סקס וחירות ברומא העתיקה

בזמן קצר יצרה הנצרות שינוי אידיאולוגי אדיר באימפריה הרומית. סקס היה במרכז הסיפור
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אחד התענוגות והאתגרים העקביים ביותר במחקר העולם העתיק, והאימפריה הרומית בפרט, הוא המתח בין המוכר והזר. העולם העתיק הוא כמו בניין גדול שאפשר לראות מרחוק, בקצה של דרך ישרה החוֹצה את מה שנראה לכאורה כמישור. אבל כשאנו מתקרבים, אנו מוצאים את עצמנו לפתע על סף קניון גדול, שלא ראינו קודם, המפריד בינינו לבין המונומנט שאליו פנינו מועדות. אנחנו מבינים שאנו מביטים בעולם הזה מצדה השני של תהום בת אלפיים סשנה.

העת העתיקה תמיד זרה יותר משנדמה לנו. והיא זרה יותר מכול במקום שלכאורה הכרנו היטב. תמיד ידענו שהרומאים קיימו לא מעט יחסי מין. לדעת ראשוני הכנסייה, הם כנראה עשו זאת יותר מהרצוי. תמיד ידענו שלנוצרים המוקדמים היה חוש חד לחטאים. אנחנו נוטים לחשוב שחוש החטא שלהם היה חד מהרצוי. מעבר לזה, הם דמו לנו מאוד. עד לאחרונה, מחקרים על סקס ברומא ועל הנצרות בעולם הרומאי היו עטופים בתחושת כוזבת של היכרות.

רק בדור האחרון הבנו את עומקה האדיר והמצמרר של התהום השוכנת בינינו לבין עולם שבעבר שיבצנו ללא מחשבה מיותרת בקטגוריות ההבנה הקיימות שלנו. "Revealing Antiquity", הסדרה של Harvard University Press בעריכת גלן בּוֹורסוק, עזרה בייצור התחושה הסחרחרה הממלאת אותנו כשאנו מביטים מעבר לסף, אל עולם מרתק אך מוזר ביותר. ספרו של קייל הרפר, From Shame to Sin: The Christian Transformation of Sexual Morality in Late Antiquity, הוא תרומה מרתקת לסדרה הזו. לא זו בלבד שהוא בוחן את טבעו של המתח בין המוכר לזר - מתח השוכן בבסיס האופן שבו אנו תופסים את המוסריות המינית של היוונים והרומאים באימפריה הרומית של התקופה הקלאסית - הוא גם מעורר בנו את הזרות החריפה והבלתי צפויה של הקוד המיני השונה מאוד שהתפתח בחוגים היווניים המוקדמים, ומראה כיצד הוא ערער, באופן פתאומי ובלתי צפוי ברובו, את שיווי המשקל החברתי העתיק בשתי המאות שאחרי המרתו של קונסטנטינוס לנצרות בשנת 312.

התמונה האפלה לגבי סקס בנישואים הרומיים נובעת מהתייחסות רצינית מדי לכתיבתם של הפילוסופיים הסטואיקנים ושל רופאים עכשוויים, שעצותיהם, בעניינים של הלב, תמיד היו "בורגניות, ומעט גריאטריות.

הרפר מבהיר בעמוד הראשון של ספרו העמוס ומלא החיים, "מעטות התקופות בהיסטוריה הטרום-מודרנית שבמהלכן התחולל שינוי אידיאולוגי משמעותי ומהיר כל כך. והסקס היה במרכז הסיפור."
מדוע? זו השאלה שנשאלת לעתים קרובות בתקופה האחרונה. הדבר המקורי בספרו של הרפר הוא גישתו לשאלה הזו, והמרץ שבו הוא ניגש למציאת תשובה. התשובה הזו מבוססת על הערכה של המבנים החברתיים האמיתיים באימפריה הרומית הקלאסית, ועל השינויים הבלתי הפיכים בספרה הציבורית שהתחוללו בגלל הכוח שצבר מיעוט נוצרי פרפקציוניסטי, שהיה מנוכר עד אותה עת, במאות האחרונות של האימפריה.

אבל לפני שנבחן את תשובתו של הרפר בפירוט, כדאי להיזכר בניסיונות קודמים לאמוד את עומקה של התהום הניצבת בינינו לבין תחושת כוזבת של היכרות עם העולם העתיק. חוקרים בתחום התחילו להכיר בזרות של הרומאים, בעניינים מיניים כמו בכל דבר אחר, החל משנות השישים. אם להזכיר דוגמה קטנה שבכל זאת תבהיר את העניין: בשנת 1965 ההיסטוריון והסוציולוג מקיימברידג', קית הופקינס, הראה בלהט רב שהנשים הרומיות חותנו בגיל 13. זהו גיל נישואים הזהה לגיל הנישואים הנוכחי של בנות בהודו. במחי יד, הפער בינינו לבין הרומאים העתיקים נראה גדול כמו זה שהיה קיים בשנות השישים, בדמיונן הטרוד של מדינות מערביות, בינן לבין מדינות "בלתי מפותחות" בעולם השלישי.

גם בצרפת התגלה מרץ דומה. כאן תחושת האינטימיות עם העולם העתיק טופחה על-ידי תחושה של המשכיות בין הציביליזציה הרומית והכנסייה הקתולית, שנתפסה כיורשת הטבעית לכל מה שהיה דגול ומוצלח ברומא. החוקרים בחנו את האימפריה הרומית של המאה השנייה לספירה כדי לאתר Praeparatio Evangelica - "הכנה לבשורה." היה נהוג לחשוב שה"הכנה" הזו תרמה לעלייתם של נישואים המבוססים על חיבה בין בני זוג בחוגים של פליניוס ופלוטארכוס, להתפשטות תפיסות של נדיבות אוניברסלית המקושרת לתפיסה הסטואית, ואפילו למה צעדים מהוססים לעבר "הומניזציה" של עבדות. טענו כי הנצרות ירשה את ההתפתחויות המוסריות האלה והפיצה אותן.

בשנות השבעים, התפיסה המנחמת הזו זכתה לביקורת נוקבת. בספר מעולה שנכתב בשנת 1976, Le Pain et le cirque, חשף פול וֶון את הייחודיות האקזוטית של מערכת הטוב הציבורי בעולם היווני והרומי, שמחקרים קודמים טענו כי בישרה את מוסד הצדקה הנוצרי. בשנת 1984, בספרו Le Souci de Soi, התעקש מישל פוקו על הספציפיות המוחלטת של הקודים המוסריים של האליטה הרומית. באף אחת מהעבודות האלה הנצרות אינה נראית באופק. הדרך הישרה והמנחמת, שנראה כי מובילה מרומא לאירופה הקתולית, הסתיימה בנפילה מסחררת. הקתוליות של ימי הביניים והזמנים המודרניים תתגבש רק לאחר עלייתה של פרדיגמה חדשה לחלוטין של החברה והגוף.

את עבודתי שלי על הספר The Body and Society (שראה אור לראשונה בשנת 1988) התחלתי עם אותה רוח חדשה במפרשיי. עבודתם של אנשים כמו וון ופוקו סימנה בשבילי את סיומה של אותה תחושת שותפות עם העבר – שהתבססה על ההנחה שאנו יודעים הכול על סקס ועל האופן שבו הנוצרים המוקדמים תפסו אותו. The Body and Society הוא ספר שנכתב כדי להחדיר "תחושת ורטיגו בריאה" לגבי העבר הנוצרי המוקדם.
ספרו של הרפר מביא רוח חדשה משלו לנושא. לדוגמה, בפרק הראשון, "המוסריות של הסקס באימפריה הרומית," הוא מתרחק מהנטייה החדשה למזער את תפקידה של הארוטיות בנישואי מעמד גבוה מהמאה השנייה ובחברה בכלל.

לא רק שהרומאים קיימו יחסי מין עם מנורות דולקות – הם קיימו יחסי מין לאורן המרצד של מנורות שעליהן מופיעים דימויים שלהם מקיימים יחסי מין לאור מנורה!

הרפר לא מסכים עם זה כלל וכלל. הוא מציין שהתמונה האפלה לגבי סקס בנישואים הרומיים נובעת מהתייחסות רצינית מדי לכתיבתם של הפילוסופיים הסטואיקנים – "שבט קודר" – ושל רופאים עכשוויים, שעצותיהם, בעניינים של הלב, תמיד היו "בורגניות, ומעט גריאטריות." הוא מצביע על גוף ראיות שונה מאוד ועשיר יותר ומספק פרשנות רבת חום ואנושיות לקודים המיניים המרומזים ברומנים היווניים הגדולים של התקופה, ובמיוחד ב"לאוקיפה וקליטופון" של אכילס טטיוס. הוא גם מזכיר לנו את המובן מאליו – עדותן המכריעה של הסצנות הארוטיות על מנורות טרה קוטה, שהגיעו לשיא תפוצתן בדיוק בתקופה שבה הסקס היה אמור להתקרר ברומא. הזכרים הנמרצים האלה והוונוסיות השמנמנות שלהם השתעשעו, במגוון תנוחות, ליד כל מיטה ומיטה. אולי הפילוסופים ייעצו לזוגות לכבות את האור, אבל לא רק שהרומאים קיימו יחסי מין עם מנורות דולקות – הם קיימו יחסי מין לאורן המרצד של מנורות שעליהן מופיעים דימויים שלהם מקיימים יחסי מין לאור מנורה!

אם כן, האם אנו מאשימים את הנוצרים בהורדת המסך והסתרת המחזות העליזים האלה? כן, אך אנו עושים זאת כנגד רקע המהווה תזכורת צוננת לזרות המתמשכת של העולם העתיק. וכשנשאל אם הנשים המשתתפות במחזות האלה היו חופשיות (ואף אם הגברים היו חופשיים, כי חלקם היו עשויים להיות ג'יגולו בעבדוּת), התשובה הבלתי צפויה תהיה: הרבה פחות משהיינו רוצים לחשוב. רבות מהנשים היו שפחות. העליזות הכללית הזו, שהיינו רוצים להאמין שיוצרת קשר אנושי על-זמני בינינו לבין אנשי רומא, התבססה על קיומו של "אזור גישה חופשית" נרחב ואכזרי שסיפקו גופיהם המשועבדים של נערים ונערות. עבדות, "מוסד מבזה באופן אינהרנטי," היה "נדבך יסודי לחלוטין בסדר החברתי והמוסרי של החיים ברומא."

 מה שהיה חשוב, בחוק הרומי ובמוסר המיני הרומי, לא היה קשור לסקס. הוא היה קשור לגופים שמהן היה אפשר ליהנות ללא השלכות, ולאלה שאסור היה לגעת בהם ללא נוסחות מורכבות של הסכמה

הרפר מדבר על נושא זה בסמכותיות נדירה, ובהינתן טבע הנושא, גם באיפוק מרשים. בספרו הראשון, Slavery in the Late Roman World, AD 275–425, הוא הראה שהעולם הרומי המאוחר נותר חברת עבדים זמן רב אחרי תחילת התקופה הנוצרית. ב- From Shame to Sin, הוא מחזיר אותנו לעולם הזה, עולם שהיינו שמחים לו היה שונה: "חברה שמאפייניה המוסריים עוצבו על-ידי נוכחותם של עבדים בכל מקום," שבה "סחר באנשים היה מוסד בולט."

איור קיר מפומפיי, במאה ה-1 לספירה.

איור קיר מפומפיי, במאה ה-1 לספירה.

ספרו של הרפר מבהיר כי המחקרים המודרניים הרבים בנושא מיניות והבניית המגדר בתקופות של רומא והנצרות המוקדמת, על אף היצירתיות שלהם, הם חסרי משקל בהשוואה לעובדה הבוטה והעקבית הזו של החיים ברומא. עלינו להרים את עינינו מהמשחקים הספרותיים שלנו ולהתבונן בדבר גדול, כמעט גדול מכדי שנוכל לראותו – העבדות המתנשאת מעלינו כמו עצים ביער אדיר ממדים של העדר חירות המכסה את העולם הרומי. מה שהיה חשוב, בחוק הרומי ובמוסר המיני הרומי, לא היה קשור לסקס. הוא היה קשור לגופים שמהן היה אפשר ליהנות ללא השלכות, ולאלה שאסור היה לגעת בהם ללא נוסחות מורכבות של הסכמה.

הנאות הסקס ברומא היו זמינות לכול. הרפר מראה כיצד הפוריטניות של הרומאים לגבי בני זוגם שלהם הוגזמה בפראות. אבל האתר העיקרי לפעילות מינית נותר, במידה יוצאת דופן, גופי העבדים – יחד עם גופי העניים והזונות, שנשאבו בקלות רבה מדי לשדה הכבידה של הקלון הנובע מעבדות מפורשת. ואז הרפר מסכם את תחושותיו: "החוק הדף את התאווה מן הגוף החופשי, והעבדים סיפקו פורקן נגיש."

התפיסה הזו עשויה להוביל למסקנה בנאלית. סקס היה מזעזע בעיני הנוצרים המוקדמים. סקס בעולם הרומי היה קשור באופן הדוק לעבדות. מכאן אנו למדים שהנוצרים, ברגע שזכו לכוח לאחר 312, תקפו כצפוי את הקודים המיניים של חברה המפוטמת בגופים צייתנים וזמינים, ואף קצצו (אם כי בהססנות רבה יותר משהיה אפשר לקוות) את אותם חלקים במערכת העבדות – כגון זנות – שעודדו התענגות מינית.

אבל הרפר מבין שזו מסקנה שטחית מדי. ההתלהבות של הפרק השני, "הרצון והעולם במיניות הנוצרית המוקדמת," טמונה באופן שבו הוא מראה כי הגישה הנוצרית האימתנית כלפי מיניות נובעת מהמיזוג בין מוסר מיני לנושא החירות הטעון. הנוצרים בחנו מחדש את הרעיונות האלה מתוך ניכור עז מחברה שקיבלה את העדר החירות כדבר מובן מאליו. הם גם ניתקו את עצמם מתפיסת עולם המעודדת לכאורה "אדישות כלפי אכזריות המתרחשת בשם הגורל."

זו התמה הגדולה השנייה. מפאולוס הקדוש ואילך, הסוגיות הגדולות של סקס וחירות אוחדו בחוגים נוצריים כמו עפרה מועשרת במכשיר אטומי. בשביל פאולוס, Porneia – יחסי מין מחוץ לנישואים – היו הרבה יותר משעשוע. זו הייתה מטונימיה קודרת ש"הועשרה" על-ידי מגוון רחב של אסוציאציות. היא ייצגה את המרד של בני האדם באלוהים. והמרד הקמאי הזה נראה בצורה הברורה ביותר בחירות המינית המבולבלת שיוחסה לעולם הלא נוצרי, תחילה על-ידי היהודים ואז על-ידי הנוצרים.

אם כך, מה הייתה חירות אמיתית? חירות הייתה גם היא מטונימיה, שבתוכה, החופש של האדם לקבוע את גורלו המיני היה רק חלק אחד. מעל לכול, משמעותה הייתה "חירות" מן "העולם." וב"עולם" התכוונו הנוצרים, בבוטות, לחברה הרומית של תקופתם, שם העדר החירות בא לידי ביטוי בצורתו האפלה ביותר בסחר של גופים נטולי חירות ובהתעללות המינית בהם. כבר לא היה משנה לנוצרים עם הגופים של מי, באילו קטגוריות חברתיות, ובאיזה אופן מתקיימים יחסי מין. בשביל הנוצרים מפאולוס ואילך, היה סקס טוב – סקס בין זוגות נשואים שמטרתו הבאת ילדים לעולם; סקס רע – סקס מחוץ לנישואים; וסקס מתועב – סקס בין בני זוג מאותו מין. סקס רע מכל סוג היה חטא. וחטא הוא חטא. לא היה מדובר במשגה חברתי שמעורר זעם בסיטואציה מסוימת אך מקובל באחרת.

רק לעתים רחוקות נכפה פישוט גדול כל כך על חברה מורכבת. הניצחון הבלתי צפוי של הנורמות הנוצריות במאה הרביעית, חמישית ושישית לספירה היה גורף כל כך, עד שכל סדר חלופי של גבולות מוסריים נעשה בלתי נתפס. המורכבויות של מוסר מבוסס-מעמד עדיין מחכות שהיסטוריונים מודרניים המתמחים ברומא ישחזרו אותן בסבלנות, משל היו עצמותיו של יצור מרהיב מתקופת היוּרָה. הניצחון הנוצרי פער את התהום בינינו לבין העולם העתיק.

בהמשך הספר מתעוררת תחושה מצמררת של שלב סופי ובלתי נמנע. הרפר, למעשה, מחזיר את הכוח הציבורי להיסטוריה של הסקס בתקופה הרומית המאוחרת. כאן אנחנו כבר לא עומדים בפני מהפכה מוסרית כוללת. אנחנו צועדים לקצב החוקים האימפריאליים שחוקקו הקיסרים הרומיים. בשנת 390, זונות ממין זכר נשרפו בפומבי ברומא; ב-438 עלתה הצעה לביטול הזנות (או בכל אופן, לביטול המיסים שנגבו בעבר מזנות, דבר שנועד לבטל את ההשקעה של המדינה בסחר בבני אדם). אנחנו נותרים עם "ערפל החורבן והפוריטניות האלימה שאפיינה את שלטונו של יוסטיניאנוס," שהפך לקיסר בשנת 527.

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה

בשנות ה-40 של המאה השישית ואז שוב ב-559, הופצו בקונסטנטינופול אכולת הדֶבֶר צווים שנועדו "לרפא את המחלה" של אהבה בין בני אותו מין, וגם נערכו מצעדים מבעיתים של עבריינים כרותי איברים. בעוד שהחוק הקודר עושה את שלו, הקרב על קוד מיני חדש התחולל "קהילה אחר קהילה," בסיוע "מגפון ההטפה הפומבית." כשאנו נכנסים "לעומק שורותיה של הנצרות" ופוגשים מטיף כמו יוחנן כריסוסטומוס, באנטיוכיה וקונסטנטינופול של סוף המאה הרביעית, מה שאנו שומעים הוא קולו של בריון המגנה אהבה בין בני אותו מין ב"התקף שנאה" שאין דומה לו. אל מול התפרצויות כאלה אנו מתפתים לחשוב שבכל הנוגע לנושאים של מוסר מיני, המהפכה בתקשורת הפופולארית שהתחוללה כביכול בעת העתיקה המאוחרת עם עליית הדרשה הנוצרית, שמה לעתים קרובות מדי את המגפון בידיהם של טיפוסים תוקפניים וצעקניים.

אבל ייתכן שהסיפור מורכב יותר. כיצד נתפסו הדרשות האלה? כאן אני פחות משוכנע מהרפר בכך שהשפעותיה של ההתעמרות הפומבית הבלתי פוסקת היו מיידיות ומצמררות כפי שהדוברים עצמם היו רוצים. אנחנו חוקרים את המסרים שבקעו מן המגפון. כרך אחרי כרך, הדרשות של אבות הכנסייה ממלאים את מדפי ספריותינו. אבל אנו כמעט ולא יודעים דבר על האוזניות שדרכן הקשיב הנוצרי הממוצע למסרים האלה. ייתכן שהאימהות והאבות הנוצריים הטובים של אנטיוכיה וקונסטנטינופול יצא מהבזיליקה בלי להשתכנע, או עיוותו את המסר כך שיתאים לתפיסותיהם.

האם היו כמו הבורגנים הטובים בסיינה של המאה החמש עשרה, שהקשיבו במשך שעות לסן ברנרדינו שהטיף נגד הומוסקסואליות (בלהיטות ונסיבתיות גדולה אף יותר מכריסוסטומוס), אך נותרו משוכנעים שלמרות דבריו של המטיף, מוטב שהבנים שלהם ירדפו אחרי בנים אחרים מאשר שיחבלו בבתוליהן של בנות כיתתם? כריסוסטומוס היה אדם הומני ביותר כשהטיף לדאוג לעניים ולקבל את חרטת החוטאים. אולי הוא היה צריך לצעוק חזק כל כך בנושאי מין כי אחרת לא היו שומעים אותו בכלל.

בסך הכול, מטיפים היו צריכים לשכנע קהילות שלמות לקבל אידאולוגיה שהייתה "במשך מאות שנים נחלתה של קבוצה קטנה ותוקפנית של בדלנים צעקניים." אפילו בימים שלפני המרתו של קונסטנטינוס בתחילת המאה הרביעית, התחושה שהנוצרים הם מיעוט בעל זכויות יתר, התפוררה בקלות. אנחנו מפקפקים יותר ויותר בכך שהנוצרים היו פעם "חבורה קטנה ותוקפנית."

מחקר מבריק שערך לאחרונה אריק רבילאר, בשם Christians and Their Many Identities in Late Antiquity, North Africa, 200–450 CE, מציין שהדימוי הנוכחי של הנוצרים המוקדמים כקבוצה קומפקטית, המחויבת להגדרה יחידה של "נוצריות," מופרז מאוד. הנוצרים לא היו נעולים בזהות אחת. כמו רומאים אחרים, הם שמחו לחבוש כובעים רבים, וזהותם הדתית הייתה רק כובע אחד במלתחה. היו אלה מנהיגיהם שרצו לנעול אותם בזהות נוקשה אחת והם לא תמיד הצליחו. כשאנו קוראים את דרשותיו של אוגוסטינוס, אנו שומעים לעתים רעש צורם, כיוון שהמסר שלו מתחכך בהסתייגות לא-מאוד-נסתרת, ואף בפרשנויות חלופיות בוטות למהות הקיום הנוצרי.

אבל ההיסוסים האלה לא משפיעים על הכיוון הכללי בטיעונו של הרפר. הם רק מגבילים את המהירות שבה הופיע הקוד הבלתי מעורער של הערכים הנוצריים הפומביים, ואת השלמות שבה הוא נאכף. הרי מה שהרפר עשה עם החומרים המשכנעים שלו הוא דבר יוצא דופן. הוא החיל מבנה נרטיבי איתן המבוסס על התפתחות החוקים ועל ההיסטוריה של הסקס בעת העתיקה המאוחרת. הוא השיג את מטרתו המוצהרת: "לשלב תיאור אמין של מבנה ושינוי במערכת החוקית בתוך נרטיב רחב יותר של תולדות הסקס."

דידו של הרפר, השינוי בין שתי התקופות אינו מייצג שנאה הולכת וגוברת לגוף, אלא בוחן את כוח הרצון

אנסה לא להישמע אישי מדי, אך הרשו לי לאמוד את החוב שכולנו נהיה חבים לספר הזה. כשהשלמתי את Body and Society בשנת 1988, הייתי מודע מאוד לחסרים שבו: נרטיב ברור של התפתחות הגישות הציבוריות לסקס על רקע המעבר של העולם הרומי מחברה פגנית לחברה נוצרית. בהקדמה שלי, הבהרתי את הסיבה לפער הזה. היא הייתה פשוטה: לא היו לי הספרים הנדרשים. המחקר על דיני המשפחה ברומא המאוחרת ועל התפתחות התפיסות הרומיות המאוחרות של מוסר ציבורי, המשותף לנוצרים ופגנים, היה בחיתוליו. וכעת המצב שונה. הלוואי שהיה לי ספר ברור, משכנע ואחראי מבחינה אינטלקטואלית כמו From Shame to Sin של הרפר כשרק התחלתי לכתוב על נושאים דומים בתחילת שנות השמונים, לפני כשלושים שנה. אפשר רק לקנא במזלם הטוב של אלה שיצאו כעת לדרכם עם ספר כזה באמתחתם.

לפי תפיסת העולם של אכילס טטיוס, סקס אינו קשור לרצון אלא לשרשרת הגדולה של הקיום שחיברה בין בני האדם לאלים ולכוכבים. סקס היה הרגע שבו בני האדם מאפשרים לעצמם לשקוע בחזרה לחיבוקו של יקום

אבל איזו משמעות נושא השינוי הגדול הזה בטווח הארוך? הרפר מבהיר זאת בפרקו האחרון, "מהפכה ברומן של העולם הקלאסי המאוחר." זו השוואה מעמיקה בין הרומן של אכילס טטיוס, מהמאה השנייה, לאגדות הראוותניות על זונות מומרות, שהופיעו במאה השישית לספירה. לדידו של הרפר, השינוי בין שתי התקופות אינו מייצג שנאה הולכת וגוברת לגוף, אלא, בהתאם למסורת הנוצרית, הוא בוחן את כוח הרצון. הגופים האלה הם ההתגלמות של הרצון. הם נפלו מרצונם החופשי והם גם חזרו לאלוהים מרצונם החופשי. ככאלה, הם היו מנותקים מהטבע וממגבלותיה של החברה. גופן של הנשים האלה היה מיובש ונטול סממנים כמו חולות המדבר והוואדיות המסולעים שאליהם הן פרשו. מאפייניהן המיניים שוטחו, גם בעירום. הן השתייכו רק לעצמן ולאלוהים. הן לא השתייכו עוד לחברה או לטבע. הן היו גופים המשוחררים מהקוסמוס עצמו.

דבר אינו שונה יותר מתפיסת העולם של אכילס טטיוס. בשביל גיבוריו וגיבורותיו, סקס אינו קשור לרצון אלא לשרשרת הגדולה של הקיום שחיברה בין בני האדם לאלים ולכוכבים. סקס היה הרגע שבו בני האדם מאפשרים לעצמם לשקוע בחזרה לחיבוקו של יקום, יקום שגופיהם נשזרו בו בגאוניות. הם שואבים מהאנרגיות המחַיוֹת של העולם הנרחב. סקס היה מתנת האלים הנוכחים בכול. כמו יין, גם הוא מתנתו של האל דיוניסוס, סקס מילא את הגוף ב"כוח אלוהי פנימי, ותחושת האנרגיה החמימה שלו נחוותה כהתאחדות" עם האלוהי.

הבאת התמצית המשכרת הזו למיטתם של הנשואים היה דבר מסוכן דווקא כי הוא היה קשור בצורה חזקה כל כך לכוחות אלוהיים שמעבר לחברתי. אך הסופר שלנו העז לעשות בדיוק זאת. הוא מציג קוסמוס
שבו הנישואים רותמים לשירותם את הכוח החייתי של הארוס, לא מכבים אותו [במיטה – שם יש מנורות שובבות והכול!] על גבול מטושטש השוכן בין הטבע הפראי לציביליזציה האנושית.
לא עוד, באירופה, ייתפס האדם המאוהב כמי שפתוח לעולם נרחב ומאולף למחצה.

בעת העתיקה המאוחרת של הנצרות, הרצון הביס את הקוסמוס. כשהאהבה חוזרת, עם מאהבי החצר של ה-amour courtois ועם ה- Minnesänger הגרמני, אנחנו מוצאים גופים ללא אלים. מלבד הפגיעוּת שלהם לקרניים הדקות של הכוכבים (המוכרים בזכות העבודות האסטרולוגיות שהמשיכו את אלה של העת העתיקה המאוחרת), אין סיבה לחשוב שהם שאבו את אהבתם מהאנרגיה הקורנת של הכוחות הקוסמיים. הם רצונם ותו לא. רצונות יפים, מצוחצחים היטב בנימוסין. "מערת האוהבים" שמתאר גוטפריד פון שטרסבורג ב"טריסטן" שלו, סביב 1210 לספירהֿ, היא מערה עם קירות חלקים ושקופים למחצה – פשטות, יושרה; ובמיטה עצמה – מיטה עשויה בדולח טהור – הזוג מגיע לשקיפות. עם הניגודים ארוכי הטווח האלה אנו חוזרים עכשיו להביט מעבר לסף, לבחון בעיניים חדות את אחד השינויים האדירים ביותר שהתחוללו בתולדות העולם העתיק.

פיטר בראון הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת פרינסטון. ספרו האחרון הוא Through the Eye of a Needle: Wealth, the Fall of Rome, and the Making of Christianity in the West, 350–550 AD.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיטר בראון, New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על סקס וחירות ברומא העתיקה