נמנום ארוך במיוחד

דמיינו את התרחיש הבא: אתם מובהלים לחדר המיון. אתם גוססים. הפציעות שלכם חמורות מכדי שהמנתחים יוכלו לרפאן בזמן. הדם נוזל, בלתי נראה, מכלי דם קרועים. אובדן הדם מונע מהאיברים שלכם חמצן וחומרים חיוניים אחרים. אתם לוקים בדום לב. ובכל זאת, זה לא הסוף. מתקבלת החלטה: צינוריות מחוברות, מכונות מתעוררות לחיים, משאבות נעות הלוך ושוב. נוזל קר כקרח זורם בוורידיכם ומצנן אותם. בסופו של דבר לבכם מפסיק לפעום, ריאותיכם מפסיקות לשאוף אוויר. גופכם נח קפוא על הגבול הדק שבין החיים למוות, לא כאן ולא שם, כאילו קפא בזמן. המנתחים ממשיכים בעבודתם, מהדקים, תופרים, מתקנים. ואז המשאבות עושות את שלהן ומזרימות דם חם בחזרה לגופכם. עוד רגע יעירו אתכם, ועם קצת מזל גם תשרדו.

השהיית חיוּת (suspended animation), קרי היכולת להקפיא את התהליכים הביולוגיים בגופו של אדם, היא נושא שזכה לתשומת לב רבה במדע הבדיוני. בשנות ה-50 פרח העניין בתחום בעקבות המרוץ לחלל. נאס"א הזרימה כסף רב למחקר ביולוגי שיראה אם אפשר להביא בני אדם למצב של שימור מלאכותי. במצב זה, קיוו בנאס"א, יהיה אפשר להגן על אסטרונאוטים מקרניים קוסמיות מסוכנות שחולפות בחלל. ואם אסטרונאוטים יישנו עד הכוכבים, נאס"א תחסוך במזון, מים וחמצן ותתקרב צעד נוסף לטיסות ארוכות טווח.

הפחתת טמפרטורת הגוף מאטה את הפעילות המטבולית שלנו בכ-7-5 אחוזים על כל מעלה שיורדת. האטה זו מפחיתה בתורה את שיעור צריכתם של חומרים חיוניים כגון חמצן. כך מוגנות הרקמות ממחסור בחמצן

אחד ממקבלי המימון מנאס"א היה ג'יימס לאבלוק הצעיר. המדען הטביע אוגרים באמבטיות קרח עד שגופם קפא. ברגע שהוא הפסיק לשמוע פעימות לב, הוא הציב על חזם כפית חמה כדי להחיותם (בניסויים מאוחרים התמסר ללאבלוק לאווירת עידן החלל ובנה אקדח גלי מיקרו מחלפי רדיו כדי להחיות את נבדקיו בעדינות רבה יותר). ניסויים אלה בגמישות החיים היו צעד ראשון בדרך למחקרו הידוע ביותר, "השערת גאיה" שתיארה את העולם כאורגניזם-על. אבל הניסויים הראשוניים וההרפתקניים האלה לא עברו את שלב החיות, ושום אסטרונאוט לא הוקפא או הוחיה עם כפיות חמות. החלום להפוך אנשים לגושי בשר דוממים לקראת נסיעה לחלל נשאר בגדר מדע בדיוני. נאס"א איבדה את העניין בנושא עם סוף המרוץ לחלל, אבל הזרעים שלאבלוק ועמיתיו זרעו המשיכו לצמוח.

ב-1900 פרסם ה-British Medical Journal מאמר על איכרים רוסים שלטענת המחבר ישנים שנת חורף. תושבי מחוז פסקוב שבצפון-מזרח המדינה מתקיימים במצב הקרוב ל"רעב כרוני"; עם השלג הראשון בני המשפחה מסתגרים בבית, מתאספים סביב התנור ושוקעים בתרדמה עמוקה המכונה "לוצקה". הם מתעוררים פעם ביום כדי לאכול מעט לחם קשה ולשתות מים ושומרים על האש בתורות. הם מתעוררים באופן מלא רק עם בוא האביב. מאז נעלמו עקבותיהם של האיכרים הישנוניים מפסקוב, אבל הפנטזיה על שנת חורף אנושית עדיין קיימת, ומדי פעם מתגלה במציאות תופעה דומה מאוד.

