נשים לא נגמרות

סוף תקופת הפוריות אינו מבשר את תחילת הדעיכה – הוא אפילו עשוי להסביר את הצלחת המין האנושי
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אל תנסו לומר את זה לאמא שנאלצת לשבת ארבע שעות ביציע במהלך תחרות שחייה; או מנסה לשרוד מסיבת יומולדת עמוסה בפעוטות ובפינות יצירה; או שרועה בכיסא נוח במרפסת בערב שליו ונהנית ממשקלו של גוף זעיר על גופה, מרֵיח שיערו החפוף של תינוקהּ. לפעמים, בזמן אמת, ימי גידול הילדים נראים אינסופיים. לפעמים הם דווקא מתוקים להפליא. אך כך או כך הן חולפות במהירות הבזק. שנות הפוריות, המסתיימות לרוב באמצע שנות הארבעים לחייה של אישה, הן פחות ממחצית חייה הבוגרים. ואחריהן, אם יהיה לה מזל, יישארו לה שלושים או ארבעים שנה לעשות משהו אחר.

רוב האנשים אינם מבינים עד כמה בני האדם חריגים במשך הזמן שהנקבות הלא פוריות שלהם – ונתנסח כאן בעדינות – ממשיכות להתקיים. נקבות רוב המינים האחרים מסוגלות ללדת צאצאים עד מותן, ורובן עושות זאת. לכל היותר, הן נהנות לפני הסוף ממנוחה קצרה מהרבייה. וזה לא נכון רק אצל יצורים שעולים מיד על דעתנו, כמו ארנבים, אלא גם אצל יונקים מאריכי-ימים כמו פילים אסייתיים ואצל פרימטים כמו גורילות ושימפנזים. יוצאי הדופן המעטים – הכנימה היפנית, למשל, נכנסת לשלב של "פצצת דבק" אחרי תקופת הרבייה שלה, שבו היא עומדת על המשמר ומוכנה לשתק כל פולש למושבה – מוכיחים את הכלל.

תעלומת התמשכות חייהן של נשים אחרי שלב הרבייה העסיקה כמה מהמוחות הגדולים בהיסטוריה. אני מצטערת לדווח שרבים מהמוחות האלה לא היו מתקדמים במיוחד

תעלומת התמשכות חייהן של נשים אחרי שלב הרבייה העסיקה כמה מהמוחות הגדולים בהיסטוריה. אני מצטערת לדווח שרבים מהמוחות האלה לא היו מתקדמים במיוחד. "מן המפורסמות היא... שאחרי שנשים מאבדות את תפקודן הרבייתי, שינוי ניכר מתחולל באופיין" והן נעשות "וכחניות, רגוזות ושתלטניות", הכריז זיגמונד פרויד. גם הקהילה המדעית, הגברית ברובה, של אמצע המאה העשרים התייחסה בביטול לעניין זה. "יש להודות בָאמת הלא נעימה, והיא שכל הנשים לאחר גיל הבלות הן סריסות", טען הגינקולוג רוברט וילסון (Wilson), שהרחיב בעניין זה ברב מכר שפרסם ב-1966 בשם "נשיוֹת לנצח" (Feminine Forever). כפי שנחשף בהמשך, הספר רב ההשפעה הזה הוזמן על-ידי חברת תרופות שרצתה לשווק טיפול הורמונלי חליפי.

היריון, הריון, אישה, חלון

מצב זמני, שלב חולף, ואחריו - כל החיים. תצלום: מוסטפא עומר

אפילו אדריכלי המהפכה המינית התעקשו להציג את הרבייה כאחת מסמני הנשיות, וזוהי גישה שנראית שבעתיים לא הוגנת מצד האנשים שהביאו לנו את הגלולה. "ברגע שהשחלות מפסיקות לתפקד, תמצית הנשיות אובדת", כתב הפסיכיאטר דייוויד רוּבֶּן (Reuben) ב-1969 בספר Everything You Always Wanted to Know About Sex but Were Afraid to Ask, והוסיף שלאחר הפסקת הווסת, האישה "דומה לגבר ככל שהיא יכולה להיות". וליתר דיוק, "לא בדיוק גבר, אלא אישה שכבר אינה תפקודית".

