נצחיים ביחד

אנחנו זקוקים למשמעות, ואנחנו יוצרים אותה כל העת, בפעולה, בהשתתפות, בטקסים, בשיחה - ותמיד ביחד
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כל הישים/אירועים/מצבים ביקום וכל היחסים ביניהם מעצם הווייתם או התרחשותם, נמצאים ביחס לישים אחרים. התודעה מכוננת את המשמעויות, שהן מרחב ההוויה שלה, מתוך מכלול המצבים והיחסים בין דברים ביקום שהם אימננטיים לכל קיום באשר הוא. זוהי הסביבה שבה בעלי חיים פיתחו ומקיימים רמות שונות של התכוונות, תודעה ופרצפציה, ובה מתקיימות ומתפתחות המודעות העצמית והתודעה האנושית.

הישים/אירועים/מצבים ביקום קיימים כשלעצמם וכאשר הם נתפשים בתודעה הם משמעותיים, כלומר הם נמצאים ביחס – הם חוזרים על עצמם בסדירות כזו או אחרת, פונקציונליים, מהווים סיבות, גורמים, שותפים/יריבים במסגרת מבנים ואורגניזמים וכן הלאה. רק התודעה והשיח האנושיים מעניקים ליחס בין הישים משמעויות במובן האנושי, הדרוש לתודעה כדי להתקיים. זוהי פעילות אין סופית כל עוד קיימת/מתרחשת תודעה אנושית וכל עוד היא זקוקה למשמעות.

גידול ילדים, הוא מרכיב מרכזי במתן מענה לצורך במשמעות, ביחד עם ההסדרים החברתיים והפוליטיים והריטואלים הסדירים, המעניקים תחושות יציבות ובטחון מעבר להווה, ולכאורה שליטה בזמן

הצורך במשמעות העל-זמנית, שהיא בפועל על-הווית (trans present), מיוחד לתודעה אנושית שעיגנה את הזמנים (tenses) בשיח. על פי רוב, הצורך במשמעות נדחק על ידי צרכים אנושיים אחרים החיוניים לקיום פיזי קונקרטי, ומוסווה במניעים חברתיים ובמערכת התרבותית והערכית. אצל רוב בני האדם עבודה, גידול ילדים, יצירה, אינטראקציות חברתיות, יחסי מין ואפילו המאבקים לשמירת הסדר החברתי או לתיקונו, הם שמספקים את הצורך במשמעות או מונעים את תחושת הריקנות, אותה מועקה של היעדר משמעות. גידול ילדים, שהוא פעולה להתמד ה"אני" או ה"אנחנו", הוא מרכיב מרכזי במתן מענה לצורך במשמעות, ביחד עם ההסדרים החברתיים והפוליטיים והריטואלים הסדירים, המעניקים תחושות יציבות ובטחון מעבר להווה, ולכאורה שליטה בזמן.

אפולו 11, ירח, כדור הארץ

לא רק עניין של נאס"א, של האסטרונאוטים או של ארה"ב: הנחיתה על הירח העניקה משמעות לכולנו. תצלום: מייקל קולינס, נאס"א, ויקיפדיה

המענה לצורך במשמעות ניתן לרוב במהלך ההיסטוריה על ידי הזדהות עם הקהילה החברתית או עם רעיונות, למשל רעיונות דתיים – שהופצו על ידי קבוצות קטנות אבל גם על ידי דתות גדולות ממוסדות ובעלות השפעה על הנורמות ועל השיח, כאלה המשרתות אינטרסים חברתיים ופוליטיים שונים ואשר מהוות מוקד הזדהות, שייכות, שיח ותרבות של מיליארדי מאמינים. הדתות נתנו ונותנות מענה לצורך במשמעות ובזהות בשני אופנים. האחד, כמסגרות חברתיות ואידיאולוגיות המעגנות את הסדר החברתי והכלכלי ומעצבות את גבולות השיח, ומעניקות לפרטים את זהותם הקולקטיבית שחורגת מעבר להווה קונקרטי. השני, על ידי הענקת תחושה לפרט כי באמצעות האמונה בכוח עליון הוא משתלב בעל זמניות או בנצח, וכך מתגבר על החרדה מפני המוות או מוצא תקווה להיחלץ מסבל וממצוקות.