עיירת הסקי נרוויק שבה בגנהולם נפלה לנהר קפוא. צילום: אנת׳טה.

מאה שנה לאחר מכן, במהלך חופשת סקי בנורבגיה, התרסקה אנה בגנהולם לתוך נחל קפוא ונלכדה תחת הקרח. עד שכוח החילוץ הגיע הרדיולוגית השבדית כבר שהתה בקרח 80 דקות וליבה ונשימתה נעצרו. הרופאים בבית החולים האוניברסיטאי של טרומסה קבעו כי טמפרטורת הגוף שלה 13.7 מעלות צלזיוס – הנמוכה ביותר שנראתה אי פעם אצל אדם הסובל מהיפותרמיה. היה נדמה שהיא מתה בטביעה, אך לאחר שגופה חומם בקפידה והיא טופלה במשך 10 ימים בטיפול נמרץ, בגנהולם התעוררה. היא התאוששה כמעט לחלוטין מהעימות מקפיא הדם עם המוות. בדרך כלל גם כמה דקות מתחת למים קפואים יהרגו אדם, אך בגנהולם שרדה במשך יותר משעה. איכשהו הקור שימר אותה.

זו אינה הפעם הראשונה שאנו עדים לתועלותיו של הקור בטיפול בפציעות קשות. עוד בעידן נפוליאון קבעו רופאים שסיכויי ההישרדות של לוחמים פצועים שנותרו בקור טובים יותר מאלה של קצינים פצועים ששהו בסמוך לאש באוהלים מחוממים. כיום, בתי חולים משתמשים בהיפותרמיה טיפולית כדי לרפא פציעות במגוון מצבים, מניתוחים ועד סיוע לתינוקות בהתאוששות מלידה קשה. הפחתת טמפרטורת הגוף מאטה את הפעילות המטבולית שלנו בכ-7-5 אחוזים על כל מעלה שיורדת. האטה זו מפחיתה בתורה את שיעור צריכתם של חומרים חיוניים כגון חמצן. כך מוגנות הרקמות ממחסור בחמצן הנובע מאובדן דם או דום לב. באופן תיאורטי, לו תמשיך טמפרטורת הגוף לרדת, התהליכים הביולוגיים שלנו יעצרו בסופו של דבר לגמרי ואנחנו נהיה שרויים במצב של השהיית חיוּת. כמו שעון שעצר לא תהיה לנו שום בעיה פיזית – כל הרכיבים בפנים יישארו תקינים. הם פשוט יהיו דוממים. כל שיידרש כדי להניע אותנו שוב הוא מעט חום.

מובן שזה לא כל כך פשוט. היפותרמיה היא דבר מסוכן. הגוף שלנו רוצה חום ומוכן להילחם עליו. לאורך חיינו הוא שומר על טמפרטורה קבועה יחסית, סביב 37 מעלות. זהו מאמץ גדול. הגוף שלנו חייב לבצע אינספור התאמות בלתי פוסקות כדי לאזן את ייצור החום כנגד איבוד החום ולוודא שהטמפרטורה שלנו תישאר בתוך טווח צר. אם הטמפרטורה צונחת נמוך מדי, הדם שלנו מוסט מן העור החשוף ומצטבר במרכז פלג הגוף העליון בעוד אנו רועדים תחת שמיכות. לקור חמור יותר יש השלכות הרות אסון. בטמפרטורת גוף של 33 מעלות – רק 4 מתחת לנורמלי – הדופק נעשה בלתי יציב. ב-25 מעלות יש כבר סכנה שהוא ייפסק. וגם אם שורדים מהיפותרמיה, תהליך החימום מחדש עלול לגרום נזק כבד לכליות.

אך ישנם מיני חיות שמסוגלים לשאת קור כבד הרבה יותר. לדוגמה, לסנאי הקרקע הארקטי יש טמפרטורת גוף דומה לשלנו אבל בזמן שנת החורף הוא מסוגל לשרוד בטמפרטורת ליבה של עד מינוס שלוש מעלות ודואג שנוזלי הגוף המקוררים מאוד שלו לא יקפאו לחלוטין. והאוגרים של לאבלוק יכולים לשאת תהומות היפותרמיות שיהרגו אותנו. מנגנוני ההישרדות של החיות האלה מעניינים מאוד את כל מי שרוצה להבין כיצד אפשר לפתח השהיית חיוּת לבני אדם.

