עוד ועוד ועוד ועוד

מי לא חולם על חיי נצח? הפנטזיה המשותפת לרבים מאיתנו מסתירה את הפחד הגדול מכולם, וגובה מאיתנו מחיר יקר באיכות חיים ובסיכוי לאושר
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

סצנת הסיום של "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", סרטו של סטיבן ספילברג משנת 1989, מציגה את הסוף הדרמטי של החיפוש אחר הגביע הקדוש. הרשע בסרט –  וולטר דונובן, ציד אוצרות המשתף פעולה עם הנאצים –  יודע שלגימה מן הגביע הקדוש תבטיח לו חיי נצח. אבל בטיפשותו, מן השולחן שעליו מונחים גביעים מזויפים רבים, הוא בוחר את הנוצץ ביותר. דונובן לוגם, אבל במקום לזכות במתנת חיי הנצח, הוא מתחיל להזדקן במהירות: עורו מתקלף, שיערו נושר והוא הופך לשלד אשר קורס עד שנותר ממנו אבק בלבד. האביר האלמותי המשגיח על הגביע האמיתי מתבדח באוזני אינדי: "בחירה גרועה".

דקות ספורות לאחר מכן, ד"ר אלזה שניידר (נאצית גם היא) מתעלמת מאזהרתו של האביר שלא לנסות להוציא את הגביע מן המקדש, וגורמת למבנה להתמוטט ולאדמה לפעור את פיה. בניסיון להיאחז באלמותיות, היא מושיטה את ידה אל הגביע כדי לתפוס אותו לפני שהוא נבלע באדמה. היא רוצה אנוּשות לחיות לנצח, עד כדי כך שהיא משתחררת מאחיזתו של אינדי ומזנקת אל מותה. אינדי עצמו כמעט הולך בעקבותיה, אלא שאביו משכנע אותו "להרפות".

הגביע הקדוש, אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון

"יומן הגביע הקדוש" של הנרי ג'ונס האב, מתוך "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", מוזיאון הוליווד.תצלום: Courtney "Coco" Mault, ויקיפדיה

אלמותיות: פרס עצום כל כך שיש מי שמוכנים למות בניסיון לזכות בו. אבל האם הם נוהגים בחוכמה? לא על פי "מסע הצלב האחרון". הרי לא רק ששני האנשים המשליכים את חייהם למען מטרה זו הם רשעים, אלא שהאביר השומר על הגביע מזהיר במפורש כי מחיר האלמוות הוא ההכרח להישאר בתוככי המקדש, לנצח. ואיזה מן חיים אלה? אלמותיות –  כך טוען הסרט –  עשויה להיות קללה ולא ברכה.

אני לא רוצה להמשיך לחיות רק כדי לתקן את השיניים. לעומת זאת, יתכן מאוד שארצה להמשיך לחיות כדי לסיים את הרומן הגדול שאני כותב כבר 25 שנה

מסקנה כזו אינה מפתיעה את הפילוסופים שהרהרו בנושא. במאמרו משנת 1973 The Makropulos Case: Reflections on the Tedium of Immortality, הפילוסוף האנגלי ברנרד ויליאמס טען כי נורא ואיום לחיות לנצח, ממש כמו להיות לכודים במסיבת קוקטייל אינסופית, משום שאחרי כברת דרך של חיים, החיים האנושיים הופכים למשעממים עד אימה. אנחנו זקוקים לחוויות חדשות כדי שתהיה לנו סיבה להמשיך. אבל בחלוף הזמן, אנחנו, כיחידים, נחווה כל מה שעשוי לגרות אותנו. יחסרו לנו מה שוויליאמס כינה בשם תשוקות "קטגוריות", כלומר תשוקות שמעניקות לנו סיבות להמשיך לחיות. יהיו לנו רק תשוקות "אקראיות", כלומר דברם שנרצה לעשות רק משום שאנו ממילא חיים, אבל הם אינם מספקים לנו בעצמם תשוקה להמשיך לחיות. למשל, אם אמשיך לחיות, ארצה לסתום את החורים בשיניי –  אבל אני לא רוצה להמשיך לחיות רק כדי לתקן את השיניים. לעומת זאת, יתכן מאוד שארצה להמשיך לחיות כדי לסיים את הרומן הגדול שאני כותב כבר 25 שנה. הדוגמה הראשונה היא תשוקה אקראית, והאחרונה היא תשוקה קטגורית.

חיים שאין בהם תשוקות קטגוריות, כך טען ויליאמס, יהפכו לדייסה של אירועים בנאליים דומים, שלא יעניקו לנו סיבה להמשיך. ויליאמס נתן כדוגמה את אלינה מקרופולוס, דמות מהאופרה הצ'כית Věc Makropulos [מקרה מקרופולוס, אופרה משנת 1929, על פי מחזה מאת קרל צ'אפק] של המלחין לאוש יאנאצ'ק (Leoš Janáček). אלינה, שנולדה בשנת 1585, שותה שיקוי שמותיר אותה, מבחינה ביולוגית, בת 42. אולם אחרי יותר משלוש מאות שנות חיים, אלינה כבר חוותה כל דבר שהיא רצתה לחוות, וכתוצאה מכך חייה הם חיי פרישות קרים, ריקים, משעממים. לא נותרה לה סיבה לחיות. היא מחליטה על כן להפסיק לשתות את השיקוי ומשחררת את עצמה מן האלמותיות המעיקה.

עם זאת, כפי שציינו מבקרים, הטיעון של ויליאמס כלל אינו מתייחס לאלמותיות. תארכו לעצמכם שמשך החיים הטבעי של האדם היה עומד על אלף שנה. במקרה כזה, אלינה, שמתה אחרי שלוש מאות שנה, הייתה מתה צעירה למדי. הבעיה שלה אינה שהיא אלמותית, או שחייה נמשכו זמן רב מדי. אם כך, הבעיה באלמותיות נעוצה בוודאי במקום אחר.

ניצחון המוות, פיטר ברויגל האב

"ניצחון המוות" (1562), פיטר ברויגל האב, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

בשל היותו של המוות עובדה קבועה, כל מה שבני האדם מעריכים הוא הגיוני רק לאור העובדה שזמננו סופי, הבחירות שלנו הן מוגבלות, ולכל אחד מאיתנו יש רק מספר סופי של הזדמנויות לפני שהכול נגמר

הפילוסוף של המוסר סמואל שפלר (Scheffler) מאוניברסיטת ניו יורק העלה את הטענה כי הבעיה האמיתית בפנטזיית האלמוות היא שהיא אינה הגיונית כתשוקה קוהרנטית. שפלר מציין כי חיי האדם מעוצבים לגמרי סביב העובדה שהם מוגבלים בזמן (אם כי לרוב איננו יודעים בכמה זמן מדובר). כולנו מתחילים בלידתנו, לאחר מכן חולפים בשלבים השונים של החיים ואז חיינו מסתיימים תמיד במוות. משום כך, טוען שפלר, כל מה שאנו מייחסים לו ערך –  ולכן אנו יכולים לרצות בו באופן קוהרנטי בחיינו האנושיים –  קשור לכך שאנו יצורים המוגבלים בזמן. ברור, אנחנו יכולים לדמיין את חיינו כיצורים אלמותיים, אם נמצא דרכים משעשעות לבלות בהן את זמננו. אבל הדבר ימנע מאיתנו לראות את האמת הבסיסית: שבשל היותו של המוות עובדה קבועה, כל מה שבני האדם מעריכים הוא הגיוני רק לאור העובדה שזמננו סופי, הבחירות שלנו הן מוגבלות, ולכל אחד מאיתנו יש רק מספר סופי של הזדמנויות לפני שהכול נגמר.

שפלר טוען כי לא האלמותיות עצמה תאמלל אותנו (אם כי זה בוודאי מה שיקרה), אלא שאילו היינו אלמותיים, היינו פוסקים להיות אנושיים, במובן שבו אנו אנושיים כעת. מצד שני, אם אילו היינו מצליחים איכשהו להפוך לאלמותיים, לא היינו זוכים במה שאנחנו באמת רוצים: כלומר, לחיות לנצח, באותו אורח אנושי שאנו חיים בו כעת. תשוקה לחיי נצח היא, משום כך, פרדוקסלית: אם נגשים אותה, היא תהיה מתסכלת ותו לא. לעומת זאת, אומר שפלר, ברגע שנבין את העובדה הבסיסית הזו על אודות עצמנו, לא תהיה לנו ברירה אלא להיפטר משייר התשוקה לחיי נצח שאולי עדיין מקננת בנו.

אך האם הדברים ברורים כל כך? האם איננו יכולים להזדהות, ולו במעט, עם דונובן ושניידר המנסים לתפוס את הגביע הקדוש? מה שמעניין כאן הוא שכשאנו חוזרים אל התרבות הפופולרית, מרבית המקרים של חיי נצח אינם מוצגים כברכה אלא כקללה.

בסאטירה של ג'ונתן סוויפט "מסעי גוליבר" (שנכתב ב-1726), הגיבור פוגש גזע יצורים משונה, סטרולד-ברוג שמם. אלה בני אדם הנולדים כשסימן מוזר מעטר את מצלם ומעיד כי הם יחיו לנצח. גוליבר חושב בתחילה כי אלה בוודאי היצורים השמחים בעולם, אולם משנה את דעתו כשהוא מגלה כי הם לעולם אינם פוסקים מלהזדקן, וכתוצאה מכך הם מותשים גופנית ואף יוצאים מדעתם, והם משוטטים בממלכה כבריונים מרתיעים שבני האדם הרגילים מנדים אותם. או ראו, למשל, את שירו של אלפרד לורד טניסון "Tithonus" (משנת 1860), שבו מספר אלמותי מתאר את ההתדרדרות הגופנית והנפשית שהמיטו עליו חיים אינסופיים ואת האימה והבדידות בהיותו לכוד במצבו זה.

נדמה, אם כך, שגם פילוסופים וגם התרבות הפופולרית ממשיכים לנסות לומר לנו את אותו דבר: אתם אולי חושבים שאתם רוצים לחיות לנצח, אבל מחשבה מעמיקה תשכנע אתכם אחרת. ובכל זאת, אם זו אכן האמת, עולה מכאן שאלה נוספת: למה צריך לומר לנו זאת שוב ושוב?

ישנו משהו עמוק וקוסם ברעיון חיי הנצח, ולא ניתן לפוגג אותו ככה סתם, באמצעות ציון דוגמאות שבהן אלמותיות התגלתה כקללה. כדי לראות זאת, עלינו לחשוב קצת יותר בזהירות על המקור שממנו מגיעה בחלקה התשוקה לחיי נצח.

על פניה, תשוקה לאלמותיות היא בוודאי תגובה לפחד מפני המוות. רובנו פוחדים למות. אילו היינו אלמותיים, היינו יכולים להימלט גם מהפחד הזה וגם ממקורו. אם כך, נדמה, כי התשוקה לחיי נצח היא פשוט הרצון לא למות. ונראה כי מה שפילוסופים, משוררים וסופרים מזכירים לנו, הוא שישנם גורלות גרועים ממוות. וחיי נצח עלולים להסתבר כאחד מהם. אם כך, אל לנו לחשוק באלמוות. שום אדם שפוי הרי לא ירצה להיות סטרולד-בורג.

מוות, מסיכה, ספסל

הפחד הגדול, הוודאות שאנו נמלטים מפניה. תצלום: מריוס כריסטנסן

אבל אם נתבונן היטב, נראה כי הפחד אינו התגובה החשובה היחידה נוכח המוות. כאן נוכל לפנות אל מילותיו של הפילוסוף הבסקי מיגל דה אונאמונו ב"הרגש הטרגי של החיים בקרב בני האדם ובקרב העמים" (Del sentimiento trágico de la vida en los hombres y en los pueblos משנת 1912):

"מוצגים בפני טיעונים... להוכחת האבסורדיות שבאמונה בחיי הנצח של הנפש. אבל ההיקשים הללו אינם משפיעים עליי, משום שהם לא יותר מנימוקים, ואת הלב לא ניתן להזין בנימוקים. אני לא רוצה למות. לא! אני לא רוצה למות, ואני לא רוצה לרצות למות. אני רוצה לחיות תמיד, לנצח נצחים. ואני רוצה לחיות, אותו אני שהוא עצמי, האני שאני מרגיש שנמצא כאן ועכשיו, ומסיבה זו, אני מענה את עצמי בשאלת משך קיומה של נפשי, נפשי שלי. אני הוא מרכז היקום שלי, מרכז היקום, ובייאושי הנורא אני בוכה, ביחד עם מִשלה, "אני שלי! הם גונבים את האני שלי!"

חלק ממה שאונאמונו מביע כאן הוא תדהמה וזעם על כך שמשהו נלקח ממנו ("הם גונבים את האני שלי!"). אונאמונו מדמיין מצב שרובנו מדמיינים כשאנו חושבים על מותנו: לא תקופה רחוקה שבה נהיה תשושים, בגיל 107, לכודים במיטת בית חולים, בבית אבות עלוב –  אלא מוות התובע אותנו לפני שאנו מוכנים לכך. במילים אחרות, לעתים קרובות אנו חושבים על המוות או חווים אותו (למשל, אם אנחנו חולים במחלה סופנית), כמין עלבון אישי, גזילה של זמננו, בטרם נרצה ללכת. במילים אחרות, המוות הוא המתקפה הבסיסית ביותר על מהותנו.

השאיפה לאלמותיות אינה, כנראה, סתם תשוקה לחיות לנצח. יתכן כי זוהי בעצם תשוקה לשלוט, לקבוע מתי נמות, לבחור את הסוף רק –  ולא לפני –  שאנחנו מוכנים לכך

לא רק שאנו פוחדים מפני המוות הבלתי נמנע, אנחנו גם כועסים כי אנו רואים בו השפלה אישית. זו אחת הסיבות בגללה בתרבות המערב המוות מקבל פנים אנושיות: הוא אינו בריון אדיש, אירוע ביולוגי בלבד, אלא "מלאך המוות" הבא לתבוע את נשמותינו האישיות. בדומה לכך, אין זה מקרה שעם מלאך המוות ניתן לשאת ולתת. אם תנצחו אותו במשחק שחמט –  כך טוענת האגדה – הוא יהיה חייב להרפות מכם. אתם, כיצורים פועלים, יכולים לנסות לשלוט במצב.

פירוש הדבר הוא שיתכן כי בניגוד לטיעוניו של שפלר, ישנה למרות הכול תשוקה הגיונית לגמרי לחיי נצח. משום שהשאיפה לאלמותיות אינה, כנראה, סתם תשוקה לחיות לנצח. יתכן כי זוהי בעצם תשוקה לשלוט, לקבוע מתי נמות, לבחור את הסוף רק –  ולא לפני –  שאנחנו מוכנים לכך.

מחשבה כזו בדיוק מתוארת באפוס הסנסקריטי העתיק המהאבהארטה, שם מוענקת ללוחם המהולל בישמה האפשרות לבחור את מותו כשירצה. בישמה אינו יכול למות עד שירצה למות –  אבל הדבר אינו מונע ממנו מאוחר יותר ליפול בקרב בידיו של ארג'ונה, ולמצוא את עצמו משותק לאחר שנורו בו חיצים. אך אפילו אז בישמה לא היה מוכן למות. הוא העדיף לשכב בשדה הקרב ולחלוק את חוכמתו עם יודישטירה, עד שהחליט כי הגיע זמנו להיפרד. בישמה הכין את עצמו למוות וכשחש מוכן, סיים את חייו.

היכולת לבחור במוות מוצגת במהאבהארטה כיתרון מפורש, והיא מנוגדת בבירור לאלמותיות שהיא סתם חוסר אפשרות למות. אילו בישמה היה משופד בחצים ולא מסוגל למות, הוא היה נאלץ להישאר במצב זה לנצח, וזו בוודאי הייתה קללה. אבל האפשרות לבחור משנה את התמונה. יתרונו של בישמה נראה קוהרנטי, יתרון שהיינו רוצים בעצמנו. יש ביכולתו לסלק את הפחד שמא נמות לפני שנהיה מוכנים, ובו זמנית הוא משמר את האפשרות שלנו לוותר כשאיננו רוצים לחיות יותר –  תוך קבלת עמדתו של שפלר שבסופו של דבר נצטרך למות, כדי שחיינו יהיו בעלי ערך מלכתחילה.

ורד, ורד נובל, נבילה

לבלוב ונבילה משלימים זה את זה. תצלום: מאט רדינג

המציאות הקשה היא כמובן שרובנו נגלה שהמוות מגיע –  במילותיו של ויליאמס –  "מוקדם מדי או מאוחר מדי". מוקדם מדי, אם איננו מוכנים עדיין להיפרד. מאוחר מדי, אם הגענו למצב שבו החיים כבר אינם ראויים שנחיה אותם. אנחנו לא ממש זקוקים לפילוסופים שישכנעו אותנו בכך. עבור רבים ישנם גורלות גרועים ממוות: מרפאות למוות מרצון במדינות כמו שוויצריה מצביעות על כך שרבים מעדיפים לבחור למות במקום להמשיך לחיות בכאב גופני עז או במצב משפיל, בעיקר כשאין סיכוי שיחלימו. עם זאת, מדהים לגלות כי במרבית החברות מונעים מאנשים את הבחירה למות בדיוק באותו רגע שבו הגיוני ביותר לרצות למות.

אלמותיות היא, כמובן, פנטזיה בלתי אפשרית, ולכן אינה יכולה באמת להיות פתרון לנתון המצער אך הבסיסי של המצב האנושי, וגם לא למורכבויות הכרוכות בהמתת חסד הן מבחינת מדיניות חברתית והן מבחינת השיפוט המוסרי. עם זאת, הסיבה שפנטזיה כזו שורדת בדמיונם של רבים –  וגם ממשיכה להוות מושא לחשיבה פילוסופית –  היא שהיא נוגעת במשהו חשוב בגישתנו כלפי המוות. איננו רק פוחדים מהמוות, אנו גם מתרעמים עליו, משום שאנו חווים אותו כמתקפה על מהותנו כאדם פועל. אנחנו יכולים לשלוט לגמרי במותנו רק בכיוון אחד –  וזה, כמובן, בדרך כלל אינו מנחם אותנו כלל. כמו בנוגע לדברים רבים בחיים, המוות מתגלה כמורכב בהרבה מכפי שנדמה לנו בתחילה.

 

פול סגאר (Sagar) מלמד תיאוריה פוליטית במחלקה לכלכלה פוליטית בקינגס קולג' לונדון. ספרו The Opinion of Mankind: Sociability and the Theory of the State from Hobbes to Smith ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית:חוזר וחוזר וחוזר: גלילי נייר לרישום נתונים. תצלום: MirageC, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פול סגאר, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על עוד ועוד ועוד ועוד

02
yw71

יש פיתרון פשוט - מחיקת זיכרונות אחת ל-100 שנה או יותר...

האינסטינקט להאריך את החיים חיוני לאבולוציה, כי בלעדיו לא תהיה קידמה או מדע. לכן לא סביר שישתנה עד שנגיע לסוג של אלמוות.

04
אריה אנזל

החיים משעממים כי הם קצובים, ההוגים המוזכרים כאן עושים את הטעות הכי טיפשית כשהם משליכים מתנאי הווה על עתיד שתנאיו כבר אחרים לגמרי.
בהינתן חיי נצח אין שעמום הנגרם מהיותנו כלואים לבחירות הנובעות מקוצר זמן, שתמיד כופה עלינו ברירה רק בין הגרוע פחות לגרוע יותר, חיי נצח מאפשרים בחירות חכמות, מובנות, העונות תמיד לטווח הכי ארוך.
אדם החי לנצח מממש שיקולים הכי כבדי משקל בקלות.