נעמה לי חברותך

במבוא לספרה ״המין החברותי״, העוסק בחברות בין נשים לאורך ההיסטוריה, מזכירה מרילין יאלום עובדות משמעותית מההיסטוריה של נשים בכלל ושל חברות בין נשים בפרט.

בעולם המערבי יש כיום נטייה להתייחס כמובן מאליו לכך שנשים יכולות לבחור את חברותיהן ולבלות איתן כרצונן. אבל במקומות רבים בעולם נשים עדיין חייבות לבקש רשות מאבות, אימהות, בעלים, אחים, או אחיות בוגרות להיפגש עם חברותיהן, וזה בתנאי שבכלל מותר להן לקיים יחסים פרטיים עם חברות. אפילו בארצות הברית, חברויות בין ילדות ונערות נתונות לעיתים קרובות לפיקוח ההורים, ואלו מעודדים את בנותיהן לבחור בחברות ״מתאימות״. לעיתים גם בני הזוג מגבילים, באופן גלוי או סמוי, את הזמן שבו נשותיהן יכולות לבלות בחברת חברותיהן הרווקות. יתרה מזאת, לעיתים יש לנשים חופש לבחור ולבלות את הזמן הפנוי שלהן עם חברות, אך גם זמן זה מוגבל ומוכתב על ידי התחייבויות משפחתיות, כלכליות ותרבותיות אשר מקבלות עדיפות על פני בילוי עם חברות.

לא מפתיע שבתקופה הוויקטוריאנית, כאשר נשים לא נהנו מחופש תנועה ולא יכלו לצאת בעצמן למרחב הציבורי, חברוּת בין ילדות, נערות ונשים הייתה נתונה לפיקוח קפדני של סביבתן הקרובה: הורים, אחים, מורים, ומאוחר יותר בעלים

לכן לא מפתיע שבתקופה הוויקטוריאנית, למשל, כאשר נשים היו כמעט משוללות זכויות, לא נהנו מחופש תנועה ולא יכלו לצאת בעצמן למרחב הציבורי, חברוּת בין ילדות, נערות ונשים הייתה מוגבלת ונתונה לפיקוח קפדני של סביבתן הקרובה: הורים, אחים, מורים, ומאוחר יותר בעלים. לאור מעמדן הנחות של נשים, גם לא מפתיע לקרוא שבניגוד למעמד הנשגב שהיה לחברות בין גברים, חברות בין נשים נתפשה כשטחית ולא רצינית.

באמצע המאה ה-19 כתבה הסופרת והמחנכת הוויקטוריאנית הבריטית שרלוט יונג שנשים מסוגלות ליחסי חברות פחות מגברים, וחברויות היסטוריות נעלות, כאלו שהיו מקובלות אצל היוונים העתיקים, אינן ידועות אצל נשים. יונג האמינה שהסיבה לכך היא שבעבר נשים היו מושפלות, הן נחשבו לרכוש של בעליהן, הן לא זכו להשכלה ולא היו מסוגלות ליחסים שמעבר לרכילות ויריבות. לדעתה, כדי שתתאפשר חברות אמיתית, האישה הייתה חייבת להתפתח לשלב בו תתמלא בתוכן, חופש מחשבה ונושאי עניין, מעבר לעיסוקים הבנליים של היום יום.

יונג אינה מפרטת מתי ואיך חל השינוי, אם בכלל, אך ניתן לשער שהפנימיות שנוסדו באנגליה בסוף המאה ה-17 ומוסדות חינוך ייחודיים לבנות שהחלו להיות נפוצים באירופה ובעולם החדש במהלך המאה ה-18, תרמו להתפתחותן של נערות מהמעמדות היותר מבוססים, העניקו להן חינוך מסוים, אפשרו להן לצאת אל מחוץ לבית, לפגוש ילדות אחרות ולפתח יחסי חברות.

