עומס לא סביר

אין קורלציה בין השעות המוקדשות לעבודה מהבית לבין הישגים לימודיים. אז מדוע מערכת החינוך מתעקשת להעמיס על ילדינו עוד ועוד שיעורי בית?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

שינון, לא הבנה. זו העצה שנותנת לי בתי בת השלוש עשרה, אֶסְמי, כשאני מנסה לפענח פסקה מתוך הסיכומים שנעשו לקראת מבחן קרוב על מינרלים בשיעור מדעי כדור הארץ. "למינרלים יש מערכות גבישיות שמוגדרות ע"י מספר הצירים ואורך הצירים שמצטלבים על פני הגביש." ככה הסיכום מתחיל, ומשם הכול נעשה מעורפל עוד יותר. כשאני שואל את אסמי מה זה אומר, בעצם, היא מכריזה על ה"אני מאמין" שלה.

אסמי בכיתה ח' בחטיבת הביניים ללימודים שיתופיים NYC Lab, בית ספר ציבורי סלקטיבי בשכונת צ'לסי במנהטן. אשתי ואני שמנו לב שמאז שהתחילה ללמוד שם בפברואר בשנה שעברה, יש לה הרבה שיעורי בית. עברנו לשכונה מקליפורניה, וגם שם היו לאסמי הרבה שיעורי בית. בשני בתי הספר, בכל פעם שהעליתי את נושא שיעורי הבית בפני מורים או אנשי מנהלה, התשובה שלהם היתה שהם מחויבים על-ידי המדינה לכסות כמות מסוימת של חומר. יש מבחנים מתוקננים, וכולם – תלמידים, מורים, בתי ספר – מוערכים לפיהם. הדיונים על לימוד למבחנים לא מעניינים אותי. מה שכן מעניין אותי הוא מה הבת שלי עושה בין שמונה לחצות -השעה שבה היא הולכת סוף סוף לישון. בימי לימודים היא משקיעה בממוצע בין שלוש לארבע שעות בשיעורי בית, וזוכה בממוצע לשש שעות שינה וחצי. בערבים מסוימים, כשאנחנו מכריחים אותה ללכת למיטה, היא מעמידה פנים שהיא נרדמה ואז קמה שוב וממשיכה לעשות שיעורי בית במשך עוד שעה. הבקרים שלאחר מכן נוראים; הבת שלי בוכה ומותשת אבל עדיין הולכת לבית הספר.

אני תוהה: מהו בדיוק טבעם של שיעורי הבית שהופכים אותה, בכל כך הרבה בקרים, לזומבית חשׂוכת שינה? אני מחליט לעשות את שיעורי הבית של הבת שלי במשך שבוע טיפוסי אחד.

יום שני

אחר הצהריים אני כבר עייף כי התאמצתי לסיים כתבת מגזין ולהגיש אותה לפני הדד-ליין. אני לא מצפה בהתלהבות לשיעורי הבית. כשאני מגיע הביתה, כמה דקות לפני אסמי, אני מתלבט אם לדחות את שבוע שיעורי הבית שלי, אבל אז מבין שאסמי אף פעם לא יכולה לדחות את שיעורי הבית שלה בשבוע. אז אני חש הקלה כשהיא אומרת לי שאין לה הרבה עבודה הערב. יש לנו אחת עשרה משוואות באלגברה (הכיתה של אסמי לומדת על פולינומים, מילה שלא שמעתי עשרות שנים). אנחנו צריכים גם לקרוא שבעים ותשעה עמודים מתוך "האפר של אנג'לה" ולמצוא "שלושה ציטוטים חשובים וחזקים מתוך העמודים האלה, ולכתוב ניתוח בן משפט או שניים על חשיבותם." חוץ מזה, מחר אסמי ניגשת למבחן על המינרלים.

בדרום קליפורניה של סוף שנות השבעים, היה סביר לחלוטין שתלמיד כיתה ח' לא יעשה שיעורי בית בכלל. אם הבת שלי תבוא הביתה ותאמר שאין לה שיעורי בית, אני אדע שהיא משקרת

אני מופתע מכמות הקריאה. אני קורא וכותב לפרנסתי, אבל בגילי האטתי. אז יום קריאה מוצלח בשבילי, בהנחה שאני נהנה מהספר ולא מחפש פסקאות לציטוט, מניב חמישים עד מאה עמודים. קריאת שבעים ותשעה עמודים תוך חיפוש חומר שאפשר להשתמש בו – למאמר או לשיעורי בית – נראית כמו עבודה של שעתיים לפחות.
אבל המתמטיקה קלה יותר משחשבתי. אנחנו מפשטים את המשוואות והופכים את  (–18m2n)2 × (–(1/6)mn2) ל –54m5n4 , ובעזרת ההנחיות המוצלחות של אסמי אני משתלט על העסק במהירות. אני רץ על אחת עשרה המשוואות תוך ארבעים דקות ואפילו מתקן את אסמי כשהיא טועה באחת (נדמה לי. אולי אני בטוח בעצמי יותר מדי).

ואז אני מתחיל לקרוא את האפר של אנג'לה בזמן שאסמי לומדת למבחן במדעי כדור הארץ. יש לנו רק עותק אחד של הספר, אז החלטנו שיהיה יעיל יותר לקרוא אותו לסירוגין. אף פעם לא קראתי את הספר, וקל להבין מדוע הוא הצליח. פרנק מק'קורט, שפעם ראיתי נאום יפהפה שנאם לכבודו של פיטר מתיסן באירוע של ה-Paris Review, מרתק ומצחיק. אבל אחרי חצי שעה עברתי רק שישה עשר עמודים ואסמי כבר גמרה ללמוד למבחן. היא צריכה את הספר.