לא פלא שכותבות חשו צורך להביע את דעתן בעניין זה במשך מאות שנים. כמה מהן נקטו גישה אופטימית למדי. בשנת 1857, בגיל ארבעים ואחת, זמן לא רב לאחר שהביאה לעולם את ילדהּ השישי, כתבה הסופרג'יסטית אליזבת קיידי סטנטון (Stanton) לחברתה סוזן ב. אנתוני כדי לומר לה ששנות פעילותן היפות ביותר עוד לפניהן. "לא נגיע לשיאנו לפני גיל חמישים, ואחר כך יהיו לנו עוד עשרים שנה טובות לפחות". אחרות היו פסימיות יותר. בגיל חמישים וארבע, כשכתבה את הממואר שלה, סימון דה בובואר התכוננה בעגמומיות "להיפרד מכל הדברים שנהניתי מהם פעם"; נשים, כך פרויד לימד אותה, נעשות אומללות ונטולות חשק מיני ככל שהן מזדקנות. בטי פרידן, גלוריה סטיינהם, הלן גרלי בראון, ג'רמיין גריר – כולן תיעדו בחשש את חלוף השנים, וכך עשתה כמובן גם גייל שיהי (Sheehy), הסופרת שהמציאה את מושג ה"מעברים". נורה אפרון לא אהבה את הצוואר שלה, ושנאה זו הולידה רב מכר.

כיוון שנשים רבות נאלצות להעביר את תחילת גיל העמידה בניסיון לאזן בין עבודה לבית, ברגע שהעול יורד מהן, השרירים שפיתחו מאפשרים להן לרוץ

גם כיום קשה לאישה שלא לחשוש מהשלכות אובדן הנעורים. אחת ההתייחסויות הסרקסטיות ביותר לכך נראתה בפרק של הסדרה "בתוך איימי שוּמֶר", שבה שוּמר פוגשת שלוש מהקומיקאיות שנתנו לה השראה – טינה פיי, פטרישה ארקט וג'וליה לואי-דרייפוס – בשעה שהן עורכות פינקניק בשדה. פיי מסבירה לה שהן חוגגות את היום האחרון שבו לואי-דרייפוס, כך הכריעה התקשורת, תהיה "שווה זיון". שומר, שמזייפת תדהמה, שואלת אם התקשורת עושה את זה גם לגברים. שלוש אלילותיה צוחקות וצוחקות וצוחקות.

שלושה ספרים חדשים על אודות הנשיות שאחרי גיל המעבר מלמדים אותנו שהשיח הולך ומשתנה. כפי שצוין השנה בניו יורק טיימס, אנחנו חיים בתקופה שבה, בפעם הראשונה, נשים רבות מגיעות לעשור השישי והשביעי לחייהן כשבאמתחתן מרץ וניסיון מקצועי רבים. נשים משכילות יותר מגברים. כיוון שנשים רבות נאלצות להעביר את תחילת גיל העמידה בניסיון לאזן בין עבודה לבית, כאילו הן ספורטאיות שמתאמנות עם משקוליות על הקרסוליים, ברגע שהעול יורד מהן, השרירים שפיתחו מאפשרים להן לרוץ. ולא רק במובן המילולי, כפי שמלמד אותנו שפע המשתתפות במרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2020.

אליזבת וורן

שיאה עוד לפניה: אליזבת וורן מכריזה על התמודדות לנשיאות ארה"ב, פברואר 2019. תצלום: Elizabeth Warren, פליקר, וויקיפדיה

גם תנועת #MeToo שינתה את הנוף. במובנים מסוימים היא הדגישה את החלוקה הדורית בין נשים, אבל אפילו נשים מבוגרות, שאולי מתחרטות על הניסיון לחזור למושגי השבריריות הנשית, משקיפות באושר על שקיעת הגבר הפוגע במקום העבודה. חשיפתם של גברים כמו צ'רלי רוֹז ומאט לאוּאֶר (Lauer) נתנה לנשים כמו כריסטיאן אָמָנְפּוּר וגייל קינג הזדמנות לתפוס מקום בצמרת, וממקומן החדש הן מראות לנו בדיוק איך גיל שישים ומשהו נראה: די מדהים.

לפי התפישה הרווחת, נקבת האדם מכילה בגופה את כל הביציות שיהיו לה בחייה עוד כשהיא ברחם. מספרן מתחיל לרדת מיד, ובאמצע שנות הארבעים לחייה לא נשארות עוד ביציות. מבחינתם של ביולוגים אבולוציוניים זה מעניין ומוזר

לדיון העכשווי מצטרפת גם הביולוגיה האבולוציונית, הבוחנת תכונות על פי תכליתן הרבייתית. בהתחשב בכך שהפסקת הווסת היא תהליך לא רבייתי בהגדרה, הביולוגים רואים בו "תעלומה אבולוציונית גדולה", כפי שכותבת הסופרת דארסי סְטיינקי (Steinke) בממואר שלה, Flash Count Diary: Menopause and the Vindication of Natural Life (משנת 2019). לפי התפישה הרווחת, נקבת האדם מכילה בגופה את כל הביציות שיהיו לה בחייה עוד כשהיא ברחם. מספרן מתחיל לרדת מיד, ובאמצע שנות הארבעים לחייה לא נשארות עוד ביציות. מבחינתם של ביולוגים אבולוציוניים זה מעניין ומוזר. מבחינת סטיינקי, זה היה עצוב וקשה. ספרה לירי אבל די מדכא, שכן היא עצמה הייתה בדיכאון.

יש נשים שחוות תסמינים מעטים בלבד בגיל המעבר, אבל סטיינקי עברה קרוב לשנתים נוראות של גלי חום איומים שהיו כמו "התקפי חרדה פתאומיים שנמשכו ארבע דקות בכל פעם". היא הרגישה את המוות אורב לה: "לראשונה בחיי הייתה לי תחושה שהשעון מתקתק, שיש לי תאריך תפוגה". היא כותבת בפתיחות, וגם בכמיהה, על סקס, ומתאבלת על אובדן נחשקותה – כך היא הרגישה – ועל דעיכת החשק המיני שלה עצמה. יש בה כעס, והיא צורחת על בעלה. "מין חסר רסן, כמו שהיה בגיל צעיר, נראה עכשיו כמו משהו בלתי אפשרי".

מובן שכל אישה זכאית להגיב בדרכה לגיל המעבר. ובעצם, זה בלתי נמנע. אבל הרהוריה העגמומיים של סטיינקי נראים כמו צעד לאחור, כאילו היא אינה מצליחה להימלט מהרופאים הארורים של העבר, מהווילסונים והרוּבנים ומהצהרותיהם הנפוחות על ההרס שנותר כשהאסטרוגן אוזל, כמו בשפל שאחרי הגאות. "בלי ההורמונים, הנשיות שלי מתפוררת", היא כותבת. וכמי שנמצאת בשלב מעבר, היא מזדהה עם אנשים שנמצאים במעבר בין המגדר שקיבלו בלידה למגדר שהם רוצים – לא שההזדהות הזאת מביאה עמה נחמה רבה.