קשר מקובל בין נשים, תפקידים מסורתיים: "מחלימה" (1876), ג'יימס טיסו. תצלום: ויקיפדיה

למרות החשדנות והיחס המזלזל הזה כלפי חברות בין נשים, מדריכי התנהגות שהיו פופולריים במאה ה-19 טענו שחברות חשובה לחוויית הגדילה של ילדות, ועודדו את הקשרים ביניהן. מחבריהם האמינו שחברויות מפתחות את התכונות הנשיות: אמפתיה, דאגה, אכפתיות ואת היכולת ליצור קשרים אינטימיים ארוכי טווח. בחברה כה נפרדת כמו החברה הוויקטוריאנית, חברות בין ילדות ונערות נתפשה כאימון לקראת המטרה האמיתית והחשובה של המין הנשי: להיות רעיות ואימהות. לפי אחד המדריכים, החבֵרה הרצינית הראשונה של הנערה הצעירה משמעותית יותר מאשר האהבה הראשונה שלה.

הסכנה הייתה נעוצה בקשר הרגשי החזק בין החברות. יחסים אלו סיפקו להן את כל צרכיהן, בניגוד לבניית מערכת יחסים עם גבר זר שהן לא הכירו ולא היה להן איתו דבר במשותף

יחד עם זאת, אותם מדריכים גם הזהירו מפני הסכנה הטמונה ביחסים קרובים מדי העלולים להתפתח לקשר רומנטי שיגרום לנערה לזנוח את חובותיה, כלומר לסרב להינשא. אזהרות אלו לא היו משוללות יסוד: קיימות עדויות מסוימות על התקשרויות רומנטיות והתאהבויות, בעיקר בקרב נערות בפנימיות. אבל יש לשער שתופעות אלו לא היוו את האיום האמיתי על הסדר הקיים. הסכנה הייתה נעוצה בקשר הרגשי החזק בין החברות. יחסים אלו סיפקו להן את כל צרכיהן, בניגוד לבניית מערכת יחסים עם גבר זר שהן לא הכירו ולא היה להן איתו דבר במשותף. בחברה הוויקטוריאנית כמעט לא הייתה לנערות ונערים הזדמנות להיפגש ולהכיר באופן שאינו פורמלי, ולעיתים קרובות הנישואין היו עסקה כלכלית. החתונה והחיים החדשים הביאו באופן טבעי לפרידה מן החבֵרה אן החברות הקרובות, ובהיעדר מפגשים פנים אל פנים, היחסים המשיכו להתקיים ולצמוח רק דרך מכתבים.

כמחנכת, יונג עודדה את הקוראות שלה להמשיך לכתוב מכתבים לחברותיהן: היא האמינה שעבור מי שנמצאות הרחק מחברותיהן, חברה כותבת היא חברה טובה בהרבה מזו שמתרשלת, אינה יכולה או אינה רוצה לכתוב. מעבר למילותיה של יונג הייתה ההבנה שקשר החברות שנמשך לפחות דרך מכתבים עוזר להפיג את הבדידות שנשים רבות סבלו ממנה בחיים החדשים כרעיות וכאימהות.

כשנה לפני מותה, נישאה ברונטה לכומר ארתור בל ניקולס. בעלה הטרי הציץ במכתביה של אשתו והזדעזע מתוכנם. הוא ראה בהם חומר מסוכן ואפילו שטני, וציווה עליה להורות לחברתה לשרוף את המכתבים לאחר הקריאה

עדות מעניינת לחברות הדוקה בין נשים, שנשמרה הודות למכתבים, וגם הוכחה לפיקוח ומשטור של יחסים אלו על ידי הסביבה (במקרה זה, על ידי הבעל), אפשר למצוא במכתביה של הסופרת שרלוט ברונטה לחברתה אלן נוסי. ברונטה ונוסי היו חברות מאז ילדותן. בשנת 1854, כשנה לפני מותה, נישאה ברונטה לכומר ארתור בל ניקולס. בעלה הטרי הציץ במכתביה של אשתו והזדעזע מתוכנם. הוא ראה בהם חומר מסוכן ואפילו שטני, וציווה עליה להורות לחברתה לשרוף את המכתבים לאחר הקריאה. זה היה התנאי שהעמיד לברונטה כדי שתוכל להמשיך להתכתב עם חברתה הקרובה. נוסי התרצתה והבטיחה להשמיד את הראיות. למרבה המזל היא לא קיימה את הבטחתה, והודות לכך שרדו כשלוש מאות מכתביה של ברונטה. מכתביה של נוסי לברונטה אבדו, כנראה בגלל התערבות הבעל.