אז אנחנו מתחלפים. הגיע הזמן ללמוד קצת על מדעי כדור הארץ. ספר הלימוד שהכיתה של אסמי משתמשת בו נקרא בפשטות מדעי כדור הארץ ונכתב על-ידי אדוארד ג'. טארבק ופרדריק ק. לטגנס. "אפשר לכנות את מאמציהם המשולבים של טארבק ולטגנס סינרגטיים," נכתב בהערות שבתחילת הספר. "בתחילת הקריירות שלהם הם חלקו את התסכול על הכמות המוגבלת של ספרי מבוא לנושא." אז הם הפשילו שרוולים וכתבו ספר משלהם, שכתוב בדיוק כמו כל ספר לימוד אחר. "אם תביטו שוב בטבלה 1," מתחיל החלק העוסק בסיליקטים, "תראו ששני היסודות השכיחים ביותר בקרום כדור הארץ הם סיליקון וחמצן." בחמש הדקות הבאות אני מחפש את טבלה 1, שנמצאת שנים עשר עמודים קודם בספר.
ואז מגיעים הקרבונטים, האוקסידים, הסולפידים, ההלידים ו – אני נרדם אחרי עשרים דקות.

כשאני מתעורר, אני יוצא לסלון ומוצא שם את אסמי שקועה בקריאת האפר של אנג'לה. אני מסתבך עם מדעי כדור הארץ עוד כחצי שעה, מנסה לשנן ולא להבין, אבל אז מוותר ומחליט לסיים את הקריאה. מכיוון שאסמי משתמשת בספר, אני מחליט לקרוא עוד שישים ושלושה עמודים מהרומן "חנות הספרים ללא הפסקה של מר פנומברה", שהתחלתי אתמול. אני לא מצליח. אני נרדם אחרי חמש עשרה עמודים.
אסמי נשארת ערה עד אחרי חצות כדי לסיים לקרוא.
זמן: 3-5 שעות

אני לא זוכר כמה שיעורי בית היו לי בכיתה ח'. אני כן יודע שאת רובם לא עשיתי, ושהמעט שכן עשיתי לא היה מוצלח במיוחד. הרגלי הלימוד שלי היו מחרידים. אחרי בית הספר הלכתי בדרך כלל לבתים של חברים, שם עישנתי מריחואנה לפעמים, ואז חזרתי הביתה לארוחת ערב; אחרי שהייתי משקר להורים שלי לגבי שיעורי הבית, אולי הייתי רואה טלוויזיה עוד שעה או שעתיים. בדרום קליפורניה של סוף שנות השבעים, היה סביר לחלוטין שתלמיד כיתה ח' לא יעשה שיעורי בית בכלל.
אם הבת שלי תבוא הביתה ותאמר שאין לה שיעורי בית, אני אדע שהיא משקרת. בלתי אפשרי שהמורים שלה לא יתנו שיעורים.

מה השתנה? נראה כי למרות הבהלה הרבה לגבי הפיגור של התלמידים האמריקאים במדע ומתמטיקה אחרי בני גילם בסינגפור, שנחאי, הלסינקי וכל מקום אחר, יום הלימודים לא הוארך. שנת הלימודים לא הוארכה. יחס התלמידים למורים לא השתנה הרבה. לא. הילדים שלנו הולכים להדביק את הפער על חשבון הזמן שלהם.
לכל הורה שאני מכיר בניו יורק יש משהו לומר על כמות שיעורי הבית של הילדים שלו. הקינות האלה הן טקס המתקיים בכל פעם שאנחנו מפגשים ומדברים על בתי הספר של הילדים שלנו. האם יש להם יותר מדי שיעורים?

תארו לעצמכם שאחרי יום עבודה מלא במשרד – ובית הספר הוא בעצם העבודה של הילדים שלנו – הייתם צריכים לבוא הביתה ולעבוד עוד ארבע שעות, בערך. אחרי כל יום עבודה. ולאסמי יש גם שיעורים לסוף השבוע, בכל סוף שבוע. אם העבודה שלכם הייתה דורשת מכם דרישות כאלה, כמה זמן הייתם מחזיקים מעמד?

יום שלישי

הבת הקטנה שלי, לולה, מקנאת קצת בזמן שאני מבלה בערבים עם אחותה בהכנת שיעורי בית. אני אומר לה שהיא צריכה להיות שמחה שכמות שיעורי הבית שלה לא מעוררת בי את הרצון לחקור. היא מסכימה, אבל בכל זאת גורמת לי להרגיש אשם כל כך עד שאני מרשה לה לראות שקרניות קטנות, הסדרה האהובה עליה.
הוועד של קואופרטיב הדיור שלנו נפגש – ולמרות מחאתי ממנה אותי למזכיר – לפני שאני מתחיל לעבוד על שיעורי הבית של אסמי.

הערב יש לנו עוד שתים עשרה משוואות באלגברה, עוד ארבעים וחמישה עמודים של האפר של אנג'לה, ופרויקט בתחום מדעי הרוח שבמסגרתו אנחנו צריכים לכתוב עמוד או שניים בסגנון יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית, רומן לבני נוער מאת שרמן אלכסי. ומחר יש גם מבחן בספרדית על פעלים יוצאי דופן. האלגברה הופכת במהירות לחלק האהוב עליי בפרויקט הזה. אולי בחרתי שבוע קל, אבל משהו בכינוס איברים דומים, הפיכת חזקה שלילית לשבר ולבסוף פישוט המשוואות, מעורר עקצוץ קטן בפינה שהיתה רדומה עד עכשיו במוח שלי. חוץ מזה, העבודה היא סופית: שתים עשרה משוואות וזהו.

