ניצולים כמו כולנו

שניים היו באותו צריף באושוויץ, לימים היו לסופרים ידועים והתאבדו. האם השיבה הזמנית לחיים היא המפתח לחייהם ויצירתם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

פרימו לוי נולד בטורינו שבאיטליה, באפריל 1919 למשפחה יהודית ליברלית. לאחר שסיים את לימודי החובה, הוא למד כימיה באוניברסיטת טורינו וסיים את לימודיו בהצטיינות. בפברואר 1944 נשלח פרימו לוי לאושוויץ ושהה במחנה עד שחרורו בידי הצבא האדום בינואר 1945. פרימו לוי ניצל, בין היתר, בזכות היותו כימאי – מקצוע שאפשר לו לעבוד במעבדת בּוּנַה (Buna) באושוויץ מונוביץ. לביתו שבטורינו שב לוי באוקטובר 1945 לאחר ששהה תקופה במחנה לאסירים משוחררים בברית המועצות (כפי שתיאר בספרו ״ההפוגה״).

פרימו לוי

פרימו לוי בשנות ה-50. תצלום: Mondadori, ויקיפדיה

״הטבלה המחזורית״, ספרו של לוי על החיים "לפני" ו"אחרי" אושוויץ, נחשב לאחת מפסגות הספרות של המאה העשרים, ועל אף שאינו ספר מדע קלאסי הכריזה עליו החברה המלכותית הבריטית בשנת 2006 כעל ספר המדע הטוב בכול הזמנים

ספרו הזהו אדם? שנכתב מיד לאחר שחרורו, מתאר את ימיו במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. חיבור זה, שבעשור הראשון לאחר צאתו לאור נמכרו ממנו פחות מאלפיים עותקים, נחשב בעיני רבים ליצירת מופת מן החשובות ביותר בזיכרון השואה. גם ״הטבלה המחזורית״, ספרו של לוי על החיים "לפני" ו"אחרי" אושוויץ, נחשב לאחת מפסגות הספרות של המאה העשרים, ועל אף שאינו ספר מדע קלאסי הכריזה עליו החברה המלכותית הבריטית בשנת 2006 כעל ספר המדע הטוב בכול הזמנים. ספרו האחרון, ״השוקעים והניצולים״, יצא לאור בשנת 1987 (ובעברית בשנת 1991). ב-11 באפריל 1987 התאבד לוי בקפיצה מהחלון.

לעומת לוי, דמותו של ז'אן אמרי מוכרת פחות לציבור הרחב. אמרי נולד בווינה בשנת 1912 בשם הנס מאייר למשפחה יהודית מתבוללת – אביו היהודי נהרג במלחמת העולם הראשונה ואת אמרי גדלה אמו הנוצרייה. בשנת 1935, כשהיה אמרי סטודנט לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת וינה, חוקקו בגרמניה הנאצית חוקי הגזע. לאחר סיפוח אוסטריה בידי הגרמנים בשנת 1938 ברח אמרי לצרפת ומאוחר יותר עבר לבלגיה והצטרף למחלקה דוברת גרמנית במחתרת. ביולי 1943 הוא נאסר בידי הגסטפו באשמת הפצת תעמולה אנטי נאצית בקרב כוחות הכיבוש הנאציים בבלגיה, הוא נכלא, נחקר ועונה על ידי אנשי אס.אס. וכשהתגלה כי הוא יהודי, הוא נשלח אותו לאושוויץ.