שרלוט ברונטה: כתבה מכתבים לחברתה, ותוכנם זעזעה את בעלה. דיוקן של J.H. Thompson, מוזיאון Bronte Parsonage. תצלום: ויקיפדיה

החשדנות כלפי חברות בין נשים והיחס השלילי כלפי קשר הדוק מדי בין נשים, נמשכו גם במאה ה-20. בספרה Testament of Friendship: The Story of Winifred Holtby, העוסק בחברתה ויניפרד הולטבי, כתבה הפמיניסטית והסופרת הבריטית ורה בריטן שעוד מימי הומרוס זכתה חברות בין גברים להאדרה ולשירי הלל, אבל חברות בין נשים, למרות רות ונעמי, לא רק שלא זכתה להוקרה אלא לעגו לה, הקטינו אותה ופירשו אותה בצורה מעוותת.

בדומה לבריטן גם הסוציולוג גרהאם אלן (Allan), שהיה אחד הראשונים שחקר את נושא החברות, מצא שאפילו במחקרים סוציולוגים שנערכו עד למחצית המאה ה-20 יש עדיין נטייה להתבונן בחברות בין נשים מבעד למשקפיים שליליים, דימויים קונבנציונליים, וסטריאוטיפים. המציאות האמיתית של היחסים מוסווית לרוב לטובת אינטרסים של מערכות יחסים חזקות ממנה.

ייתכן שהיחס השלילי והמקטין של הסביבה גרם לנשים להתנהל בזהירות, להסתיר את יחסיהן עם חברותיהן ולהמעיט בערכם

הקביעה האחרונה של אלן חושפת את החולשה המובנית במעמדה של חברות זאת לעומת מערכות יחסים חזקות יותר כזוגיות ומשפחה. ייתכן שהיחס השלילי והמקטין של הסביבה גרם לנשים להתנהל בזהירות, להסתיר את יחסיהן עם חברותיהן ולהמעיט בערכם, אבל הן היו זקוקות לקשרים אלו כדי להתמודד עם האתגרים, הקשיים והאילוצים שנגרמו, קרוב לוודאי, על ידי המערכות היחסים החזקות יותר.

אמביוולנטיות היא כנראה חלק מהותי מהיחס אל חברות בין נשים. מצד אחד היא נותנת מענה לצורך אנושי, אבל מצד שני לעיתים קרובות היא נתפשת בחברה כמותרות וכפריבילגיה. עד שנות השבעים של המאה ה-20 התייחסו במחקר הסוציולוגי לחברות בין נשים כנחלתם של המעמדות העליונים והבינונים. הסוציולוגים פיטר וילמוט (Willmott) ומייקל יאנג (Young) במחקרם ״משפחה ומעמד בפרבר בלונדון״, מציינים שבעוד שמרבית המשפחות ממעמד הפועלים התגוררו באותו אזור (לרוב בסמוך לאם המשפחה), הן קיימו קשרים משמעותיים רק בתוך המשפחה, ולא פיתחו חברויות מחוצה לה. חברויות מחוץ למשפחה התקיימו בקרב המעמד הבינוני, ובמקומות שבהם נשים חיו ללא משפחתן. ממצאים אלו מעלים את האפשרות כי חבורת בין נשים התפתחה רק בהיעדר משפחה, כדי למלא צרכים של תמיכה ועזרה.

בעשרים השנים האחרונות החלו להתפרסם מחקרים המדגישים את הערך הנפשי, והפיזי, שיש בחברות בין נשים.

