נסע ונסע ולא חזר

ארון הברית הוא אובייקט שמסמל את האלוהות ואת המקדש בתקופה קדם מלכותית שבה טרם גובשה חברה עירונית מפותחת. אני סבור כי סיפור נדודי הארון אינו אלא סיפור אטיולוגי, כלומר הוא בא לתת משמעות למקומות גאוגרפיים מסוימים על ידי יצירת סיפורים על עברם. סיפור נדודי הארון נתחב באופן מלאכותי אל ספר שמואל, ונכתב להערכתי בימי מלכות יאשיהו בסוף המאה השביעית לפני הספירה, לכן מדובר בחיבור מהזרם שצידד ברפורמה (דאוטרונומיסטי) על פי מגמות ספר דברים. ליתר דיוק, הוא חובר בידי סופר שמוצאו משילה הישראלית, שחי בירושלים בירת יהודה ומתפלמס באופן סמוי עם מסורת כהני המקדש בירושלים ועם מסורות המקדש המלכותי ״בית-אל״, שאף הוא בממלכת ישראל.

במקרא, לארון שני שמות, "ארון הברית" ו"ארון העדות": מדובר בשתי מסורות יריבות, ובשתיהן הוא מופיע כפסל שמייצג את יהוה

הארון מופיע במקרא בשני שמות: ״ארון הברית״ בסיפורי נדודי הארון והמלחמה בפלישתים, ו״ארון העדות״ בסיפור הנדודים במדבר אחרי יציאת מצרים. אין מדובר רק בשמות שונים אלא בשתי מסורות יריבות שמתפלמסות זו עם זו. בשתי המסורות הארון מופיע כפסל שמייצג את יהוה. כך מתייחס אליו משה: ״וַיְהִי בִנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶה קוּמָה יהוה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ״ (במדבר י, לה). גם האויב הפלישתי מתייחס לארון כאל אלוהות: ״וַיִּרְאוּ הַפּלִשְׁתּים כי אָמְרוּ: בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה, מי יצילנו מידי האֱלֹהִים האדירים האלה (שמואל א ד,ז). הארון הוא גם אֵל מלחמה שמבטיח ניצחון: ״נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יהוה וְיָבֹא בְקִרְבּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ״ (שמואל א ד, ג).

"יהושע בן נון חוצה את נהר הירדן עם ארון הברית" (1800), בנג'מין ווסט. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

למרבה ההפתעה, מלבד שתי חטיבות אלה, הארון נעלם מספרי המקרא. הוא אינו קיים בכל סיפורי האבות, במלחמות השופטים, בימיהם של כל מלכי ישראל ויהודה, או בכל המלחמות נגד אשור, ארם ומואב. ספרי הנביאים אינם יודעים דבר על קיומו של הארון. בימי ירמיהו, בסוף ימי המלוכה, נפוצו אגדות על הארון, לכן דאג הנביא לציין שהיהודאים אינם זקוקים לארון כברית עם יהוה: ״בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית יהוה, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב, וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ, וְלֹא יִפְקֹדוּ, וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד״ (ג, טז). בסיפורים על מקדש שלמה דאג המחבר להפריך את השמועות כאילו בארון הוטמן פסל של יהוה וציין: ״אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב״ (מלכים א ח, ט).

הארון נעלם מכל האירועים שבהם היו אמורים להזכיר את קיומו. בשלל שלקח שישק מלך מצרים מבית יהוה בירושלים לא מופיע ארון. בשלל שהעביר המלך חזקיהו לסנחריב מלך אשור אין אזכור לארון. בשלל שלקח נבוכדנצר מלך בבל עם חורבן ירושלים מוזכרים כלי פולחן רבים אך לא ארון

אם לא די בכך, הארון נעלם מכל האירועים שבהם היו אמורים להזכיר את קיומו. בשלל שלקח שישק מלך מצרים מבית יהוה בירושלים לא מופיע ארון. בשלל שהעביר המלך חזקיהו לסנחריב מלך אשור אין אזכור לארון. בשלל שלקח נבוכדנצר מלך בבל עם חורבן ירושלים מוזכרים כלי פולחן רבים אך לא ארון. ברשימת אוצרות המקדש שהחזיר ששבצר ליהודאים לא נמצא ארון. במתנות השוחד ששילמו כוהנים כדי לזכות במשרת כהן גדול בימי שלטון הסלאוקים לא מוזכר ארון. כאשר כבשו הרומאים את ארץ ישראל ופּוֹמפּאוּס נכנס לקודש הקודשים הוא לא מצא בו ארון. בשלל המרשים שלקח המצביא הרומאי טיטוס מן המקדש לא נמצא ארון. בכל ספריו של יוסף בן מתתיהו לא מוזכר כלל קיומו של ארון בימיו. נשאלת השאלה, מה פשר היעדר זה, ואם הארון הוא בכלל אובייקט ריאלי או שמא הוא סמל.

