מודע לחלוטין את אותה מעלה, בצורתה האותנטית לחלוטין. טקט אכן נחשב לעתים תכופות למותרות באינטראקציות חברתיות, משהו עודף; ראוי להערכה, אבל לא הכרחי, כפי שהפילוסוף דוד הד ציין במאמרו משנת 1995. זהו סוג של תשומת לב לפרטי פרטים של מצב ותחושות של אדם אחר, כמו במקרה שבו המלכה ויקטוריה לגמה את מי הוורדים מן הקערית שנועדה לניקוי האצבעות, רק כדי שפול קרוגר, הנשיא האפריקנר של דרום אפריקה, ירגיש בנוח לאחר שטעה ולגם מן הקערית בעצמו; או כמו האדם שממהר להתנצל ״סליחה, אדוני״, אחרי שפתח בטעות את דלת בית השימוש והפר את פרטיותה של גברת. הרגישות הגדולה שמופגנת באמצעות טקט מעידה על תשומת לב רבה מן הדרוש לניואנסים, במקום למה שנתבע על ידי המידות המוסריות, המקובלות במגוון רחב של תרבויות, בשל הקשרן לנושאים וזכויות אנושיים יסודיים.
בראשית שנות השישים, כך ציינה גינצבורג, התשוקה לזכות באישור מחודש מול הסמכותניות של דור המלחמה, נבלמה על ידי החשש מלעג, ולכן הוסתרה ״מאחורי זהירות וערמומיות״. על אף הדגש על התנהגות מאופקת, גינצבורג פורשת את דעותיה בנוגע לגידול ילדים במילים נוקבות – אולי משום שהיא מבינה כי החינוך הוא המקום שבו ניתן להתחיל להניח את היסודות לעולם אחר. היא מדברת על חינוך כעל ״אקלים מסוים, שבו רגשות, אינסטינקטים ומחשבות יכולים לפרוח״, והיא מזהירה מפני ידידות קרובה מדי עם ילדינו, ״כדי שאלה יוכלו להתפתח בנפרד מאיתנו״. במילים אחרות, הגבלת הנוכחות והרגשות שלנו, נובעת מרצון להעניק לאחר מרחב שבו הוא יוכל לשגשג. זהו תרגיל בהסחת תשומת הלב ובעדינות. או במילה אחת: טקט.
כשהמחשבה מסרבת לתפוש את ההיקף העצום של המוות, האפשרות לכבד רגישות לאינדיבידואליות האנושית נראית כל כך רחוקה. אולם בדיוק הסכנה שייעלם אל תהום הנשייה – היא שתובעת את התמיכה המוצהרת בטקט
כשבוחנים את המאה האחרונה, נראה כי הרגעים ההיסטוריים שבהם הטקט מפציע כאידיאל באופק החברתיות, היו זמנים שבהם ערכם של החיים צנח. כאשר על האנושות איימו מלחמה, אידיאולוגיות זדוניות או אלימות בעקבות מרחץ דמים שלאחר מהפכות. כשהמחשבה מסרבת לתפוש את ההיקף העצום של המוות, האפשרות לכבד רגישות לאינדיבידואליות האנושית נראית כל כך רחוקה, כמעט כמו פנטזיה אסקפיסטית. אולם בדיוק הריחוק הזה – הסכנה שייעלם אל תהום הנשייה – היא שתובעת את התמיכה המוצהרת בטקט.
הטקט מוזכר בעיקר בכתביהם של אינטלקטואלים שהגו בחיים המוסריים במהלך מלחמת העולם השנייה ובעקבותיה. רולאן בארת, למשל, בחר בנושא החיים עם אחרים בקורס שלימד ב-Collège de France בשנים 1976-77. כותרת הקורס שלו, Comment vivre ensemble (איך לחיות ביחד) משדרת תחושה של תהייה – כאילו החיים ביחד הם משימה כמעט בלתי אפשרית בעידן שחזה בפשיטת רגל מוסרית. בארת, שלא חש בנוח לייצג סמכות מוסדית, ציין כי בלתי אפשרי ללמד אנשים כיצד לחיות, וכי ניתן לעשות זאת רק במסגרת חיפוש משותף. לכן הוא הזמין את תלמידיו לעזור לו לפתח אוצר מילים של מרחק, טקט והקשבה לאחרים, לא באמצעות שיטה סדורה אלא באמצעות צעידה במסלולים מפותלים בתוך התרבות.
