הסהרוריים הקטלניים

כשני אחוזים מהמבוגרים מתנהגים באלימות מתוך שינה. האם סהרוריות יכולה להיות סיבה לרציחות והתאבדויות בלתי צפויות, וכיצד עלינו להתמודד עם נאשמים שמתוך שינה רצחו את אהוביהם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשהשמש שקעה בכפר הוולשי אברפּורת ביולי 2008, ישב בריאן תומאס בן החמישים ותשע לצד אשתו, כריסטין, בקרוואן שלהם והשקיף על הים. הזוג היה נשוי כבר ארבעים שנה, ועכשיו, לאחר הפרישה, הם בילו את ימיהם בצפייה ברוגבי וטיולים בחיק הטבע. אחרי ארוחת הערב הם הלכו לישון, אבל בשעה 23:00 התעוררו בגלל כמה נערים רעשנים. הם לא הצליחו להירדם שוב ולכן נסעו לאתר קרוואנים אחר וחזרו למיטה.

אבל אז התרחשה תפנית קטלנית. בריאן התעורר ומצא את ידיו סביב צווארה של כריסטין, ששכבה מולו ללא תנועה. מתוך פאניקה הוא התקשר למוקד החירום הוולשי. "אני חושב שהרגתי את אשתי," הוא אמר למרכזנית. "אלוהים אדירים. חשבתי שמישהו פרץ לקרוואן. נלחמתי בנערים האלה, אבל זאת הייתה כריסטין. כנראה שחלמתי. מה עשיתי?"

בשנתו, בריאן חנק את אשתו למוות. אחרי שישה עשר חודשים הוא הופיע בבית המשפט כנאשם ברצח. השאלה שהופנתה לחבר המושבעים היתה נוקבת בפשטותה: האם בריאן תומאס רצח את אשתו, או שמא מדובר בתאונה קטלנית שלא היתה בשליטתו?

בשביל רוב האנשים, שנת לילה רעה מסתכמת בעיניים טרוטות ביום שלמחרת. אבל בשביל מי שלוקה בפאראסומניה, קבוצה של הפרעות שינה שכוללת סהרוריות וביעותים, לילה רע עלול להוביל לאסון. ישנם מקרים מתועדים של אנשים שנתקלו בשידות, נהגו ואף עשו שיחות טלפון תוך כדי שינה - בלי לזכור דבר בבוקר. במקרים קיצוניים הם עלולים להוות סכנה ממשית לעצמם ולאחרים, אומר מרק מהוולד, מנהל המרכז המחוזי להפרעות שינה במינסוטה וחוקר מדעי מוח באוניברסיטת מינסוטה. הוא חקר מקרים שבהם אנשים רצו לתוך כביש סואן בזמן שינה או נעמדו והבינו שהם חונקים את בני הזוג שלהם.

לעתים נאלצים אנשים הלוקים בפאראסומניה לקשור את עצמם למיטה בלילה מתוך פחד שהם יהרגו את עצמם או מישהו אחר. הקומיקאי מייק בירביגליה קפץ מחלון בזמן שינה ופצע את עצמו באופן קשה. הוא מספר שמאז הוא אוטם את עצמו בשק שינה בלילה כדי לא לפגוע בעצמו שוב. הוא ביסס על התאונה את הסרט העצמאי המצליח שלו, Sleepwalk with Me.

סהרוריות ופאראסומניות אחרות נתפסו במשך זמן רב כסימן לקונפליקט רגשי בלתי פתור. פרויד העלה את ההשערה שסהרוריות מייצגת ניסיון לספק צורך בלתי ממומש. תודות, בין השאר, לפיתוחים טכנולוגיים שמאפשרים לחוקרים לבחון בצורה טובה יותר את המוח, המצבים האלה נתפסים כיום כתוצאה של פגם במחזור השינה, צעד שגוי בכוריאוגרפיה של פעולות המוח שבגללו האדם אינו מודע למעשיו של הגוף.
אמנם התיאוריה המדעית מבוססת, אך בכל זאת קשה מאוד ליישם אותה מחוץ לכותלי המעבדה. יותר ויותר נאשמים טוענים שהם ישנו בזמן שעשו מעשה אלים, והתובעים, השופטים והמומחים הרפואיים מצדם נאלצים להתמודד עם האפשרות שישנם גוונים רבים יותר של מודעות ואשמה ממה שחשבו בעבר.

כשמישהו הולך מתוך שינה, קרי כשהוא סהרורי, אותם חלקים במוחו ששולטים בתנועה ובמודעות למרחב הם פעילים, אבל הקורטקס הפרה-פרונטלי, שאחראי להיגיון ולשיפוט, והקורטקס המיד-טמפורלי, שעוזר לנו לזהות פרצופים, אינם פעילים

אין הרבה סטטיסטיקות אמינות לגבי מקרים שבהם שינה מובילה לאלימות, אף על פי שחוקרים יודעים שפאראסומניה היא דבר נפוץ למדי. באופן נורמלי המוח עובר בין שני מצבים נבדלים במהלך השינה: REM (Rapid-Eye-Movement, ריצוד עיניים מהיר), ו-non- REM. לאורך רוב שעות השינה אנחנו במצב שאינו REM, ובזמן זה אנחנו נעים בטווח שבין שינה כל כך קלה עד שכמעט לא נדמה שנרדמנו, לבין שינה עמוקה שמותירה אותנו מבולבלים ונרגזים כשאנחנו מתעוררים. בשנת REM המוח לא פחות פעיל מאשר בעֵרוּת, ובמהלכה מתרחשים גם רוב ואף כל החלומות. בשלב זה לחץ הדם עולה, הנשימה אינה סדירה והמוח למעשה משתק את הגוף כך שהאדם לא פועל מחוץ לעלילת החלום.

המוח עובר בין שנת REM ל-non-REM כשש פעמים לאורך שנת לילה רגילה של שמונה שעות, אבל המעברים אינם תמיד חלקים. במקרים של פאראסומניה, עלולה להיות חפיפה בין שני המצבים. כשמישהו הולך מתוך שינה, קרי כשהוא סהרורי, אותם חלקים במוחו ששולטים בתנועה ובמודעות למרחב הם פעילים, אבל הקורטקס הפרה-פרונטלי, שאחראי להיגיון ולשיפוט, והקורטקס המיד-טמפורלי, שעוזר לנו לזהות פרצופים, אינם פעילים. כתוצאה מזה, אדם סהרורי עשוי להתהלך עם עיניים פקוחות ולהגיב לסביבתו, אך בה בעת להיות בלתי מודע למתרחש.

מחקר משנת 2009 בכתב העת Sleep הסביר את המנגנונים שאחראים לסהרוריות: זרימת הדם לסינגוליט קורטקס האחורי (מרכז בבסיס המוח שייתכן כי עוזר לנו לתכלל את המידע שאנו קולטים) מתגברת, ובו בזמן יורדת זרימת הדם לקורטקסים האסוציאטיביים הפריאטליים-קדמיים, אזורים שנחשבים חיוניים ליכולתנו להיות במודעות. בדרך כלל החלקים האלה עובדים במקביל בזמן ערות; הפיצול הלילי מרמז שמוחו של הסהרורי מנגן למעשה רק תווים מסוימים מתוך מלודיה שלמה.
מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Neurology אומר שאחד מכל שלושה מבוגרים ילך בשינה לפחות פעם אחת בחייו, ובין שלושה לארבעה אחוזים עושים זאת דרך שגרה. פאראסומניות אחרות כגון הפרעת שנת REM – מצב שבו המוח לא משתק את הגוף בשנת REM, כך שאנשים מסוגלים לשחק את החלומות שלהם כמו בהצגה – מתגלות בעיקר אצל גברים ונוטות להיות תורשתיות, אף על פי שחוקרים לא מבינים בדיוק למה. ההפרעות האלה מבשרות גם את התפתחותן של מחלות ניווניות של מערכת העצבים. מחקר שהתפרסם ב-The Lancet Neurology אומר כי כמעט ארבעים וחמישה אחוז מהמטופלים שאובחנו כבעלי הפרעת שנת REM מפתחים מחלת פרקינסון או מחלות אחרות הקשורות למחסור בדופמין במוח.

פאראסומניה עלולה להתעורר גם בעקבות עודף קפאין, מחסור בשינה, לחץ כרוני או רעשים חזקים, כל אלה גובים מחיר מהמוח ומקשים עליו לעבור את כל שלבי השינה. מחקר משנת 2007 שהתפרסם ב-Sleep הראה כי תשעים אחוז מהמקרים של אלימות בעת סהרוריות מתרחשים כשאדם שפוגש את הסהרורי מתעמת איתו, ולא להפך. אף אחד לא מבין למה זה קורה, אבל מבוגרים שהולכים בשינה נעשים אלימים כשמתעמתים איתם, בשעה שילדים נוטים להיות מנומנמים למדי. מיצ'ל קריימר-בורנמן, מנהל שותף של המרכז המחוזי להפרעות שינה במינסוטה ומרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מינסוטה, אומר כי ייתכן שההבדל משקף את העובדה שילדים מבלים זמן רב יותר בשנת גלים אטיים (לכן קשה יותר להעיר אותם), בשעה שדפוסי השינה של מבוגרים יציבים פחות ולכן הם מועדים יותר ליקיצה מבולבלת.

בסך הכול כמעט שני אחוזים מהמבוגרים מודים שנהגו באלימות בעת שינה, לפי מחקר של כמעט עשרים אלף מטופלים שפורסם ב-Sleep Medicine. מהוולד אומר כי ייתכן שהנתון גבוה יותר כי אנשים נבוכים להודות בזה. לדוגמה, מבין המטופלים שהודו באלימות מתוך שינה, רק שנים עשר אחוז פנו לרופא לאחר מכן.
לרוב, יש שני סוגים קיצוניים של השלכות לאלימות מתוך שינה. אם אישה ממרפקת את החבר שלה באף כשהם ישנים, כנראה שהגורם היחיד שיהיה מעורב בזה הוא הרופא שיחבוש אותו. "יש סובלנות רבה מצד המשפחה ואפילו מצד הקהילה הרפואית למקרים של סהרוריות," כך נכתב במחקר שהתפרסם ב-Journal of Trauma. אבל אם אדם סהרורי מוציא אקדח מהשידה ויורה על בן הזוג שלו, סביר להניח שיוגש נגדו כתב אישום פלילי.

בריאן תומאס אינו האדם הראשון שטוען כי הוא פעל בשינה כשביצע מעשה אלים. קנת פארקס, קנדי בן 23 שפוטר זמן קצר לפני כן כי מעל בכספים במטרה לשלם חובות הימורים, קם מהספה ערב אחד בשנת 1987 אחרי שצפה ב-Saturday Night Live ונסע עשרים קילומטר לבית של חמיו. הוא נכנס והרג את חמותו עם סכין מטבח וכמעט חנק את חמו למוות. לאחר מכן הוא נסע לתחנת משטרה קרובה. כשהוא צעד פנימה לא נראה שהוא שם לב לכך שהידיים שלו חתוכות כמעט עד העצם. הוא אמר, "הרגתי עכשיו שני אנשים. אלוהים אדירים, הרגתי עכשיו שני אנשים." ואז הוא הביט למטה, כאילו הוא קולט בפעם הראשונה את גופו המגואל בדם, וצרח, "הידיים שלי!"

הפשע היה מבלבל מאוד. מלבד המבוכה שבחשיפת הצרות הכספיות שלו, לפארקס לא היה מניע להרוג את חמיו. למעשה, הוא היה קרוב אליהם יותר מאשר להוריו. לא היו סימנים לכך שהוא פעל מתוך כעס. יתרה מזאת, אנשים אשמים לא נוסעים בדרך כלל מזירת הפשע ישירות לתחנת המשטרה. אך הדבר המטריד ביותר היה שפארקס לא זוכר דבר מכל מה שקרה מאז שנרדם ועד שהסגיר את עצמו לידי השוטרים. ברגע קשה במיוחד הוא שאל אם החמים שלו מתים. בלש אמר לו שחמותו מתה. "זה באשמתי?" שאל פארקס. השוטר לא הצליח להחליט אם פארקס הוא משוגע או פשוט השחקן הטוב ביותר שהוא פגש מעודו.

עורך הדין של פארקס שקל לטעון אי-שפיות, מתוך הנחה שלאדם סהרורי אין שום דרך להבין שהוא עושה משהו רע. אבל פארקס לא הסכים לזה כדי שלא יאשפזו אותו וימנעו ממנו לראות את בתו. בסופו של דבר טען עורך הדין שלו שהוא לא יכול להיות אחראי למשהו שהוא מעולם לא בחר לעשות, ושאי אפשר לקבוע שהוא אינו שפוי בגלל סהרוריות זמנית.

רוזלינד קרטרייט, אז ראש מחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת ראש ואחת מחוקרות השינה הבולטות בעולם, הציעה לבחון את המקרה פרו בונו. אחרי שערכה כמה מחקרי שינה וסקרה לעומק את ההיסטוריה המשפחתית של פארקס, קבעה קרטרייט שהוא היה בעיצומה של פאראסומניה מורכבת מהרגע שקם מהספה ועד שנכנס לתחנת המשטרה. "הוא אדם עדין שהסתבך בנסיבות טראגיות," היא אומרת.

כמה רמזים אמרו לקרטרייט שמדובר באלימות מתוך שינה. ראשית, במשפחתו של פארקס יש היסטוריה של פאראסומניה. סבו, למשל, היה מבשל בשינה וחוזר למיטה בלי לאכול. כמה קרובי משפחה גברים הרטיבו את המיטה, דבר שמצביעה על חוסר היכולת של המוח לשלוף את עצמו מתוך שינה עמוקה. אמנם ההתפרצות של פארקס הייתה אלימה, אך היא תאמה את דפוס ההתנהגות של סהרוריים אחרים שנתקלו באנשים בשנתם. ההגנה טענה שחמותו של פארקס ככל הנראה התעמתה איתו כשהוא נכנס לבית, מה שעשוי להסביר מדוע הוא פגע במישהי שאהב ללא מניע ברור.

חבר המושבעים זיכה אותו מכל ההאשמות. ייתכן שבהשפעת הניתוח של קרטרייט, או מכיוון שאשתו של פארקס העידה לטובתו. במהרה החלו לטעון נאשמים רבים שגם הם פעלו מתוך שינה כשביצעו פשע. תוך שבע שנים נערכו בקנדה לבדה חמישה משפטים בולטים שעסקו באלימות מתוך שינה. תובעים ופסיכולוגים התחילו לחשוש לגבי העמדות פנים.

בשעה שבתי משפט ברחבי העולם נאלצו להתמודד עם נאשמים שטענו שפשעיהם בוצעו בשינה, מחלקות מובילות למחקר שינה, כמו זו של אוניברסיטה מינסוטה, קיבלו עוד ועוד פניות מתובעים. קריימר-בורנמן ראה במקרים האלה הזדמנות לחקור אלימות מתוך שינה. גם אם כל הנאשמים יתגלו כשקרנים, הוא עדיין יפיק תובנות חשובות לגבי זיהוי החולים המדומים האלה. אז בשנת 2006 הוא הקים יחד עם עמיתיו, מהוולד וקרלוס שֶנְק, את חברת הייעוץ Sleep Forensics Associates.

לפי גישתו של קריימר-בורנמן, יש לזהות בפעולה האלימה של הנאשם דפוס התנהגותי שתואם את אחת מהפאראסומניות המוכרות. כיוון שאין ברשותו וידאו, שמע, עדויות או ראיונות עם הנאשם, הוא מחפש רמזים שיעזרו לו לקבוע את המצב המוחי הסביר של הנאשם בזמן האירוע

מאז חקר קריימר-בורנמן יותר ממאתיים וחמישים מקרים (הוא אומר ללקוחות שהוא לא מבטיח לתת בהכרח חוות דעת שתיטיב עימם, ותורם את שכרו לבית החולים של האוניברסיטה). נדיר למצוא פשעים שבאמת בוצעו מתוך שינה, הוא אומר, ומקרים אלימים במיוחד הם נדירים. רוב המקרים כוללים תקיפה מינית, ולרוב הוא מעיד לטובת התביעה ואומר שלא סביר שמדובר בפאראסומניה (בין השאר כי במקרים רבים מעורב בעניין אלכוהול, שפוגע בזיכרון וקבלת ההחלטות אבל לרוב לא מעודד סהרוריות).

בחקירותיו הוא מחפש את אותו רף של פעולה רצונית שנקבע במשפט פארקס. ישנם רופאים שמעידים במקרים הקשורים לסהרוריות ומסתמכים על בדיקות מעבדה של הנאשם כדי לטעון שהוא לוקה בפאראסומניה, אבל קריימר-בורנמן אומר שהתוצאות של הבדיקות האלה אינן רלוונטיות כי קשה לשחזר סהרוריות במעבדה, קל וחומר אלימות בזמן סהרוריות.
קרטרייט מצדה טוענת שטכנולוגיה תהיה עשויה בסופו של דבר לעזור לבתי המשפט לקבוע אם הנאשם לוקה בסהרוריות.

לדוגמה, טכניקה שנקראת power-density scoring הראתה שסהרוריים נוטים פחות מאחרים לישון שנת גלים אטיים במחזור השינה המוקדם, בכל הלילות ולא רק כשהם הולכים בשינה.
ובכל זאת, קריימר-בורנמן חושב שהשימוש בבדיקות מעבדה כדי לעזור לנאשם אינו אתי. הוא מאמין שהן מספקות ראיות נסיבתיות שעלולות לשכנע חבר מושבעים במשהו שלא קיים: ודאות מדעית. מחקר אינו מוכיח שום דבר לגבי לילה מסוים שבו התבצע פשע, הוא אומר. לשופטים יש הבנה מתוחכמת יותר בכל הנוגע לראיות מדעיות, ולרוב הם פוסלים תוצאות מעבדה כאלה.

לפי גישתו של קריימר-בורנמן, יש לזהות בפעולה האלימה של הנאשם דפוס התנהגותי שתואם את אחת מהפאראסומניות המוכרות. כיוון שאין ברשותו וידאו, שמע, עדויות או ראיונות עם הנאשם, הוא מחפש רמזים שיעזרו לו לקבוע את המצב המוחי הסביר של הנאשם בזמן האירוע. אם הוא הצליח לצעוד יחף בשלג בלי להרגיש כאב, למשל, אפשר להסיק שהמוח שלו לא עיבד קלט חושי, יכולת שאכן נחסמת באופן פרה-סינפטי אקטיבי בזמן השינה. אם הנאשם מספר שהוא התעורר מחלום ומצא את ידיו סביב צווארה של אשתו, זה מרמז שהוא היה באמצע חלום ב-REM וייתכן שהוא סובל מהפרעת שנת REM (חוסר היכולת לזכור חלום מרמזת שהתקרית לא התרחשה בזמן שנת REM, וייתכן שהיא נובעת מפאראסומניה אלימה של שנת non-REM). קריימר-בורנמן מחפש עקביות בפרטים – למשל, אם הנאשם טוען שהוא חלם הרבה בתקופה האחרונה – דבר שעוזר לו לזהות העמדות פנים.

ישנם פשעים שנראים כמו מקרים ברורים של אלימות מתוך שינה, כמו מקרה עכשווי של אדם מצפון-מזרח ארצות הברית. החברה שלו התעוררה בסביבות שתיים בלילה בגלל רעש חזק, וראתה שהוא מחזיק אקדח. "ירית בי?" היא שאלה. "אני לא יודע," הוא ענה, ונראה כאילו הוא יוצא ממצב של הלם. היא הבינה שכדור שרט אותה בקרקפת וביד, אבל היא לא נפצעה קשה.
בגלל עברו הפלילי של החבר שלה, האשה הלכה לבדה לחדר המיון. הרופאים זיהו מיד את פציעות הירי, והגבר נעצר בהמשך אותו יום. קריימר-בורנמן עדיין לא הגיע למסקנה רשמית בנוגע למקרה הזה, אבל הוא אומר כי ייתכן מאוד שמדובר בסהרוריות או יקיצה מבולבלת מכיוון שהיורה התקשה לחזור למצב של ערות מלאה.

סהרוריים אינם מהווים סכנה רק לאחרים; הם עלולים לפגוע גם בעצמם. דו"ח משנת 2003 של ה-Journal of Forensic Sciences תאר אנשים שנופלים מגגות ויורים בעצמם. טוביאס וונג, אמן קונספטואלי ידוע מניו יורק, נמצא מת בדירתו בשנת 2010, אירוע שזעזע את עולם האמנות. מותו הוכרז כהתאבדות בתלייה, אבל משפחתו של וונג חשדה שהוא עשה זאת מתוך סהרוריות כי הייתה לו היסטוריה ארוכה של פאראסומניות. "זאת לא הייתה התאבדות טיפוסית," אמר בן הזוג שלו לניו יורק טיימס. "הוא לא כעס; הוא לא היה עצוב. תמיד דיברנו על העתיד שלנו. רצינו ילדים. רצינו למצוא בית." הקביעה שמקרה מהסוג הזה הוא פסבדו-התאבדות בפאראסומניה – תאונה בלתי רצונית – עלולה להשפיע רבות על משפחתו של הקורבן, רגשית וכספית. היא משככת רגשות אשם ומאפשרת קבלת כספי ביטוח שלא מכסה התאבדות.

קריימר-בורנמן משלים עם חמקמקותה של הוודאות, אולי מפני שהוא עוסק מדי יום בהתרחשויות מוזרות למדי. "אני אף פעם לא יודע מה בדיוק קרה בערב מסוים," הוא אומר. "אני לא כמו חוקרי מז"פ אחרים. אין לי דנ"א. אין לי ראיות חומריות רשמיות שיאשרו את החשדות שלי. יש לי רק דפוסי התנהגות, ובהתבסס עליהם אני מנסה לקבוע מצב מוחי ברגע נתון בזמן ולהעריך סבירות."

המושבעים לא תמיד רואים את הדברים כמו המדענים. בשנת 1997 עבד סקוט פָלאטֶר, בן 41, כמהנדס תוכנה במוטורולה, והתקשה עם המשרה המלחיצה. אף שהיה מורמוני אדוק, הוא התחיל לקחת כדורי קפאין. הוא חשש שאם הפרויקט שעליו הוא מפקח ייכשל, הוא יפוטר, ולכן באותה תקופה ישן רק 4 שעות בלילה. אחרי שדיבר ערב אחד על חששותיו המקצועיים עם אשתו, הוא ניסה לבקשתה לשחרר חלק תקוע במסנן הבריכה בביתו שבפרברי פיניקס. הוא נכשל במשימה והלך לישון בשעה תשע וחצי. אחרי שעה שמעו השכנים צרחות. הם הציצו מעבר לגדר וראו גופה מוטלת ליד הבריכה – ומעליה עמד פלאטר עם מבט "ריק וסתום." אחר כך הוא נכנס לגראז', חזר עם כפפות קנבס כבדות וגרר את הגופה של אשתו לתוך המים.

המשטרה הגיעה אחרי כמה דקות ועצרה את פלאטר. ידו נחבשה לא מכבר, אך הוא היה מבולבל לגבי כל המצב. במהלך החקירה הוא לא הצליח לענות על השאלות ואפילו שאל בעצמו, "למה אתם חושבים שאני אשם?" הבלש ציין את התחבושת; פלאטר בהה בידו אובד עצות. למרות זאת, החוקר שביצע את נתיחת הגופה קבע שהוא דקר את אשתו ארבעים וארבע פעמים עם סכין ואז החזיק את ראשה מתחת למים.

פלאטר – אדם בעל היסטוריה של סהרוריות שבגיל עשרים דחף את אחותו כשניסתה למנוע ממנו לשוטט בשנתו – טען שהוא ישן כשביצע את הרצח. בני המשפחה העידו שלא היה מתח גלוי בין בני הזוג; הם נהנו ממערכת יחסים חמה ויציבות כלכלית, ולפי ילדיהם בני העשרה, כמעט ולא התווכחו. בית המשפט הזמין סדרה ארוכה של בדיקות פסיכולוגיות; כולן קבעו שפלאטר שפוי, והפסיכיאטר דיווח שמותה של אשתו שבר אותו. עדים, כולל רוזלינד קרטרייט, אמרו כי ייתכן שפלאטר ניסה לתקן את מסנן הבריכה בשנתו והשתמש בסכין כדי לשחרר את החלק התקוע, ואז תקף את אשתו כשהיא ניגשה אליו. ובכל זאת, לאחר שבארבעה לילות של מחקר שינה לא התגלתה סהרוריות אצל פלאטר, חבר המשובעים פסק שהוא אשם. פלאטר נשפט למאסר עולם.

שופטים ועורכי דין רבים עדיין מפקפקים בכך שמישהו מסוגל לבצע פעולה אלימה ומורכבת בשנתו. אבל המסקנה לגבי סהרוריותו של נאשם עשויה להיות מה שמפריד בין זיכוי מלא לכלא – ואף גזר דין מוות

תארו לעצמכם שגם פארקס וגם פלאטר אומרים את האמת. במערכת המשפט האמריקאית, שבה מודעות היא עניין של כן-או-לא, המסקנות לגבי אלימות בשינה עשויות להיות שונות מאוד, בהתחשב באזור השיפוט וסוג המשפט. מחקר שערכה דֶבּוֹרה דֶנוֹ, מרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פורדהם, הראה כי אין מסגרת להערכת הסבירות שנאשם הלך בשנתו כשביצע פשע – גורלו עלול להיות תלוי בתחכום של עורך הדין ובמומחי השינה שמופיעים כעדים במשפט. שופטים ועורכי דין רבים עדיין מפקפקים בכך שמישהו מסוגל לבצע פעולה אלימה ומורכבת בשנתו. אבל המסקנה לגבי סהרוריותו של נאשם עשויה להיות מה שמפריד בין זיכוי מלא לכלא – ואף גזר דין מוות. אין שביל ביניים בין מאסר לחירות, ואין תיעוד שמראה כמה פשעים עם חשד לסהרוריות מגיעים לטיפולה של המשטרה.

הקיצוניות הזאת הובילה את דנו לכתוב בשנת 2002 מאמר שהתפרסם ב-Minnesota Law Review. במאמר היא טוענת שנדרשת רפורמה באופן שבו תופסים בתי המשפט את השינה. אותם יסודות בקוד הפלילי המתייחסים למצבי חוסר הכרה ומצבים לא-רצוניים לא עודכנו מאז שנות החמישים, אז היו מקובלות פרשנויות פרוידיאניות של ההכרה, וההבנה המדעית בשינה הייתה בסיסית בלבד. בתי המשפט לא השקיעו מאמצים רבים ביצירת תקנים אחידים מאז שהמאמר שלה פורסם.

דנו טוענת שהשופטים וחברי המושבעים צריכים דרך שלישית לסווג את פעולותיו של נאשם: סמי-רצונית. היא מזכירה את קנת פארקס כדוגמה. "למישהו כמוהו צריך לומר, 'אם בשנה הקרובה תיקח את התרופות שלך ולא תסתבך, לא נאשים אותך בפשע,'" היא אומרת. במערכת כזאת יהיה תיעוד של כל תקרית של אלימות מתוך שינה, ואנשים עם פאראסומניות יידרשו להתנהג באחריות או להסתכן בתביעה על כל פשע שהם יבצעו.

גישה כזאת תחלץ את המקרים האלה מהתחום האפור ותיתן לחוקרי השינה את הנתונים שכל כך חסרים להם. לכל זה עשויה להיות השפעה רבה על פיתוח תקנים הוגנים למקרים של אלימות מתוך שינה.
ובינתיים, קרטרייט קוראת לשינויים בתהליך החקירה ולאימוץ פיתוחים טכנולוגיים; היא עובדת עם צוות בינלאומי על ניסוח פרוטוקול שכל מומחי השינה יוכלו להסתמך עליו כשהם בוחנים מקרים של אלימות מתוך שינה. "יידרש זמן כדי לתאם בין כולם ולשנות את החקיקה," היא אומרת. "בעוד עשרים שנה ייתכן שיהיה לנו מספיק תיעוד כדי לנסח תקן."

ובכל זאת, גם פסק דין זכאי לא ישכך את רגשות האשם של אדם סהרורי המתעורר ומוצא את עצמו בזירת פשע. בריאן תומאס תואר בבית המשפט כ"אדם שבור." חבר המושבעים שמע ראיות לכך שיש לו היסטוריה של סהרוריות ושלאחרונה הוא הפסיק לקחת תרופה לטיפול בביעותי לילה חמורים – פאראסומניה שגורמת לאדם לצרוח ולנפנף בידיים וברגליים במשך דקות ארוכות, אך לא לזכור דבר מזה. אחרי התדיינות קצרה פסק חבר המושבעים שבריאן תומאס זכאי.
ואז פנה השופט למר תומאס. "אתה איש הגון ובעל מוסר," הוא אמר. "אין לי ספק שאתה חש אשם. בעיני החוק אינך נושא באחריות."

דייוויד ק. רנדל הוא מחבר הספר Dreamland: Adventures in the Strange Science of Sleep שראה אור בהוצאת W.W. Norton.
Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד ק. רנדל, Psychology Today .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הסהרוריים הקטלניים