ביחד, בחיבוק משולש: חברות. תצלום: בקה טאפרט

מאמר פורץ דרך של ד״ר שלי טיילור עם קבוצת המחקר שלה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, מצא שנשים מובְנות באופן ביולוגי לטפח יחסי חברות בזמן של מתח. לדברי החוקרים, מחקרים קודמים על מתח ולחץ בדקו תגובות של גברים, והגיעו למסקנה שהתגובה הביולוגית למתח היא לחימה או מנוסה (fight or flight). אבל במחקר זה נמצא שלנשים יש רפרטואר רחב יותר של תגובות למתח. כאשר ההורמון אוקסיטוצין משתחרר כחלק מתגובה למתח אצל נשים, הוא חוסם את הדחף להילחם או לנוס, ומפעיל את הנשים לטפל בילדים ולטפח חברות עם נשים אחרות (“tend and befriend”). כשנשים מטפלות נמצאות עם חברותיהן, אוקסיטוצין נוסף משתחרר וממשיך להוריד את המתח ולייצר רוגע. אפקט הרוגע אינו מרתחש אצל גברים, כי ההורמון טסטוסטרון הוא זה שמשתחרר בזמן מתח וגורם להורדת האפקטיביות של האוקסיטוצין.

מחקר מפורסם נוסף נערך בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, הוא מוכר בשם ״מחקר האחיות״ (Nurses' Health Study). המחקר עקב אחרי בריאותן של אחיות לאורך שנים. אחד ממצאיו היה שנשים אשר להן יותר חברות, פיתחו פחות מוגבלויות גופניות בעת זיקנה.

אלו שהאמינו בעבר שהמשפחה היא מרכז החיים, וסופם של כל מיתוס, סרט קולנוע, ואגדה מסתכם במשפט ׳והם חיו באושר עד סוף ימיהם׳, הבינו שחברות הן ההבדל בין חיי בדידות לחיים מלאים

התמיכה והטיפול המאפיינים חברות בין נשים היו קיימים עוד מימי נעמי ורות המקראיות, שתי אלמנות שחברו יחד כדי להתגבר על אסונות ומכשולי החיים. נראה שבעשרים השנים האחרונות השתנה השיח סביב חברות בין נשים, והפך להיות חיובי הרבה יותר. העיתונאיות אלן גודמן (Goodman) ופטרישה אוברייאן (O'brien) כתבו (בשנת 2001) את הספר I Know Just What You Mean: The Power of Friendship in Women's Lives, העוסק בחברות הקרובה וארוכת השנים בין שתיהן. המסקנה שהגיעו אליה מניסיונן האישי, ומניסיונן של נשים אחרות בסביבתן, היא שחברות חשובה מאוד לנשים: ״נשים כיום מנהלות חיים מלאי שינויים, והן תלויות בחברותיהן יותר מתמיד. רבות מהן, אלו שהאמינו בעבר שהמשפחה היא מרכז החיים, וסופם של כל מיתוס, סרט קולנוע, ואגדה מסתכם במשפט ׳והם חיו באושר עד סוף ימיהם׳, הבינו שחברות הן ההבדל בין חיי בדידות לחיים מלאים. וככל שחולפות השנים ומגיעים ימי ההולדת המשמעותיים, הנשים לוקחות נשימה עמוקה, מסתכלות סביבן על חברותיהן לדרך ואומרות, לעיתים בפעם הראשונה, ׳אישה זאת היא חשובה מאד בחיי, אלו באמת היחסים המשמעותיים ביותר עבורי׳״.

"רות נשבעת לנעמי" (1653), יאן ויקטורס: סיפור סמלי ופתוח לפרשנות - אהבה, נאמנות, ואולי גם אינטרסים וחוסר ברירה חברתית. תצלום: ויקיפדיה

גם העיתונאית והסופרת רבקה טרייסטר (Traister) כותבת, בספרה משנת 2016 All the Single Ladies: Unmarried Women and the Rise of an Independent Nation, שבשביל נשים רבות החברות הן השותפות העיקריות בחיים, ״הן אלו שעוזרות להן לעבור לדירות החדשות, מחלצות אותן מיחסי זוגיות קשים, נמצאות איתן בזמן לידה ומחלות. זה נכון גם לנשים נשואות, זה נכון בתחילת הדרך כנשים בוגרות, וגם בסוף – אחרי גירושין קשים או מותו של בן זוג״.