עבור בארת, הניטרליות היא סירוב לקחת חלק במערכות חברתיות דכאניות; ציפייה לאוטופיה. העידון המזוקק, אמור היה להיות דוגמה לניטרליות
טקסט, או délicatesse [עדינות, עידון] היה אובססיה נושנה של בארת, עוד מראשית הקריירה שלו, בעולם המקוטב של שנות הארבעים. בתקופה ההיא, כפי שההיסטוריון טוני ג׳דט (Judt) כתב בשנת 1992, שבהן חוויות, בחירות, האנושות עצמה, היו ״מחולקים... לקטגוריות בינאריות: טוב ורע, חיובי ושלילי, חברים ואויבים״. האווירה החשדנית בצרפת בימי המלחמה הקרה, כשהימין וגם השמאל היו בעיניו בארת מפוקפקים באותה מידה, תבעה הימנעות ממחויבות פוליטית, כפי שטען באותם ימים ז׳אן פול סארטר, ובמקומה סוג מסוים מאוד של ניטרליות – הקשה להגדרה, משום שהוא אינו כולל היעדר אכפתיות או דאגה, אלא הוא נובע מרצון עז לשמר את שלמות החיים עצמם, באמצעות שונות אנושית אינסופית. עבור בארת, הניטרליות היא סירוב לקחת חלק במערכות חברתיות דכאניות; ציפייה לאוטופיה. העידון המזוקק, אמור היה להיות דוגמה לניטרליות.
ההתמקדות של בארת בטקט הייתה דרך לתבוע מחדש את רעיון האינדיבידואליות האנושית – דרכו להיות נוכח במאבק של תקופתו, כפי שהוא ניסח זאת, ואשר תלמידתו ז׳וליה קריסטבה תיארה כ״עדינות מרדנית״. הזלזול העצום בשלמותם של החיים האנושיים ניכר בבירור בשנים ההן במצעדיהם של לובשי החולצות החומות; בתמונות של חיילים מתים בשדות הקרב, וגם, יש להוסיף, במשטור חיי היומיום מאחורי מסך הברזל, בחברות טוטליטריות שהאוכלוסיות שלהן חיו תחת מעקב ושליטה. הנחישות הגדולה ביותר של בארת בנוגע לטקט באה לידי ביטוי בהתעקשות שלו לשים לב לניואנסים. הקורס שלו, כך הוא הסביר, היה פרויקט מוסרי: חיים קשובים לניואנסים.
איש העסקים, המנהל והרופא הנאצי חלקו את המנהג המנטלי לבקר: הם העריכו באורח מקצועי את התאמתם של בני אדם, וחילקו אותם לחברים ואויבים, שייכים ואאוטסיידרים, משתפי פעולה או קורבנות
האבחנה שלו, כי השיח המוסרי איבד את יוקרתו, הייתה מוכרת לקוראי Minima Moralia, ספרו של תיאודור אדורנו, שנכתב ב-1951, במהלך גלותו בארצות הברית, ואשר הכותרת שלו מרמזת ל-Magna Moralia של אריסטו, ״המדע המלנכולי״ שעסק בהוראת החיים הטובים. על פי אדורנו, איש העסקים, המנהל והרופא הנאצי חלקו את המנהג המנטלי לבקר: הם העריכו באורח מקצועי את התאמתם של בני אדם, וחילקו אותם לחברים ואויבים, שייכים ואאוטסיידרים, משתפי פעולה או קורבנות:
״המבט המקובע, הבוחן, המהפנט והמהופנט, אשר משותף לכל מנהיגי הזוועה, מחקה את המבט המעריך של המנהל... השלב האחרון בבדיקה רפואית הוא להחליט בין היכולת לעבוד לסילוק״.
כשכולם נשפטים על פי אותן אמות מידה, במקום כמטרות, הוא מוסיף, היכולת לראות בני אדם כמי שהם מצטמצמת.
אם המרחק ההיסטורי שלנו ממחנות ההשמדה הנאציים גורם למחשבות הבלתי מתפשרות של אדורנו להיראות נסיבתיות בלבד, האבחנות שלו בנוגע לחיים תחת הקפיטליזם בארה״ב נשמעות מוכרות. הודות לריחוק הביקורתי המתאפשר לזר בגלות, אדורנו ראה חברה ״מוכתמת בעיקרון הכלכלי״, שבה מערכת היחסים הקרובה עם הסחורות הורחבה גם לבני האדם, שהפכו לגשמיים ובני חליפין. ״עקרון הזמינות התמידית של בני האדם מצמצם את הריטואלים המורכבים של האינטראקציות האנושיות לאמונה כי הדרך הישירה ביותר להגיע אל אדם אחר היא בקו ישר״.