ז'אן אמרי (הנס מאייר), דיוקן מאת פליקס דה-בק (1951). תצלום: Peintre Félix De Boeck , ויקיפדיה

אמרי החל לספר את הדברים רק באוקטובר 1964 בסדרת כתבות ברדיו הגרמני. אמרי החליט לעשות זאת בין היתר בתגובה לתרגום ספרו של לוי לגרמנית בשנת 1961

אמרי שהה במשך שנה במחנה III במונוביץ ועבד עבודת פרך במפעלי אי-גה פארבן. עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, פונו אמרי והאסירים שהיו אתו למחנה בוכנוואלד (לוי היה בצריף החולים בזמן היציאה לצעדות המוות) ואחר כך לברגן בלזן, משם שוחרר אמרי באפריל 1945. במשך עשרים שנה הוא לא דיבר על מה שעבר עליו בזמן השואה. הוא החל לספר את הדברים רק באוקטובר 1964 בסדרת כתבות ברדיו הגרמני. אמרי החליט לעשות זאת בין היתר בתגובה לתרגום ספרו של לוי לגרמנית בשנת 1961 ופרסומו בגרמניה בשנת 1964 של ספרה של חנה ארדנט על משפט אייכמן. בשנת 1966 קובצו הכתבות ופורסמו בספר Jenseits von Schuld und Sühne. התרגום האנגלי של הספר תחת הכותרת At the Mind's Limits: Contemplations by a Survivor on Auschwitz and its Realities יצא לאור בשנת 1980 ובשנת 2000 אף תורגם לעברית תחת הכותרת ״מעבר לאשמה ולכפרה״. ב-17 באוקטובר 1978 התאבד ז'אן אמרי באמצעות בליעת כדורי שינה.

אושוויץ, מזוודות

מזוודות במחנה אושוויץ. תצלום: פול ארפס

*

דמותו של ז'אן אמרי חדרה לשיח בישראל באמצעות ספרו של לוי ״השוקעים והניצולים״. בספר זה מנהל לוי דיאלוג עם אמרי, בין היתר, על חווייתו של האינטלקטואל במחנה הריכוז ועל סוגיית ההתאבדות של ניצולי השואה. בספר זה, שנכתב ממש סמוך להתאבדותו, שולל לוי את מעשה ההתאבדות מכול וכול, דבר שהפך את התאבדותו לחידה של ממש בעיני רבים.

בעוד שהתאבדותו של לוי הפתיעה את קוראיו, שכן נדמה שהיא עומדת בסתירה למסר העולה מספריו ולאופן שבו הוא הצליח לשקם את חייו לאחר המלחמה, התאבדותו של אמרי לא הפתיעה איש

התאבדותו של לוי הביאה חוקרים מתחומים שונים לתהות האם הוא לא הובן כראוי והאם, לאור התאבדותו, יש לקרוא את כתביו מחדש. לא רק ש״דימויו של לוי כניצול בעל כושר עמידה נפגע קשות כשנודע דבר מותו", כפי שכתב אלווין רוזנפלד בספרו ״קץ השואה״, אלא, שכפי שמדגיש ברל לאנג בספרו ״פרימו לוי: החיים כחומר״, ישנם הסבורים שאם "מותו של לוי הוא אכן התאבדות", הרי שמעשה זה "מטיל בדיעבד צל כבד על כתיבתו כמו גם על חייו", כלומר, התאבדותו "דווקא כן משנה את הטקסטים שלו". למשל, הסופרת סינתיה אוזיק טוענת כי יצירתו האחרונה של לוי,״השוקעים והניצולים״, שונה במהותה מספריו הקודמים. ספר זה מלא בזעם ובכעס, בלתי נשלטים כמעט. לדעת אוזיק מדובר בזעם שלוי הפנה בסופו של דבר כלפי עצמו. התהליך שעבר לוי בספר זה, לפי אוזיק, מסביר את התאבדותו.

בעוד שהתאבדותו של לוי הפתיעה את קוראיו, שכן נדמה שהיא עומדת בסתירה למסר העולה מספריו ולאופן שבו הוא הצליח לשקם את חייו לאחר המלחמה, התאבדותו של אמרי לא הפתיעה איש. כפי שעולה מספרו של אמרי ״התאבדות: שיח על מוות מרצון״ הוא סבר כי ישנם מצבים שבהם רק התאבדות עושה אותך לאדם. קשה לראות את לוי מסכים עם טיעון כזה.

כותרת ספרו של אמרי ״מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה״ (בתרגום יורגן ניראד) מסמלת את תבוסתו המוחלטת:

״כמעט בכול מצבי החיים מלווה התחושה של פגיעה גופנית בציפייה לעזרה, והציפייה הזאת מרככת את הפגיעה... כשאין לצפות לעזרה, התגברותו הגופנית של הזולת עליך הופכת לבסוף לפעולה של השמדה גמורה של קיומך... עם המהלומה הראשונה של השוטר, שאי אפשר להתגונן מפניה ושום יד עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, ושוב אין לו תקומה לעולם״.

אמרי מאמין כי "מי שעוּנה נשאר מעוּנה. העינויים צרובים בו לצמיתות". מבחינתו, העינוי אינו חדל: "זה נגמר לזמן מה. זה לא נגמר עד עכשיו. עודני מתנודד, עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, מתנודד מעל לרצפה, תלוי על זרועותיי הנקועות, נאנק ומפליל את עצמי. בעניין הזה אין 'הדחקה'". ומשום שהעינוי נמשך, ההחלמה אינה באה בחשבון. ככול שהזמן עובר הפצע רק הולך ומזדהם: "הפצע שפעור בבשרו אינו מגליד בנקוף הימים". למעשה, מדובר ב"מחלה ממארת [שאף] מחמירה עם השנים", ומשום כך, יכולה התאבדותו להיראות כהמשך טבעי למצבו הקיומי בעולם – מת בחופשה או חולה במחלה סופנית. ברוח דבריו של אימרה קרטס בספרו ״קדיש לילד שלא נולד״ (תרגום: איתמר יעוז-קסט): "מחלתה של האם הייתה אושוויץ באורח חד משמעי, ומאושוויץ אי אפשר להחלים. מן המחלה המכונה אושוויץ לא יתרפא איש עלי אדמות".

ציקלון ב, ציקלון, אושוויץ

קופסאות ריקות של ציקלון-ב, אושוויץ. תצלום: גארת' ציגלר

*

כשאמרי מזכיר בספרו את לוי, ניכרת בדבריו נימה אירונית וצינית: "אמנם גם פה היו הבדלים. כימאים, למשל, עבדו במקצועם במחנה המשמש לנו פה דוגמה, כך חברי לצריף פרימו לוי מטורינו, מחבר הספר על אושוויץ 'הזהו אדם?'". זהו משפט טעון במתח – לא בכדי מזכיר אמרי את ההבדלים. תמיד קיימים הבדלים ואותם הבדלים במציאות של הלאגר, אם להשתמש במילותיו המקוריות של לוי, יכולים להיות עניין של חיים ומוות. לוי החל לעבוד במקצועו תחת קורת גג, במעבדה, לאחר תשעה חודשים במחנה, ולעומתו, אמרי עבד כפועל "שנאלץ לעשות את עבודתו תחת כיפת השמים, ובכך, על פי רוב, כבר נגזר דינו".

מכורח המציאות התפתח כעבור זמן מה יחס שהיה יותר מהשלמה גרידא, יחס שאנחנו רשאים להגדירו לא רק כקבלת ההיגיון של האס.אס. אלא גם כקבלת מערכת הערכים של האס.אס.

אמרי מדרג אפוא את הסובלים: יש שסבלו פחות ויש שסבלו יותר. גם באושוויץ יש מדרג של סבל. לפי אמרי, לוי אמנם היה שם, ממש כמו אמרי, אך לא חווה את שיא הסבל. נראה שיש כאן מבנה של קדושה: ככול שמעמדך היה נמוך יותר, אתה קדוש יותר, מבין יותר, מוּאר יותר ותובנותיך עמוקות יותר – תובנות באשר ללאגר, למבנה החברה והאדם בכלל.

אמרי טוען כי משום שהיה אינטלקטואל הוא סבל יותר מחבריו, בין היתר משום שהיה "מחויב" להשלים את המהלך הלוגי של בעל הכוח: "מכורח המציאות התפתח כעבור זמן מה יחס שהיה יותר מהשלמה גרידא, יחס שאנחנו רשאים להגדירו לא רק כקבלת ההיגיון של האס.אס. אלא גם כקבלת מערכת הערכים של האס.אס.", נראה כי זוהי "דיאלקטיקה טראגית של הרס עצמי", הגוררת את הערצת הנוגש. לפי אמרי מדובר במאפיין ייחודי של האינטלקטואל שמכניס את החוויה שלו, כמי שעובר עינויים, למסגרת לוגית:

״בכל מאודם היו [המענים] שקועים בעניינם, ועניינם היה עוצמה, שליטה ברוח ובבשר, השתוללות בלתי מרוסנת של התפשטות עצמית. גם לא שכחתי שהיו רגעים שבהם חשתי כלפי הריבונות המענה שהשליטו עלי כמין הערצה מבישה. שהרי מי שרשאי להפוך כך בן-אדם לגוף כל כולו, ולטרפו המייבב של המוות – האם לא אלוהים הוא, או לפחות חצי אלוהים?״.

אמרי עומד על כך שאין להטיל ספק בצלילות דעתו של הקורבן. העולם הוא שיצא מדעתו, ורק הוא לבדו שומר על צלילות דעתו

אמרי הוא ניצול חסר זהות, חסר מולדת, כתם שהכול מחכים שייעלם כבר מהעולם וכאינטלקטואל הוא מקבל ומפנים את הדיאלקטיקה הזו. מהרגע שהדיאלקטיקה התקבלה, בעולם טוטליטארי שבו חייבים לחשוב כל מחשבה עד תומה, כלומר עד המעשה הסופי, התאבדותו היא מן ההכרח. כך מתאר זאת קרטס בספרו ״פיאסקו״: "'בחדר ההוא', אמר, 'זה שבו עוברים מדי פעם על הרשימה השמית ומגיעים לשמי, די מהר, הרי אני בי"ת – שואל מישהו, 'מה הוא עוד קיים? בואו נגמור אותו!' אבל החבר שלו מחווה בידו ואומר 'בשביל מה? הוא יתפגר מעצמו!'" (תרגום: מרדכי ברקאי). נראה שקרטס מגדיר במדויק את מצבו של אמרי, שלפחות בעיני עצמו חי רק במקרה ובאורח זמני בלבד – ובניסוחו של אמרי: "להיות יהודי היה בעיני להיות מת בחופשה, אדם שמועד להירצח, ורק במקרה עדיין אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא; וככה זה בעיני עד היום, בגרסאות רבות ובדרגות עוצמה שונות". אמרי הוא יהודי חסר זהות חיובית, אשר הפנים עד תום את מבטו של האחר על היהודי: "האנטישמים דחקו את היהודי אל מצב שבו הוא הניח לאויבו לטבוע בו את הדימוי העצמי שלו עצמו... גרמניה כולה – מה אני סח: העולם כולו הנהן בראשו למשימה הזאת, גם אם פה ושם הושמעו בחצי פה כמה מילות צער". עבור אמרי להיות יהודי משמעו להתהלך בעולם "כמו חולה שלקה באחת מאותן מחלות שאינן גורמות סבל רב אבל סופן שהן ממיתות", זאת ועוד, כיהודי "יום-יום אני מאבד מחדש את האמון שלי בעולם". אמרי עומד על כך שאין להטיל ספק בצלילות דעתו של הקורבן. העולם הוא שיצא מדעתו, ורק הוא לבדו שומר על צלילות דעתו. אך אין בכך כדי להתחמק מגזר הדין שאותם מטורפים גזרו. אמרי הוא אפוא הקורבן הטוטלי שנעקד על המזבח מדי יום ביומו, ולפיכך הוא ורק הוא יכול לראות בצלילות שפויה את המציאות.