אבל הספרדית מציבה בפניי אתגר חדש לחלוטין. אסמי מראה לי שאנחנו צריכים לשנן את ההטיות של זמן העתיד של פעלים רגילים ויוצאי דופן, והיא מעבירה לי דף עם tener, tendré, tendrás, tendrá, tendremos וכולי, כפול עשרות פעלים. הבת שלי עשתה עבודה ראויה לשבח בשינון ההטיות. אבל כשאני שואל אותה מה המשמעות של הפועל tener (מקביל ל-have באנגלית, אם אני לא טועה), היא חוזרת, "שינון, לא הבנה." היא לא יודעת מה משמעות המילים.

אני עובר על החומר במשך כמה דקות ומנסה לשנן את רשימת הפעלים וההטיות. ואז נדרשת לי כחצי שעה לשנן את שלושת דפוסי ההטיה הנפוצים ביותר. אני מחליט לדלג על הפעלים יוצאי הדופן. אסמי כבר עבדה על הספרדית באותו אחר הצהריים, אז היא עוברת ישר לפרויקט במדעי הרוח, שמלהיב אותה. היא קוראת לו "עשרת הסודות שיאפשרו לך להיות האדם השפוי היחיד במשפחה שלך."
מספר 6: אל תקשיבי לשום דבר שאבא שלך אומר לך.
אני מחליט שהיומן שאני כותב על שבוע שיעורי הבית הזה יהיה הפרויקט שלי למדעי הרוח. פתאום אחת עשרה בערב, ואני מתחיל להציק לאסמי שתלך לישון. היא מתקלחת ואז קוראת במיטה כמה דקות לפני שהיא נרדמת באחת עשרה וארבעים.

אני מתגנב לחדר שלה ולוקח את האפר של אנג'לה כדי להדביק את הפער בקריאה, ומגיע עד עמוד מאה ועשרים. הקשיים שבעודף שיעורי בית מחווירים לעומת מצוקות משפחתו של מק'קורט. ובכל זאת, מכיוון שאנחנו חולקים עותק, אני הולך לישון שעה אחרי אסמי. זמן: 3 שעות.

ערב אחד, כשאסמי היתה בכיתה ו', נכנסתי לחדר שלה בשעה אחת וחצי בלילה ומצאתי אותה אדומת-עיניים ומותשת. היא עבדה על שיעורי בית במתמטיקה כבר שעתיים, והיתה בעיצומה של השלישית. באופן חלקי זו הייתה אשמתה כי היא צברה פיגור של יומיים בשיעורים, אבל העניין היה גם אופי שיעורי הבית עצמם. משימה אחת היתה לחשב שטח והיקף של סדרת צורות מורכבות כל כך עד שאשתי, אדריכלית שהוכשרה בהולנד, עבדה עליהן חצי שעה לפני שמצאה את התשובות הנכונות. הבעיה לא היתה הקושי, אלא כמות החישובים שנדרשו. המדידות כללו מספרים כמו 78 13/64, ואת כל ההכפלות והחילוקים נדרשו התלמידים לעשות בלי מחשבון. תרגיל אחר דרש מאסמי למצוא את המרחק מסקרמנטו –גרנו אז בקליפורניה – לכל בירה אחרת בארצות הברית, במיילים ובקילומטרים. התרגיל האחרון הזה גרם לי לפקפק בערכם של שיעורי הבית. איזו תכלית הם משרתים?, שאלתי את המורה בפגישה.

היא הסבירה שלמידה המשלבת בין דיסציפלינות – בירות בשיעור מתמטיקה – פופולארית מאוד עכשיו. היא הוסיפה שבעקבות העבודה, אסמי אמורה כבר להכיר את כל הבירות. והיא אמרה גם שבכיתה, כשהתלמידים התבקשו לומר את שם הבירה של טקסס, אסמי ענתה טקסס סיטי. אבל זה שיעור מתמטיקה, אמרתי. אפילו אני לא יודע את הבירות. המורה לא התרגשה ואמרה שלדעתה עומס שיעורי הבית סביר. אם אסמי מתקשה, אולי כדאי להעביר אותה לכיתת תגבור.

באותו ערב התלבשתי על שרשור מייל שהתחיל נציג ההורים של הכיתה כדי למצוא מלווים לטיול. הסרתי את שם המורה, שיניתי את שורת הנושא, ואז שאלתי את ההורים האחרים אם עומס שיעורי הבית מכביד על הילדים שלהם.

תוך כמה דקות התחילו להגיע מהורים אחרים תשובות בנוסח, "תודה לאל, חשבנו שאנחנו היחידים," "הבן שלנו נשאר ער עד שתיים בלילה ובכה," וכולי. חצי מההורים בכיתה ענו שהם חושבים כי עודף שיעורי הבית הוא בעיה שיש לטפל בה.
מאז אני חושש לגבי עומס העבודה של אסמי ולעתים קרובות אני חושד שלמורים אין מושג לגבי הכמות המצטברת של שיעורי הבית שהילדים מקבלים כשהם לומדים בחמישה שיעורים עמוסים. ברוב בתי הספר יש מעט מאוד תיאום בין המורים, אם בכלל, לגבי מטלות ותאריכי מבחנים.