יתכן כי רלוונטי יותר לימינו הניתוח שלו הנוגע למי שכלולים לעומת מי שמודרים, אותם פועלים שנתפשים כניתנים להחלפה, נשכרים ומפוטרים על פי עליות וירידות מחזוריות בכלכלה. אגב, ב״איך לחיות ביחד״, בארת מזהה סוג דומה של בני אדם: ״הנדחה המשולב״ (או ״הספוג״, בשל יכולתו לספוג זעזועים כלכליים, וגם בשל הערך הסמלי שלו כשעיר לעזאזל). בעיני המערכת, אנשים אלה אינם נחשבים לסובייקטים, כלומר הם אינם בני אדם שלמים עם חיים שלמים, שיש לתמוך בהם.
אם כך, איך תיראה הקהילה האנושית ואיזו צורה תהיה לחברתיות? כנציגיה האחרונים (והאמביוולנטיים) של הבורגנות האירופית הגוועת, בארת ואדורנו נאחזים בטקט כירושה יקרת ערך ושברירית, שריד צנוע שהם חפצים להציל מהריסות החיים הפגומים. למרבה הפלא, שניהם חושבים על הטקט כעל כיוונון מתחשב של מרחק. אדורנו שואל את מושג ההילה (Aura) מוולטר בנימין, אשר משתמש בו בהקשר לעולם הדומם כמו אובייקטים פולחניים או אפילו הרים, וכותב: ״האינטימיות מנכרת, מפרה את ההילה העדינה עד אין שיעור של האחר, שהיא מצבו כסובייקט״. מכאן נובע כי ״זרות״ של אדם אחר – השוני שלו, מה שאיננו יודעים על אודותיו, חייו, הפנימיות שלו – היא "עוול עילאי", כלומר היא מוחקת אותו כאדם מסוים, בהיגיון קפיטליסטי, כאילו הוא חלק ממלאי של רכוש. את ההתעלמות הזו מן ההבדלים בין בני אדם אחרים, שאינם ניתנים לרדוקציה, ניתן לתקן רק באמצעות הכרה במרחק.
מצד אחד ״מרחק״ מותיר מקום לשונות של האדם האחר, כך שאין מזלזלים או מתעלמים ממנה בשם אוניברסליות אנושית, ומצד שני, הוא משקף פעולות של התרחקות עצמית, כדי לא לכפות את הסובייקטיביות שלנו על אחרים
ב״איך לחיות ביחד״, בארת קורא, באופן דומה, ל״מדע או אולי אמנות של מרחק״. בדומה לסופיסטים, שכמו סנדלרים, הראו לתלמידיהם סוגים שונים של נעליים במקום ללמד אותם כיצד להכין נעליים, בארת בוחר לבנות את המדע, או את האמנות שלו, תוך שימוש בדוגמאות מן הספרים החביבים עליו. הוא מצטט נזירים שחיים ביחד בקהילות קוינוביוניות בהר אתוס, כשגופם ״עטוף במרחק״; את המרקיז דה סאד הליברטיני, ששיבח את רעייתו על שידעה להעריך את ״העידון המופלא״ של בגדיו המלוכלכים כאשר באה לאסוף אותם מן הבסטיליה; קיסר סיני הנזהר שלא להעיר את המאהבת הישנה במיטה המלכותית;זיכרון של ילד קטן המגיש לאמו כתשורה חלוקי נחל; קיפודים המתאמצים למצוא את המרחק הנכון בינם לבין עצמם, כדי להתחמם אבל לא להצטופף מדי.
בהרצאת הפתיחה שלו, בארת התוודה כי הקורס כולו נולד מפנטזיה שהוא קיווה להרחיב על אודותיה ברומן, ואשר מציגה קהילה קטנה – 8-10 בני אדם שמנחה אותם עיקרון ה- délicatesse – ששואפים ל׳שיתוף מרחקים״. המקור הצרפתי נשמע מוזר ממש כמו בתרגום: למה ״מרחקים״ ברבים? מעיון בהערותיו של בארת להרצאה, נראה כי הוא חשב על מניע כפול: מצד אחד ״מרחק״ מותיר מקום לשונות של האדם האחר, כך שאין מזלזלים או מתעלמים ממנה בשם אוניברסליות אנושית, ומצד שני, הוא משקף פעולות של התרחקות עצמית, כדי לא לכפות את הסובייקטיביות שלנו על אחרים: עלינו להיזהר ״שלא להזין מערכת יחסים מדומיינת״. בארת כנראה מניח הדדיות באוטופיה הדומסטית הזו: כולם יוכלו למצוא איזון מושלם בין חברתיות לבדידות.