ג'יין פונדה, לילי טומלין

ג'יין פונדה ולילי טומלין, עמוק בעשור השמיני לחייהן. תצלום: קריסטין

סטיינקי מזדהה גם עם אחד המינים האחרים שנקבותיו נהנות מחיים ארוכים אחרי ימי הפריון: לווייתני אורקה. בים, לנקבות שאינן פוריות יש תפקיד חשוב. הודות לחוכמה שצברו לאורך חייהן, הן מצליחות להוביל את להקתן אל דגי הסלמון הטובים ביותר. סטיינקי שטה בקיאק מול חופי סיאטל בתקווה לשאוב מהן השראה, וזוכה במופע אקרובטי-לווייתני מרהיב. "המטריארכיות נתנו לי תקווה", היא כותבת. "הן אינן שבריריות ואינן חרדות. הן מנהיגות במלוא מובן המילה".

מתברר שאפילו בחברות פרימיטיביות, היו נשים שחיו הרבה אחרי גיל המעבר, ומכאן שאובדן הפוריות הוא מאפיין ולא תקלה באבולוציה האנושית

הטיעון לפיו גיל המעבר מביא עמו תפקיד חדש ומעמד חדש לנשים, הוא טיעון מרכזי בספרה של סוזן מאטֶרְן, The Slow Moon Climbs: The Science, History, and Meaning of Menopause (משנת 2019). מאטרן, היסטוריונית באוניברסיטת ג'ורג'יה, מתרחקת מהאישי ודנה ב"עבר הקדמוני העצום של האנושות". לפני שנים רבות הניחו מדענים שנשים (וגברים) נועדו לחיות עד חמישים, ושגיל המעבר הוא תקלה, מעין תוצר לוואי של הקִדמה הרפואית. אבל מתברר שאפילו בחברות פרימיטיביות, היו נשים שחיו הרבה אחרי גיל המעבר, ומכאן שאובדן הפוריות הוא מאפיין ולא תקלה באבולוציה האנושית.

למאטרן יש תיאוריה נועזת משלה בעניין זה: אובדן הפריון הוא סוד הצלחתנו כמין. בימי הציידים-לקטים נזקקו שבטים לאיזון בין יצרנים וצרכנים – בין אנשים שמביאים מזון ואנשים שאוכלים מזון. רוב הבוגרים השתייכו לשתי הקטגוריות יחד. הילדים לא, שהרי הם היו תלויים במבוגרים במהלך התקופה הארוכה של התפתחות המוח. מכאן שלכל שבט היה צורך חיוני באנשים המסוגלים להביא מזון ליותר מאדם אחד.

וכאן נכנס לתמונה גיל המעבר. האנתרופולוגית קריסטן הוקס (Hawkes) חקרה שבט ציידים-לקטים מודרני בשם הָדְזָה, וגילתה שחבורה נמרצת של נשים מבוגרות הביאה "יותר מזון למחנה מכל קבוצת גיל ומין אחרת". ממצא זה סלל את הדרך ל"השערת הסבתא": לא זאת בלבד שנשים מבוגרות משמשות כיצרניות מזון, אלא שהן גם נוטלות חלק בתהליך השיתופי של גידול הילדים במסגרת הקהילתית. מאטרן כותבת שאצל ההדזה ובשבטים אחרים, נשים "מגיעות לשיא תפוקת הליקוט בשנות החמישים לחייהן, וממשיכות לייצר עודף קלורי בזקנתן". היא מציינת שיש שבטים שהורגים חברים שאינם מסוגלים לתרום, ומסיקה שאם הסבתות אינן נרצחות, הרי הן מועילות.

בושמנית, סאן, קלהארי, זקנה

"השערת הסבתא": בת שבט סאן במדבר קלהארי: יצרנית של עודף קלורי ותורמת לקבוצה. תצלום: DragonWoman

הגבלת הילודה לנשים צעירות – שילדיהן יכולים להישאר בטיפולן של הנשים המבוגרות – אפשר למין שלנו להתאושש ממגפה או ממשבר: הנשים הפוריות האלה יכלו להתרבות במהירות, אך שום אישה לא יכלה להמשיך בכך לעד, וכך נחסכו מהשבט בעיות הכרוכות בהתפוצצות אוכלוסין