תרופת ההיפותרמיה

"מתי חברך לנשק מת?" שואל פרופסור רוב הנינג (Henning) בחיוך. זה ציטוט מתוך מדריך צבאי שהוא קיבל כחבר באחד ממחזורי גיוס החובה האחרונים בהולנד. "אחת: האם הוא נרקב? שתיים: האם ראשו במרחק של יותר מ-20 סנטימטר מגופו?" כמו לאבלוק, גם הנינג עורך ניסויים ביצורים הישנים שנת חורף, ואלה הקנו לו תפיסה גמישה של מושג החיים. בקומה העליונה של מחלקת הפרמקולוגיה הקלינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי של חרונינגן (UMCG), חלון גדול משקיף על העיר הימיביניימית המישורית. תחתינו נמצא בית חולים הומה - המרכז האזורי לניתוחי השתלות – שבו גם מנסים הנינג וצוותו לגלות את סודות שנת החורף. "אנחנו עוסקים בביומימטיקה," אומר הנינג. "אנחנו לוקחים את המנגנונים הנהדרים האלו שנמצאים בטבע וחוטפים אותם לטובת הרפואה."

חיות רבות מסוגלות להאט את חילוף החומרים שלהם ולצלול למצבים דלי-אנרגיה: חרקים, דו-חיים, יונקים, ציפורים ודגים. כשמדובר בפרקי זמן קצרים – המתאפיינים בטמפרטורת גוף נמוכה ואי-פעילות – זה נקרא "torpor". כמה פרקי torpor רצופים יוצרים את התרדמה ארוכת הטווח שאנו מכנים שנת חורף או תרדמת חורף. בעזרת טכניקה זו, חיות קטנות כגון עכברים, אוגרים ועטלפים מסוגלות לשמר אנרגיה בתקופות הרעב הקרות של החורף.

לפני שנת חורף ארוכה, חיות אוכלות ואוכלות עד שהן מגיעות למצב של השמנת יתר ולמעשה חולות בסוכרת מסוג 2. אך לעומת בני אדם, אצל חיות אלה לא מתרחש עיבוי של דפנות העורקים ובמחלות לב

הנינג, שהוכשר כרופא מרדים, התחיל לעסוק בשנת חורף כ"תחביב" במהלך שנות ה-90, אבל הנושא צבר תאוצה כשקבוצת המחקר שלו הוקמה לפני כשש שנים. "לשנת חורף יש הרבה יישומים. המתבקש ביותר הוא בניתוחים מסוכנים," הוא מסביר. אובדן דם הוא גורם מרכזי למוות במהלך ניתוחים, אך במהלך שנת חורף חיות נמצאות במצב היפותרמי שמאפשר להן לשרוד פציעות חמורות הרבה יותר משהן יכולות בטמפרטורת גופן הרגילה. הן מסוגלות לעשות זאת כי ההאטה בחילוף החומרים מגנה על הרקמות, וכי הלב מזרים דם בקצב נמוך הרבה יותר מהרגיל. אבל העמידות בפני קור ואובדן דם אינה המאפיין היחיד של הסיבולת המדהימה שמעניקה שנת החורף. אף על פי שהיא דומה לנמנום ארוך מאוד, לא מדובר רק בהעברת החורף בשינה. זהו מרתון מפרך של היפותרמיה, רעב ופגיעוּת למחלות. כדי לעמוד בייסורים האלה פיתחו החיות מגוון מנגנוני הגנה.

סנאי הקרקע הארקטי, המסוגל לשרוד בחורף בטמפרטורת ליבה של עד מינוס 3 מעלות צלזיוס. צילום: ד. גורדון רוברטסון

לפני שנת חורף ארוכה, חיות אוכלות ואוכלות עד שהן מגיעות למצב של השמנת יתר ולמעשה חולות בסוכרת מסוג 2. אך לעומת בני אדם, אצל חיות אלה לא מתרחש עיבוי של דפנות העורקים ובמחלות לב. מינים מסוימים מפסיקים לאכול שבועיים או שלושה לפני שנת החורף מבלי להפחית את רמת הפעילות, כאילו פיתחו לפתע עמידות לרעב. בעוד שבן אדם מסוגל לשכב במיטה רק שבוע לפני ששריריו מתחילים להתנוון וקרישי דם להיווצר, חיות שישנות שנת חורף מסוגלות לשרוד חודשים ללא תנועה. במהלך התרדמה, המיקרוביום – מכלול המיקרואורגניזמים שחיים במערכת העיכול של החיה – סובל מהקור והמחסור הפתאומי במזון. ריאותיהן של החיות מתכסות בשכבה של ליחה וקולגן, כמו אצל אנשים הסובלים מאסתמה, ובמוחן מתחוללים שינויים הדומים לאלה שמופיעים בשלבים הראשוניים של אלצהיימר. מינים מסוימים מאבדים את הזיכרון בעת שנת החורף. והדבר המפתיע ביותר הוא שחלקם מפתחים תסמינים של חסך בשינה כשהם מתעוררים. ובכל זאת, חיות אלה מסוגלות להתגבר על כל הקשיים ולהתעורר לאביב חדש, לרוב ללא תופעות לוואי שליליות ארוכות טווח.

UMCG הוא מתחם באורך חצי קילומטר ובו בניינים צפופים כל כך עד שאפשר לצעוד מהכניסה הראשית בצד אחד למתקן האופניים בצד האחר מבלי לצאת לאוויר הפתוח. אחד הבניינים האלה הוא מעבדת החיות. בחדר קטנטנן המרוחק מהמסדרון הראשי יושב אדווין דה פריי, דוקטורנט של הנינג, עם עמית נוסף, ויחד הם מטפלים בעכברוש השרוע על מצע קרח. סבך של צינוריות דקות וחוטים מקיף את החיה, מזרים לתוכנה נוזלים חיוניים ומחלץ נתונים יקרי ערך. נייר הנפלט ממכונה מראה שלבו של העכברוש האט מקצב מוטרף של 300 פעימות לדקה ל-60 בלבד. הספרות האדומות הזוהרות במכונה אחרת מראות שהטמפרטורה הפנימית של העכברוש צנחה ביותר מ-20 מעלות, וכעת עומדת על 15. מכונת הנשמה שמתקתקת כמו מטרונום מזרימה אוויר בקצב אחיד לתוך המכרסם המורדם. כמו בני האדם, הוא אינו מורגל בשנת חורף ולא מסוגל לשרוד היפותרמיה עמוקה ללא סיוע רפואי. הקירור מאט את הדחפים העצביים, וגם השרירים מתקשים בקור, אז קשיי הנשימה שלו הם תופעה פיזיולוגית מתבקשת," מסביר דה פריי. אך לא כך המצב אצל חיות המורגלות בשנת חורף – וגם כמה יונקים אחרים שאינם מורגלים בה. "איכשהו אוגרים מצליחים להמשיך לנשום בצורה תקינה," הוא אומר. "אנחנו לא צריכים להנשים אותם."

נוסף על השראת שנת חורף באוגרים (תהליך שדורש שבועות של התאמה הדרגתית בחדרים עם תנאי אקלים מבוקרים המחקים את בוא החורף) הצוות מ-UMCG משרה גם היפותרמיה כפויה, כמו בעכברוש שלנו: קירור מהיר עד למצב של השהייה מטבולית. כיום דה פריי מחפש טסיות דם, רכיב חיוני בקרישת דם המונעת דימום. במהלך שנת החורף החיות מצליחות להימנע מקרישים למרות העדר הפעילות. יכולת זו נובעת משינוי מסקרן בגוף ההיפותרמי: כשהוא מתקרר, הטסיות נעלמות מהדם. אף אחד לא יודע עדיין לאן הן הולכות, אך מכיוון שהן מופיעות שוב מיד עם ההתחממות המחודשת, דה פריי משוכנע שהן משתמרות איפשהו בגוף (ולא נספגות ולאחר מכן נוצרות מחדש). למרבה ההפתעה, השינוי הזה מתרחש גם בחיות שלא ישנות שנת חורף, כולל עכברושים, ומדי פעם אף בבני אדם שסובלים מהיפותרמיה.