האמונה ב"הישארות הנפש" ובקיומה של נשמה המעוגנת בכוח על טבעי ובעיקר על זמני או נצחי, מעניקה לאמונות ולשיח הדתי עוצמה מיוחדת כמענה לחרדה קיומית ולפחד מפני המוות

האמונה ב"הישארות הנפש" ובקיומה של נשמה המעוגנת בכוח על טבעי ובעיקר על זמני או נצחי, מעניקה לאמונות ולשיח הדתי עוצמה מיוחדת כמענה לחרדה קיומית ולפחד מפני המוות. בדתות הלכה, היהדות והאסלאם, על האדם למצוא משמעות בקיום מצוות הדת ובניהול חייו בהתאם להלכה הדתית, בהשתייכות לקהילת המאמינים ובקבלת מרותם של בעלי הסמכות והידע, שפרשנותם לחוק הדתי נתפשת כביטוי המוסמך לרצון האל.

הריטואלים האישיים – כמו התפילה, ההצטלבות, נישוק המזוזה, הכריעה על הברכיים לפני פסל ישו ומדונה או הכריעות בתפילות המוסלמיות, הטבילה במימי הגנגס – והריטואלים הקולקטיבים – כמו התפילה במניין ובבית כנסת, הנוכחות במיסה בכנסיה, התפילה במסגד ביום שישי או העלייה לרגל למכה או לנג'ף וכרבלא (אצל השיעים) – הם אמצעים של הדתות ליצירת זהות קולקטיבית ושייכות, כלומר למתן משמעות. גם שירת ההמנון הלאומי, הנפת הדגל הלאומי, המצעד הצבאי או שירת האינטרנציונל מלאו פונקציה דומה. זהות ומשמעות מנוסחות בשיח המבוסס על העבר ההיסטורי האמיתי, המיתי או המומצא ועל העתיד המדומיין.

תפילה, מוסלמים, דובאי

ביחד, ביום ששי בבוקר בדובאי. תצלום: לוי מאיר קלאנסי.

ביהדות, קיום מצוות התורה, התפילה ולימודי קודש, תוך ניהול אורח חיים בהתאם להלכה במסגרת הקהילה היהודית - הם המעניקים משמעות לחיים. האלוהים הוא אומנם המשמעות העליונה, אבל שימור הקהילה והיהדות הוא הביטוי בפועל של המשמעות הזו.

באסלאם, השהאדה (ההודאה בייחודיותו של אללה ומחמד שליחו) ומילוי מצוות היסוד במסגרת הקהילה, שהיא גם קהילה פוליטית המקיימת את החוק האסלאמי, הם המשמעות שמבטיחה קיום אל זמני או על זמני בגן עדן.

גם ביטול ה"אני" המופיע בצורות שונות בדתות וזרמים דתיים במזרח הרחוק, משמעותו היא תחושת מיזוג ה"אני" עם משמעות על זמנית

תחושות הניכור מן הממסד הדתי וטקסיו הרשמיים, שהתעצמו על רקע מתחים חברתיים, מאבקים פוליטיים או משברים ערכיים, היו מקור לתופעות של הזדהות עם האל ברמה הרגשית הסובייקטיבית, לעיתים בלוויית ביטויים אקסטטיים, שאפיינו תנועות חסידיות וכתות עממיות. לדוגמה, תנועת החסידות היהודית מאז המאה ה-18, הצוּפיות, שהיא החסידות האסלאמית, מאז המאה ה-10 וגם העליות לרגל לקברי קדושים או למקומות שבהם התרחשו לפי האמונה נס או התגלות אלוהית, הנפוצות גם בנצרות בעיקר בקרב הקתולים. אלו הם ביטויים לצורך במשמעות נגישה וקרובה בקרב פרטים רבים הזקוקים לה, בשונה מן המשמעות שמוצאים מאמינים אורתודוקסים בלימוד ושינון רציונליסטי פורמלי של החוקים והנורמות החברתיות המחייבות, תוך השתלבות בסדר החברתי ושימור הממסד הקיים. על אף שהממסדים האורתודוקסיים בדתות המונותאיסטיות התייחסו לעיתים בביקורת ובזלזול למקרים של אימוץ אלמנטים אליליים, הם גם ניצלו את הדת העממית לשימור מעמדם. גם ביטול ה"אני" המופיע בצורות שונות בדתות וזרמים דתיים במזרח הרחוק, יוצר תחושת מיזוג ה"אני" עם משמעות על זמנית.