מאטרן משערת שגיל המעבר התפתח כשבני האדם התפצלו מהשימפנזים לפני מיליוני שנים. הוא נתן להומו ספיינס יתרון על פני הומינידים אחרים כמו הניאנדרטלים והדניסובים. הגבלת הילודה לנשים צעירות – שילדיהן יכולים להישאר בטיפולן של הנשים המבוגרות – אפשר למין שלנו להתאושש ממגפה או ממשבר: הנשים הפוריות האלה יכלו להתרבות במהירות, אך שום אישה לא יכלה להמשיך בכך לעד, וכך נחסכו מהשבט בעיות הכרוכות בהתפוצצות אוכלוסין. עם בוא העידן החקלאי המשיך גיל המעבר למלא תפקיד חשוב. לטענתה של מאטרן, תקופת השגשוג הגדולה ביותר של משפחת איכרים הייתה התקופה שאחרי שלב הפוריות, כשהילדים המבוגרים יכלו לעזור בעבודה והמשפחה לא נאלצה לכלכל אנשים נוספים. היא מוסיפה בשמחה שכיוון שבימינו למשפחות יש פחות ילדים ויותר משאבים, "נשים אחרי גיל המעבר, שלאורך ההיסטוריה כילו את מרצן בסיוע להישרדות בני המשפחה, יכולות להפנות אותו כעת לעניינים אחרים״. סטיינקי חוותה את גיל המעבר כגיל של כיבוי, ואילו מאטרן רואה בו גיל של התעוררות.

שתי התפישות נכונות, כפי שמראה גייל קולינס מהניו יורק טיימס בספרה No Stopping Us Now: The Adventures of Older Women in American History (משנת 2019), העוסק בתקופה שמאז העידן הקולוניאלי ועד ימינו. מסקנתה היא שנשים מבוגרות פורחות כשהנסיבות מאפשרות להן להיות יצרניות: "אם את תורמת כלכלית, את חשובה". סיוע בגידול הילדים הוא טוב ויפה, אבל "תקופות שבהן נשים מבוגרות יכלו להתפרנס או להגדיל את נכסי משפחותיהן, הן תקופות שבהן נשים מבוגרות היו... פופולריות", כותבת קולינס ביובש.

היא עוקבת אחר השינוי במעמדן של נשים אחרי גיל המעבר ומציינת שבתקופה הקולוניאלית, הן המשיכו לטוות, לארוג וכדומה עד גיל זקנה. יש לציין, כמובן, שמבחינה פיזית, הזִקנה הייתה יכולה להיות סיוט – בעיות אגן, נזקי לידה, שיניים מרקיבות. שפחות מבוגרות סולקו או הוזנחו הזנחה נוראית. אך לעתים קרובות, הדבר היחיד שהיה נורא יותר מלהיות אישה הוא להיות גבר: שיעור תמותת הגברים היה גבוה יותר, ולעתים האלמנוּת הייתה בבחינת חסד – אלמנוֹת, או לפחות אלמנות לבנות, הורשו להחזיק נכסים בבעלותן (בניגוד לנשים נשואות). בהמשך, כשארצות הברית נעשתה מאוכלסת יותר, לגברים היה מונופול על עולם העבודה. וברגע שתפקידן הכלכלי של נשים הצטמצם, מעמדן ירד.

אישה זקנה

מה שהיא יודעת, שנים רבות לאחר הפריון הביולוגי.... תצלום: דומיניק ואניי

קולינס כותבת שגם בעידן הגדול של הרפורמות החברתיות באמצע המאה התשע-עשרה נהנו נשים מבוגרות מיוקרה, אך לא בגלל כוחן הכלכלי אלא בזכות סמכותן המוסרית. הן השתמשו בסמכות זאת, בין היתר, כדי לטעון שלנשים מגיעה השפעה רבה יותר גם בשלבים המאוחרים של חייהן. אליזבת קיידי סטנטון, מהפעילות הבולטות בתחום זכויות האישה, טענה שנשים יכולות להיכנס לספירות חברתיות שונות בשלבים מתקדמים בחיים ולעבור מהעיסוק המצומצם בענייני הבית לעיסוק בענייני הקהילה. קולינס כותבת שסטנטון "חשבה שגיל המעבר הפנה את 'החיוּת' שלה מאיברי הרבייה שלה אל מוחה". ואין ספק שהיא וסוזן ב. אנתוני היו חיוניות עד מאוד כשהן חצו את המדינה בסערה, נשאו נאומים בכל מקום שהתאפשר להן – קטן ככל שהיה – ושיחקו קלפים עם חיילים. גילן התיר להן "לצאת להרפתקאות". בה בעת, כפי שכותב אדם שצפה בהן, "גברת סטנטון הנכבדת זכתה למעמד מוגן בזכות הופעתה האימהית הנעימה".

לנשים יש מסלול חיים שונה מזה של גברים, ובמסלול זה, לגיל המעבר יש תפקיד משמעותי של שחרור

כששוק התעסוקה של הצווארון הלבן התרחב בעידן התעשייתי, נשים סולקו ממנו ואיבדו את כוחן החברתי בכל קבוצות הגיל. נשים שחורות מבוגרות היו משתתפות קבועות במאבקי זכויות האזרח המוקדמים, אבל תרומתן של פעילות כמו מרי צ'רץ' טֶרֶל (Terrell) ומרי מקלאוּד בֶּתיוּן (Bethune) נדחקו לשוליים, והקרדיט ניתן לגברים צעירים. במהלך מלחמת העולם השנייה שבו נשים לכוח העבודה, אבל אחרי המלחמה הופעל עליהן לחץ לעזוב אותו, והתנודות האלה הניבו תוצאות מעורבות מבחינתן של נשים מבוגרות. בשנות השישים והשבעים הושגו הישגים חשובים הודות לנשים שונות, בהן דיילות, שהגישו תביעות ייצוגיות במחאה על חוקים שמחייבים אותן לפרוש מהעבודה אם הן נישאו או כשעברו את גיל שלושים וחמש. אך ככל שתקרת ההשתכרות של נשים גדלה, וכמוה גדלו תקופת היותן כשירות לעבודה ומידת חירותן המינית, כך נאלצו הבכירות שבהן להתמודד עם עוד ועוד לחצים, עוד ועוד שחיקה.

אולי אין זה צירוף מקרים שווילסון, רוּבֶּן ושכמותם התחילו לדבר על סכנות "הבּלוּת" דווקא בתקופה הזאת. אפשר לטעון שחשיבותו של החופש המיני לתנועת זכויות האישה הותירה את הפמיניסטיות בגל השני חשופות יותר לחוסר ביטחון בגופן ובהופעתן. סוזן מאטרן טוענת שתסמונת גיל המעבר הוא מושג שהומצא על-ידי תרבות השואפת להחליש נשים מבחינה נפשית דווקא בתקופה שבה הן חוות עוצמה בחייהן – ודווקא ברגע היסטורי שבו כוחן של נשים גובר. "קבוצות דומיננטיות", היא כותבת, "יכולות להיות יצירתיות מאוד בהמצאת שיטות דיכוי חדשות".