ושום דבר על ארון הברית: "צדקיהו הכבול מובא בפני נבוכדנצר" (איור בכתב יד Petrus Comestor's "Bible Historiale" (Den Haag, MMW, 10 B 23") Bodleian Library, University of Oxford, 1670), תצלום: ויקיפדיה

בגרסה הכוהנית ״ארון העדות״ שבספרי שמות, במדבר וויקרא מתואר בפרוטרוט ככלי פולחן מפואר. מידותיו: 125x75x75 סנטימטר והוא שוקל בין 80 ל-130 קילו. הארון נישא בידי לוויים משרתי הכוהנים והוא עשוי עץ שיטה מצופה זהב טהור: ״וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים. וְצִפִיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ. וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב״. על הארון מונח כתר זהב בשם כַּפֹּרֶת שאינו מכסה לארון אלא בסיס לשני פסלים היברידיים בשם כְּרֻבִים: ״וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב. מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו״ (שמות כה, י). הכרובים מוכרים לנו בתרבויות קדמת אסיה בשם כּוּריבּוּ, שֵׂדוּ או לַמַסוּ. הכוונה לאלים משניים, ששומרים על ארמונות ומשמשים לעיתים ככיסא עליו יושב מלך.

בספר דברים המייצג רפורמה ובסיפור נדודי הארון שבספר שמואל, לרוב נעלמים הכרובים ונשאר רק ארגז, אין כפורת ואין זהב, רק עצי שיטה ושני לוחות אבנים שהוכנסו לארון: ״וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ, וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת, בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי״ (דברים לא ח). ספר התורה שהתגלה בימי יאשיהו היה מונח לצד הארון: ״לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יהוה״ (דברים לא יד). במלחמות נגד הפלישתים ״ארון הברית״ מובל בעגלה, או נישא על כתפי כוהנים-לוויים. השם ״ארון הברית״ מקורו להערכתי בטקס הפומבי שנערך בעקבות גילוי ספר התורה בימי יאשיהו: ״וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ יאשיהו בֵּית יהוה וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יהוה, וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יהוה, וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית״ (מלכים ב כג, א-ג). אני סבור כי ברית זאת שימשה מקור לכל שאר הבריתות עם יהוה במקרא.

נדודי הארון מתחילים באופן סימבולי בשילה הישראלית ומסתיימים פעם אחת בקריית יערים ובפעם השנייה בירושלים. בסוף המאה השביעית לפני הספירה, עת חובר ״ספר הארון״, העיר שילה הייתה חרבה וקוראי הסיפור לא ידעו את מיקומה

נדודי הארון מתחילים באופן סימבולי בשילה הישראלית ומסתיימים פעם אחת בקריית יערים ובפעם השנייה בירושלים. בסוף המאה השביעית לפני הספירה, עת חובר ״ספר הארון״, העיר שילה הייתה חרבה וקוראי הסיפור לא ידעו את מיקומה. לכן דאג הסופר לספק ציון דרך למיקומה ביחס לעיר בית-אל היוקרתית: ״וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יהוה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבית-אל, מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבית-אל שְׁכֶמָה, וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה״ (שופטים כא, יט). ״חג יהוה״, שהפך מאוחר יותר לחג הסוכות, הפגיש במחולות את בנות שילה שבמחוז אפרים עם בני מחוז בנימין הרחוק מן העיר. המפגש רומז להערכתי לשאיפה הטריטוריאליות של מלכי יהודה ביחס לאזור בנימין, עקב היחלשותה של האימפריה האשורית.

בימיו של עלי הכהן התחולל מאבק טריטוריאלי וארון הברית נפל בידי הפלישתים: "עלי ושמואל" (1780), ג'ון סינגלטון קופלי. תצלום: ויקיפדיה

״ספר הארון״ מגולל את קורות המלחמה בין פלישתים שחנו בעיר אפק לבין ישראלים באבן העזר. כשהתברר לישראלים שהם נוחלים מפלה הם החליטו להביא לעזרתם לאזור המערכה את ״ארון ברית יהוה יושב הכרובים״ שהיה בשילה. אך לדאבונם אפילו ארון יהוה לא הצליח למנוע מפלה נוספת במלחמתם בפלישתים. שני בני הכוהן עלי נהרגו בקרב, והארון נלקח כשלל לאשדוד. איש בנימין שנשלח לשילה בישר לעלי את סדרת האסונות:

וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא על יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה, כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים. וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם. וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס. וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָח. וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיִּפֹּל עלי מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית ליַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת (שמואל א ד, יג).