גינצבורג לא הייתה, אם כך, היחידה שחשבה על החינוך בתקופות של ״ערמומיות״. בארת ואדורנו היו במצבים דומים, הראשון חלק את מחשבותיו על האופן שבו יש לחיות יחדיו עם התלמידים שלו, והאחרון פנה בכתביו אל בני תקופתו. המדריכים לחיים שנכתבו בלית ברירה על ידי בארת ואדורנו הם בעלי זיקה לכללי התנהגות, כלומר לתחום התרבות, החברתיות והנימוסין. ראשית המסורת הזו היא באנשי חצר המלוכה, ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את ״חכמת החיים״ (במקור הספרדי: Oráculo manual y el arte de prudencia) של בלטסר גרסיאן משנת 1647, ספר שהתגלה מחדש על ידי האינטלקטואלים הגרמנים, שחלקם ישבו בגלות, בשנות העשרים והשלושים [של המאה ה-20]. בספרו Verhaltenslehren der Kälte (שראה אור ב-1994 ותורגם לאנגלית כ-Cool Conduct), פרופסור הלמוט לת׳ם (Lethem) מאוניברסיטת רוסטוק שבגרמניה, הראה כיצד גולים אימצו את ספרו של גרסיאן העוסק באסטרטגיות הישרדות בסביבה עוינת: ורנר קראוס כתב מחקר על אודות גרסיאן בעת שישב בכלא; נורברט אליאס, שברח לשוויצריה, צרפת ואנגליה, עבד על מחקרו המקיף הנושא את הכותרת ״תהליך התירבות״ (1939), המתאר איש חצר כדוגמה ל״קיום במרחק״ בחברה החצרונית; אריך אוורבאך, בדרכו מתורכיה לארה״ב, כתב הערות בשולי ספרו של קראוס והדגיש את ערכה של המתינות; והלמוט פלסנר, שעתיד היה להימלט מן הרייך השלישי להולנד, העלה טיעונים בעד חברתיות צוננת, מרחק ומסכות, באורח המזכיר את האיפוק הרגשי של אנשי החצר.
הרעיון כי הטקט עשוי לאפשר משהו בסיסי: לא רק אפשרות של עצמיות אלא גם אפשרות לחברתיות ועיצוב של חברה. אפשרויות כאלה יוכלו להתגשם רק אם ניסוג מעט לאחור, כדי שאחרים יוכלו להיות במלואם, במקום לבצע תפקידים שהוטלו עליהם על ידי מערכת חברתית או כלכלית
מן התמונה הזו עולה החשש עמוק מן הטריוויאליזציה של החיים כבסיס לטקט, כפי שמשתקף במחשבותיהם של בארת ואדורנו. בדומה לגינצבורג, לשני ההוגים הללו לא היה אכפת במיוחד מן הרושם החיצוני. להפך, הם היו מוטרדים מן האופן שבו החיים, על עושרם ועל מופעיהם החד פעמיים, יוכלו לבוא לידי ביטוי. הדבר ניכר גם בכתיבתה של גינצבורג. מסתתרת בה, גם אם לא לגמרי בגלוי, רוח מחשבותיהם וגישותיהם, הרעיון כי הטקט עשוי לאפשר משהו בסיסי: לא רק אפשרות של עצמיות (Personhood) אלא גם אפשרות לחברתיות ועיצוב של חברה. תחושה שאפשרויות כאלה יוכלו להתגשם רק אם ניסוג מעט לאחור, כדי שאחרים יוכלו להיות במלואם, במקום לבצע תפקידים שהוטלו עליהם על ידי מערכת חברתית או כלכלית.
בארת ואדורנו אינם עוסקים מפורשות בכתביו של פלסנר – מן הטוענים המוקדמים בעד דיפלומטיות וטקט – שפיתח תיאוריה שלמה על אודות החוויה האנושית כדי להצדיק את דבריו. העובדה שפלסנר זכה להכרה זעירה יחסית מצד בני תקופתו, קשורה לתזמון. ספרו ״מגבלות הקהילה״ (משנת 1924) נעלם לגמרי בצל ספרו של מטין היידיגר ״הוויה וזמן״ (משנת 1927). למרבה האירוניה, פלסנר הזהיר מפני סכנות קהילה הדם-והאדמה, בעוד היידיגר נאלץ שנים לאחר מכן להתאמץ קשות כדי להציל את המוניטין שלנו מן המעורבות שלו בזמנו עם הנאצים, והחזון הקהילתי המחניק שלו. פלסנר לא זלזל בערכה של קהילה או בקשרים העזים הבלתי נמנעים בין חברי הקהילה, אבל גילה חשדנות כלפי הפוליטיזציה של אידיאולוגיית הקהילה, כמו במקרה גרמניה הנאצית. פלסנר הבחין בין שני סוגים של קהילה – זו המבוססת על קשרי דם (Blutsgemeinschaft) וזו המבוססת על רציונליות (Sachgemeinschaft, כמו קהילת המטרות הרציונאליות של קאנט) – וטען כי השקיפות המלאה הנדרשת בשתי צורות החיים הללו אינה מועילה לחיים אנושיים משגשגים ושלמים. הוא צידד בהתנהגות דיפלומטית צוננת בציבור, וטקט במרחב הפרטי.
פלסנר מדבר על טיפוח ״גישה דמוית ריקוד״, או אימוץ מלא של ״צורות של משחק שבהם בני אדם מתקרבים זה לזה בלי להיפגש״ ואשר בהם בני אדם יוצרים ״מרחק, בלי לפגוע זה בזה בשל שונותם״
פלסנר מדבר על טיפוח ״גישה דמוית ריקוד״, או אימוץ מלא של ״צורות של משחק שבהם בני אדם מתקרבים זה לזה בלי להיפגש״ ואשר בהם בני אדם יוצרים ״מרחק, בלי לפגוע זה בזה בשל שונותם״. הוא מתמקד בטקט כצורת התנהלות ביחסים בינאישיים, ומתאר אותו כיכולת משולשת: להבחין ב״הבדלים שאינם ניתנים לאומדן״; להבין את שפת ההתנהגות והפיזיונומיה חסרת המילים ושאינה ניתנת לתרגום, המדוברת בהתאם ל״סמלים הבלתי נתפשים במלואם של החיים״; ולהגיב ל״רטטים הזעירים ביותר בסביבה״. היכולת הזו חורגת מתחום המוסר: היא אינה עוסקת בטוב או רע, אמת או טעות. התחום הצר הזה נשלט כולו על ידי ערך החסד, או מה שפלסנר מכנה ״ניקיון הטיפוח הרב ביותר האפשרי״. החברתיות המרוחקת נועדה, בעיניו, להבטיח לא פחות מאשר את חיי ״הנפש״.
בכך התייצב פלסנר נגד הדואליזם הקרטזיאני והמסורת הפילוסופית שבאה בעקבותיו. המסורת הזו, בשילוב החלוקה הנוצרית הברורה בין גוף ונפש, מעריכה מופנמות, מוסר, תרבות והבנה מסוימת של הקהילה על חשבון כל הבט חיצוני – גוף, מרחב התרבות, חברה. ספרו של פלסנר ״רמות של חיים אורגניים והאדם״ (1928), שבו מזוקקת תיאוריית הקיום האנושי שלו, מנסה לשלב את החיים הפנימיים עם הקיום הגופני. הוא ראה בעבודתו המשך של ההרמנויטיקה של וילהלם דילתיי, התואמת את ההתמקדות של זה בבעיית ההבנה של אחרים. התורה שייסד פלסנר ביחד עם מקס שֶלֶר – אנתרופולוגיה פילוסופית – הייתה ניסיון לחבר את חלקי התובנות של מדעי החברה וניתוח התרבות, לאור הבנה מקיפה של משמעות חיי האדם.
בקיצור, על פי פלסנר, הקיום האנושי נאבק בין היות והתגשמות – בין ציווי של צורה, של הכרה כמישהו, בעיני אחרים, ובין התביעה הפנימית לחיים של חירות, מתוך מודעות למגוון של אפשרויות. חיים חברתיים אמנם תובעים מראית עין של עצמיות אחידה – ברישום ביוגרפי קצר חברתי עשוי להציג את עצמה כרופאה, אם ואצנית – אבל לא ניתן לערוך רדוקציה של חוויית החיים לתיאורים כאלה: הם אינם תואמים את האינסטינקטים, רצונות מנוגדים, אמביוולנטיות וכוחות אחרים של החיים הפנימיים. מרחק בינאישי אידיאלי מאפשר שלמות של חיים אנושיים, במובנה כפוטנציאל שאינו ניתן להסבר מלא, כזה שאינו ברור לאדם עצמו. טקט, כפי שמנסח זאת פלסנר, ״נוגע בכל היקף קיומה״ של נשמת האדם.
פלסנר, בארת ואדורנו כתבו על טקט במונחים הדומים למה שהוגים בני זמננו, כמו פייר זאווי (Zaoui) ואן דיפורמנטל, כינו לאחרונה בשם דיסקרטיות או עדינות. בספרו La Discrétion, ou l’art de disparaître (״דיסקרטיות, או אמנות ההיעלמות״, משנת 2013), זאווי, הפילוסוף, מציע תרופת נגד למעקב ולפיקוח הנפוצים כל כך בחיי היומיום: חלום האנונימיות, היעלמות לרבע שעה, בניגוד ל-15 דקות התהילה של אנדי וורהול. זאווי אינו כותב על ״נשמות בודדות״ או על הסתלקות מן החיים החברתיים לנצח. להפך, הזמניות של הפרטיות היא בחוסר ההמשכיות, כפי שעולה מן המקור הלטיני discretion שמשמעו הבחנה, הפרדה, הבדלה, ואשר ממנו נולד גם מושג אי הרציפות במתמטיקה. זאווי חושב על נטישה מכוונת, לזמן קצר, של האשליה אשר לפיה אין לנו תחליף ואנחנו אחראים לכולם, כמו בחוויה ההטעמות בהמון או האנונימיות ברחובות. העונג הפשוט של ה-flânerie, השיטוט העירוני האלמוני – הנינוחות שבאי הכרת האחרים, ההיפרדות מהם, ואפילו ההנאה מרחוק מן המופע המגוון והבלתי נתפש של החיים האנושיים – הופך את החוויה המושכת הזו נגישה לכל.
כל התרבויות כפו היפרדות או מרחק ראוי לא רק בין בני אדם, אלא גם ביחסים עם האל או הטבע, ואפילו ביחס לעצמי
הוא מציין כי כל התרבויות כפו היפרדות או מרחק ראוי לא רק בין בני אדם, אלא גם ביחסים עם האל או הטבע, ואפילו ביחס לעצמי. זאווי מתאר מעשים שעל היחיד להימנע מהם, לא כדי להימנע מסכנה, אלא כדי לא לפגוע האחרים. למשל, במיתוסים של שבטי האמזונס, שנותחו על ידי קלוד לוי-שטראוס, העוסקים במסע הירח והשמש בסירה, העולם יכול להתקיים רק אם הוא נע במרחק נכון משניהם: קרבה יתרה לירח תהפוך אותו לדומם, חשוך וחסר חיים, ואילו קרבה יתרה לשמש תשרוף את העולם ותעוור אותו. זאווי, המצטט את המיתוס מתוך ספרו של שטראוס משנת 1964 ״הנא והמבושל״, מרחיב את תחום הדיסקרטיות אל המוסר:
״או במסע כזה, כל תחושות הדיסקרטיות נראות דחוסות: הירח והשמש, האחד בחרטום והאחר בירכתיים, נמצאים בעמדות שאינן סימטריות ואשר אוסרות עליהם לעמוד זה מול זה (דיסקרטיות ויזואליות); אסור להם להשמיע רעש עז מדי, שמא יפחידו את הדגים (דיסקרטיות של קול); ואסור להם לנוע, שמא יתהפכו (דיסקרטיות של תנועה). הדיסקרטיות, לכן, אינה נדרשת רק ברגעים או הקשרים מסוימים, היא אינה מחויבות מוסרית מסוימת, אלא המוסר עצמו״.
האופן שבו מציב זאווי את הדיסקרטיות כשווה למוסר מזכיר את האופן שבו הטקט כרוך במכלול החוויה האנושית. הדבר עולה בבירור מן הקשר האטימולוגי שבין טקט (Tact) ומגע (Touch). ממש כפי שאין איבר מסוים המגיב למגע (הגוף עצמו הוא שמעורב כחיישן במישוש), התנהגות המאופיינת בטקט היא, כפי שטען הד ״תוצאה של תשומת לב לאישיות ולנסיבות של האחר, המושגת באמצעות פתיחות כוללת ורגישות ולא באמצעות יכולת או כישורים יחידים, קוגניטיביים או רגשיים״. דברים אלה מזמינים שינוי הבנה של מושג הטקט כ״מידה קטנה״, והכרה בכך שהוא נובע מתוך מחשבה על חיים הנחיים במלוא המודעות לעושרה של החוויה החושית, אבל גם פתוחים לכל מה שמביא אותם להתעלות אל מעבר לסופיות שלנו, מבחינת החוויה וההבנה. הדיסקרטיות, שזאווי מנסח כ״הליכה בעקבות העולם״ (במובן הכפול של מעקב, אבל גם צעידה במרחק מה מאחור) היא חיונית להרחבת תפישת העולם – אותו רפרטואר של חוויות שעל בסיסו אנחנו מייצרים תקשורת והבנה עם אחרים.
התקופה שלנו רואה את העדינות כתכונה ילדותית, לועגת לה ומתעלמת ממורכבותה
הגדרת הטקט של פלסנר כ״ניקיון הטיפוח הרב ביותר האפשרי״, מציבה אותו על אותו תדר של רגישות כמו העדינות – איכות שדיפורמנטל המנוחה, פסיכואנליטיקנית שטבעה בשנת 2017 בעת שהצילה שני ילדים, השוותה ל״האצילות חסרת הרתע של חיית הפרא״. בספר Power of Gentleness: Meditations on the Risk of Living (משנת 2013) היא טוענת כי התקופה שלנו רואה את העדינות כתכונה ילדותית, לועגת לה ומתעלמת ממורכבותה. בעיניה, עדינות היא סוג של חידה, ״כוח של שינוי מחיה, הקשור למה שהקדמונים קראו ׳פוטנציאליות׳״. היא מתגלה ״על סף המעברים שנחתמים בלידה ובמוות״, כמו הולדה, טיפול בילד או בקשיש חולה, הגנה על כל מה שהוא ראשיתי ושברירי. בדומה לעידון המרדני של קריסטבה, דיפורמנטל מזהירה את בני זמנה מפני ״הפסיביות האקטיבית שעלולה להפוך לכוח יוצא דופן של התנגדות סימבולית, וככזאת לתפוס מקום מרכזי במוסר ובפוליטיקה״.
זאווי גם הוא בוחן זאת, כשהוא מנסח את האפשרות הפוליטית של הדיסקטריות לחשוף אזורים של אי-נראות ושתיקה חברתית: החוויה הפוליטית של ראיית השינוי בחלוקה שבעולם (כמו שהפילוסוף ז׳אק רנסייר היה קורא לזה), של ראיית ״מקומות, קולות, שינוי בתשומת לב, והבנה ששינוי כזה יכול להתחולל על ידי מי שעל פי רוב אינם נראים – הביישנים, חסרי השם, הזוטרים, חסרי הבית, הבלתי מתועדים״.
נגד אחידות כפויה, יש לבטא אינדיבידואליות אנושית; להרס המציאות באמצעות אידיאולוגיה, מתנגדים באמצעות ניואנסים ודיוק; ולהגבלת הידע וסילוק האמפתיה, מגיבים באמצעות חינוך והכרת התרבות
דיסקרטיות ועדינות מגדירות טקט בלי למצות את החשיבות הפוליטית שלו. כפי שראינו אצל בארת, אדורנו ופלסנר, היקשרות לטקט היא סוג של מחאה כנגד משטור החיים על ידי הפשיזם. נגד אחידות כפויה, יש לבטא אינדיבידואליות אנושית; להרס המציאות באמצעות אידיאולוגיה, מתנגדים באמצעות ניואנסים ודיוק; ולהגבלת הידע וסילוק האמפתיה, מגיבים באמצעות חינוך והכרת התרבות. אז לאן מובילות אותנו המחשבות של אותם גולים אירופאים בתקופות חשוכות? האם יש להן אחיזה בימינו, שבהם הולך וגדל הקיטוב, כאשר מחאות נגד העדפת חיים מסוג אחד על פני חיים אחרים נשמעות בעולם כולו?
באופן כללי, הטקט מנסה לתקן אסימטריה זמנית במערכות יחסים בינאישיות או חברתיות. הוא מניח אי שוויון, או מראית עין של שוויון בתחום החברתי. אדורנו ובארת אינם אומרים זאת במפורש, אבל בסביבה שבה הם חוו טקט לראשונה, הוא היה פריבילגיה של הבורגנים האמידים, שיכלו להרשות לעצמם להשגיח על מראית העין של השוויון בתיאטרון החברתי של האינטראקציות האנושיות. בארת הבחין בקושי הזה, כאשר תהה באוטוביוגרפיה שלו אם ניתן ליהנות מקסמי ה-art de vivre, אמנות החיים הבורגנית – שכנראה כללה את העידון – כאנכרוניזם בחברה סוציאליסטית. היום, אנחנו רחוקים עוד יותר מקץ הבורגנות האירופית, אשר בארת ואדורנו הרהרו בה בנוסטלגיה, והמודעות שלנו לאי השוויון החברתי הקיצוני הופכת את ההיבט הזה למובן מאליו, דהיינו את העובדה שהטקט הגיוני רק כאשר ידך על העליונה. כשהוא מבוצע על ידי המדוכאים, ממקום של חוסר שוויון, הוא משקיע אותם מטה, אל עומק הצייתנות, ומחזק את הסטטוס קוו. ועם זאת, השימוש בטקט בתקופות אפלות על ידי כל כך הרבה הוגים במאה האחרונה, פירושה שהם ראו בו יותר מאשר מותרות בורגניות בלבד.
כשאדורנו התכחש לנאציזם ולקפיטליזם, כיוון שהם מכחישים את אנושיותם של אנשים מסוימים, וכאשר בארת הגדיר את הניטרלי כ״לא זה ולא זה״ (כלומר לא קומוניזם ולא פשיזם), או ״בחירה מהצד״, הם רמזו לכך שהמערכת צמצמה את האנושי עד כדי כך שאין דרך לפעול בלי לשתף פעולה עם סדר היום הזדוני שלה, ובלי לפגוע בעצמנו ובאחרים. להכיר במרחק פירושו היה לסרב למזער את האחר. זו הייתה דרך להנכיח, ולו רק בתחום האישי, את השלמות של האדם האחר, ושל החיים עצמם. אולם בתחום הפוליטי, הדיסקרטיות, במובנה החזק, תתבע ״ללכת בעקבות העולם״ – כלומר, לסגת מן התחום הנראה כדי שהתחום הבלתי נראה יתגלה. המסוימות של הטקט דורשת שנטפח את המופעים הייחודיים בחיים – ולא רק על את חלקם על חשבון אחרים. בשמם, הכעס הצדקני, המחאה והרהיטות הם הדרכים היחידות להתקדם.