לפי המאפיינים המשותפים למינים הישנים שנת חורף, נראה כי הם ירשו מאב קדמון משותף שברי מנגנונים המגנים עליהם מפני קור, אי-פעילות, רעב וחנק, ואז פיתחו אותם לכדי תסמונת כוללת של האטה בחילוף החומרים. ויכול להיות שגם בני האדם שימרו במידת מה חלק מהיכולות האלה. במשך זמן רב לא היו ראיות לכך שפרימטים ישנים שנת חורף, אבל ב-2004 התגלה שזן מסוים של למור שוקע באופן קבוע בשנת torpor. "אנו חולקים 98 אחוז מהגנים שלנו עם הלמור," אומר הנינג. "זה יהיה מוזר מאוד אם כל הכלים של שנת החורף נמצאים בשני האחוזים הנותרים."

כשטמפרטורת הגוף צונחת במהלך שנת החורף, החיות מסירות מדמן גם את הלימפוציטים (תאי הדם הלבנים) ומאחסנות אותם בקשרי הלימפה. ותוך שעה וחצי מרגע ההתעוררות הם מופיעים מחדש

כשטמפרטורת הגוף צונחת במהלך שנת החורף, החיות מסירות מדמן גם את הלימפוציטים (תאי הדם הלבנים) ומאחסנות אותם בקשרי הלימפה. ותוך שעה וחצי מרגע ההתעוררות הם מופיעים מחדש. ההאטה הזו של המערכת החיסונית מונעת דלקת כללית בגוף בעת ההתחממות – בדיוק הדבר שעלול לגרום נזק בכליות לבני אדם ויצורים אחרים שאינם מורגלים בשנת חורף. אך למרות זאת מדובר באסטרטגיה מסוכנת שמותירה את החיות ללא הגנה חיסונית בעת שנת החורף. הפטרייה שאחראית לתסמונת האף הלבן שמחסלת כיום מושבות שלמות של עטלפים בארצות הברית, מנצלת בדיוק את הפגיעות הזו ותוקפת את העטלפים כשהם בתרדמה. בתגובה לכך העטלפים יוצאים לעתים קרובות משנת החורף ומתחממים מחדש כדי להילחם בפתוגן, אך בסופו של דבר זה השיבושים האלה גובים מהם אנרגיה רבה מדי והורגים אותם.

אם נבין כיצד החיות שולטות בשינויים בדמן, נוכל להפיק מכך תועלות מידיות ומרחיקות לכת. בנוסף לשיפור יכולתנו להתמודד עם היפותרמיה ומצבי השהיית חיות, הסרת התאים הלבנים מהדם עשויה למנוע את אלחי הדם הבלתי זיהומיים שמכונות לב-ריאה עלולות לגרום; במצב זה, תאי הדם מופעלים כשהם עוברים בציוד ההנשמה ומעוררים תגובה חיסונית בכל הגוף. איברים מושתלים, שיש לשמור בקירור כדי להעביר ממקום למקום, יזכו גם הם להגנה קריוגנית טובה יותר. ואף נוכל להאריך את חיי המדף של עתודות הדם שלנו – אנו עדיין לא יודעים איך לאחסן בטמפרטורות נמוכות את טסיות הדם הנתרמות, ולכן תרומות הדם נשמרות רק שבוע לפני שיש לזרוק אותן מחשש לזיהום חיידקי.

הצוות מ-UMCG עשה צעד ענק לקראת המטרות האלה לאחר שסטודנטית השאירה בטעות תרבית של תאי אוגר במקרר בטמפרטורה של חמש מעלות. אחרי שבוע תאי האוגר עדיין היו בחיים (אף שהריחו כמו ביצים סרוחות). הסטודנטית מזגה על תאים של עכברוש את החומר המתווך שהקיף את תאי האוגר כי חשדה שהתאים המצחינים הפרישו מעין חומר מגן. היא הכניסה אותם למקרר וחיכתה. בדרך כלל הקור מחסל תאי עכברוש במהירות, אבל לאחר יומיים הם עדיין היו בחיים. הצוות בוחן כמה תרכובות שעשויות להיות אחראיות להצלחתו של הניסוי הזה. אחת מהן היא אנזים הידוע בשם cystathionine beta synthase או CBS, שמעודד ייצור של מימן גופרתי, המולקולה שמעניקה לביצים הסרוחות את הניחוח האופייני להן. אם מזריקים לאוגרים כימיקל שמדכא את ה-CBS הם לא מסוגלים לשקוע בשנת torpor, ואלה שהוכנסו למצבים היפותרמיים בכפייה סובלים מנזק לכליות, בדיוק כפי שקורה לבני אדם.

הצוות של הנינג בחן יותר מ-100 תרכובות; לרובן לא הייתה השפעה, אך כמה מהן העניקו לדגימות תא הגנה ארוכת טווח מהקור. הצוות כבר רשם פטנט על אחת התרכובות האלה, Rokepie, כתוסף. בעזרת תרכובות אלה נוכל לאחסן במקרר תאים שבדרך כלל צריכים להיות בטמפרטורה של 37 מעלות – כמו תאים של בני אדם או עכברים – כדי שיהיה אפשר להעבירם ממקום למקום או פשוט לעשות הפסקה בניסויים בסופי שבוע או בתקופות עמוסות. עד כה זיהינו כמה מולקולות רבות השפעה בתהליך ההקפאה הקריוגנית; נראה שהן מחוללות שינויים בתאים עצמם – בין אם אלה תאים של יצור הישן שנת חורף ובין אם לא. זו הוכחה נוספת לכך שלבני אדם עדיין יש כמה כלים שיכולים לעזור להם להתמודד עם היפותרמיה או מצבים של חילוף חומרים אטי. נכון לעכשיו הצוות של הנינג אינו מסוגל להחיל באופן גורף את הדברים שלמדו מחיות על בני אדם. המרוץ לחלל הסתיים מזמן, ונאס"א כבר לא מחלקת מענקים גדולים לפיתוח השהיית חיוּת. אבל הצבא האמריקני כן.

מרוץ נגד הזמן

פרופסור סם טישרמן. צילום: UPMC

"כשמביטים בחדרי מיון רואים כאוס" אומר פרופסור סם טישרמן. "זה כאוס מבוקר שנובע מהעובדה שאתה אף פעם לא יודע מה בדיוק קורה למטופל." במחלקות מיון סוערות לפעמים קשה לרופאים לזהות את הבעיה, לתקן אותה, ולדאוג שהמטופל יישאר בחיים – הכול בעת ובעונה אחת. לדוגמה, מטופלים שמאבדים דם רב עלולים לקבל דום לב, ואז המנתחים יוצאים למרוץ נגד השעון כדי לעצור את הדימום לפני שיוכלו להתחיל בהחייאה. "מכניסים לך מישהו והוא בעצם גוסס," אומר טישרמן. "אנחנו מנסים להחיות אותו כמה שיותר מהר, להבין מה הבעיה שלו, לרפא את הפציעות והכול במקביל." זה הנדבך המרכזי של רפואת טראומה: המרוץ נגד הזמן.

טישרמן רוצה להעניק לרופאים עוד זמן. הוא חושב שהיפותרמיה עשויה להאריך את "שעת הזהב" שבמהלכה נלחמים מנתחים על הצלת חייהם של אנשים הסובלים מפציעות אנושות. לשם כך הוא דוחף את היכולת האנושית לשאת היפותרמיה אל מעבר לסף הנורמלי. לאחר שסיים את לימודים ב-MIT ב-1981 בנה לעצמו טישרמן קריירה ברפואה קריטית. ב-2009 העניק לו איגוד הלב האמריקאי פרס על מפעל חיים ב"מדעי ההחייאה בטראומה", וכיום הוא מכהן כמנהל עמית של מרכז סאפאר למדעי ההחייאה בפיטסבורג. המרכז הוקם על-ידי פיטר סאפאר, רופא אוסטרי שהכיר לציבור את ההחייאה מפה לפה ויזם את יצירת הבובה שבעזרתה מלמדים אותה. בפיטסבורג הקים סאפאר את תוכנית ההכשרה הראשונה בעולם לטיפול נמרץ. מטרת חייו הייתה "להציל את לבם ומוחם של צעירים שעוד לא הגיעה שעתם."

ההליך שטישרמן יוזם נקרא "שימור והחייאה בחירום". עבודתו ממומנת על-ידי המרכז לחקר טלרפואה וטכנולוגיה מתקדמת של צבא ארצות הברית, אשר מממן מחקר במגוון נושאים, כולל פרוסתטיקה מתקדמת ורובוטים שיישאו חיילים פצועים משדה הקרב. חלק ממנתחיו כבר מכירים טכניקות היפותרמיות וקיררו מטופלים עד לסביבות ה-30 מעלות. בהליכים שדורשים לעצור את זרימת הדם לחלוטין, מנתחי לב אף מקררים מטופלים לסביבות ה-15 מעלות – הנקודה שבה הלב מפסיק לפעום. טישרמן מתכנן לקרר מטופלים עד לנקודה זו ואולי אף יותר מכך – עד לנקודה שבה גופם עובר למצב הדומה להשהיית חיוּת. בשלב זה לא יהיה להם דופק, הם לא ינשמו, ולא יהיה אפשר לזהות אצלם פעילות מוחית. למעשה גם לא יהיה להם דם – הוא ינוקז ויוחלף בתמיסת מלח קרה כקרח מכיוון שזו הדרך היחידה לקרר את הגוף מהר מספיק כדי להימנע מפגיעה ברקמות המתאמצות להמשיך לתפקד. למצב זה קורא טישרמן "שימור היפותרמי".

ההליך כבר הודגם בהצלחה במעבדה על-ידי החייאה של כלב ששכב מושהה בקור במשך שלוש שעות. וכעת ההליך עובר לשלב הניסויים הקליניים. מנתחים, מרדימים ומפעילי מכונת לב-ריאה בבית החולים מסצ'וסטס ג'נרל אף הוכשרו בביצוע הניתוח פורץ הדרך. אבל אף אחד לא יודע מתי יבוא המטופל המתאים. זאת אחת הבעיות העומדות בפניהם: לאור טבען של פציעות טראומה לא יוכלו המטופלים להסכים ביודעין להליך. לכן הקבוצה של טישרמן פונה לקהילה כדי להודיע לתושבי האזור על קיומה של התוכנית. המחקר דרש את אישורו האישי של מזכיר הצבא, הגורם האזרחי הבכיר ביותר בארגון.

אך מעבר לכך ישנם מכשולים נוספים. למרות התוהו ובוהו השורר בחדרי המיון, טישרמן חייב לוודא שצוות מנתחי הטראומה יצליח לעבוד בתיאום עם צוות מנתחי הלב והרופאים האחראים על המשאבות ושקיות תמיסת המלח המקוררת. ואף על פי שהקירור משפיע על כל הרקמות במידה שווה, יש לו תופעות לוואי. הקור מדכא את גורמי הדם האחראים לקרישה ולכן קשה לשלוט בדימום במהלך ההתחממות. וגם המנתחים עלולים לסבול מהקור כיוון שהחדר כולו יקורר בעת ההליך. אך הקור אינו אלא כלי; היעד הסופי הוא השהייה מטבולית.

בעתיד יהיה אפשר להשתמש בשימור היפותרמי גם במטופלים הסובלים מהתקפי לב או מהרעלה, או בכל מצב חמור שהזמן הוא גורם מהותי בו. "קירור הוא השיטה הטובה ביותר שיש לנו לדיכוי חילוף החומרים," אומר טישרמן. "אם נוכל לצמצם את דרישותיהן של הרקמות או לשפר את העברת החמצן אליהן, הכול יהיה בסדר."
אף על פי שחיות מעבדה התאוששו בהצלחה משלוש שעות בהשהיית חיוּת, בני האדם הראשונים שיתנסו בכך יושהו רק לשעה. "זה צריך להיות מספיק זמן לתקן את הדימום," אומר טישרמן. "אין צורך לקרר את המטופל לאורך הניתוח כולו." ואם שאיפתכם היא לטוס לכוכבים רחוקים, תצטערו לשמוע שכרגע אין אפשרות לעבור את סף השעה הבודדת. "אנחנו לא מנסים להקפיא את המתים," מגחך טישרמן, "רק לוודא שיש לנו מספיק זמן להציל חיים."