בארץ ובעולם יש היום ירידה משמעותית במספר הנשים שנמצאות בזוגיות, והחברה או החברות הן שתופסות את מקום בן או בת הזוג

השותפות, העזרה הפיזית והתמיכה הנפשית נשמעות היום מוכרות ומדויקות לנשים רבות. עולמן של נשים רבות בסביבתי: אלמנות, גרושות או רווקות, מאוכלס כמעט רק בנשים, והחברות הטובות הן המשפחה הנבחרת. המציאות שטרייסטר מדווחת עליה מתבטאת גם בסטטיסטיקה. בארץ ובעולם יש היום ירידה משמעותית במספר הנשים שנמצאות בזוגיות, והחברה או החברות הן שתופסות את מקום בן או בת הזוג.

בארה״ב שיעור הנשים הפנויות (רווקות, אלמנות, גרושות, פרודות) עולה כיום על שיעור הנשים הנשואות. גם בישראל מספרן של הנשים החיות בגפן עלה בשלושים השנים האחרונות. במציאות שבה נשים כה רבות מקיימות יחסים קרובים בעיקר עם נשים, יש מי שהחליטו שהן אינן מוכנות לדחוק את חברותיהן הצידה, לטובת בן זוג. כתבת כתב העת האמריקני "אטלנטיק" כתבה לא מזמן תופעה חדשה: העדפת החברה הקרובה גם בתוך הזוגיות. הנשים שבחרו בדרך זאת אינן שוללות את האפשרות לחיות בזוגיות, אך מבהירות לבן הזוג שאין לו מעמד עדיף על פני החברה הטובה. הסכמתו לסידור זה היא תנאי להמשך מערכת היחסים.

בעודי כותבת את המאמר הנוכחי, התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה שכותרת From Best Friends to Platonic Spouses, העוסקת בזוגות של חברות ״הכי טובות״ (bestie) שהחליטו שהן רוצות להתחתן ולחיות לעד עם חברותיהן. בטקסים שתי הכלות עומדות לבושות בשמלות כלה, ונשבעות זו לזו אמונים בנדרים המקובלים לפי המסורת. טקסי נישואים אפלטוניים אלו מעניקים ליחסים ביניהן חותמת רשמית.

אחת הנשים שהתראיינה לכתבה, אמרה שהיא ובת זוגה מעוניינות להינשא כיוון שהן רוצות להיחשב כמשפחה באופן חוקי וחברתי, ואשה נוספת אמרה שזוגות שבהם מתקיימים יחסים אפלטוניים היו מקובלים מאז ראשיתו של מוסד הנישואין, וכי נישואין מתוך אהבה הם מושג יחסית חדש.

נראה שבתקופה שבה נשים רבות תלויות פחות בגברים לפרנסתן, או כדי להביא ילדים לעולם, רפרטואר האפשריות גדל, ונשים חושבות על פתרונות יצירתיים ומתאימים יותר לחייהן

אפשר לפטור כתבות כאלו כאופנה אמריקנית אזוטרית וחסרת חשיבות, אבל נראה שבתקופה שבה נשים רבות תלויות פחות בגברים לפרנסתן, או כדי להביא ילדים לעולם, רפרטואר האפשריות גדל, ונשים חושבות על פתרונות יצירתיים ומתאימים יותר לחייהן.

חוקר החברות ויליאם רולינס (Rawllins) סבור שמעמדה השולי של חברוּת והיחס האמביוולנטי כלפיה נובעים מכך שאין בהן מעמד פורמלי טקסִי. הנשים שבחרו להינשא זו עם זו מאמינות שטקס הנישואין הסמלי יהפוך את יחסיהן למכובדים ונחשבים בעיני הקהילה והעולם. טקסים אלו אינם חדשים. טקסים סמליים שמטרתם למסד את הקשר בין חברות לאורך החיים נערכו כבר במאה ה-19 בשבט היאו (Yao) באזור הררי ומבודד במחוז ג׳יאנג יונג  אשר בדרום הונאן שבסין. נראה ששם עידוד החברות וההכרה הרשמית בה תרמו לא רק לרווחת הנשים אלא לרווחת השבט כולו.

בנות Yao: יש דברים שהם לכל החיים, כמו החברות, כמו השיער שהן אינן מקצרות אותו מגיל 18 ועד מוות. תצלום: Dan

בניגוד לשרלוט ברונטה וחברתה, בשבט היאו נשים התכתבו ביניהן בכתב סתרים נשי בשם נושו (Nushu), שאפשר להן חילופי מכתבים חופשיים ולא מצונזרים לאורך כל חייהן. ילדות בשבט זה נהגו להעניק זו לזו מתנות קטנות שסימלו את רגשות החיבה שלהן, כמו למשל מניפות מעוטרות בקליגרפיה או ממחטות שעליהן נכתבו מילים משמעותיות. הסימנים היו חלק מהטקס. מותר היה לילדות לכרות ברית של ממש, וכך הן הפכו לחברות ״הכי טובות״, או ״אחיות בשבועה״ (jiebai zimei), קשר שהוכר כיקר-ערך ואפילו הכרחי כדי להיות חלק מהסדר החברתי. האחיות בשבועה של הנערה היו קבוצה של נערות או חברה אחת טובה. במקרה של חברה אחת הן היו נקראות ״זהות״ (laotong), והחברות ביניהן הייתה קרובה ביותר ואינטנסיבית. בתקופת נעוריהן הן נהגו לבלות יחד ואף לישון זו אצל זו, בעידודם ובפיקוחם של אנשי הכפר.

כשהילדות הפכו לנערות היה מקובל שאחת הדודות, רצוי מצד אביה של הנערה, תהיה נוכחת בזמן שהן מחליפות ביניהן נדרים פורמליים של נאמנות. לאחר מכן הדודה נהגה ללמד את אחייניתה לכתוב בשפת הנושו. כתיבת מכתבים בשפת הסתרים עזרה להן לשמור על קשר גם כשהן שבגרו ונישאו.

כשחושבים על חברות אנו מדמיינים קירבה, אינטימיות, הדדיות, הערכה, וכבוד. היא מצריכה רגשות חיבה, תמיכה, ורצון טוב. חברות קשורה בסובלנות וקבלה של המוזרויות של חבריך

על אף שחברות היא חלק כל כך חשוב מחיינו, נוכחתי שכתיבה על חברות מהווה אתגר לא פשוט, וכנראה לא רק בשבילי. בשנת 2013 נוסד באוניברסיטת לידס בבריטניה כתב העת האקדמי Amity: The Journal of Friendship Studies המוקדש כולו לנושא. במאמר ״המשמעויות הרבות של החברות״ מנסה העורכת הת׳ר דוויר (Devere) להסביר מהי חברות, וכך היא כותבת:

״באופן אינטואיטיבי אנו יודעים שבחברות יש קשרים קרובים, חיבה, דאגה, קיים סוג של מחויבות והדדיות. כשחושבים על חברות אנו מדמיינים קירבה, אינטימיות, הדדיות, הערכה, וכבוד. היא מצריכה רגשות חיבה, תמיכה, ורצון טוב. חברות קשורה בסובלנות וקבלה של המוזרויות של חבריך. חברות יכולה לנוע על פני רצף בין חברות קרובה לידידות. היא יכולה להיות קשורה לרוגע ולנועם או לסערת רגשות. יש המתארים חברות במושגים של משפחה: אחוות אחים, או אחיות״.

דברים אלה, והעובדה שבמאמר הראשון שלה בכתב העת החדש פונה דוור דווקא לאינטואיציה, מדגימים חלק מהקושי הקיים בכתיבה על מושג שכולנו מבינים מהו, אבל קשה ללכוד אותו ולהסביר את מהותו בלי לגלוש להגזמות ומליצות.

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא מנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

תמונה ראשית: שלוש נשים שובתות נגד אפליה בתחום תעשיית הבגדים בארה"ב (1913), מימין לשמאל : פלורה לה פולט (סופרג'יסטית ופעילה למען זכויות העובדות), רוז ליווינגסטון (מיסיונרית ופעילה חברתית) וכן שובתת בת 14. תצלום: ספריית הקונגרס האמריקני, unsplash.com

Photo by Library of Congress on Unsplash