בהתייעצות עם קוסמים הוחלט להשיב לישראלים את ארון יהוה אליו צירפו תמורה סמלית, אולי צינית: חמישה פסלי עכברים וחמישה פסלי טחורים

באשדוד הציבו הפלישתים את ארון יהוה מול פסלו של האֵל דַגָן (דגון), אך למחרת הם גילו להפתעתם שפסל דַגָן נפל על פניו ארצה והתנפץ, כפותיו נשברו וראשו נחת על מפתן המקדש, ומאז כהני דגן אינם דורכים על המפתן לזכר האירוע, ״עד היום הזה״, שהוא מועד חיבור הסיפור. הפלישתים הבינו את המשמעות הנסית של התנפצות פסל דַגָן והחליטו להעביר את הארון מאשדוד לגת ומגת לעקרון, אבל בכל מקום שאליו הגיע הארון הונחתו מכות על הפלישתים דוגמת מכות מצרים. אחת המכות הייתה מגפת טחורים ועכברים. בהתייעצות עם קוסמים הוחלט להשיב לישראלים את ארון יהוה אליו צירפו תמורה סמלית, אולי צינית: חמישה פסלי עכברים וחמישה פסלי טחורים.

הפלישתים התלבטו בשאלה האם הפורענויות שנחתו עליהם היו יד המקרה או שאלוהי ישראל העניש אותם. כדי לזכות בתשובת האלים הם בצעו אורדליה (מבחן מאגי) שתכריע בשאלה. הארון הועמס על עגלה רתומה לשתי פרות מניקות שעגליהן נותרו בכוונה במקום. מטרת המבחן הייתה לראות אם הפרות ימשיכו את דרכן מבלי לנסות לחזור לעגליהן. זה אמור היה להיות סימן לכך שיד יהוה אלוהי ישראל בדבר. הפרות אכן לא שבו על עקבותיהן והן הובילו את הארון עד לעיר בית שמש הישראלית, שם הוא התקבל בשמחה גדולה. התושבים ביצעו טקס פולחני, שרפו את העגלה על מצבה גדולה, הקריבו את הפרות לעולה ליהוה, ואת הארון הותירו על המצבה ״עד היום הזה״, מועד כתיבתו של הסיפור האטיולוגי שמטרתו להסביר את נוכחותה של המצבה.

למרבה ההפתעה, אנשי בית שמש הוכו למוות בטענה ״כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יהוה״. העונש האכזרי סותר את הנאמר בספר דברים, שמתיר לראות את פני האֵל: ״בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵראוֹת אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ״ (לא יא). תושבי בית שמש נאלצו לבקש מאנשי קריית יערים לבא לקחת את הארון מעירם אליהם. לא ברור אם כך מה פשר הענשת בית שמש, ולא ברור מה זיכה את קריית יערים לשמור על הארון למשך עשרים שנה, תקופה שאחריה אין לה כל אזכור במקרא. במילים אחרות, נשארת השאלה: מה מסתתר מאחורי המסלול המפותל ורב ההפתעות של נדודי הארון?

האגדה התפשטה, הארון נעלם מהטקסט: איור מתוך תנ"ך מורגן (המאה ה-13): דוד המלך מביא את ארון הברית לירושלים (שמואל ב', פרק ו'). תצלום: ויקיפדיה

סיפור הארון הוא להערכתי סיפורן של משפחות הסופרים שפן וירמיהו, שעברו משילה לנוב, ולענתות עד לירושלים. גורל הארון אינו אלא גורלם של צאצאי שילה

מבחינה ספרותית הטקסט עמוס קודים קשים לפיענוח. חשוב לציין שהסיפור המקראי אינו רק אמנות לשמה, אלא אמצעי להבעת אמירה גלויה או סמויה. אני סבור כי מסלול העברת הארון משילה לבית שמש ומשם לקריית יערים ולירושלים אינו אלא המסלול שבו השתמשו צאצאי כהני שילה מעירם האפרימית-ישראלית, דרך הערים נוב וענתות עד לירושלים של ימי המלוכה. מעמד השילונים התחזק בשנות ילדותו של יאשיהו, והם תפסו בפועל את השלטון אחרי הרצח ״המסתורי״ של המלך אמון, בנו של המלך מנשה, אחרי שהלה מלך במשך כשנתיים. בניגוד לדעת חוקרים, סיפור נדודי הארון אינו מסתיים בקריית יערים אלא בירושלים. סיפור הארון הוא להערכתי סיפורן של משפחות הסופרים שפן וירמיהו, שעברו משילה לנוב, ולענתות עד לירושלים. גורל הארון אינו אלא גורלם של צאצאי שילה:

וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה [שאול] לְפִי חֶרֶב, וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד (שמואל א כב); וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ שלמה עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ. כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה. וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲדֹנָי יהוה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי. וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוה אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה (שמואל א כב, יט)

למרבה ההפתעה ספרי התורה אינם מזכירים את ירושלים אלא באמצעות הנוסחה ״המקום אשר שיכנתי את שמי שם״ – שאותה אפשר לייחס לפי הצורך גם לשילה וגם לירושלים. ירמיהו מענתות מספק פתרון לחידת המקום, ולפיו עבר יהוה ממקדש שילה לירושלים יחד עם צאצאי שילה:

כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה, וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִלוֹ. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם […] וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת [ירושלים] אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ״ (ז יב).