אדוקי האמונה הישנה, בויארינה מורוזובה, וסילי סוריקוב

"אדוקי האמונה הישנה" ברוסיה ניהלו ויכוח עצום על האופן שבו יש לסמן את הצלב באמצעות אצבעות היד: "בויארינה מורוזובה" (1884-1887), וסילי סוריקוב, גלריה טרטיאקוב, תצלום: ויקיפדיה

הזהות, ההזדהות, האמונה והעשייה

הצורך בזהות, שהוא פועל יוצא מניסיון ההישרדות וההתמד של הפרט והקולקטיב, הבא לידי ביטוי בתחושת הסובייקט והגדרת ה"אני", הוא גם ביטוי של צורך במשמעות. הזהות של כל פרט כוללת את הגדרת מכלול התחושות שהיא הסובייקט התופש את עצמו ביחס לעצמו וגם ביחס לזולת ולחברה. באמצעות הזהות הסובייקט מגדיר את גבולותיו מעבר לגופו הפיזי ומכלול תכונותיו על בסיס השילוב הדינמי של זיכרונות מקוטעים, הערוכים על ידי הדמיון היוצר בנרטיב את העצמי - ה"אני". הזהות מוגדרת על ידי יחס הסביבה אליה או על ידי יחסה לסביבה. וזוהי גם המשמעות. על כן זהות היא סוג של משמעות. ללא זהות קולקטיבית שהיא ה"אנחנו", הזהות הפרטית מאבדת את משמעותה ומתעורר הצורך העז למצוא או ליצור משמעות שמעבר ל"אני" הפרטי הנתון בהווה, ובזמן, שנתפש כבלתי נשלט, והמודע לסופיותו.

בעולם החי, הזהות הקולקטיבית קדמה להתפתחות התודעה האנושית ולהתפתחות המילה. שייכות של נמלה לקן נמלים, שייכות של צבי לעדר, הן דרכי קיום שנקבעו על ידי תהליכים אבולוציוניים. הזהות הקולקטיבית האינסטינקטיבית היא המקור של תופעות של אלטרואיזם בעולם החי, המעדיפות לעתים את הישרדות העדר או הלהקה על הישרדות עצמית של הפרט.

תחושת הזהות הקולקטיבית השואפת להתמיד של הפרט, תחושה המנוסחת בנרטיב ובאידיאולוגיה, היא שמעניקה קיום לחברות אנושיות

תחושת הזהות הקולקטיבית השואפת להתמיד של הפרט, תחושה המנוסחת בנרטיב ובאידיאולוגיה, היא שמעניקה קיום לחברות אנושיות. זהויות קולקטיביות הן הרחבת "האני" האינדיבידואלי ל"אני״ הקולקטיבי, כלומר ״אנחנו״. עריכת הנרטיב הקולקטיבי מתחוללת בהווה בתנאים החברתיים והכלכליים, תוך השפעות גומלין עם פעילותם של הכוחות הפוליטיים הקונקרטיים.

הצרכים במשמעות ובזהות, ממלאים תפקידים מנוגדים: הם מנוצלים כאמצעים דכאניים ביחסים החברתיים פוליטיים וביחס של כוחות פוליטיים שליטים כלפי הפרט, ומנגד הם משמשים כאמצעי גיוס של כוחות מהפכה ושינוי. כאשר אינטרסים כלכליים אינם מסוגלים להביא להתגייסות חברתית, הזהות הקולקטיבית היא שממלאת תפקיד חשוב בגיוס ובלגיטימציה חברתיים-פוליטיים. אולם שימוש במתן משמעות לא היה יכול להיות אמצעי גיוס אפקטיבי אלמלא הצורך של פרטים רבים במשמעות ובזהות וללא יצירת שילוב בין תחושות המשמעות והזהות לבין ראית האינטרסים הכלכליים והביטחוניים של קבוצות חברתיות רחבות.

הצורך האישי במשמעות ואמונה, בערכים ובחזון שנותנים מענה לחיפושי משמעות היו בין המניעים של אותם בני מעמד בינוני או גבוה אשר הצטרפו לתנועות מהפכניות בניגוד לאינטרסים המעמדיים שלהם. הצורך במשמעות הוא מרכיב במניעים אידיאליסטים של אנשים המוכנים לפעול למען רעיון או חזון גם במחיר אישי כבד או סיכון חייהם. מציאת משמעות בעשיה ובהזדהות היא לעיתים התגמול של מי שהתגמולים החומריים או אלה המקובלים בחברה שלהם אינם מספקים אותם.

הזדהות הפרט עם המטרות הקולקטיביות או עם השיח או האידאולוגיה המפורשת של תנועה פוליטית, קבוצה חברתית או קהילייה היא שיוצרת תנאים לתחושת משמעות ברמה האישית. היעדר מטרות קולקטיביות, היעדר הזדהות עם מערכת הערכים הקולקטיבים או אובדן זהות, יוצרים את התנאים לתחושת ריקנות והיעדר משמעות. שלטון או כוח פוליטי שליט מנסה לדלות מתוך השיח, או לצקת לתוכו, משמעות שתהיה נוחה לו ותשרת את האינטרס שלו.

כניעת גרנדה, פרנסיסקו פראדייה, איסבל, ספרד

ספרד אחת, ממלכה אחת, תחת הדת הקתולית והאל האחד שלה: "כניעת גרנדה" (1882), פרנסיסקו פראדייה, ארמון הסנאט, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

גם האטרקטיביות של תנועות ורעיונות פשיסטיים, גזעניים ולאומניים מקורה ביכולתם להעניק לפרטים הסובלים מרגשי נחיתות או חרדות נוכח מציאות שהם מתקשים להסתגל אליה

הלאומיות וההזדהות עמה הפכו בעידן המודרני למענה אטרקטיבי לצורך במשמעות ובזהות. הלאומיות והזהות הלאומית, בין אם מדובר ב"קהילה מדומיינת", "מהונדסת" המשרתת כוחות חברתיים-פוליטיים שליטים ודכאניים ובין אם שורשיה פרימורדיאליים ומבוססים על שותפות תרבותית לשונית ועל נרטיב היסטורי נושן – הצלחתה לשמש כגורם פוליטי חברתי ואידיאולוגי ולשרת אינטרסים מסוימים היא פועל יוצא מהיותה מענה לצורך האמור של הפרטים. קהילה, שבט, עם, עדה וכל קבוצה אנושית שחבריה מגדירים עצמם על ידי שייכות לקולקטיב, מטפחים את הזהות המשותפת המעניקה להם בטחון ומשמעות, כלומר בטחון בקיימות על הווית או אל זמנית. גם האטרקטיביות של תנועות ורעיונות פשיסטיים, גזעניים ולאומניים מקורה ביכולתם להעניק לפרטים הסובלים מרגשי נחיתות או חרדות נוכח מציאות שהם מתקשים להסתגל אליה, משמעות שמעבר לקיומם המנוכר והמייאש.

מכוננים משמעות

רובנו מוצאים משמעות בפעילות היומיומית שנועדה להבטיח את קיומנו הפיזי והנפשי: מים, מזון, בטחון, מגורים, יחסי מין, מגע חברתי, רמה של גירויים פיזיים ונפשיים, עשייה אמנותית, לימוד וכדומה. אופי הפעילויות תלוי בתנאים החברתיים-הכלכליים-הפוליטיים ובנרטיביים הקונקרטיים וההיסטוריים. ברמה האישית, לרגשות ביחס לזולת ולחברה ולפרקטיקות הנובעות מהם כמו אהבה, דאגה, מאמץ להיטיב עם הזולת, אך גם טינה, קנאה ושנאה, יש תפקיד בדחיקת הצורך במשמעות או בסיפוקו.

הצורך במשמעות מופיע באורח דוחק כאשר התערערו או קרסו המבנה החברתי, הערכים, תפישת העולם הבסיסית ודפוסי השיח שבהם חונכנו

תחושת חוסר משמעות יכולה להופיע במצבים אישיים וחברתיים שונים, ובמיוחד כאשר תעוקות אישיות מתעצמות על רקע מצבים חברתיים או פוליטיים רחבים: ניכור חברתי וניכור בעבודה, שעמום והיעדר גירויים, אכזבה אישית, תסכול מהיעדר הכרה חברתית, סבל פיזי קשה שאין תקווה להפיגו, עייפות פיזית, משבר אידיאולוגי וערכי. הצורך במשמעות מופיע באורח דוחק כאשר מתערערים או קורסים המבנה החברתי, הערכים, תפישת העולם הבסיסית ודפוסי השיח שבהם חונכנו, כלומר אלה אשר במסגרתם עוצבה תודעתנו והתקיים הסובייקט שלנו. כך גם כשאדם מגיע לפסגה שאליה שאף, הוא עלול לגלות שהמאמץ והחתירה להישגים סיפקו לו משמעות, אך כשהמטרה הושגה הוא חש ריקנות. במצבים כאלה, התנאים והאמצעים שבאמצעותם סופק הצורך במשמעות כבר אינם מספקים לו מענה.

ג'ף בזוס

הגיע עד לחלל וממשיך לחפש משמעות, די לבד: ג'ף בזוס. תצלום: Daniel Oberhaus, 2019

אמנם, הצורך במשמעות נבלע בצרכים שסיפוקם חיוני להבטחת קיום פיזי של הפרט והקהילה, אולם כאשר למשבר כלכלי וחברתי נלווה גם משבר ערכי מתעצם בקרב רבים הצורך בחיפוש אחר משמעות. תחושת שייכות לקולקטיב מושגת אז אפילו באמצעים שונים, למשל השתלבות בקהל האוהדים של אותה קבוצת ספורט באצטדיון, או האזנה למוזיקה, שמעניקה משמעות באמצעות תחושה. מוזיקה דתית או שירה של המנון לאומי מעניקות לשרים ולמאזינים תחושת שייכות לקולקטיב וזהות החורגת מן ההווה. גם תפילה בציבור או השתתפות בטקס דתי או לאומי, בתנאי שאינו מנוכר וכפוי, ממלאות תפקיד דומה. ביהדות יש למניין חשיבות ביצירת הזהות הקולקטיבית באמצעות המעשה המשותף, בעל המשמעות ה"נצחית" או העל הווית. באסלאם הדגש על חמש התפילות במסגד, התרוממות הנפש שחשים רבים מעולי הרגל למכה בחאג', שבו משתתפים מיליוני מאמינים, והתפישה של קהילה האסלאמית ("אומה") כקבוצת זהות הבסיסית הקודמת לכל יתר הזהויות, מעניקים מענה לצורך זה.

קומבה מלה, קומב מלה, עלייה לרגל, פסטיבל, הינדואיזם

הקהילה מאכילה נזירים וקשישים כחלק מקומב-מלה, פסטיבל דתי ועלייה לרגל: אלהבאד, הודו (2013), תצלום: Lokankara, ויקיפדיה

ביטוי חד ומובהק לסיפוק הצורך במשמעות באמצעות התקרבות או התמזגות עם האל הנצחי הם הטקסים של הזרמים החסידיים המיסטיים שבדתות מונותאיסטיות ואליליות

ביטוי חד ומובהק לסיפוק הצורך במשמעות באמצעות התקרבות או התמזגות עם האל הנצחי הם הטקסים של הזרמים החסידיים המיסטיים שבדתות מונותאיסטיות ואליליות. הזדהות רגשית עם האל בטקסים כאלה ותופעת האקסטזה הדתית בכלל מבטלים מחד גיסא את הפרט וחרדותיו על ידי הזדהות ומאידך גיסא מנציחים אותו באורח פרדוקסלי בעל זמני. בקרב עדות דתיות דוגמת החרדים וחצרות חסידיות בישראל, המשמעות נובעת מן ההשתייכות וההזדהות של הפרטים עם הקולקטיב. כך גם בקבוצות פוליטיות חילוניות שהן קבוצות זהות, כמו מפלגות אשר חזון אידאולוגי שמאלני, ימני, דתי או לאומני ממלא תפקיד מרכזי בהנעת תומכיהן. ההשתייכות ל"צודקים" או אלו שהבינו אמת מוחלטת "גדולה" שנובעת מן האל או "הטבע" או "ההיסטוריה" אשר מעניקה למזדהים את תחושת את זהות המכוננת משמעות ומספקת את הצורך במשמעות.

טקס "זיכר" צופי, מבוצע על ידי נשים צ'צ'ניות: שהאדה, קריאה לאל, ביחד, עד התמזגות

כאמור, לצורך יצירת משמעות, התודעה שוזרת עבר ועתיד באמצעות עריכה של הזיכרון, (המקוטע לרוב) ושילובו בדמיון יוצר, באמצעות נרטיב שהחברות והפרטים מספרים לעצמם ולאחרים. כך התודעה מנכיחה ב"עכשיו" הפרטי, ולעיתים בהווה הקולקטיבי שלה ושל התודעות והישים שעימם היא יוצרת את ההווה והזמן, את העבר – את האירועים והישים שאינם קיימים בהווה.

זו אינה הנכחה של סובייקט שבמותו חדל להיות (אלא אם כן מקבלים את הרעיונות הדתיים של השארות הנפש או תחיית המתים). זו הנכחה של זה שאינו הווה/אינו מתרחש כשלעצמו, אולם מתקיים/מונכח כאובייקט התייחסות וכמושא התכוונות של ישים/אירועים/מכלולי מצבים אשר מכוננים את "עכשיוויהם" הפרטיים ואת ההווה המשותף, ובכך מכוננים את הזמן והמרחב ואת המשמעות במובן של תודעה אנושית.

תודעת ה"אני" המודע לסופיותו, או החש את מועקות הניכור והבדידות, חורגת באמצעות כינון המשמעות – כלומר באמצעות סיפוק הצורך במשמעות מעבר לתחושות הריקנות, הניכור והאבסורד בהווה – לעבר על-זמניות או אל-זמניות.

יצירה, אמנות, נתינה לזולת, שותפות ומעורבות חברתית, הרחבת הידע האנושי, מאמץ לתיקון החברה, פעולה למימוש מטרות לטובת האדם והחברה ומאמץ להתמיד את הקיימות האנושית – כל אלה הם יצירת משמעות

סיכום

החיפוש אחר משמעות על-הווית הוא צורך טבעי ומהותי של תודעתו הייחודית של האדם. כיוון שהמשמעות והזהות הכרחיות ל"אני" כדי לחרוג מניכורו ובידודו וכדי לספק את הצורך בהתמד מול האיון של המוות או מול תחושות הריקנות, יצירת משמעות באמצעות יצירה ומאמץ מתמיד למחויבות ולסולידריות חברתית ולהזדהות עם ישות קולקטיבית, היא הדרך להתמודדות עם תעוקה זו. יצירה, אמנות, נתינה לזולת, שותפות ומעורבות חברתית, הרחבת הידע האנושי, מאמץ לתיקון החברה, פעולה למימוש מטרות לטובת האדם והחברה ומאמץ להתמיד את הקיימות האנושית – כל אלה הם יצירת משמעות.

יצירת משמעות על-הווית ועל זמנית פירושה מתן מענה באמצעות התודעה לצורך האנושי בתחושת התמד על זמני. האדם, כחלק ממכלול האנושי וממארג ההוויה, משתתף בכינון ההווה ובכינון הזמן, שהוא פועל יצא של התרחשות מארג ההוויה.

מיכאל אפל הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ומכללת אורנים - היה ראש החוג ללימודי המזרח התיכון ואסלאם באוניברסיטת חיפה

תמונה ראשית: "פלאס דה-ליס" (1893), פול סיניאק, מוזיאון קרנגי לאמנות. תצלום: Photolitherland, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיכאל אפל.
- דימוי שער"פלאס דה-ליס" (1893), פול סיניאק, מוזיאון קרנגי לאמנות. תצלום: Photolitherland, ויקיפדיה

תגובות פייסבוק

2 תגובות על נצחיים ביחד

01
יגאל ארבל

לצורך לתחושת השייכות אין שום קשר לצורך במשמעות שהיא כשלעצמו צורך מלאכותי. תחושת השייכות לקבוצה הוא צורך אבולוציוני שהתפתח אצל היצור האנושי במשך 3 מיליוני שנים בעת שהיה לקט וציד והקבוצה הייתה צורך הישרדותי שהתפתח בתהליך אבולוציוני. הסיכוי לאדם בודד להשיג מזון ולצוד היה קטן משמעותית מהסיכוי להשיג ציד כקבוצת ציידים מתואמת. האדם סיים את פרק הליקוט והצייד רק לפני כ - 12000 שנה. זמן אפסי לשינוי אבולוציוני. אנחנו פשוט עדיין שבויים בצורך ההישרדותי הקדום להיות חלק מקבוצה.

02
סמדר זאבי

בס"ד
כותב המאמר הכליל בין אופנים שונים של זהויות מאמינים, אך ישנם הבדלים מהותיים בין מאמינים אליליים לבין מאמינים ביישות אלוקית( מונוטאיסטית)
וכן, בין קולקטיב שבנה עצמו כלאום על בסיס אתני היסטורי לבין אתני אזרחי- פוליטי.
ישנן דקויות שלא ניתן לערבב כתמהיל.
הזהות שקיבל האדם מן האל, הותבעה בחותמת על- אנושית " לא טוב היות האדם לבדו". זוהי המשמעות ליצירת הנרטיב בכל קולקטיב.