סוף העולם עוד יגיע

הרומן שלנו עם אחרית הימים נושא מיתוסים רבי עוצמה. סופרי מדע בדיוני ומומחים לסוף העולם מנסים להסביר את האובססיה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"זו היתה שעת ערב כאשר שני טכנאי המחשבים עשו דרכם לאיטם כלפי מטה, לאחר שבילו כמה חודשים במנזר בודהיסטי קטן הממוקם באחת מפסגות ההימלאיה.
היו להם כל הסיבות שבעולם להיות מרוצים. העבודה אותה בצעו במנזר, בעזרת המחשב שהביאו עימם, היתה משעממת, כמעט סזיפית. היום, לאחר שלושה חודשי עבודה, היא עמדה להסתיים. נכון שהמשימה היתה מוזרה מעט. המחשב היה אמור להדפיס רק צירופי מילים. בעצם את כל הצירופים האפשריים של מילים בנות 9 אותיות. הסיבה, לפי אב המנזר הזקן, היתה כי עם סיום העבודה, יהיו כלולים ברשימה גם השמות האמיתיים של האלוהים. ללא המחשב שלכם, הסביר להם הנזיר, העבודה עליה אנחנו שוקדים במנזר כבר 300 שנה, תמשך לפחות 15,000 שנה! כעת הכל נגמר. שני הטכנאים עזבו את ההר כמה שעות קודם כאשר המחשב עדיין היה פולט את הצירופים האחרונים. הם גם הדחיקו מראשם את ההסבר המשונה שנתן הנזיר, לפיו, עם גילוי השמות האמיתיים של האל, מסתיים הכל ותם למעשה תפקידם של בני האדם בעולם. הירידה מההר התנהלה באיטיות.  שני הטכנאים המשיכו לשוחח ביניהם כאשר אחד מהם הצביע לפתע על השמיים, כשהוא חיוור ורועד בכל גופו. חברו הרים את מבטו מעלה וראה כיצד הכוכבים הולכים וכבים".

עיבוד חופשי לסיפור: תשעה מיליארד השמות של האלוהים- "The Nine Billion Names of God"  – ארתור סי. קלרק 1953.

תחזיות לעתיד הינן כידוע עניין חמקמק ואולי הפכפך, אבל לא כאשר זה נוגע לענייני סוף העולם. נדמה לי כי לא אקח כאן כל סיכון אם אומר כי שנת 2014 (והשנים שאחריה), בדיוק כמו שנת 2013 (והשנים שלפניה), ימשיכו לספק לנו שפע של חומרים אפוקליפטיים חדשים בצורת נבואות עממיות, אמונות, תחזיות וכמובן אינסוף ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה.

אם נתעלם לרגע מההיבטים המסחרים המידיים, התשוקה הזאת לקטסטרופות ול"סופים גדולים והירואיים" לא ממש ברורה. היא גם לא ממש חדשה. הרומן שלנו עם האחרית הינו רומן הולך ומתמשך, הנישא על גבי סיפורים ומיתוסים ואגדות עתיקות מאז שחר ההיסטוריה. ובכל זאת, סוף העולם היום זה לא מה שהיה פעם. השינויים הטכנולוגים והחברתיים של השנים האחרונות, יחד עם אירועים סביבתיים, לעיתים דרמתיים מאד, לשים ומעצבים כל העת את הקונספט האפוקליפטי – אוסף כאוטי ואקלקטי של אמונות, נבואות, פולקלור עממי, יחד עם תחזיות ותיאוריות מדעיות, ומשווים לו צורות ודפוסים חדשים.

בעת שאני כותב את הדברים הללו, הולכות ונערמות במהירות עשרות ומאות אלפי גופות של מתים מהלכים על פני מסך הטלוויזיה שבחדר. אפשר להבחין בנהרות עצומים של זומבים השוטפים את העיר הגדולה ועומדים, אוטוטו, להשתלט על המין האנושי ועל העולם כולו. נכון שלא צריך לדאוג וגם לא להתרגש יותר מידי. בוורסיות האפוקליפטיות מן הסוג הנוצץ הזה, כמו מלחמת העולם Z, ישנם תמיד גיבורים אנושיים, במקרה הזה בראד פיט, שישימו קץ לקטסטרופה הזאת ויחזירו את העולם שלנו למהלכו השפוי והרגיל.

העולם נראה לעיתים קרובות כמקום נורא לחיות בו, מלא בעושק, אי צדק ואיומי מוות. האפוקליפסה נותנת לכך מענה רב עוצמה, כאילו משדרת: העולם הוא מקום רע שלא ניתן להחיותו ולכן יש להשמידו

אינדיקציה מובהקת לשינויים הללו אפשר למצא במחוללי הקיצים, אותם הגורמים והאירועים שיביאו לסוף העולם. לצד החשודים המסורתיים והקלאסיים, התווספו להם בשנים האחרונות שורה של מועמדים חדשים ואקזוטיים. מבט חטוף בדף הוויקיפדיה העמוס לעייפה ברשימות של סרטי אובדן ועלילות על קץ הציוויליזציה, מגלה כי לצד זומבים, חייזרים, רובוטים, רעידות אדמה, אסטרואידים ומלחמות גרעיניות, אורבים לנו אויבים חדשים. בין היתר כלולים ברשימה קריסה אקולוגית, מוטציות גנטיות, מגיפות אקזוטיות, שינויי אקלים, קרינת גאמא קטלנית וסינגולריות טכנולוגית.

בינתיים, על פני המרקע נמשכת המלחמה הנואשת שמנהל בראד פיט בשם העולם. זו נראית מגיפה שאי אפשר לבלום. חלק מסיפור יום הדין על פי הזומביז מתרחש בישראל, יותר נכון בירושלים, שם מקימים חומות גדולות שמצליחות, לזמן קצר, לעצור את ההתפשטות. הייצורים הללו מתרבים בקצב מסחרר, תוך שהם משתמשים בטכניקה בסיסית ופשוטה: הם מדביקים אנשים בנשיכה ותוך כמה שניות מצטרף הננשך למחנה. התסריט יעיל ורץ במהירות.

פרופ' לורנזו דיטומאסו

פרופ' לורנזו דיטומאסו

סרטים מן הסוג הזה לא יפתיעו, מן הסתם, את פרופ' לורנזו דיטומאסו (DiTommaso ) מהמחלקה לדתות באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. דיטומאסו שנחשב למומחה עולמי לעניני אפוקליפסה בעבר ובהווה התראיין לא מכבר בעיתון האוניברסיטה, שם הוא מדבר, בין היתר, על העוצמה הרבה שיש לאפוקליפסה המודרנית, וגם על הרדידות הרבה שמאפיינת אותה. העולם נראה לעיתים קרובות כמקום נורא לחיות בו, מלא בעושק, אי צדק ואיומי מוות, הוא אומר. האפוקליפסה נותנת לכך מענה רב עוצמה, כאילו משדרת: העולם הוא מקום רע שלא ניתן להחיותו ולכן יש להשמידו. יחד עם זאת, ממשיך דיטומאסו, "זו נראית תגובה פשטנית לבעיות מורכבות, היא תמיד טובה, או רעה... (בכך) היא מזכירה תגובה של נער מתבגר, מאחר והיא מניחה את האחריות לפתרון הבעיות במקום אחר. בבייסיק, מקורן של נבואות יום הדין שלנו בחוסר הוודאות שיש לאנשים לגבי העתיד. ראיית העולם האפוקליפטית שלנו לא השתנתה כבר יותר מ-2000 שנה ובמובן זה לפחות אנחנו שבויים של עברנו.

אם מבקשים לדקדק, נראה כי החוויה האפוקליפטית המודרנית בכל זאת שונה מקודמותיה, ולו רק בגלל התוספת המשמעותית שקבלה במאה-מאתיים השנים האחרונות, והכוונה כמובן לספרות המדע הבדיוני. הספרות הזאת - בחלקה הגדול עדכנית, יצירתית ורבת מעוף, לא רק מלווה ומעשירה את התרבות האפוקליפטית, אלא גם הפכה, מטבע הדברים, להיות חלק בלתי נפרד ממנה.

אם היה צריך לסכם במשפט את תרומת המד"ב לעניני "סוף העולם", אפשר לומר כי להבדיל מכל אותן אמונות דתיות ותנועות מיסטיות ועממיות שיודעות, לפחות חלקן, להבטיח לנו מיתות שונות משונות, לעיתים גם בתאריכים קבועים וידועים מראש, ספרי המד"ב, במובן הזה, מאזנים את התסריט. הטובים שבהם גם מחדשים ומשביחים אותו, אמנם ברוח הדימיון, אבל תמיד עם דגש אנושי וידע בגבולות ההיגיון.

עלילות דמיון ופנטזיות אפוקליפטיות ופוסט-אפוקליפטיות נכתבו כבר במאות קודמות, אולם שעתו הגדולה של המדע הבדיוני החלה רק בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, בעיקר באמצעות סיפורי מד"ב קצרים שהחלו להתפרסם בהמשכים בעיתונים ובמגזינים בשוק האמריקאי.

בסרט שרץ על המסך נהיה קצת מלחיץ. בראד פיט מלא וגדוש ברעיונות אבל הזומבים יעילים לא פחות. הפירוטכניקה ותוכנות המחשב שעובדות בסרט הופכות את סרט יום הדין הזה לעלילה טכנולוגית מרהיבה. אבל ככל הנוגע למין האנושי, העניינים לא נראים טוב.

אז מה קורה כאן? אני שואל את אסף אשרי 1 לאחר שאני מספר לו מה אני רואה שם. אשרי הוא סופר מד"ב ופנטזיה ישראלי וגם מרצה ותסריטאי שפרסם בשנים האחרונות כמה ספרי מד"ב ופנטסיה מצליחים. "אם אתה מדבר על הזומבים, מדובר במסות חסרות תודעה. בניגוד לכל מיני יצורים ומפלצות מיתולוגיים שהם הרבה יותר מורכבים, מדובר ביצור שאינו תבוני, בלי רוע אמיתי שיודע לנוע, לאכול ולקיים את עצמו. כאשר יש לך זומבי בעלילה, אתה מתחיל לעסוק בבני האדם ובדברים הקמאים, הבסיסיים. אל תשכח גם את המאזן בעלילות מן הסוג הזה, לאמור: כאשר יש זומבי חדש, זה אומר אדם אחד פחות".

ואם מדברים על דברים פשוטים, אני מקשה מעט: מה טיבה של המשיכה הזאת שיש לנו לסוף העולם? מנין נובע הצורך הזה באיזשהו סיום גדול, אפילו מפואר, אם אפשר?
"העלילה האפוקליפטית מחזירה אותנו לבייסיק" משיב אשרי, "ולכל אותן האגדות וספורי הבריאה הראשוניים. מסופר בהם איך הכל התחיל אבל איך זה ייגמר? זה לא ממש ברור. מעבר לכך, הקץ הגדול הוא הדרך שלנו כפרטים להתמודד עם העובדה שאנחנו בני תמותה. יותר קל לעכל סוף שבא במימדי ענק מאשר מוות שבא בדרך הפרטית. חוץ מזה", הוא מוסיף, "תראה מה קורה לנו כאשר מציגים לנו סוף גלובאלי. זו תמיד סיטואציה מרהיבה שמגבירה את הלהבות. פתאום יש שעון מתקתק והאזניים נדרכות. הכל נהיה יותר דרמטי".

האמת? אם חושבים על זה, יש בה באקסטראווגנטיות של האפוקליפסה הרבה קסם. אבל יכול להיות שיש גם יותר מזה. יואב אבני 2, שמגדיר עצמו כסופר ישראלי שאינו מסתפק בריאליזם, סבור שיש באפוקליפסה רמז לכוונת מכוון, מין סוג שגורם לאנשים להישאר בתלם. או כפי שהוא מנסח: "דווקא מתוך חוסר הסדר והכאוס של הסוף, עולה התחושה שלא הכל מקרי. עבור המאמינים, האפוקליפסה היא מעין מקל תיאולוגי".

ומה איתנו האתאיסטים, אני שואל? "אני סבור שיש משהו באפוקליפסה המתקשר לשכר ועונש והמודל הזה יכול לגעת באנשים רבים - גם מאמינים באלוהות, וגם אתיאיסטים המאמינים שהמין האנושי סטה מדרכו/פגע בכוכב/בטבע וכו' ולכן ראוי לעונש".

ויש גם ריגוש בסיפור הזה. אבני: "אני חושב כי ברמה הספרותית והקולנועית מדובר בסיפור פרוטגוניסט/אנטגוניסט קלאסי ואולטימטיבי, שבו הרע מהפנט בחוסר אנושיותו – בין אם זה חייזר, כוח טבע או חיידק. ומה שעומד על הפרק הוא הכל, כולל הכל. ברוס וויליס המטפס על אסטרואיד המאיים להשמיד את החיים על כדור הארץ מרגש הרבה יותר מברוס וויליס המנסה להציל חטופים בבניין כלשהו בחג המולד".

איחוד המשפחה בסרט World War Z

איחוד המשפחה בסרט World War Z

בטלוויזיה, העניינים נראים קצת יותר טוב. הם אפילו מרגשים. נראה, סופסוף, שהכל מתחיל להסתדר. המין שלנו מתחיל להחזיר מלחמה ויש כבר תוצאות ראשונות מבטיחות. הנה, על רקע האיחוד בין בראד לבני המשפחה האוהבים, חולפות על פני המסך לראשונה תמונות אופטימיות. הרבה תמונות נצחון, חלקן שריפות גדולות של המתים המהלכים.

"לא אוהב את זה.. זומבים נורא משעממים אותי והם אלה, בעיקר, שמשמידים את העולם היום", כותב לי לביא תדהר. 3 תדהר הוא אחד מסופרי המד"ב הישראלים שפרצו מעבר לגבולות ישראל והספרים שלו זוכים בשנים האחרונות לפרסים ולהכרה בינלאומית. אנחנו מחליפים ביננו בפייסבוק טקסטים קצרים - מילים ושורות על סופים שהיו וסופים שיהיו.

"שנות השישים- אסון גרעיני, שנות השבעים- פיצוץ אוכלוסין, שנות השמונים- וירוס קטלני, 2013 - שינוי אקלים"

תדהר: "בכלל (זומבים) זה יותר שנות השמונים, לא? אם אתה חושב על זה...שנות השישים- אסון גרעיני, שנות השבעים- פיצוץ אוכלוסין, שנות השמונים- וירוס קטלני, 2013 - שינוי אקלים. מעשית, אם העולם יגמר, אנחנו אולי לא נדע. אתה יודע, אסטרואיד ענקי, או קרינת סופרנובה שמטיילת במהירות האור".

קטסטרופה מוחלטת וטוטאלית הינה בהחלט עניין לא נעים. אני חושב לעצמי כי זה סוג של אמירה שאפשר להגיד רק מראש. אחר כך אין כלום. לא מפתיע שתסריטים טוטאליים לא ממש מתיישבים עם עלילת המד"ב הקלאסית. דמו בנפשיכם פגיעה של אסטרואיד ברדיוס של מאה ק"מ ויותר. התוצאות, לפי ההנחה הרווחת, הינן כיליון מוחלט של כל מיני החי והצומח בכדור שלנו. אלא שלסוף הזה לא תהיה כל משמעות, מאחר ולא יהיה כאן מי שיוכל לספר עליו.

מתוך כך, נדמה כי קץ מוחלט בהחלט לא יכול להיות פופולארי מדי. כך או כך, העובדה היא שלצד ספרות המד"ב האפוקליפטית, משגשגת ופורחת לה ספרות פוסט-אפוקליפטית עניפה. תסריטי המד"ב הקלאסים המדברים על העולם שאחרי, מכילים בדרך כלל אנשים בודדים, או קבוצות ששרדו והן מנסות לבנות עולם חדש, בין אם בכדור הארץ עצמו או במקום אחר במערכת השמש. העולם שהם מקימים מנסה בדרך כלל לשמר את הפן האנושי, ואולי גם את המסורת האפוקליפטית, כך שתמשיך להיות חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלו.

"מוזיאון הירח", סיפור קצרצר ויפהפה של הסופר הישראלי אלכס אפשטיין, ממחיש זאת בצורה קולעת: "הילדים התלהבו מהפסלים היווניים חסרי הראש ומהחלון במסדרון לקפיטריה, שממנו אפשר היה לראות את שברי כדור הארץ".

ורד טוכטרמן 4, סופרת ומתרגמת ישראלית של מד"ב ופנטזיה, דווקא אינה מוטרדת במיוחד בעניין סיכויי ההישרדות שלנו: "העולם שלנו", היא כותבת לי, "הוא מקום נורא גדול. גם אם נחשוב על מגפות-על, כולל אפוקליפסת זומבים... אפילו עם הגלובליזציה, יישארו המון מקומות שלא ייפגעו ורוב הטכנולוגיה תישאר ללא פגע. כנ"ל מלחמות, כולל גרעיניות, התקפות טרור, שינויי אקלים וכו'. אנחנו מין גמיש מאד, וחיים על עולם גדול ומגוון, כך שאפילו במקרה הלא סביר של השמדת חלקים גדולים מהאנושות באופן גלובלי, אני מאמינה שעדיין יישארו חלקים ממש גדולים שיצליחו לשמר תרבות וטכנולוגיה".

ולמה בכלל אנחנו כל כך נמשכים לכל ההשמדות הללו, אני שואל את ורד? "האמת היא שאני לא נמשכת לאפוקליפסות", היא עונה. "אישית - לא כל כך אוהבת לא סיפורי אפוקליפסה וגם לא סיפורים פוסט-אפוקליפטיים. אבל באופן כללי - קודם כל יש בזה משהו נורא גרנדיוזי ומרהיב. שנית, יש פה התמודדות עם הפחד מהלא נודע בצורה הכי מאסיבית שיש. ושלישית, הגיבור או הצוות מצילים את העולם - זו דרך נפלאה לשכנע את עצמנו שאנחנו לא חסרי אונים, בצורה הכי מאסיבית שיש; שאנחנו כבני אדם, יכולים לעמוד במבחן האש הקשה ביותר ולצלוח אותו. זו תחושה אופטימית ונחמדה".

"אחרית הימים", מאת מיכאלאנג'לו

"אחרית הימים", מאת מיכאלאנג'לו

על המרקע חולפות התמונות האחרונות, הירואיות משהו, של מלחמת העולם Z. קריאת קרב צרודה של לוחם אנושי אנונימי שורטת את המסך: "כל מה ששייך לגהינום, נשאר בגהינום"! אבל המשפט האחרון בסרט הינו מסר של הכותבים והתסריטאים שמייעץ לנו להשאר דרוכים לקראת מופעים אפוקליפטים מרהיבים גם בעתיד. ושוב אותו קריין עלום וצרוד: "היו מוכנים לכל! המלחמה שלנו רק החלה".
"אם זכור לי נכון, היו לנו כחמש הכחדות גדולות", מקליד לי תדהר לביא במהלך צ'אט אפוקליפטי, קופצני במיוחד. אנחנו מקשקשים בענייני אסטרואידים וקטסטרופות גדולות שארעו בעבר.

"אבל האזור שלנו", אני משיב, "אחרי כמה מיליארדי שנים, הוא פחות או יותר נקי מגופים גדולים המסתובבים בסביבה".
"נכון", הוא עונה, "ובכל זאת, אם חושבים על זה, אנחנו (יחד עם הגלקסיה כולה) במסע בחלל לעבר THE GREAT ATTRACTOR - שזה אחד הדברים הכי מוזרים ביקום. למזלנו, השכונה הגלקטית שלנו שקטה. אנחנו רחוקים מחורים שחורים או סופרנובות. זה כמו לגור בגליל, אפילו אם תל אביב תהרס אנחנו בכלל לא נרגיש!"

בשנת 2009, יצא באנגלית ספרם של תדהר לביא וניר יניב, בשם Tel Aviv Dossier, או בתרגום לעברית (שנת 2010) "ימי תל אביב האחרונים". הסיפור עצמו הוא עמום, מרתק והזוי משהו. סוף העולם מגיע אל העיר העברית הראשונה והסיבה לא ממש ברורה. יש רוחות סוחפות, הר גדול, אימה, אלימות וכל מיני נפילות ומיתות. אבל זה אינו התסריט האפוקליפטי הקלאסי.

תדהר: "במידה מסוימת, טיב האפוקליפסה לא משנה, אלא ההתייחסות לאירוע עצמו. אם זכור לי נכון, זה התחיל בתור סיפור קצר שהתרחב - הסיפור אמור היה להגמר בתחילת האפוקליפסה אבל רצינו לראות מה קרה אחר כך. זאת הזדמנות טובה לדון באיך אנשים מתייחסים אחד לשני במקרי חרום, לדון בטיב האמונה והדת וכו'. נראה לי שחוסר ההסבר באירוע עצמו מוסיף במקום לגרוע - כלומר משהו מוסבר ומדעי היה מוריד מהאפשרויות הטמונות בסיפור".

אני נזכר בסיפור אפוקליפטי קצר שכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת, סופר המד"ב הנודע ארתור סי. קלרק. הסיפור שנקרא "תשעה מיליארד השמות של האלוהים" (ראו בפתיחה) הינו מזיגה קסומה של מדע וטכנולוגיה יחד עם אלמנטים דתיים ומיסטיים. קלרק, שהיה בעל רקע טכנולוגי, אינו מסביר דבר ומשאיר לקוראים לעכל בעצמם את ה-סוף. כל אחד יכול לראות בו את מה שהוא רוצה. ריצ'רד באך, הסופר של "ג'ונתן ליווינגסטון השחף", אמר פעם בעניין הזה: "מה שהזחל מכנה סוף העולם, המאסטר קורא לו פרפר".

 

"מוזיאון הירח" מובא כאן באישור מיוחד של מחברו, אלכס אפשטיין. הסיפור לקוח מתוך ספרו החדש "מחשב אהבה מחדש" שיצא השנה במהדורה דיגיטלית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על סוף העולם עוד יגיע

01
רועי

רוב האפוקליפסות הספרותיות מתייחסות לסוף האנושות ולא לקיצו של כדור הארץ, אלה שני דברים שונים בתכלית וכדור הארץ עצמו (גם אם אם לא כל צורות החיים הנוכחיות שבו) ישרוד טוב מאוד את האנושות, שיש האומרים שקיצה מתקרב בכל מקרה:
http://guymcpherson.com/2013/04/the-irreconcilable-acceptance-of-near-term-extinction/

02
עמי ב.ב

רועי, אני די מסכים.. יש למיטב זכרוני ספורים המדברים על השמדתה של הפלנטה, אבל כדי להגיד, או לצפות קטאסטרופה פלנטרית טוטלית, צריך הרבה תעוזה (או משהו משיחי) שהרי הכדור שלנו שורד כבר כארבעה מיליארד שנים, והוא נראה במצב לא רע.

כפי שנאמר, סיפורי פוסט-אפוקליפסה הם הקתרזיס האולטימטיבי. כך אנו מוכיחים לעצמנו שאנחנו יכולים להתגבר על כל אסטרואיד / זומבי / וירוס וכו'. זה נכון במיוחד לסיפורים שהאפוקליפסה בהם היא מעשה ידי אדם, החל ממה שמכונה סיפורי "עיסה אפורה" (Grey Goo) על ננו-משהו (זה משתנה מסיפור לסיפור) שיצא מכלל שליטה, וכלה בשרידה לאחר התחממות גלובלית. אנחנו מוכיחים לעצמנו שאנו לא רק רעים, שאנו יכולים להתגבר על יצר ההרס שלנו וליצור עולם חדש וטוב יותר.

~ספוילרים אפשריים מכאן~
ודרך אגב, הזומבים של מקס ברוקס (שהסרט מבוסס על הספר שלו) מתחילים במידה מסוימת להיות מיושנים. סופרים יודעים שזומבים שהם מסות חסרות מוח הם משעממים, והתחילו לכתוב זומבים "אנושיים", יצורים ששימרו את האנושיות והאישיות שלהם אף-על-פי שאינם חיים עוד. יתר על כן, הם התחילו לכתוב סיפורים שבהם זומביות אינה בהכרח אפוקליפסה וזומבים מתקיימים לצד בני אדם. דריל גרגורי עושה דברים מרתקים עם הרעיון הזה ב-Raising Stony Hayhall; למארק ווייד יש סיפור קומיקס קצר בשם Luther ששווה לקרוא אותו; בסצנה האחרונה של Sean of the Dead יש רמז מעניין לכיוון הזה; אמליה בימר השתמשה בזומבים כדי לכתוב קומדיה ארוטית בשם The Loving Dead. כי בסופו של דבר, יש גבול לכמות הווריאציות על הדרך שאפשר לומר Braaains!

05
יאיר

בהקשר של ארתור סי קלארק אני יכול לחשוב דוגמא מעניינת נוספת לקץ האנושות: קץ הילדות שמנבא מעין קץ אופטימי נאיבי מתובל בקצת טרגדיה אנושית ישנה וטובה. גם אחר הצהריים הארוך על פני האדמה של בריאן אולדיס נוקט בטקטיקה דומה רק שהאנושות כבר מזמן איננה בצורתה הנוכחית וגם כדור הארץ קרב לקיצו הפיסי

06
ארכימדס

מתי לאחרונה הייתם בכנסת ישראל רוב האנשים שם ניראים ממש כמו זומבים, הם מדברים כמו בני אדם הם אפילו נשמעים כמו בני אדם אבל מקרוב הם ניראים אחרת הם נראים כמו זומבים.

07
יהודה

הדיון על הקיצים יכול להשאר דיון ספרותי לעוד אלף שנים או יותר. אני מבין את סיפורי הקץ (יש כ-500 סיפורי מבול בתרבויות שונות דומות מאוד למה שאנו מכירים מהתורה), כמשל — כמעשה אומן שאומר לנו: "תראה! אתה רואה את מה שציירתי? תסתכל טוב! מה שאני מתכוון הוא לא מה שאתה רואה — זה רק רמז. כי למה שאני מתכוון איני יכול להצביע, אלא רק אתה, אם תרצה, תוכל לפרש."

הרצון להתעסק עם קץ האנושות — כיחידה נפשית, שפועלת פונקציה מסויימת, נובע מצורך פנימי קדום. בו לדעתי כן צריך להתעסק. לרוב, אבל, אנו מבלבלים אמצעים עם המטרה, ונתקעים בדיון הספרותי של ... לדוגמא ארתור סי. קלארק הצעיר.

בכל אופן, תודה לעמי על הכתבה. למי שהנושא מעניין אותו יכול להעיין בסדרה של The Verge — The End. יש חמישה קטעים שמתחילים כאן: http://www.theverge.com/2012/12/17/3757368/the-end-new-world-order-secret-war-on-america-2012

אבל גם זה לטעמי להתעסק עם הסימפטום על פני השטח.

08
שניר דוד

נגעת באפוקליפסה וסוף העולם במובן די צר, בעיקר במובן הפנטזיה והמד"ב, זומבים וכו'. הייתה גם נגיעה של שורה באפוקליפסות מציאותיות יותר, כמו מלחמה גרעינית וקרינת סופרנובה.
לדעתי דיון מעניין יהיה בעניין האפוקליפסות המציאותיות יותר, בהן ניתן להרחיב יותר את הדיבור כי לאדם יש בהן שליטה ולרוב הוא זה שמנחית את הצרות על עצמו.
אם זה באמת דיון במאזן האימה ומלחמה גרעינית, דיון על שינויי האקלים שגרמנו ולאן זה מוביל אותנו, ולדעתי עוד נושא - שרבים לא נוטים להתייחס אליו כאפוקליפסה הוא נושא הכלכלה.
כלכלה רעועה בקנה מידה גדול היא גורם אפוקליפטי נורא ולמעשה הוא גם הגורם האפוקליפטי הריאלי והממשי ביותר שיש לנו.
מלחמה גרעינית? אוקיי.. זה יכול לקרות. אבל כמה מתו באמת מהעניין? חצי מיליון ואני מפרגן מאוד במספרים.
כלכלה - הרי רק בתקופת השלטון הסובייטי רעבו למוות עשרות מיליוני אנשים. בכל יום באפריקה נרצחים, נאנסים ומתים ברעב אלפי אנשים רק כי אין להם כלכלה שמחזיקה את עצמה ומביאה אותם לקדמה.
ומה עם תחזיות כלכליות-אפוקליפטיות? בטח לא חמקה מעייניך התחזית לפיה המודל הכלכלי הנוכחי לא יחזיק מים בעוד 30 שנה - עת יקרה שינוי דמוגרפי קטסטרופלי שהאנושות עוד לא חוותה, שהרי עכשיו לראשונה הדור הבא הוא קטן בהרבה מהדור המבוגר. כל משפחה מביאה בממוצע ילד אחד - אין כמעט גדילה. אורך החיים עולה ויווצר מצב בו העומס על הדור העובד לעומת הדור המבוגר הלא מפיק יהיה גדול מדי והכלכלה הנוכחית לא בנויה להחזיק דבר כזה (פנסיות וכו'). ומה יקרה אז? כל הזקנים ירעבו? יפרצו מלחמות?
דיונים כאלו מעניינים אותי הרבה יותר כי הם ממשיים - לעומת הדיון האם הזומבי בדרכו אליי, למרות שבפני עצמו זה יכול להיות נושא משעשע (;

09
עמי בב

תוד יהודה. אני דווקא נוטה להסכים..הנושא של האפוקליפסה הוא נושא כל כך מורכב וסבוך ועמוס אמונות וספורים עממיים שבאים יחד עם אינטרפרטציות ותיאוריות בלי סוף.
כל הכוונה כאן הייתה רק לתת נגיעות קטנות, מד״ביות, בעזרת כמה אנשים מוכשרים במיוחד ולא מסמך מסודר ודידקטי שלא היה נגמר מעולם.

10
עמי בב

שניר, זומבי זה עניין רציני ואל תזלזל, אפילו שמעולם לא הבנתי איך אפשר להרוג זומבי שבהגדרה הוא די מת.

ולגופו.. הנושא אותו הזכרת כמעניין הוא די נדוש וצפוף. כל הרעיון פה היה כמו שכתבתי למעלה, לתת כמה נגיעות. חשבתי שהנוגעים הם אנשים מעניינים במיוחד.