אושוויץ, גדר, ציפור

ציפור על הגדר, אושוויץ. תצלום: Fuzzy Mannerz

*

לוי ואמרי שהו באושוויץ באותו צריף – אמרי היה שם כבר מספר חודשים כשלוי הגיע. זוהי נקודה רגישה. וכך כותב לוי:

״הזיכרונות שלנו על המקום ההוא תואמים בהתאמה טובה למדי במישור הפרטים המעשיים, אבל שונים בפרט מוזר: אני, שמאז ומעולם טענתי כי זיכרונותיי מאושוויץ עצורים בי בזיכרון שלם שאין למחוק אותו, שכחתי את דמותו; הוא מצהיר שהוא זוכר אותי, על אף שהתבלבל ביני לבין קרלו לוי... יתרה מזו: הוא אומר ששהינו באותו צריף במשך כמה שבועות ולא שכח אותי, כי האיטלקים היו כה מעטים ונחשבו נדירים; ועוד הוא זוכר אותי, כי בחודשיים האחרונים בלאגר עבדתי למעשה במקצועי ככימאי, וזה היה מצב נדיר יותר מקודמו״.

לוי מכין את הקרקע לקראת האשמה חריפה יותר – הוא סבור כי אמרי מקבל את הלוגיקה הנאצית ומממש אותה בעצמו ביחס ליהודים אחרים

למרות היחס האוהד, ניתן לזהות מתח בכל משפט ומשפט של לוי – אפילו באופן שבו מציג לוי את אמרי: הנס [אמרי] הצעיר והיהודי. לוי מדגיש כי על אף הזיכרון הטוב שניחן בו, אין הוא זוכר את אמרי, ואילו אמרי, כמו אחרים, בלבל בינו לבין לוי אחר – הסופר קרלו לוי. המתח מחריף ולוי כותב בלעג מר כי "להבדיל מאמרי ומאחרים, רגשות ההשפלה שלי כלפי עבודת הכפיים היו מתונים: כנראה לא הייתי עדיין 'אינטלקטואל די הצורך'... ובעצם מדוע לא?". במשפט אירוני זה נראה כי לוי מאשים את מאייר-אמרי, כפי שהוא קורא לו (בזלזול?), ביצירת דרמה מיותרת סביב שאלת האינטלקטואל באושוויץ. לוי תוהה בין השורות, האם חייו של אמרי כאינטלקטואל היו באמת כה יוצאי דופן? והאם אין כאן ניסיון לייצר אליטה נפרדת – גרמנית? לוי מכין את הקרקע לקראת האשמה חריפה יותר – הוא סבור כי אמרי מקבל את הלוגיקה הנאצית ומממש אותה בעצמו ביחס ליהודים אחרים. כדי להבין זאת יש לחזור לסוגיית השפה במחנות.

לוי מדגיש שלאמרי - דווקא כאינטלקטואל גרמני – היה יתרון חשוב: השפה. נכון, מדגיש לוי (שהבין מעט גרמנית בעצמו), שאמרי, ששפת אימו גרמנית, סבל מהשחתת הלשון, אך במחנה עצמו:

״ידיעת הגרמנית או אי ידיעתה היא פרשת דרכים. מי שהבינו אותם וענו בבהירות יצרו אתם דמוי קשר אנושי [ולפיכך] סבלו היה שונה באופיו מסבלנו, אנו, דוברי השפות הזרות שהגענו למצב של חירשים- אילמים: סבלו, אם יותר לי, היה יותר רוחני מאשר חומרי... אנו חיינו את אי התקשורת בקיצוניות יתר. אני מתייחס בדברי בעיקר למגורשים האיטלקים, היוגוסלבים והיוונים... לנו האיטלקים הייתה ההיתקלות במחסום הלשוני דרמטית במיוחד...

״אנחנו והיוונים היינו האחרונים בין האחרונים. והייתי אף אומר שהיינו נחותים מהיוונים, כי הם, בחלקם הגדול, היו מאומנים לחיות תחת אפליה, שהרי בסלוניקי הייתה אנטישמיות [ואילו] היהודים האיטלקים היו כה רגילים להיחשב לשווים בין שווים, עד כי היו נטולי שריון לחלוטין, עירומים כמו ביצה ללא קליפה״.

ביקורתו של לוי עדינה. אך מסתתר בה מסר חריף:

״האינטלקטואל מטבעו (האינטלקטואל הגרמני, מרשה אני לעצמי להוסיף, על גילוי הדעת שלו) נוטה להיעשות שותפה לדבר עברה של 'השררה' ומכאן להסכים לה. הוא נוטה ללכת בעקבותיו של הגל ולהאליל את 'המדינה', כל 'מדינה': עצם העובדה שהיא קיימת מצדיקה את קיומה״.

לוי רומז לכך שאמרי לא הצליח להתנתק מעולם הערכים הגרמני, הוא לא עשה את מה שדרש מן הגרמנים – להתנתק מאבותיהם

לוי טוען כי סבלו של מאייר-אמרי אינו סבלו של כל אינטלקטואל, אלא הוא סבלו של האינטלקטואל-הגרמני. יש לאמירה זו השלכות מרחיקות לכת. אמרי מתאר כיצד למד להשיב מכה תחת מכה, אך הוא לא עבר שינוי עמוק שכן הוא ממשיך לחיות בעולם הדיאלקטי של הגל (אמרי רומז לכך בעצמו כאשר הוא מדבר על השלמת המהלך הלוגי). והנה המסקנה המתבקשת (והקשה): המקור לסבלו של אמרי אינו טמון (רק) בגרמנים, הוא טמון באי יכולתו שלו עצמו לחולל שינוי בעולם הערכים הפנימי שלו. לוי רומז לכך שאמרי לא הצליח להתנתק מעולם הערכים הגרמני, הוא לא עשה את מה שדרש מן הגרמנים – להתנתק מאבותיהם (במובן הרחב ביותר וגם הלכה למעשה). אמרי, מנקודת מבטו, היה גרמני ונותר גרמני ומשום כך מכנה אותו לוי "מאייר-אמרי". מאייר קודם. אמרי ומאייר נאבקים זה בזה.

לוי ואמרי שונים – התהליך שעבר על אמרי נבע בין היתר מן הזהות הגרמנית שלו, וכך הזדהותו עם הגרמנים מובנית והיא פועל יוצא מהיותו בן התרבות הגרמנית, במקביל לחוסר הזדהות מוחלטת עם שורשיו היהודיים (שאמרי אהב לומר כי לא ממש היו קיימים). לפי גישה זו אמרי התאבד משום שהתכתש עם גרמניה, אבל הוא עצמו היא בכל נימיו גרמניה, ומכאן שהוא התכתש עם עצמו.

לעומת אמרי, לוי כלל אינו גרמני ולכן גם אם חש משהו כלפי "העם הגרמני" תחושה זו הופנתה כלפי ישות חיצונית והמאבק בה היה גלוי וחיצוני ולא פנימי. לפיכך, המקרה של אמרי, שלא רק גדל בתרבות הגרמנית אלא עבר עינויים נוספים במחנה הריכוז, שונה מחווייתו של לוי. שניהם התאבדו, אך מסיבות שונות.

טורינו, אלפים

נוף לעבר האלפים, טורינו, איטליה. תצלום: מרצ'ין מונקו

*

אין דרך אחת מאושוויץ לחיים וגם לא דרך אחת למוות

ז'אן אמרי ופרימו לוי היו שונים מאוד זה מזה: אמרי לא הקים משפחה, סרב לחזור לאוסטריה מולדתו (או לגרמניה) ולאחר המלחמה שינה את שמו כדי להצהיר על ניתוק גמור ממכורתו ומשפת אימו. הוא העלה על נס מוסרי את ההנצחה העיקשת של רגש הטינה והפנה עורף, במופגן ומתוך נימוקים פילוסופיים מעמיקים, לכל ניסיון של פיוס והשלמה עם ההווה שלאחר המלחמה. לוי, לעומתו, הקים משפחה, המשיך לעסוק בכימיה וחזר לחיות ולכתוב במקום שממנו גורש (איטליה). ועדיין, סופו של לוי היה כסופו של אמרי – שניהם התאבדו, ושניהם ציוו לחקוק על מצבותיהם את מספר האסיר שקועקע על זרועם באושוויץ.

נדמה לי כי התשובה לשאלה האם צילה הארוך והכבד של השואה מטשטש את ההבדלים הגדולים במזג, בכתיבה וביחס לניסיון הנורא בין הניצולים השונים היא שלילית. אמירות כמו זו של אלי ויזל "לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר" הן בעיניי פשטניות, אף שנראה כי שגם לוי חוטא בכך במידת מה. לדעתו, הסיבה להתאבדותו של אמרי היא בעיית הזהות שלו: "לגבי הנס [אמרי] הצעיר והיהודי החוזר לעמו, להיות יהודי פירושו: אי יכולת וחובה בעת ובעונה אחת. כאן מתחיל הסדר שילווה אותו עד מותו ויהיה הגורם לו".

אין דרך אחת מאושוויץ לחיים וגם לא דרך אחת למוות. אני מאמין שפתיחות מחשבתית תעזור לנו לחשוף את עולמם העשיר של ניצולים ותגרום לנו להתייחס אליהם כאל דמויות מורכבות, מלאות בפרדוקסים, שהתהליכים העוברים עליהם במהלך החיים, לעולם יישארו בלתי מובנים - כמו כולנו.

 

 

תמונה ראשית: פרט מתוך " Cage 1 -6" מאת גרהרד ריכטר. תצלום: טים רייגן

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על ניצולים כמו כולנו

03
תומר

אני לא מבין הרבה, בטח שלא את מוחם והכאב הנוראי והמתמשך שחוו.
כן ידוע שלהתאבדות יש קשר לכאב נפשי/פיזי בלתי נסבל ושהיא נפוצה יותר בגיל מבוגר.
שניהם היו אנשים חזקים (אני מאמין) שהצליחו לשרוד ולהגיע לגיל מתקדם למרות מה שעברו. הם חיו הרבה יותר זמן מהרוצח המשוגע והמסומם שניסה לרצוח אותם ושהתאבד בבונקר, מובס לחלוטין, ומרוב האנושות בדורות שקדמו להם.
מעבר לזה בחייהם הם ראו גם את מדינת היהודים קמה לאחר 2000 שנות גלות ושואה והם השאירו אחריהם יצירות מופת.

06
שחף

פרימו לוי לא התאבד בקפיצה מהחלון, הוא נמצא מת בחדר המדרגות של הבניין בו התגורר ומעולם לא התבהר האם נפל/מעד או שמא קפץ אל מותו, אך הסברה הרווחת היא שהתאבד.

07
סמדר זאבי

בס"ד
שני דברים:
1. אדם שלם אך אינו מושלם- ולכן כל מה שכתב לוי על עצמו או על זולתו אינו בהכרח אמיתה מובהקת.
2. הלם קרב- בשנים האחרונות נתפתח המחקר בעניין חיילים או נפגעי טרור, הממצאים מזכים את הנפגעים בהכרה כהפרעה נפשית כיום, אך בזמנם של אמרי ולוי ההתייחסות לנושא הייתה זניחה, וההשערה שלי היא שאין כאן מנוס מפגיעה נפשית בכל זמן נתון.

דבר נוסף, פתיחות מחשבתית איננה צד בהסתכלות על ניצולי שואה, הכל תלוי במסוגלות האישית של הניצול ובתהליכים שעובר בחייו.
לא כל ניצולי השואה מתארים האמת, ישנם המתרגמים סרטים ופרשנויות משלהם לאחר מחקרים שנעשו, אני לא רואה בכך מורכבות אלא דמיון.
ועוד משהו, הרבה מקרי התאבדות נסגרים ע"י המשטרה, ולעולם לא מפוענחים אחרת. לא כל מקרה הוא בהכרח התאבדות.