יום רביעי

בבוקר אנחנו הולכים לכיתה של לולה כדי להשתתף ב"חגיגה" בנושא מלחמת העצמאות. הכיתה הכינה דיורמות של התפקיד שמילאו נשים במלחמה, בטבח בוסטון, בקרב יורקטאון ובאירועים מרכזיים אחרים בתקופה. בציורי קיר שצוירו על-ידי התלמידים הוסברו הסיבות לסכסוך, והתמה המרכזית עסקה במיסוי עודף ובלתי הוגן שהביא את המתיישבים למרוד. הבריטים צברו חובות אדירים במלחמת הצרפתים והאינדיאנים ורצו שהמתיישבים יפצו אותם. המושבות רצו גם, לדברי כמה מהילדים, חירות. כשנשאלו מה הכוונה, הם לא היו בטוחים, עד שילד אחד אמר, "חירות לעשות מה שמתחשק להם!"
חזרתי הביתה וחטפתי תנומה.

מסתבר שאין קורלציה בין שיעורי בית להישגים. לפי מחקר משנת 2005, חלק מהמדינות שמשיגות ציונים גבוהים יותר מארצות הברית במבחן מגמות בלימודי מתמטיקה ומדעים – יפן ודנמרק, למשל – נותנות פחות שיעורי בית, בשעה שחלק מאלה שמשיגות ציונים נמוכים יותר, כולל תאילנד ויוון, נותנות יותר

שיעורי הבית של הבת הגדולה שלי הערב כוללים בסך הכול שבע משוואות אלגברה, לימוד למבחן במדעי הרוח על תיעוש ועוד מדעי כדור הארץ. היחידה הזאת באלגברה, על פולינומים, נראית בסך הכול כמו עניין של כמה טריקים. אף על פי שאני מתקשה עם המרת הצורות מכתיב תקני לכתיב מדעי – למשל, מבלבל להמיר 0.00009621 ל: 9.621 X 10-5, צורה שלא נראית לי ברורה ברמה האינטואיטיבית – יש סיפוק בהגעה לתשובה, בין שהיא נכונה ובין שהיא שגויה, ובידיעה שהעבודה שלי נגמרה ושהמורה תסמן שעשיתי את שיעורי הבית.

מדעי כדור הארץ הם סיפור אחר. מאז הפגישה הראשונה שלי עם טארבק ולטגנס, אני חושש לפגוש אותם שוב. והערב הפרק מתחיל בטון המונוטוני המוכר והמייאש. "סלעים הם כל מסה מוצקה של מינרל או חומר דמוי מינרל המופיעה באופן טבעי כחלק מכוכב הלכת שלנו." אבל אני מופתע לטובה כשהצמד מתעכב על מחזור הסלעים ומפרט את ההבדלים בין סלעי יסוד, סלעי משקע וסלעים מותמרים במונחים שקל להבין ולדמיין. הטבלאות המצורפות מועילות, וכשאני ממשיך לקרוא את הפרק על סלעי יסוד, ההבדלים בין סלעים אינטרוסיביים ואקסטרוסיביים נעשים ברורים כשמש.

המבחן הקרוב במדעי הרוח יתמקד בג'ון ד. רוקפלר, אנדרו קרנגי, מונופולים וטרסטים, קפיטליזם בנוסח לֶסֶה-פֶר, השריפה במפעל Triangle Shirtwaist, יסודות איגודי העובדים, החלת תקני בטיחות במפעלים ותגובת הפופוליסטים לתנאים הקשים של הפועלים במהלך המהפכה התעשייתית. לבת שלי יש מדריך לימוד שהיא רוצה להדפיס. אבל המדפסת בדיוק התקלקלה.

בסופו של דבר אנחנו שואלים מדפסת מהשכנים. הלוגיסטיקה של הבאת המדפסת לדירה שלנו, הורדת התוכנה וההדפסה, גוזלת מאיתנו חצי שעה. המדריך מכסה מגוון רחב של נושאים, מהאופן שבו רוקפלר השתלט על תעשיית הנפט בארה"ב ועליית המונופולים והטרסטים, ועד לחוק שרמן והשריפה במפעל Triangle Shirtwaist. אסמי ואני מדברים לא מעט על הסיבות לטרגדיה – הדלתות הסגורות שמנעו מהנערות לצאת להפסקות, לגנוב סחורה או לברוח מהלהבות; הפסולת הדליקה שהלכה והצטברה – וזה מוביל לדיון באיגודי הסחר ואחר כך בקפיטליזם באופן כללי. וזה, אני מבין, ההמשך הטבעי לדיון שנערך בכיתה של בתי באותו בוקר, שהתחיל עם דיורמות מסורבלות וחיקויים מוזרים של המלך ג'ורג'. לחירות, כשהיא מגיעה בצורת קפיטליזם נטול מעצורים, יש גם חסרונות. אני מסביר לה את התפיסה שלי: העובדים צריכים להתאגד, אחרת כל הכוח יהיה בידיהם של בעלי ההון.
"בגלל זה מי שיש לו הון הוא בשלטון," אומרת אסמי.
היא נרדמת עם האפר של אנג'לה. זמן: 3 שעות.

עברנו מהעמסת שיעורי בית בגלל פחד מפיגור במדעים שהתעורר בעקבות הספוטניק בסוף שנות החמישים, לרגיעה אצל דור הוודסטוק של שנות השבעים בעקבות חשש מעומס יתר, אל הפחדים של שנות התשעים מפיגור אחרי התלמידים המזרח-אסייתיים

איתרע מזלה של בתי והיא חיה בתקופת השיא של שיעורי הבית.
מסתבר שאין קורלציה בין שיעורי בית להישגים. לפי מחקר משנת 2005 שנערך על-ידי ג'רלד ק. לטנדר ודייוויד פ. בייקר מאוניברסיטת פן סטייט, חלק מהמדינות שמשיגות ציונים גבוהים יותר מארצות הברית במבחן TIMSS (מגמות בלימודי מתמטיקה ומדעים) – יפן ודנמרק, למשל – נותנות פחות שיעורי בית, בשעה שחלק מאלה שמשיגות ציונים נמוכים יותר, כולל תאילנד ויוון, נותנות יותר. למה להעמיס שיעורי בית אם העבודה הנוספת לא באה לידי ביטוי במבחנים, ולמעשה עלולה לגרום נזק? "זו תגובה לכל התהליך התחרותי, הכלל-עולמי הזה," אומר ריצ'רד ווקר, אחד ממחברי הספר Reforming Homework. "הורים דורשים מהילדים שלהם לקבל יותר שיעורי בית כי הילדים שלהם מתחרים נגד כל העולם."

האירוניה היא שחלק מהמדינות שמערכות החינוך שלהן משמשות דוגמה למערכת החינוך של ארצות הברית, הולכות בכיוון ההפוך: הן נותנות פחות שיעורי בית ומטמיעות תוכנית לימודים צרה יותר שמטרתה לעודד הבנה עמוקה ולא כיסוי נרחב.
בארצות הברית, או לפחות בבתי הספר שהבת שלי למדה בהם, שום מורה לא הקל בשיעורי הבית. לפי מחקר מאוניברסיטת מישיגן, הזמן הממוצע שהילדים משקיעים בשיעורי בית מדי שבוע גדל משעתיים ושלושים ושמונה דקות בשנת 1981 לשלוש שעות וחמישים ושמונה דקות בשנת 2004. נתונים משנת 2007, מסקר של המרכז הלאומי לסטטיסטיקות בתחום החינוך, מראים שהתלמידים האמריקאים בין כיתה ט' לכיתה י"ב משקיעים בממוצע 6.8 שעות בשבוע בשיעורי בית – מה שנשמע סביר למדי יחסית לכמות העבודה שמקבלת הבת שלי – וארבעים ושניים אחוז מהתלמידים אומרים שיש להם שיעורי בית במשך חמישה ימים בשבוע, ואף יותר. לאסמי יש כמה שעות עבודה מדי ערב. היא תקנא בבני גילה הפינים, שנדרשים בממוצע לעבוד רק חצי שעה כל ערב.

הגישות לשיעורי הבית מתחלפות במחזורים של כשלושים שנה, לפי האריס קופר, מרצה לחינוך באוניברסיטת דיוק ומחבר הספר The Battle Over Homework. עברנו מהעמסת שיעורי בית בגלל פחד מפיגור במדעים שהתעורר בעקבות הספוטניק בסוף שנות החמישים, לרגיעה אצל דור הוודסטוק של שנות השבעים בעקבות חשש מעומס יתר, אל הפחדים של שנות התשעים מפיגור אחרי התלמידים המזרח-אסייתיים. ההשתלחות הנוכחית נגד שיעורי בית נמשכת כבר זמן רב כל כך – היא באה לידי ביטוי בספרים כמו The Case Against Homework משנת 2006, שכתבו שרה בנט וננסי קאליש, ובסרט התיעודי משנת 2009, Race to Nowhere – עד שאולי אנחנו חווים כעת השתלחות נגד ההשתלחות, לפחות בבתי הספר המצטיינים. "אנחנו בנקודת השיא במחזור שיעורי הבית," אומר קופר. התחרות הגוברת בבתי הספר ובקולג'ים המצטיינים מביאה את ההורים לדרוש עוד שיעורי בית."

בקליפורניה, כשהעליתי את נושא עומס שיעורי הבית באותה תכתובת מיילים, כחצי מההורים שמחו שמישהו מעלה את הנושא, ורבים מהם כבר דיברו עם המורה על זה. אחרים רצו לגשת למנהל בית הספר. אבל לפחות הורה אחד לא הסכים והעביר את כל התכתובת למורה המדוברת. בתור מי שהתחיל את השיחה, הוזמנתי למשרד סגן המנהל והואשמתי בבריונות רשת. טענתי שהתכנסות של הורים שדנים בחינוך של ילדיהם היא דבר חיובי, בסך הכול; רק בחרנו לערוך את הפגישה באינטרנט ולא בקפטריה של בית הספר.

הוא חלק עליי ואמר שהמורה חשה מאוימת. הוא הוסיף שהתלמידים לא רשאים להטריד תלמידים אחרים ברשת, ושגם ההורים צריכים להיות מחויבים לאמת המידה הזו. הסברתי שלא רצינו שהמורה תראה את התכתובת. זה היה פורום לדיון בחששות שלנו. מה שתסכל אותי הוא שהנושא המהותי – כמויות מגוחכות של שיעורי בית – נקבר תחת הדיון בשיטה שבה השתמשנו כדי לדון בנושא. גם כשהראיתי לסגן המנהל דוגמאות של מטלות שיעורי הבית, הוא לא חשב שהן חורגות מהמקובל בכל הנוגע לתוכן או זמן עבודה.
יצאתי מהמשרד שלו בתחושה שהבעיה לא נפתרה.
אבל משהו כן השתנה. בחודשים הבאים המורה הקלה מעט את עומס העבודה. הבת שלי התחילה ללכת לישון לפני עשר, ברוב הערבים.

יום חמישי

יום ההורים בבית הספר הנוכחי של בתי מזכיר ספיד-דייטינג. הפגישות עם המורים נמשכות שלוש דקות כל אחת, וההורים יכולים להגיע לסבב אחר הצהריים או סבב הערב. מי שמגיע קודם, נכנס קודם. אשתי ואני בחרנו להגיע אחר הצהריים. אנחנו יושבים בכיסאות שמחוץ לכל כיתה ומחכים לתורנו. לפעמים אנחנו מחכים גם שלושת רבעי שעה. אחד התלמידים אמור לתזמן את הפגישות, אבל התלמידים נוטים להיעלם, והמורים מתעלמים מהדפיקות שמתחילות להישמע אחרי שלוש דקות.

בכל פגישה, אני מפציר במורים לתת פחות שיעורי בית. אני מסביר שיש בעיה – אין שום תיאום בין השיעורים השונים. מטלה במדעי הרוח שדורשת מהתלמידים לתאר במילים או תמונות (או גם וגם) סצנה מהאפר של אנג'לה, למשל, דורשת שעה או שעתיים, אבל רוב המורים לא רואים במטלות יצירתיות שיעורי בית. הדברים היצירתיים, כמו ציור או כתיבת סיפור קצר או הכנת סצנה ממחזה, נחשבים כולם לבונוס, דברים שיש לעשות בנוסף לשעות הרבות של שיעורי בית במדעי הרוח, מתמטיקה, מדעים וספרדית.

ברוב המקרים מגיבים המורים באחת משתי דרכים. הם מהנהנים באהדה ומסכימים שלילדים יש הרבה עבודה, כאילו הם לא אלה שמקצים אותה. או שהם אומרים שניהול זמן הוא אחד הכישורים הנדרשים כדי להצליח בתיכון, ואם הבת שלי רוצה להשיג תוצאות טובות בתיכון מצוין, כדאי שהיא תלמד איך לנהל את הזמן שלה כבר בחטיבת הביניים. שתי התשובות מסתכמות למעשה באותו טיעון: כמויות עצומות של שיעורי בית מועברות איכשהו מלמעלה, והמורים הפשוטים לא רשאים להתערב בכמויות הנגזרות על התלמידים.

הפגישה הזאת מתרחשת באמצע שבוע שיעורי הבית שלי, ולכן אני נמצא בעמדה ייחודית המאפשרת לי לדון בעבודתה של אסמי. לאורך השנים שמתי לב שכמות שיעורי הבית כן יורדת, קצת, אחרי הפגישות האלה – אם מספיק הורים מתלוננים. עם זאת, תמיד יש קליקה של הורים שמרוצה מכמות העבודה. למעשה, הם רוצים עוד. בדרך כלל אני לא מסתדר עם הורים מהסוג הזה.

בפגישה עם המורה של אסמי למדעי כדור הארץ אני מגלה שהבת שלי לא נתנה לי את כל שיעורי הבית שלה. יש דף עבודה, למשל, שדורש מהתלמידים לפרש מחדש את מחזור הסלעים ולהוסיף אנוטציות. אסמי לא נתנה לי את הדף הזה. המורה מביאה לי עותק. יש לי פגישה נוספת עם טארבק ולטגנס.

בבית אומרת לי אסמי שהיא קיבלה C על שיעורי הבית שלה במתמטיקה כי היא לא הכינה טור תשובות. המשוואות נכתבו במסודר, והתשובות היו בסוף כל משוואה, אבל הן לא נערכו בטור נפרד בצד ימין של כל עמוד. אני נדהם שהקטנוניות הזאת לא מפריעה לה. בית הספר מאמן אותה היטב לאווילות של החיים הבוגרים. בשיעורי הבית שלנו במתמטיקה בערב אנחנו מתרגלים הכפלת פולינום בביטוי חד-איברי, ומסיימים את התרגילים בקלות תוך חצי שעה.

ואז אנחנו צריכים לתרגם מילים של שירים מספרדית לאנגלית. המורה של אסמי לספרדית כבר אמרה לאשתי ולי בפגישה שנערכה מוקדם יותר שהיא יודעת מתי הילדים משתמשים בגוגל טרנסלייט – כל הזמן. איזה פלא: פשוט להקליד את המילים, להעתיק את התרגום ואז, בניסיון לבלבל את המורה, להכניס כמה טעויות. אז Si te quedas a mi lado, si te subes en el tren, שגוגל טרנסלייט מתרגם כ-"If you stay by my side, if you get on the train", הופך ל-"If you stay by my side, if you go up on the train".
קלי קלות.
ולבסוף, עוד קצת מהאפר של אנג'לה.
זמן: שעה וחצי

ככל שאני שוקע עוד בשיעורי הבית של אסמי, כך אני משתכנע שהמורים, המנהל וחברי מועצת בית הספר שמגבשים את תוכנית הלימודים, רציניים בעבודתם. הם מקבלים החלטות קשות לגבי התכנים שיועברו בזמן המוגבל של השיעורים. הקו הכללי של התכנים הוא חילוני, הומניסטי, רב-תרבותי ומאוד כמותי. התכנים המתמטיים שאסמי לומדת בגיל שלוש עשרה, למשל, הם הרבה מעבר למה שלמדתי אני בגיל הזה. כמובן שיש פערים – למיטב הבנתי, אסמי בילתה את כל חייה בלימודי היסטוריה אמריקאית, עם כמה שנים על אינדיאנים, אבל שום דבר, למשל, בנושא סין, יפן, הודו, אנגליה אחרי 1776, צרפת אחרי לפאייט, גרמניה, רוסיה וכולי. כמו הורים רבים, הייתי רוצה שיהיה דגש רב יותר על עבודה יצירתית, על מטלות כתיבה שלא דורשות מאסמי להשתמש בשמונה מילות חיבור ושבע מטאפורות. אין ספק שבית הספר הזה קיבל החלטות ברורות – הילדים האלה הולכים להיות טובים מאוד באלגברה ואולי קצת פחות טובים בכתיבה יוצרת. קשה לי לגנות אותם על זה, אף על פי שאני יודע מה אני הייתי מעדיף לעשות עם הזמן שלי.

אני מבין שבכישלוני לעשות את שיעורי הבית שלי באלגברה, שחזרתי בלי כוונה, אך בצורה מושלמת, את חוויית שיעורי הבית שלי מכיתה ח': התמסטלות, ניסיון לפתור תרגילים במתמטיקה, כישלון

אם אסמי תשתלט על החומר המכוסה בכיתתה, היא תהיה אזרחית מפותחת ומאוזנת בעלת מודעות חברתית, קוראת מיומנת בעלת יכולת הקשה וידע לא רע בנוגע לעולם שהיא חיה בו. מה עוד אפשר לבקש מבית ספר? אבל האם כמויות שיעורי הבית האלה הן הדרך היחידה להפוך ילד לאזרח בעל מעלות? לפי המורים וההנהלה בבית הספר של הבת שלי, התשובה היא כן ברור וחזק. ובכל מקרה, הם אמרו לי, שיעורי הבית לא מזיקים. כשאני רואה איך עוברת בתי את השבוע עם מעט מדי שעות שינה, ושהיא מרגישה אשמה כמעט אם היא רוצה לראות טלוויזיה במשך שעה במקום להתקדם עוד כמה מטרים במלחמת החפירות שהיא שגרת שיעורי הבית השבועית שלה, מתעוררים בי ספקות בנושא. מתי יהיה לה זמן, למשל, לקרוא ספר להנאתה? או לכתוב סיפור או לצייר ציור או לנגן בגיטרה?
קשה לי לדמיין שבזמן הקרוב תתרחש פתאום ירידה פלאית בכמות שיעורי הבית.

אבל מה שאני אמשיך לעשות הוא להזכיר למורים בכל הזדמנות שאם כל אחד מהם נותן שעה של שיעורי בית בכל יום, והילד הממוצע לומד ארבעה או חמישה שיעורים כמו שלהם, אז עומס העבודה פשוט אינו מציאותי. תנו לילדים רגע לנשום. פה ושם. אני לא מצפה שהמורים יקצצו משמעותית את המטלות שהם נותנים, אלא רק שיקלו מדי פעם את עומס העבודה. כמובן, ייתכן שאני רק מתקזז עם ההורים שדורשים עוד מטלות בשביל הילדים שלהם.

האם הגישה שלי עוזרת? בברנטווד היא עזרה, גם אם נדרש לחץ הורי. ואף על פי שאי אפשר לצייר קו ברור בין יום הספיד-דייטינג – כלומר, יום ההורים – בבית הספר NYC Lab להפחתת עומס שיעורי הבית, נראה לי שבחודשים שבאו לאחר מכן, אסמי ישנה קצת יותר. לפחות כמה דקות יותר.
אסמי התחילה תיכון עכשיו. היא אמרה לי שהיא מרגישה שכל שעות שיעורי הבית בחטיבה הכינו אותה היטב. "פשוט לא יכול להיות שהם יתנו יותר שיעורים," היא מנמקת. אני לא כל כך בטוח.

ובנוגע ללולה: כשהגיע הזמן לבחור לה חטיבת ביניים, היא ניגשה לבחינות הקבלה ל-NYC Lab ורשמה אותו כבחירה הראשונה שלה אף על פי שאמרתי לה שבעיניי המיקוד של בית הספר לא נכון ושיש יותר מדי שיעורי בית. לולה, שנוהגת להתחרות באחותה הגדולה, ענתה שהיא טובה בשיעורי בית. כדאי מאוד שהיא תהיה טובה בהם. היא התקבלה.

יום שישי

לולה ישנה בבית של חברה. אסמי עדיין לא התחילה את שיעורי הבית שלה לסוף השבוע. היא רואה במקום פרקים של פורטלנדיה במחשב שלה. שיעורי הבית לסוף השבוע כוללים חמש עשרה משוואות באלגברה, לימודים למבחן בספרדית ביום שני, וכמובן, עוד קצת מהאפר של אנג'לה. יש לה גם מבחן אמצע באלגברה ביום שלישי. אני אומר לאסמי שזה נשמע לי מוזר – לא היה לה כבר מבחן אמצע באלגברה? היא אומר שלכיתה שלה יש יותר ממבחן אמצע אחד בכל שליש.

אשתי ואני מחליטים לצאת לארוחת ערב, ובדרך לרחוב הדסון אנחנו נתקלים בזוג חברים. הבת הגדולה שלהם לומדת בבית הספר של אסמי. היא בבית, מכינה שיעורים.
אנחנו עומדים ומקשקשים כמה דקות. הבעל מעשן ג'וינט ומעביר לי אותו. לא עישנתי כבר כמה חודשים, אבל היום יום שישי ועשיתי שיעורי בית כל השבוע. אני לוקח כמה שכטות. אנחנו נפרדים, ואשתי ואני הולכים למסעדה יפנית. ברגע שאנחנו מתיישבים, אני מתחרט שעישנתי. הולך להיות סיוט לעשות שיעורי בית באלגברה מאוחר יותר כשהראש שוחה.

ובכל זאת, ברגע שאנחנו מגיעים הביתה, אני מתיישב בפינת האוכל ומנסה לעבוד על פולינומים. אני טובע מיד בכל ה- 2x(–3y5+ 3x2)6 למיניהם. המספרים שנראו כל כך מוכרים וחברותיים אתמול נעשו דוחים. אני מבין שבכישלוני לעשות את שיעורי הבית שלי באלגברה, שחזרתי בלי כוונה, אך בצורה מושלמת, את חוויית שיעורי הבית שלי מכיתה ח': התמסטלות, ניסיון לפתור תרגילים במתמטיקה, כישלון.
אני חושב על הבת שלי, שלמיטב ידיעתי מעולם לא עישנה מריחואנה. זה דבר טוב, אני מהרהר במצבי המעורפל. את החוויה הזאת – הניסיון להתמודד עם אלגברה מסטול – אני לא מאחל לאף אחד.

אחת הסיבות שהבת שלי עדיין לא ניסתה מריחואנה, אני חושב, היא שפשוט אין לה זמן. אני מחליט לוותר על אלגברה בינתיים. רק יום שישי עכשיו. יש לי עד יום שני לגמור את השיעורים.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
©2013 The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרל טארו גרינפלד, Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על עומס לא סביר

אוי, איזה מאמר נהדר.
[נכון גם על חיינו הבוגרים, בהיבטים אחרים: הנסיון להספיק דברים כי 'אם לא יועיל, לא יזיק'. המחשבה שלימודים יכולים להתמשך גם עד השעות הקטנות של הלילה, בכל יום. ה'אתה עובד בבית ולכן יכול לקחת יותר חומר' וכדומה.]

    03
    עדי

    בישראל המצב לגמרי לא כזה. יש לי ילד בכתה ח' והעבודה שהוא עושה בבית בשבוע (והוא תלמיד טוב ומכין ש"ב) בד"כ לא מגיעה לעבודה של אסמי מהכתבה ביום אחד. בשיא הלחץ בשנה שעברה לקראת הגשת עבודת השורשים ומבחנים במקביל היו לו כמה ימים רצופים של כמה שעות עבודה. זה לא נמשך.
    מבחינת תועלת, לדעתי יש תועלת רבה יותר משעורי בית מאשר ישיבה בכיתה, היות ובבית הם נאלצים להתמודד עם דברים בעוד שבכתה מה שלא מובן להם פשוט עובר לידם.

    04
    נועם דוגמא

    עכשיו 2020 אוטוטו 2021 ואני יכולה להעיד מלימודי (כיתה ח') שהמצב דומה אך לא בדיוק באותה כמות הלחץ.
    המורים טוענים את אותם טיעונים, שיעורים בכמויות שלא לדבר על המבחנים, מלמדים חומר בו ככל הנראה לא נשתמש (שאלתי את אמא שלי, היא לא שמעה את המושגים עליהם אנחנו לומדים שנים בדיוק כמו האב במאמר).
    מקווה שזה עונה על שאלתך.

הרי כבר שנים מדברים על כך ששיעורי הבית לא מועילים- נהפוך הוא - הם גוזלים זמן משחק מהילדיםת, גוזלים זמן בהייה בעננים , משחקי כדור , ים וכו,
שיעורי בית גוזלים זמן ילדות שבו הם יכולים לשחק עם ילדים אחרים.
איך מערכת החינוך לא קוראת מאמרים ומחקרים בנושא?
גם להם אין זמן!

סיימתי השבוע לקרוא את The Smartest Kids in the World: And How They Got That Way של אמנדה ריפלי.
http://www.amazon.com/The-Smartest-Kids-World-They/dp/1451654421

משמח להבין מתוך המאמר הארוך שלמעלה שמערכת החינוך האמריקאית מתחילה מעבר למצב בו נדרשים התלמידים ללמידה ולמבחנים. ידעתם שרק לאחרונה הוכנסו מבחני סיום לבתי הספר שם? ידעתם שבכעשר ממדינות ארהב עדיין לחץ פוליטי בחסות "אסור לגזול מהם את הילדות" מתנגד לזה (למעשה הסיבה הפוליטית היא הטענה שזוהי התערבות פדרלית -לאומית בתחומי המערכת במדינה- state)?
ידעתם שבישראל המערכת מבטלת בכל קדנציה חדשה של פוליטיקאים מבחני בגרות?
ידעתם מה המיקום של ישראל ושל ארה"ב במבחני פיזה שמשווים בין הישגיהם של תלמידים בעולם המפותח? נכון.לא מזהיר. אגב: מבחן פיזה אינו בוחן ידע אלא יכולת ניתוח.
הבעיה כפולה: יחס החברה למורים: כן. גם בארה"ב המערכת מכשירה יותר מדי מורים וברמה ממוצעת ומטה: "כל אחד יכול להיות מורה". התוצאה היא שמורים טובים קשה למצוא. גם שם.
ויחס התלמידים ללימודים.
לימודים לא מאתגרים אכן הופכים ללימודי שינון לקראת מבחן.
לימודים שהמסר החברתי לגביהם הוא "מה אעשה עם זה בחיים" יוצרים בורים מתועדים (תרתי משמע).
במדינות שבראש הרשימה התלמידים מקבלים מורים טובים ולא ליטוף.
הם מבינים מה חשיבות הלימודים לעתידם המקצועי.
וכל זה בחברה טכנולוגית שיש לה דיעות טובות מאד לגבי עצמה. כמו בישראל...

אולי הפעם נאמץ את המצב העכשווי בארה"ב במקום בפיגור של 10 שנים? ונזרוק את המאמר הזה לפח?

07
אייל

בתור תלמיד י"א אני יכול להעיד,שאומנם כמות שיעורי הבית היא ברמה סבירה,העיקרון עליו נשענת המערכת הישראלית - שינון לפני (ובמקום) הבנה - זהה לזו האמריקאית.אני חושב שזה נובע מכך שהמורים מחויבים להספיק מכסה מסוימת,ולמרות המוטיבציה שלהם להטמעת החומר (כך זה בבית הספר שלי,לפחות) גודל הכיתות לא מאפשר תשומת לב מספקת לתלמיד/ה הממוצע/ת,ששואל/ת שאלות ומנסה להתרכז בכיתה צפופה ורועשת יתר על המידה,ונבלמ/ת ע"י התנאים האלה לא אחת.