ואף על פי כן, כשקראתי את הספרים האלה קיבלתי את הרושם שסטנטון זיהתה משהו שעודו נכון כיום: לנשים יש מסלול חיים שונה מזה של גברים, ובמסלול זה, לגיל המעבר יש תפקיד משמעותי של שחרור. עצם הניסיון לתאר שלב מעבר בחיים, גם אם מדובר בשלב מעבר כואב, יכול להעצים אותנו. גם גברים חווים עם הגיל תחושת אובדן וחוסר ביטחון, ואולי גם הם יוכלו להיעזר במפת דרכים. אחרי גיל העמידה, רבים מתקשים לערוך את ההתאמות הנדרשות בשאיפותיהם המקצועיות (כפי שכתב ארתור ברוקס במאמרו באטלנטיק, שראה אור גם ב"אלכסון") ולפתח קשרים חברתיים הדוקים יותר. אתרי דייטינג מסגירים את חרדתם של גברים בנוגע להידרדרות הגופנית ("החברים שלי אומרים שאני נראה הרבה יותר צעיר מגיל 60 !") ורומזים לנו שגברים רבים נכונים לצאת עם נשים בכל טווח הגילים. ספרי הייעוץ המיני צודקים: גברים אינם בררניים בנוגע לגוף האישה כפי שנשים חוששות. גברים משתוקקים לסקס, אבל הם משתוקקים גם לשיחה, לבת זוג עם ביטחון ועם הישגים. אפילו סימון דה בובואר שינתה את דעתה. בספרה "הזִקנה" (La Vieillesse), העוסק בחוויית ההזדקנות, היא כתבה שהיא חצתה "גבול" ומעברו האחר מצאה שלווה. היא גם לקחה לה מאהב צעיר. "זה היה הרבה פחות עצוב," דיווחה, "מכפי שחשבתי".

 

לייזה מאנדי (Mundy) היא מחברת הספר  Code Girls: The Untold Story of the American Women Code Breakers of World War II (משנת 2019). היא עמיתה בכירה במכון New America.

כל הזכויות שמורות לאלכסון. תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תמונה ראשית: החיים נמשכים. תצלום: Thought Catalogue, ב-www.quotecatalog.com, ו-unsplash.com

Photo by Thought Catalog on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לייזה מאנדי, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על נשים לא נגמרות

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אין לי הרבה דברים טובים להגיד על פרויד שמצוטט פה למעלה. הוא נחשב אבי הפסיכואנליזה אבל כל מה שפרסם זה בעצם השערות ותאוריות בלבד שלא הוכחו מעולם והתבססו על נשים היסטריות, כלומר עם בעיה כזאת או אחרת שבאו אליו לטיפול. מאז ימי פרויד ועד היום התפשטה הדעה הפרימיטיבית שכל בעיה אישיותית של ילד/בוגר נובעת משגיאות של אמו (ולא אביו חלילה שהרי פרויד היה גבר ולא אישה.......) ברור שפרויד היה זקוק לטיפול יסודי כדי לגמול אותו מדעות קדומות שליליות לגבי נשים. לאיש הנודע הזה היו בעיות קשות מן הסתם של רגשי נחיתות ליד נשים ועולמן הרוחני תרבותי שפעמים רבות עולה על זה של גברים, אינני פמיניסטית במובן המקובל של ההגדרה של פמיניזם, אבל אינני אוהבת את העליונות המתנשאת חסרת צידוק כלשהו של גברים פסיכולוגים או פסיכיאטרים שהשתלטו על עולמנו התרבותי, תוך שהם מפריחים לחלל האוויר תאוריות והשערות שנועדו כל כולן להקטין ולהנמיך את האישה באשר היא בגלל רגשי הנחיתות שלהם עצמם.. חלקם מצוטטים פה למעלה וגורמים לנו הנשים, כולל מחברת המאמר פה, לנסות להצדיק את קיומנו גם לאחר שמתפוגגת לה תקופת הפוריות..
אין לי צורך להצדיק את קיומי, נפטרתי מרגשי אשם חסרי שחר שעמלו הגברים בחיי להחדיר בי שוב ושוב. כמו שכתב שלום עליכם פעם "אשריי יתום אני" אני אומרת - אשריי אישה אני!!
מציעה לנשים באשר הן להתייחס בחמלה משועשעת לתחושת העליונות המגוחכת של גברים וניסיונם העקר לשלוט בעולם בבלעדיות........אנחנו פה כדי להישאר עם פריון או בלעדיו.....

    02
    ליאור

    חהחה מסכים לגמרי לגבי פרויד פנינית. רק בסוגריים הייתי קצת נזהר מלבטל את כל הרעיונות שלו, מסיבה פשוטה - יש מצב שבלי משים את תומכת במונח שהוא הטביע. מהקריאה שלך ״אשריי אישה אני״ נשמעת הרבה אנרגיה ואהבת חיים ובכך הראית ליבידו, מונח שפרויד הטביע. מסתבר שפוריות יכול להיות מושג הרבה יותר כולל מאשר רק פוריות מינית, ונראה שאת ופרויד מסכימים כאן ובצדק.

      03
      ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

      תודה על המחמאות. יחד עם זאת כדאי לזכור שליבידו היה קיים הרבה לפני שפרויד כינה את יצר החיים שלנו בשם הזה - ליבידו. אז אחרי ככלות הכל אני לא בהכרח תומכת במונח של פרויד.... אני פשוט משתדלת לחיות כל עוד אני חיה, ומה יקרה אחר כך? כשאגיע לשם אדע.........

    04
    עמיעד

    כבר ״רצחו״ את אבא פרויד לפנינו.
    בכל זאת מצטרף לחגיגה (ומעלה קצת באוב):

    הפרפראזה על שולם עליכם, היא עוד וריאציה על רצח אב.
    והאבא הנודניק הזה, לא מרפה גם כשאנו רוצחים אותו, ובחירחורי גסיסתו מפטיר:
    ״אמרתי לכם!״.

06
אליהו

ועדיין , המאמר הנ"ל הוא רק עוד תאורייה , עוד רעיון עוד מבט על השאלה המורכבת והלא ברורה הזו , לדעתי הוא גם לא באמת "השמיע" משהו שלא דיברו בו רבות בעבר ככה שבעצם זה עוד קצת מאותו הדבר

07
אילן

לפנינית

חבל שאת שוללת את הגישה של פרויד בענין תפקידה של האם בחינוך הילדים.
בתקופת פרויד מרבית הטיפול בילדים נעשה על ידי האם, במיוחד בשנים הראשונות, הן לחיוב והן לשלילה.
יותר מכך, בדרך כלל האם, הרבה יותר מהאב מעניקה את הרגשת הביטחון הרגשי והתזונתי לתינוק ולכן השפעתה רבה יותר, הן לחיוב והן לשלילה.
אמנם כבר חז"ל אמרו: "בן חכם שמחת אב ובן כסיל תוגת אימו". אבל כמובן שזה לא נכון ואם האם "אשמה ב"כסילות" בנה, הרי שבזכותה גם "חכמתו".

08
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אילן,
אל נא תעשה הכללות. בוודאי שבתקופתנו מושג המשפחה השתנה ללא הכר וכך גם מי שממונה על הנחיית הילדים. יש הרבה ילדים (וגם מבוגרים) שמשתוקקים למה שלא זמין ולכן דווקא הגבר , שגם בעבר ואפילו עכשיו פחות נמצא עם הילדים, הוא דמות המפתח להשפעה חיובית או שלילית עליהם. מספיקה מילה רומזת/שוללת אחת מצד אבא בלתי זמין שהופכת על כל קערת החינוך האימהי על פיה וגורמת נזק עצום (ראה ניכור הורי ושאר דברים קשים שילדים עוברים בחייהם). אחרי כל המאמצים הכבירים שאמהות משקיעות בילדיהן הרבה פעמים הן אינן זוכות להכרה והערכה במשפחתן בכלל ומצד ילדיהן בפרט. ואחרי כל ההתרחשויות הכואבות הללו בא פרויד ונותן לגיטימציה לזלזול ואפילו הוקעה של נשים, בגלל התסביכים האישים שלו עצמו. לא בסדר בכלל. מזכיר לי את מה שאמר איוב: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".