מזמור בתהילים עורך הקבלה אף הוא בין שילה באפרים לירושלים ביהודה: ״וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ / אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם / וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף / וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר / ויִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה / אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב״ (עח ס).

הסופר השילוני שכותב את ״ספר הארון״, שאני סבור כי הוא שפן בן אצליהו, הוא אויבם של כהני המקדש הירושלמי וגם של מקדש ״בית-אל״ שהועדף בידי מלכי ישראל על פני שילה. הוא מציין ששמואל שפט גם בבית-אל שבו שכן הארון: ״וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית-אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יהוה. וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם״ (שופטים כ, כז). מתברר שהענשת בית שמש היא רמז סמוי לבית-אל השנואה על השילונים. אם בית שמש היא בית-אל, יתכן שקריית יערים המסתורית שנקראה גם קריית בעל, בעלי יהודה, בעלה או בעלת, יכולה לרמוז לענתות במסלול ירידת השילונים לירושלים.

ארון הברית גם לא כאן: שילה העתיקה, המקום המשוער של משכן שילה. תצלום: בית השלום, ויקיפדיה

אירוע תמוה נוסף קשור לתחנתו האחרונה של הארון. בירושלים, עוזא ואחיו הובילו את הארון בעגלה חדשה עד לביתו של אביהם אבינדב. בדרך נטתה העגלה להישמט, עוזא הושיט ידו כדי למנוע את נפילתה והוכה למוות בידי יהוה

אירוע תמוה נוסף קשור לתחנתו האחרונה של הארון. בירושלים, עוזא ואחיו הובילו את הארון בעגלה חדשה עד לביתו של אביהם אבינדב. בדרך נטתה העגלה להישמט, עוזא הושיט ידו כדי למנוע את נפילתה והוכה למוות בידי יהוה: ״וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יהוה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמואל ב ו, ז). מה היה פשעו של עוזא, שרצה למנוע תאונה ובמקום לזכות בתודה נגזרה עליו מיתה? מתברר שכל מלכי יהודה נקברו ב״עיר דוד״. מושג זה להערכתי אינו שם נרדף לירושלים, אלא שמו של מקום ספציפי בעיר, צמוד לארמון. שלושה מלכים לא נקברו בעיר דוד אלא בגן עוזא: מנשה, אמון, ויהויקים, שלושתם שנואי נפשם של השילונים, ואני סבור כי שלושתם הם ישראלים שהומלכו ביהודה. סיפור עוזא עשוי להביע באופן סמוי את סלידת המחבר ממנשה ואמון הישראלים.

אומרים שהוא כאן, במבנה הזה בכנסיית מרים ציון באקסום, אתיופיה. תצלום: JensiS65, ויקיפדיה

אין צורך בחפירות ארכאולוגיות שיגלו ארון וירטואלי שלא ידוע על קיומו גם בתקופת המלוכה וגם בתקופה הפרסית, היוונית והרומית

ספר ארון הברית אינו אלא סיפור פולמוסי סמוי, עמוס רמזים קשים לפיענוח, שמתאר את נדידת צאצאיהם של כהני בית עלי משילה לירושלים דרך נוב וענתות. הארון הוא מקדשם הווירטואלי בתקופה הקדם מלכותית, שעבר דרך בית-אל (בית שמש) לענתות (קריית בעל) עד למקום שבו החליט יהוה לנטוש את שילה ולשים את שמו בירושלים. אחרי סיפור זה, נעלם הארון מן הסאגה ההיסטורית ומרוב ספרי המקרא. לכן אין צורך בחפירות ארכאולוגיות שיגלו ארון וירטואלי שלא ידוע על קיומו גם בתקופת המלוכה וגם בתקופה הפרסית, היוונית והרומית. לכן אין שום היגיון לקיים חפירות ארכאולוגיות לגילוי הארון בקריית יערים או באקסום שבאתיופיה. העיסוק הארכאולוגי בארון הברית אינו אלא כניעה פופוליסטית של חוקרים לצימאון הציבור לגלות ויהי מה מטמון זהב מפואר מימי מלכי יהודה.

ד״ר יגאל בן-נון הוא היסטוריון, חוקר מקרא, מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״ בהוצאת רסלינג 2017

תמונה ראשית: מתוך "ארון הברית עובר את נהר הירדן" (1896-1902), ג'יימס טיסו. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה