עולמי כמרקחה

ראו כאן, בתוך ארגז קרטון מוכתם, נמצאות הערותיי בנושא מחנה פליטים בטנזניה, שם חיו ניצולי הטוטסי ואויביהם בני ההוטו זה לצד זה באוהלי ברזנט כחולים. השנה היא 1994. בהערות כתוב שיש אנשים בכל מקום. הם מתהלכים אנה ואנה בשיירות קצרות בשביל המרכזי של המחנה, שנבנה בחופזה על-ידי נציבות האו"ם לפליטים. נשים לובשות בדים צבעוניים, "קאנגה", ונושאות על ראשן מכלי פלסטיק צהובים עם מים. ילדים וגברים קשישים נדחפים זה כנגד זה, כמו לקוחות בשוק. הם מצמידים מקלטי רדיו ניידים לאוזניהם. גבר בכובע גשם חום גורר אחריו בחבל עז המסרבת לזוז. עשן לבן מתערבב בריחות של אדמה רעננה וצואה טרייה. באטליז פתוח, קרן פרה מגואלת בדם מוטלת ליד ראשה ההמום של החיה. אני מברך בצרפתית חבורה של בני הוטו צעירים. "השתתפתם ברצח?", אני שואל. "לא עשינו שום דבר", אומר אחד מהם. "ראיתם אחרים רוצחים?" הוא עונה: "לא ראינו שום דבר". אני שואל: "כמה טוטסי נשארו ברואנדה, לדעתכם?" נער מתבגר בכובע מצחייה ירוק מגחך ומעביר באטיות את אצבעו לרוחב גרונו.

אני מוצא גם תמונות והערות מ"דִיוויס פְלאטְס", שכונה קתולית, או מאחז קתולי, בבלפסט. השנה היא 1981. תיל דוקרני מלופף לכל אורכה של חומה אפורה, שעליה כתוב SMASH H-BLOCK ("רסקו את H-Block") כתובת המתייחסת לאגף בכלא הבריטי שבו כלואים חברים בצבא האירי הרפובליקני, ה-IRA. חלונות מנוקבים בחורי כדורים או מכוסים בדגלי אֵבֶל שחורים לכבוד שובתי רעב. עכברושים מתרוצצים בבורות ביוב עצומים שמי-גשם נקוו בהם. הרחובות מכוסים בשברי זכוכית וב"שיני דרקון", גושי אבן ענקיים שהוצבו שם על-ידי הצבא הבריטי, בשורות לא אחידות, כדי למנוע בריחה מהירה. נוכחותו של זר מושכת תשומת לב, וחבורת נערים עוקבת אחריי בעניין. הם מתקהלים בחוסר מעש ליד מכונית שרופה, פניהם קודרות ומבטם נוקב וחסר בושה. חשוב לא להיראות בריטי. שבוע לפני שהגעתי נדקר כתב של CBS בדיוק באותו מקום מפני שלבש מעיל 'בֶּרְבֶּרי'.

מעבר רחוב בבלפסט. צילום: מייק מגווייר

הנה ריאיון מוקלט עם שתי נערות, דפנה וסמדר, בקריית שמונה. השנה היא 1981. סמדר אומרת: "כולם צודקים וכולם טועים. אני יודעת שהמחבלים הם רעים. אבל מצד שני, הם רוצים מדינה. ואני לא יודעת אם אנחנו אמורים לחשוב בדיוק כמוהם, אבל גם אנחנו רצינו מדינה. והיינו מוכנים להרוג בשבילה". דפנה מוסיפה: "לפעמים אני שונאת את כל הערבים". סמדר משנה את נימתה: "לפעמים אני חושבת שאם הייתי יכולה, הייתי זורקת את כולם לים". אני שואל אם הן היו יכולות להתאהב בערבי. שתיהן עונות בבת אחת: "השתגעת?!" סמדר: "אני שונאת אותם בלי סיבה. אני חייבת לשנוא אותם כדי לשמור על הזהות שלי".

והנה ריאיון עם יאסר ערפאת, שבו נתקלתי במקרה בלשכת העיתונות של אש"ף בביירות, שם הזדמן לי לבלות שעתיים. השנה היא 1982. ערפאת מתחבא מהכוחות הישראליים הצרים על העיר. השמועה אומרת שהוא מחכה לספינה מצרית כדי לברוח. הוא נראה רצוץ ומותש, תנועותיו מאומצות, אך הוא מסכים לענות על מספר שאלות לפני שיימלט שוב. "מה יקרה לפלסטינים בלבנון כשהמלחמה תיפסק?" אני שואל. "הם ימשיכו לעסוק בנדבכים המרכזיים של הסוגיה הפלסטינית, המטרה הפלסטינית, זכויות הפלסטינים", הוא אומר ומוסיף: "יש לנו זכות להגדרה עצמית. יש לנו זכות לחזור למולדתנו". אני שואל אם הוא יוותר על אמצעי הלחימה שלו ויעביר אותם לצבא לבנון. הוא אומר: "אתה היית מוותר על אמצעי הלחימה שלך ומעביר אותם לצבא לבנון?" האם הוא יסכים לנהל משא ומתן עם ישראל? עיניו יוצאות מחוריהן. "אתה חושב שאנחנו צריכים לנהל משא ומתן עם חונטה של טרוריסטים ברבריים ופראיים שידיהם מגואלות בדם?"

עוד הערות, עוד תמונות, מסמכים, שרבוטים על מפיות. מתוך 49 ארגזי קרטון ישנים נשפכים פנקסים צהובים, מפות, קלטות, מזכרות, עיתונים בני 30 שנה שמתפוררים כשאני רק נוגע בהם, סקירות, עלוני תעמולה, ציורים של ילדים, כמה תרמילים של קליעים משומשים – מצבור שרידים מעשרים שנות כתיבה עבור "טיים", "ניו יורק טיימס מגזין" ו"ואניטי פייר" על אודות אנשים החיים בצל מלחמה בצפון אירלנד, לבנון, ישראל, קמבודיה, וייטנאם, סודאן ורואנדה. אוסף של דאבות וכעסים. למוחי הפְּקידוּתי יש אובססיה לסדר, והוא מנסה לעכל את ערבוביית החומרים המפוזרים כעת ברחבי עליית הגג. קניתי לי קופסאות לאחסון נוח. איך אצליח להשתלט על התוהו ובוהו הזה?

אני מתחיל את תהליך הארגון זמן קצר לאחר הטבח בסן ברנרדינו, שורת הרציחות הג'יהאדיסטיות במאלי, הפיגועים של דאעש בפריז – עוד אלימות שהפנאטיות האתנית והדתית המיטה על העולם. אלא שכעת הדגש הוא על מפגני כוח טלוויזיוניים, וזירות הלחימה עלולות לצוץ בכל מקום. אני כבר בעיצומו של תהליך סינון החומרים, והנה מגיעים דיווחים על פיצוצים בשדה התעופה בבריסל, גל של פיגועים בבגדד, מתקפה בבנגלדש. האם היה ניתן לחזות זאת בימים ההם? אני בספק. גנרלים אינם היחידים שיוצאים למלחמה האחרונה. גם סטודנטים ומשקיפים מן השורה התרגלו לחשוב על מלחמות – קטלניות ככל שיהיו, אפילו מלחמות עולם – כעל אירועים המנוהלים על-ידי כוחות בינלאומיים בזירות לחימה תחומות ומוגבלות. אבל מלחמת העולם הנוכחית – וזה בדיוק מה שהיא – היא בלתי רשמית ונדמה שאי אפשר לתחום אותה בזירה ספציפית. היא מתנהלת בלי שאף אחד הכריז על פתיחתה, במתקפות פתע בלבד, ואינה טומנת בחובה אף לא שמץ של הבטחה לשביתת אש או הסדר מדיני.

לא שהמלחמות שחוויתי בעבר היו הגיוניות. בשעת מלחמה אתה מוקף בירי, צעקות, התרוצצויות, דם,  חבטות ובכי ואתה מנסה, במאמרים ובסיפורים, למצוא סדר והיגיון בכל אותם דברים שעומדים בניגוד לסדר ולהיגיון. כעת אני מנסה לעשות זאת שוב בעזרת קופסאות החדשות שלי, ועל הדף. עברו 35 שנה מאז שביקרתי בחלק מאזורי מלחמה ההם. אני מוצא ארגזים עם חומרים מהביקור שלי במוזיאון אנדרטת השלום בהירושימה ב-1985. באתי לשם כדי לכתוב כתבה לרגל 40 שנה לשישה באוגוסט, 1945. הירושימה שמחוץ למוזיאון הייתה אז עיר בפריחה. ובפנים, המתרגמת שלי, אישה צעירה בשנות העשרים לחייה, פרצה בבכי כששמעה את המדריך שלנו מתאר את חוויותיו האישיות מבוקר ההפצצה. אני מוצא את הקלטת. יוֹשׁיטאקה קוואמוֹטוֹ, מנהל המוזיאון, היה אז בן 13 בלבד, ובית ספרו שכן במרחק של פחות מקילומטר ממוקד הפיצוץ. כשהפצצה נפלה, הוא ואחדים מהילדים הנוספים ששרדו התחילו לשיר את המנון בית הספר כדי לחזק את רוחם:

"אבל אז השירה פסקה והבכי נחלש. חבריי לכיתה החלו למות בזה אחר זה. זה הפחיד אותי מאוד. הצלחתי להיחלץ מבין ההריסות ולהביט סביב. דרך חור בגג ראיתי עננים מסתחררים בצורת חרוט. חלקם היו שחורים, אחרים ורודים. במרכז העננים היו להבות. בדקתי את עצמי. שלוש מהשיניים העליונות היו סדוקות – אולי אחד הרעפים פגע בי. חתיכת עץ פילחה את זרועי השמאלית, והזדקרה מהבשר כמו חץ. לא הצלחתי לשלוף אותה, אז קשרתי חוסם עורקים על החלק העליון של הזרוע כדי לעצור את זרימת הדם. לימדו אותנו שרק פחדן נוטש את חבריו לכיתה, לכן זחלתי בין שברי המבנה וקראתי, 'מישהו בחיים?'"

כשאני מאזין לדבריו בקולה של המתרגמת הצעירה, מתקבל הרושם שהאירוע הזה קרה אך לא מזמן. מן הסתם, היא בערך בת 60 היום. מעניין אם הייתה מתרגשת לוּ הייתה שומעת כעת את עצמה בהקלטה.

פנסי זיכרון על פני המים, הירושימה. צילום: Freedom II Andres

והנה הערותיי מכתבה העוסקת ב"נערים האבודים" מסודאן. השנה היא 1993. אני מדבר עם אַיֶין, בת 23, שגרה תחת עץ תמרינדי בסודאן. שני ילדיה מתו מתת-תזונה, בעלה "רחוק מכאן", ככל הנראה הרגו אותו חיילים בחרטום. כבר שנה שהיא גרה תחת העץ. "על מה את חושבת כאן, במקום הזה?" אני שואל. "על שום דבר", היא אומרת. השיעול העיקש שלה מרחיק את הזבובים משפתיה. "את חושבת על הילדים שלך?" אני שואל. היא עונה שלא. על בעלך? שוב לא. "בלילה, מתחת לעץ, את חולמת?" היא אומרת: "לפעמים. לפעמים יש לי חלומות". אני שואל אותה על מה היא חולמת. היא מרכינה ראש. "על שום דבר".

בסודאן ראיתי בפעם הראשונה גופה. ת'אן, בן 11, מת מרעב אחרי מסע רגלי של 1,300 קילומטר מחרטום דרומה, מסע שערכו אז אלפי נערים שנמלטו ממטוסי הממשלה. בבקתת קש, "טוּקוּל", החזקתי את גופתו של ת'אן בזרועותיי בזמן שהלבישו אותו לקבורה. בקושי הרגשתי את משקלו.

הנה הקלטה של בֶּרְנָדֶט, בת 15, תלמידה בתיכון "הצלב והפסיון" בבלפסט ב-1981. היא יושבת ליד החלון במשרדהּ של אחת הנזירות. אני מדמיין אותה, מסיטה את שיערה הבלונדי הבהיר מעיניה בשעה שהיא מתארת את מות אחותה. נימת הדיבור העניינית שלה ממלאת את החלל בעליית הגג. "אחד משובתי הרעב מת לא מזמן. פרנסיס יוז, נדמה לי. כן, זה היה יוז. ג'ולי ואחת החברות שלה בדיוק יצאו מאיזו חנות. וכולם דפקו על המכסים". היא מתכוונת למכסי פחים, שעליהם דפקו התושבים לאות אבל וזעם:

"פתאום אנשים התחילו לרוץ. והסָרָצֶנִים של הצבא התקרבו, אתה יודע על מה אני מדברת? נגמ"שים עם שישה גלגלים? וג'ולי השתטחה. אבל כשהחברה שלה ניסתה להרים אותה, היא לא הצליחה לזוז. היא עדיין הייתה מחוסרת הכרה בדרך לבית החולים. אבל היא לא הייתה צלולה, כאילו, כשהשארנו אותה באשפוז. אמא התקשרה לרופאים כל הלילה כדי לבדוק איך היא. הם פחדו שהדם ידלוף לה למוח".

במעטפת מנילה קרועה אני מוצא הגיגים שכתבתי בתחילת שנות השמונים על אודות התיאוריה של המלחמה וטיבהּ. נראה כאילו ניסיתי באופן מכוון לפתח טיעון כוזב: המלחמה היא דבר טוב. ציטטתי, משום מה, הרצאה של ג'ון ראסקין, שבה הוא טוען כי אי אפשר ליצור אמנות גבוהה במדינה שלווה או במדינת שלום. הארי ליים טוען דבר דומה בסרט "האדם השלישי". כתבתי שהמלחמה מעמידה למבחן את המידות הטובות ומטפחת אותן – את האומץ, הנאמנות, כוח העמידה, צלילות המחשבה, הערמומיות, הסטואיות, ההקרבה העצמית והכבוד, או לכל הפחות סוג מסוים של כבוד. כתבתי על השערה פסיכואנליטית, שלפיה המלחמה טובה לתת-מודע כי עימותים אלימים מסירים מאיתנו את עול הבוז העצמי על-ידי הענקת ביטוי מוחשי לתחושות אשמה. איני בטוח למה כתבתי את הדברים האלה, כיוון שזה נשמע כמו קשקוש נוראי. אולי באמת ניסיתי לבנות בכוונה טיעון חלש רק כדי שאוכל לרסקו ולהוכיח שהמלחמה, בסופו של דבר, היא מוות.

הנה ציור של מטוס בעפרונות צבעוניים. אני מזהה אותו מיד. במחנה קאו-אי-דאנג, שהוקם על-ידי האו"ם בדרום תאילנד, נפגשתי עם קמבודים שנטלו סיכון עצום ונמלטו ממחנות העבודה של פּוֹל פּוֹט. השנה היא 1981. טאי קים סֶנְג, בן 13, ברח דרך הג'ונגל. הוא צעד קילומטרים רבים וכמעט מת ממחסור במזון ובמים. אביו היה רופא, כלומר אינטלקטואל, ולכן הוכתר כאויב הקמר רוז'. הוא נלקח במסוק וגופתו הוחזרה לאחר מספר ימים. סנג קבר אותו בכפר, וזמן קצר לאחר מכן קבר גם את אמו, שמתה מרעב. אחיו הגדול של סנג נמלט לצרפת. אנו מדברים בחדר קטן וחם בקאו-אי-דאנג. במחנה: חום כבד ורטוב, גשמי בזק, לכלוך וערימות של גפיים תותבות. אלפי קמבודים משוטטים ללא תכלית אנה ואנה, בדומה לתושבי מחנה ההוטו והטוטסי בטנזניה. סנג נותן לי את הציור במתנה. כשאני שואל למה צייר מטוס הוא אומר ששם הוא רוצה להיות, על טיסה לצרפת. הוא אומר לי שהוא הטייס.

אָם צ'וֹרְן-פּוֹד, פליט קמבודי שהפך לפעיל למען ילדים ואמנים. תצלום: אלן מורגן

מעטים העיתונאים שזוכים לחולל שינוי חיובי מוחשי. אני זכיתי לכך עם סנג. אחרי שכתבתי עליו ב"טיים", זוג ממסצ'וסטס החליט לקבל אותו כמשפחה אומנת ואז לאמץ אותו. בסופו של דבר הוא הלך לקולג', השתתף בפעילויות סיוע בקמבודיה וכתב ספר על חייו. כיום הוא בסוף שנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשני ילדים. אנחנו בקשר עד היום. בפעם הראשונה שבא לבקר, בסוף שנות התשעים, עמדנו רגעים אחדים בדממה בפתח ביתי לפני שהתחבקנו, המומים מכך ששנינו בחיים.

בארגז אחר נמצאות תמונות שצילמתי ב-1994. עמדתי אז על גשר מעל נהר קָגֶרָה, המפריד בין טנזניה לרואנדה, וצפיתי בגופות הטוטסי מגיעות אל המפל וצונחות. אחת, שלוש, חמישים, הרבה יותר, נפלו אל המערבולת שבתחתיתו, או נשטפו אל החוף, או נסחפו אל אגם ויקטוריה. גופות רפויות ומאפירות בלבוש מוקפד ומהוגן, כמו של פקידי ציבור. והנה הקלטה וסיכומים מריאיון עם ניצולה בת הטוטסי באוהל שלה במחנה הפליטים של האו"ם. היא יושבת על ברזנט ירוק מוקפת בשבעה ילדים קטנים. "מי הילדים האלה?" אני שואל. היא מצביעה על בן ובת, הילדים שלה. שניים שייכים לחברים, והיא אינה יודעת מי האחרים. במחנה יש תינוקות רבים שאף אחד לא בא לחפש, כי זה מאמץ גדול מדי להאכיל אותם. היא אומרת שבעלה מת. "לקחו אותו, אפילו שהוא הוטו, כי הוא התחתן איתי. הוא לא הסכים לגלות להם איפה אני מתחבאת". היא זחלה מתחת ליריעת אלומיניום מתחת לביתה. "לקחתי את התינוקות ונשכבתי עליהם. כמעט מחצתי אותה" – היא מצביעה על הילדה – "כי היא בכתה. שכבנו על הקרקע שעות, הקשבנו לאנשים מתרוצצים, לחיילים צועקים ומרטשים את  השיחים. ואז היה שקט".

אני מוצא גזיר עיתון צהבהב ובו כתוב שמספר האנשים שחוסלו ברואנדה עם מצ'טות גדול ממספר ההרוגים מפצצות האטום בהירושימה ונגסקי גם יחד. האם זה ייתכן?

בישראל גיליתי שדבר דומה קרה למשפחה יהודית בנהריה. ההורים והילדים ניסו להתחבא ממחבלים מהחזית העממית שבאו דרך הים ופלשו לביתם. כשחיילי צה"ל התקרבו ירו המחבלים באב, תפסו את בתו בת החמש ורוצצו את ראשה על סלע. כמו האישה בת הטוטסי, התחבאה האֵם בבוידעם עם בתה בת השנתיים. כשהתינוקת התחילה לבכות, היא שמה את ידה על פִיה. אבל היא לחצה חזק כל כך שחנקה אותה למוות.

תינוקת בשם פלסטין נולדה לאחר הפצצה אווירית של ישראל במערב ביירות. לפי גזיר העיתון שאני מוצא, השנה היא 1981. אמה של הילדה התגלתה מתה בהריסות, בטנה משוסעת. שלושה מטרים ממנה שכבה תינוקת שזה עתה נולדה, עדיין מחוברת לשליה. ועדה רשמית נתנה לה את השם פלסטין מכיוון שנסיבות מותה הועילו פוליטית לאש"ף. והנה תמונה שצולמה בתינוקייה בבית החולים עַכּא, פלסטין לבושה בפיג'מה בצבע תכלת שעל כיסה מופיע הכיתוב SPACE PATROL. אם היא בחיים, היא אמורה להיות בת 35 היום.

הנה תמונה של ילד היושב ליד חלון בביירות, מרפקיו שעונים על אדן החלון. השנה היא 1982. לא דיברתי איתו. צילמתי את התמונה כי הוא נראה לי כהתגלמות של כל מי שמביט בדממה מבעד לחלון בזמן מלחמה. בביירות נתקלתי בילד נוסף, בן 12 בערך, שצעד לבדו בלילה. פנסי מכונית חולפת הטילו צללים מאיימים על הבניינים ועל שלט חוצות המכריז כי "סופרמן 2" מגיע לאקרנים בעיר. בעודי מדשדש בהריסות בחשיכה, מצאתי את עצמי עומד מולו פנים אל פנים. הוא החזיק מכונת ירייה בגובה המותן. הוא נראה מבועת להיתקל בי.

שיחה ששרבטתי על מפית: "באת מניו יורק?" שואלת אותי נערה מתבגרת בקרנבל בבלפסט ב-1981. "נכון", אמרתי. "שמע, לא הייתי הולכת לשם", היא אומרת. "רוצחים בכל מקום".

הנה עוד ציור, של ילד אחר. הלוואי שלא הייתי רואה אותו. הוא רשום בעיפרון ונראה כמו גלגל של עגלה, עם חישורים המחברים את החישוק הפנימי לחישוק החיצוני, ומאפיין משונה – חוט מחובר לחישוק החיצוני. זה אינו גלגל. כשפּאוֹב בת התשע ברחה ממחנה קאו-אי-דאנג, היא לא הייתה מוכנה להוציא הגה במשך שנה. בסופו של דבר היא ציירה את הציור הזה. זוהי גליוטינה ניידת שהומצאה על-ידי הקמר רוז' כדי להרוג ילדים המנסים לברוח ממחנות העבודה של פול פוט. ראשו של הילד מוכנס לחישוק הפנימי. ה"חישורים" שבציור הם להבי פלדה. לאחר שראשו של הילד הוכנס פנימה, מישהו היה מושך בחוט והלהבים היו נסגרים סביב החישוק, כמו עדשת מצלמה. החיילים לא משכו בחוט. הם הכריחו ילדים אחרים לעשות זאת.

אולי השאלה שאני אמור לשאול את עצמי אינה איך לארגן ולסווג את החומר, אלא למה לשמור אותו מלכתחילה. אני לא אגרן. אני נהנה לזרוק דברים יותר מאשר לאחסן אותם. מה יועיל לי לארגן את ערימות החומר האלה בקופסאות נוחות לאחסון? מדי פעם אני נתקל בהקלטה של שיחה מנחמת מאזור מלחמה, או בתיעוד כתוב של רגעים רכים, עצובים ושל מעשים טובים. תמונה של מיטת העץ שהנערים האבודים מסודן בנו לקראת הביקור שלי במחנה שלהם, באותו יום שבו הם עצמם הגיעו לשם. דברים שנאמרו על-ידי ילד ישראלי בן 10 בשם נמרוד, שהזדהה עם בדידותה של ישראל, כאילו המדינה שלו היא "גרגיר חול לבד בעולם, ורק לכמה גרגירי חול אחרים אכפת ממנה". שיר שכתבה תלמידת תיכון מדֶרי, שמתחיל כך: "ישנו חלל רֵיק במקום כלשהו, רִיק גדול שיש למלא". קלטת של ריקודים ומוזיקה בקאו-אי-דאנג. אך ריבוי הראיות האלה מלמד על עולם הדומה מאוד לעולם כיום: בית מטבחיים משגשג.

חוף אכזיב בשעת שפל. תצלום: דייויד קינג

אני מצליח לחשוב על סיבה אחת בלבד לשמור את כל החומר הזה, והיא כדי לכבד, בפרטיות, את האנשים הרגילים שנלכדו ברשת המלחמות האלה, אנשים ששמותיהם עלולים להיעלם אחרת. בעליית הגג הזאת שוכנת האנדרטה הקטנה שלי למתים, וגם לחיים, אלה שעמם שוחחתי במסגרת עבודתי, ואלה שעדיין מסתובבים במקום כלשהו עכשיו, נושאים עמם את זכרונותיהם ומתבוננים בעולם מסוכן. רבים מהם התעקשו לשמור על אופטימיות. ולמרות המוות הסובב אותם הם התעקשו גם לשמור על אמונתם בחיים ולהמשיך להתפעל מנפלאותיהם.

מה יראו הפנאטים ורוקמי המזימות של ימינו, השורדים והמשקיפים, כשיביטו לאחור? אילו דפוסים יזהו הדיפלומטים והמתעדים המעורבים כעת באירועים עצמם? האם ימצאו משמעות שאני עצמי איני מזהה? ואולי בכלל אין מה להבין. אולי המקצבים שלנו חוזרים על עצמם, התפרצויות מסתוריות ואינסופיות שסוחפות אותנו עם צדקנותנו וחוסר האונים שלנו, כיוון שאנו משוכנעים בצדקת מטרותינו וחזונותינו, כיוון שנכנענו לתחושת הדחיפות הייחודית לימינו.

הנה הערות שרשמתי בשיחה עם קוּ, נער בן 15 שנמלט מווייטנאם להונג קונג לאחר המלחמה. הוריו מתו. לא נותר לו דבר בווייטנאם, לכן לילה אחד בהאי פוֹנְג התגנב לספינה ששטה בים סין הדרומי בדרכה להונג קונג. לאחר זמן מה נגמר האוכל. הקפטן, או "מפקד האונייה", הורה לאדם אחד לחבוט בקוּ בפטיש כדי שיתעלף, ולאחר הורה לשסף את גרונו כדי שהאנשים האחרים בספינה יוכלו לאכול אותו. כשחברי הצוות ראו את הדמעות הזולגות על פניו של הנער הם נתנו לו לחיות, אבל למחרת הרגו את האיש עם הפטיש וקצצו את גופתו. "כל אחד קיבל נתח בשר ברוחב של שתי אצבעות בערך". קוּ מרים כף יד כדי להדגים את גודל המנה. הוא אומר שהוא מבין את מה שעשו. הם עמדו לגווע ברעב. האם הוא היה נוהג באותו אופן? אני שואל. לא, הוא אומר, לא הייתי הורג כדי לחיות.

השעה היא שעת ערב, וקוּ והמתרגם יושבים איתי. אנו משקיפים על נמל הונג קונג היפהפה, צופים בג'ונקות המשייטות בין האיים הקטנים. ההר שעליו בנויה העיר מזדקר כמו עץ חג המולד. אני שואל את קוּ על מה הוא חושב. על האורות, הוא אומר. הם יפים. ועל האוניות. אני שואל מה דעתו על האוניות. הוא אומר שגם הן יפות. מה עוד יפה, אני שואל אותו. הוא אומר שהכול יפה.

רוג'ר רוזנבלט (Roger Rosenblatt) הוא חתן פרס Kenyon Review להישגים ספרותיים לשנת 2015. ספרו האחרון הוא Thomas Murphy: A Novel.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון