ניטשה מערער המוסכמות

להיות חופשי וביקורתי, להשתחרר מן המקובל: הדרך לחירות ולחברה בריאה
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

מקובל לראות את ניטשה (Friedrich Wilhelm Nietzsche) כאבי הפוסט מודרניזם, אדם חמור סבר אשר הטיל ספק בכל דבר ועניין. הוא השתלח בלאומיות הגרמנית, בז לוואגנר המלחין על היותו אנטישמי, קרא תיגר נגד המוסכמות החברתיות והתנגד נחרצות לדת, כאשר הכריז על מות האלוהים בספרו "המדע העליז". לניטשה הייתה ביקורת נוקבת נגד האמת האוניברסלית, כפי שטען ב"הרצון לעוצמה" (1901): "עובדות אינן בנמצא, כי אם פירושים בלבד". אף שמקובל לתפוס את ניטשה כהוגה אנטי חברתי, בדעתי להציג לקורא דווקא את ניטשה "החברתי", הרואה בחינוך לאידיאולוגיה תעמולה המובילה לניוון תרבותי וחברתי.

התרבות והחברה היו חלק בלתי נפרד מניטשה, והוא ראה כיצד החברה האירופאית מתנוונת ומאבדת את עצמה לדעת.
אפשר למצוא בספריו המהפכניים של ניטשה ביקורת רבה על התרבות המערבית. ביקורת שנכתבה מתוך הבנה עמוקה של התרבות המערבית שבה הוא חיי. התרבות והחברה היו חלק בלתי נפרד מניטשה, והוא ראה כיצד החברה האירופאית מתנוונת ומאבדת את עצמה לדעת. במובן מסוים חזה ניטשה תהליכים ואירועים היסטוריים. כך לדוגמא הוא צפה שאידאל הלאומנות יחולל מלחמות עולם, שרצח עם יתבצע בשם אידיאל חלוקה גזעית, ואפילו את מלחמת דת המתנהלת כיום במזרח התיכון הוא הרחיק לראות.

 

ניטשה, הגניאלוג של ההכרה, התחקה אחר שורשי התהוות ההכרה והתודעה האנושית, אשר יוצרת את הניוון התרבותי ומובילה לכיליון החברה, באמצעות מאבק בשדה המלחמתי. ניטשה מצא שהניוון בחברה נעוץ בחינוך לאידיאלים שמייצר השקפת עולם המגבילה את חופש המחשבה. דומה הדבר לתפיסת עולם אנטישמית, הטוענת שהיהודים הם שורש הרוע בעולם. תפיסת עולם זו לא זאת בלבד שהיא חוסמת את חירות המחשבה, אלא שהיא גם חוסמת כל ביקורת על תפיסה מעוותת זו. מכאן שהשקפת עולם אינה דבר נתון, היא מתהווה בעולם החוויות של האדם עד שהיא הופכת לסברה שבדרך כלל אין מערערים עליה. השקפות עולם רבות הן סברות שהמונים מאמינים באמיתותן המוחלטת. דוגמא טובה לכך היא השקפת העולם הדתית: המאמינים מנחילים את תורתם לצאצאיהם, והם בתורם מאמצים אותה כוודאות. מעטים כופרים בהשקפת עולם זו באמצעות גיבוש השקפת עולם חלופית. מיותר לציין כי מי שכופר בהשקפת עולם מקובלת, נתון לסנקציות חברתיות כמו הדרה חברתית. המהלך תקף לא רק לאמונה דתית אלא גם להשקפת עולם אחרות כמו קומוניזם, פשיזם או ליברליזם. כל חברה, בין אם היא דיקטטורית או דמוקרטית, משתמשת בתעמולה באמצעות תקשורת המונים וחינוך ממסדי בבתי הספר.

פסל ניטשה בנאומבורג: הרלד הנקל

פסל ניטשה בנאומבורג: הרלד הנקל

 

ניטשה סבור כי ההבנייה החברתית תורמת ליצירת השקפת עולם. באמצעות הסוציאליזציה מושתתות מוסכמות החברה על הקהילה. הסוציאליזציה היא תהליך שבו הפרט לומד על מקומו בחברה. במהלך  זה סופג האדם דוֹגמוֹת או פרדיגמות ונימנע מלהטיל בהן ספק. אי-הטלת ספק, משמע אמונה עיוורת ב"אמיתות" מקובלות. בני אדם אשר יונקים השקפת עולם מילדותם, מתקשים להפריך את השקפה שהוטבעה בהם. כך כותב ניטשה בספרו "מעבר לטוב ולרע":

"הנה ההורים: בלי משים הם מעצבים את הילדים כדמותם – ואת זאת הם מכנים 'חינוך' – ובשורש נשמתה שום אֵם אינה מפקפקת כלל בכך, שבלידתה – רכוש הוא שרכשה לעצמה, ושום אב לא יתכחש לזכותו המלאה להדביר את הילד למושגיו ולעולם ערכיו".

 

הכרתו של הוולד מתעצבת מיום היוולדו. הוריו, בתפקיד סוכני חיברות, מסייעים לתינוקם להשתלב בחברה. הם מחנכים אותו לדבר שפה, לאמץ מנהגים וכללי משחק של החברה.  האדם עובר תהליך של חיברות, שבו הוא לא רק לומד על מקומו בחברה אלא גם רוכש האמנות המשותפות לחברה כולה כמו מוסר, דת, מדע, תפיסות מטאפיזיות וכדומה. סוציאליזציה נעשית לרוב באמצעות חינוך שהוא תהליך של השלת הפראות על ידי ביוּת, והפיכת המחונך ליצור ממושמע ונענה לנורמות. סטייה מהנורמה משמעה "כפירה" במורשת אבות:

"ובחוקי בראשית של הדברים כבר חוקק מראש: נעולים השערים בפני טרחנים אלה, גם אם יטיחו, עד יתפיחו, ראשיהם בהם! לכל עולם עילאי רק מרחם יוקדש איש; ובבהירות יתר: מן ההכרח כי אליהם יגודל איש: הזכות לפילוסופיה – במלוא משמעותה של מילה זו – שמורה לו לאדם מכוח מוצאו: מורשת אבות, "ייחוס הדם", קובעים גם כאן".

 

האדם רוחש לו ערכים ונורמות ש"אמיתותן" מוחלטת, כמו בלוחות הברית במקרא, המסדירות את המותר והאסור, ובד בבד הדיבר הראשון אינו מטיל ספק בקיום ישות טרנסנדנטלית – אלוהים: "אנכי ה' אלוהיך". לאחר שאדם "התחנך" או מוחו נשטף על ברכי ההכרה המטאפיזית, הכרה אלטרנטיבית היא בחזקת מיאוס עבורו.
לדעתי ניטשה מתנגד להשקפת עולם הטוענת לאוניברסליות, כמו אלו שהשתרשו בתפיסות האנושיות עקב הבנייה חברתית. האפיסטמולוגיה הניטשיאנית מכירה בכך שיש אמיתות רבות, השקפות עולם מרובות ותפיסות חברתיות הינן בעייתיות ומורכבות. ניטשה בז לרודנות של האמת, הסיבה והשקפת העולם שבני אדם רוצים להשתית, ולכפות אותה כנורמה על יצורי אנוש, קבל עם ועדה. לכפות דבר-מה כנורמה משמע להעדיף השקפת עולם מסוימת על פני האחרת, ולשכנע כי השקפת עולם זו איננה אלא האמת. לדעתו של ניטשה, השקפת עולם הטוענת לאוניברסליות היא השקפה שמנוונת את האדם, משום שהיא מדכאת השקפת עולם אלטרנטיבית באמצעות סנקציות אלימות.

 

מאחר שסוציאליזציה מקבעת השקפת עולם אידאלית שקשה להשתחרר ממנה, מחפש ניטשה את המניע להשרשת השקפת עולם מסוימת. לגישתו של ניטשה, בני אדם מונעים מתוך הרצון בשימור וקיום החיים. אין זו מטרה מוצהרת אלא פרקטיקה אנושית. כדי לשמור על החיים, יש צורך להגביר את העוצמה הפיזית. משום שהסבירות לנזק פיזי היא גדולה מאוד, כדאי לחולל את המלחמות במישור הפסיכולוגי. הגברת העוצמה הפסיכולוגית תכניע את העוצמה הפיזית של היריב. על מנת להגביר את העוצמה הפסיכולוגית, משכנעים את היריב לאמץ את האמת כביכול של בעל העוצמה הפסיכולוגית וכך מכניעים אותו.

 

ניטשה סבור כי ההכרה היא כלי בעזרתה אפשר להגביר את השליטה ביצורים חושבים, פועלים ומרגישים. לסוג זה של הכרה אין להתייחס באופן אובייקטיבי אלא באופן אנתרופוצנטרי. הווה אומר, ההכרה איננה אובייקטיבית וניטרלית, הן תוצר של חוויה אנושית. כפי שהוא אומר ב"הרצון לעוצמה": "אין בנמצא לא "רוח" ולא תבונה, ולא חשיבה, ולא תודעה, ולא נשמה, ולא רצון, ולא אמת: כל אלה בדיות שאין להן שימוש [...] כי אם בסוג מסויים של בעל-חיים שאין ביכולתו לגדול אלא בתנאים של נכונותן היחסית של חוויותיו [...] הכרה פועלת כמכשיר העצמה. וכך גלוי לעין, שהיא גדלה עם כל תוספת עצמה [...] מן הראוי להתייחס למושג (הכרה) באורח אנטרופוצנטרי וביולוגי במלוא הדיוק והסיוג. על מנת שסוג מסויים יוכל להתקיים ולהרבות עצמה, הוא חייב להכיל בתפישת המציאות אלמנטים מחושבים וקבועים בכמות שתאפשר לו להתקין לעצמו תרשים של התנהגות. התועלת בהתקיימות [...] הוא הדבר הניצב כמניע מאחורי התפתחותם של כלי ההכרה [...] מידת הרצון להכיר מותנית ממידת צמיחת רצון העצמה של הסוג: סוג מסויים תופש מציאות בכמות המאפשרת לו לשלוט בה, להעמיד לשירותו".

 ניטשה טוען כי הפעילות התבונית, החשיבה, התודעה, ה"אמת", אינם אלא כזבים תודעתיים של יצורי אנוש. כלומר, כל הפעילות התבונית תלויה בסוג המסוים של בעל-החיים. בני-אדם הם בעלי-חיים.

בהסתמך על תהליך הסוציאליזציה והחינוך החברתי,  ניטשה טוען כי הפעילות התבונית, החשיבה, התודעה, ה"אמת", אינם אלא כזבים תודעתיים של יצורי אנוש. כלומר, כל הפעילות התבונית תלויה בסוג המסוים של בעל-החיים. בני-אדם הם בעלי-חיים  בעלי כושר פסיכולוגי. חיות מסוג בני-אדם הם אלה שבודים בליבם פעילות תודעתית של הנחת הנחות וגוזרים מהן מסקנות. למעשה, פעילות תבונית קשורה ותלויה בסוג ביולוגי אנושי, אשר מפעיל כושר פסיכולוגי ומפרש את התופעות השונות. במילים אחרות, פעילות תודעתית נוצרת על ידי יצורים בעלי מגבלות אנושיות. לכן, פעילות תבונית אינה מקנה תוקף אובייקטיבי למושגים, אלא רק מציגה השערות לתופעות. בניגוד לכך, החינוך לאידיאלים או לאידיאולוגיה שואפת לאובייקטיביזציה של המושגים, ואינה סובלנית לתפיסות מנוגדות.

 

פעילות תבונית או הכרה אנושית מתפקדות כמכשיר להגברת העוצמה הפיזית והפסיכולוגית, וככל שמרבים בפעילות התבונה, כך גדלה העוצמה של היצור התבוני. ניטשה סבור כי ההכרה איננה מטרה שאליה יש לשאוף, אלא היא אמצעי להשגת כוח. אם ההכרה והתודעה איננה אלא מכשיר לעוצמה, אזי מכשיר זה פועל על מניעים תועלתניים. הגברת העוצמה הינה פרויקט תועלתני שמטרתו לשנות התנהגות אנושית על פי המידות של בעל העוצמה. דומה שהעוצמה היא בעצם שליטה על אחרים בעזרת התודעה, ובעל העוצמה יכול להפיק תועלת משליטה על אחרים.

 

ניטשה טוען שכל יצור אנושי חפץ בהגברת עוצמה על מנת לשלוט ביצורים אחרים. השליטה נועדה לספק את הדחפים הבסיסיים של יצורי אנוש. דחפים בסיסיים, משמע, פרץ של מאווים, תשוקות, רצונות ותאוות חסרות רסן: "כל אימת שאישים אדירי-כוח ותאבי-שלטון אינם מצליחים לפעול אלא במידה זעומה וכיתתית: זה חל גם על כל אמנות בנפרד ועל תחומי ההכרה. כל היכן שאתה מוצא שליטה, מצויים המונים: כל היכן שאתה מוצא המונים, מצוי הצורך בעבדות. כל היכן שאתה מוצא עבדות, מעטים הם בעלי האינדיווידואליות, והיצרים העדריים והמצפון ניצבים נגדם" ("המדע העליז").

 

צפון קוריאה משחקים המונים

משחקי המונים, צפון קוריאה 2012, מאט פלש

טבעם של יצורים שגדלים, מתרבים וחושבים, לרצות בעוצמה פיזית על מנת להתמיד בחיים. יצורים אנושיים אינם רוצים בהכרח בכח פיזי, אלא חפצים בשליטה פסיכולוגית. השליטה בהמונים יכולה להתקיים לא רק על ידי הפחדה ואימה שלטונית, אלא על ידי שטיפת מוח השולטת בפסיכולוגיה של כל פרט.
השלטון משתמש בכלי ההכרה כדי להשפיע על התודעה של ההמונים. אולם, בחברת ההמונים קיימים בודדים "חופשיים ברוח", המודעים לשימוש של הרודן באידיאלים על מנת לביית את החברה. חופשיים ברוח מודעים לשימוש של השלטון בכלי ההכרה כדי להשפיע על החברה, ומכירים בשימוש שעושים העריצים הדמוקרטיים ב"אמיתות" על מנת להעצים את עוצמת השלטון.  החופשיים ברוח הם אינדיוידואלים הניצבים כנגד החברה בשל חוסר הסכמה לנורמות המקובלות. הם מוקצים בחמת מיאוס והם נתפסים כתמהוניים שמשמיעים דברי סרק.

אין מדובר כאן רק בשלטון מלוכני, דיקטטורי, אריסטוקרטי, אלא מדובר גם בשלטון דמוקרטי, שבו משכנעים את הציבור באידיאלים שונים.

 

אפשר גם לומר שבסופו של דבר ה"חופשיים ברוח" מבטאים את הרצון לעוצמה באמצעות יצירה עצמית. כלומר, הבנת הפסיכולוגיה העצמית והשלכתה על אחרים. השליטה הפסיכולוגית מקנה שליטה בכמות רבה של אנשים המאמינים ב"אמיתות" של בעלי העוצמה. ההליכה אחרי האמיתות של בעלי העוצמה הופכת את המאמינים ל"עדר", שעוקב אחרי האידיאלים. אין מדובר כאן רק בשלטון מלוכני, דיקטטורי, אריסטוקרטי, אלא מדובר גם בשלטון דמוקרטי, שבו משכנעים את הציבור באידיאלים שונים. לאדם יש רצון ליצור ולהיות משוחרר מכבלים דמיוניים. אין מדובר כאן באמן המצייר על דף או כותב ספר, אלא ביצור שרואה את עצמו כיצירת אמנות. לדידו של ניטשה האדם אינו רק אמן, אלא יצירת אמנות בפני עצמה, משום שהוא מתהווה ללא הרף.

 

ניטשה אינו רק מבקר את התרבות והחברה, אלא  מציע גם פתרון. זהו אינו פתרון תאורטי, ניטשה מציע פרקטיקה. השלב הראשון ביצירת הכרה ותודעה אנושית שאינה מנוונת, הוא שחרור מהדוגמטיות. בניגוד לכלל הכבול ברוח, רק החופשי ברוח, שהוא היוצא מן הכלל, יכול להכיר את הפרשנויות מרובות הפנים. ב"אנושי, אנושי מדי" ניטשה כותב: "מהותו של החופשי ברוח עיקרה אינו בכך שהוא מחזיק בדעות נכונות יותר, אלא בכך שהשתחרר מן המקובל". מכאן, החופשי ברוח מבקש את הנימוק, לעומת הכבול ברוח שמבקש אמונה. לאחר שהחופשי ברוח משתחרר מהדוגמטיות, הוא מתחיל להכיר במהותן של התופעות: "אין ביכולתינו לדבר על האמת, אלא תמיד רק על הסבירות ודרגותיה" . מכאן, יש להשתחרר מן המובן מאליו על מנת להכיר באפשרויות שונות לתופעה. לטענתו של ניטשה, "האדם נכבל בלא מעט שלשלאות כדי שילמד להשיל מעצמו את התנהגותו החייתית [...] אולם השלשלאות האלה [...] הן אותן טעויות כבדות ורוויות משמעות של הדימויים המוסריים, הדתיים, המטאפיזיים". מכאן אני מבין את הפרויקט הגניאולוגי של ניטשה, כך שהכרתו של האדם הפסיקה להיות טבעית, והאדם הפסיק לתפוש את עצמו כבעל חיים. במילים אחרות, הנורמות בייתו את האדם, והמטאפיזיקה סיפקה משמעות לחייו. ראוי לציין כי אין זה אומר לערער על יציבות השלטון, אלא לאפשר לשוק הדעות להיות חופשיים מסנקציות. גם החופשי ברוח צריך מסגרת חברתית. כדי שאפשר יהיה לחשוב מחוץ לקופסא, תחילה יש להכיר את הקופסא וגבולותיה.

 

להבנתי, ניטשה מבקש להטיל ספק בדעות קדומות, בפרדיגמות, בהשקפות עולם שונות, ולשאול כיצד אנו יודעים את מה שאנו יודעים. שאלה זו טומנת בחובה את הצורך להתחקות אחר התגבשות ההאמנות שלנו. כאשר אנו מתוודעים לתהליך רכישת ההאמנות, נוכל להבין שההאמנות שלנו אינן אלא תוצר של הבנייה חברתית ("לגניאולוגיה של המוסר"). מכאן, רצוי להשיל מעצמנו את הדעות הקדומות על ידי הטלת ספק באמונות שרכשנו על ידי חינוך קודם, ולהתחיל לפרש את התופעות בצורה חדשה שלא תנוון את החברה.

 

מקורות:ניטשה, פרדריך. (1967) מעבר לטוב ולרוע. [1886] תרגום: אלדד ישראל. הוצאת שוקן: תל-אביב.ניטשה, פרדריך. (1967) [1887]  לגניאולוגיה של המוסר. [1887]  תרגום: אלדד ישראל. הוצאת שוקן: תל-אביב.ניטשה, פרדריך. (1985)  המדע העליז. [1882] תרגום: אלדד ישראל. הוצאת שוקן: תל-אביב.ניטשה, פרדריך. (1986) הרצון לעוצמה. [1901] תרגום: אלדד ישראל. הוצאת שוקן: תל-אביב.ניטשה, פרדריך. (2009) אנושי, אנושי מדי. [כרך א' 1879; כרך ב' 1880] תרגום: גוטשלק יעקב וטננבאום אדם. עורך: גולומב יעקב. הוצאת מאגנס: ירושלים.

 

מרק שולמן, יליד 1981, עלה לארץ בגיל 9 מברה"מ לשעבר. בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן גוריון. עוסק בתחום האפיסטמולוגיה בכלל ובכתבי ניטשה בפרט. כותב סיפורים למגירה ומתפרנס מלימוד וחינוך.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מארק שולמן.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ניטשה מערער המוסכמות

01
אלדור

אני מתקשה לקבל את הפיתרון הפרקטי המוצע, לא בכדי האינטיליגנטים ביותר בחברה נוטים להיות חופשיים ברוח, אני מאמין שיש לה תפקיד מכריע באופי הביקורת של האדם על החברה

    02
    דורון

    האינטליגנטים נוטים להיות חופשיים ?
    זו הדעה הכי שבלונית .
    לחופש פנימי, אין קשר לאינטליגנציה.

    באקדמיות לא יושבים אנשים חופשים בכלל. חיים במירוץ עכברים ושפוטים של המערכת, לא פחות ואולי יותר מאחרים. כי שם יש גם עניין של יוקרה אקדמית.

    חופשי קשור רק לעמדה רגשית - של האדם מול עצמו והעולם.

    האם אתה תלוי רגשית באחרים - דיעותיהם , מחשבותיהם, דעתם עליך - למימוש הדברים החשובים לך.
    וכמה אתה יכול לשאת אי קבלה.

    וזה עניין של בטחון עצמי שנרכש בילדות. כמו תמיד הכול מתחיל בבית. הורים מטפחים, מעודדים ומקבלים. שהאהבה לילד אינה תוצר של עמידה בציפיות והגשמת המטרות - שלהם - דרכו.

    וזה לא קשור בכלל לאינטליגנציה.
    בית כזה יוציא מתוכו גם ילד מוגבל בשכלו, הרבה יותר חופשי ומשוחרר במחשבתו מאדם נורמטיבי שגדל בבית כפייתי ושתלטני.