יכול להיות שניתן ליישם טקט רק כחיפוש ולא כמשימה שהושלמה. במובן זה, טקט הוא אורח חיים. כדי שלא ליפול לנחישות הלוהטת של המהפכנים, הטקט מכיר בזמן ובמאמץ הנתבע משינוי בלתי פוסק
בעיני בארת, טקט הוא טיפוח היכולת להבחין הבחנות דקות, שאיפה לחיות מתוך הקשבה לניואנסים. ככזה, הטקט מסרב לחלוקות בינאריות, תוויות ודוגמטיות – ובכלל זה באשר לעצמו: כפיית הדרישה לרגישות מיוחדת על כולם ובכל עת, תהיה זרה לטקט. (האם כפייה כזו של אחידות אינה דומה לסדר הממושטר של הפשיזם?) מאוחר יותר, אייריס מרדוך תרחיב את תפישתה סביב מושג דומה של ״נוסטלגיה לייחודי״. יכול להיות שניתן ליישם טקט רק כחיפוש ולא כמשימה שהושלמה. במובן זה, בארת דיבר על טקט כעל אורח חיים ללא טלאולוגיה. כדי שלא ליפול לנחישות הלוהטת של המהפכנים, הטקט מכיר בזמן ובמאמץ הנתבע משינוי בלתי פוסק.
גינצבורג צדקה כשטענה שבחינוך הילדים, אנחנו חייבים להתחיל בטקט. לא כיוון שהוא טריוויאלי או חסר משמעות, אלא כיוון שהוא מניח מראש את מעשה ההבחנה, ההולך וגדל עם חוויות החיים. אנחנו עוסקים בחינוך, בעצמנו ובשיחותינו עם אחרים, ברגע שאנחנו מגיעים להכרה המטרידה כי אנחנו לא מובנים לחלוטין לעצמנו ושאופן הגידול שלנו, הסוציאליזציה וההשכלה המוסדית שקיבלנו, חסרים את האובייקטיביות, הניטרליות האידיאולוגית או את הטוהר המוסרי שהיינו רוצים שיהיו להם.
פלסנר האמין בכל ליבו בתרבות כמתווכת את ידיעת העצמי, לא רק במובן האישי, אלא כהרחבה של הבנתנו את משמעות החיים. כמוהו, אנו יודעים שהבנה כזו לעולם אינה שלמה. תוך כדי התהליך, אנו עשויים להכיר יותר ויותר את התחושה המערערת של לא בדיוק לדעת, של חוסר הוודאות, ושל ההכרה במצב זה כתנאי הכרחי לטקט.
קורינה סטן (Corina Stan) מלמדת ספרות אנגלית והשוואתית באוניברסיטת דיוק בדרהאם, צפון קרוליינה, שם היא גם מנהלת שותפה של מכון המחקרRepresenting Migration Humanities Lab. ספרה The Art of Distances ראה אור ב-2018.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: ביחד, בעדינות, עם מקום לכל אחד. תצלום: Hendlein and Steets, אימג'בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על נגיעה רכה בזמנים קשים
תודה רבה על התרגום, זה מאמר מצויין.
צוברים זכויות
אביהו זכאיצירוף של דת ורציונליות יצר את הקפיטליזם. | האם יש קשר בין דת...
X 9 דקות
זכור
זכור
שכל הרגעים
שהכתירו אותנו,
כל הרחובות
הקורנים שפתחנו,
עתידים למצוא ללא סוף
את מקומם הכמהָ
את ניצן פריחתם
את האופק,
ושמהחיפוש הזה,
המתיש והמדויק,
לא יהיה לנו סימן
אלא הידיעה
שהוא ילך למקום שבו היינו
זה לזה
בחיים
מריו סזאריני דה וסקונסלוש (Mário Cesariny de Vasconcelos) היה משורר סוריאליסט וצייר פורטוגזי. הוא נולד ב-1923 והלך לעולמו ב-2006.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר
תנו להם ספרים
יוני אפלבאוםבמלחמת העולם השנייה, מוציאים לאור בארצות הברית קיבלו החלטה אמיצה ולא צפויה,...
X רבע שעה