עושים בית ספר

מחינוך בשירות המדינה ועד לבית הספר הדומה לכלא - היתכן עתיד טוב יותר לבית הספר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

כולנו למדנו בבית-ספר ורבים שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך. כולנו זוכרים את מגרש הספורט, הכיתות, המסדרונות, בניין המנהלה והגדר המקיפה את בית הספר. אנו זוכרים את המנהלים, צוות המורים, עובדי המנהלה, התלמידים וגם את השיעורים בכיתות, המבחנים והבגרויות; כך נראה ומתפקד בית-ספר מודרני. במאמר זה אתאר כיצד הוקמו בתי הספר באירופה על-פי התאוריה של פוקו אשר טוען כי בתי הספר הם מוסדות המחנכים לצייתנות. המאמר ידון בשני ממדים של בית הספר: הממד הארכיטקטוני – הצד החזותי של בתי הספר והממד הפדגוגי – תכניות הלימודים המשרתות מטרות של המדינה והמשטר.

את בית הספר הראשון בהיסטוריה ניתן לייחס לאקדמיה של אפלטון במאה הרביעית לפנה"ס. אומנם היה זה בית הספר ללימודים גבוהים אך מדובר במוסד הראשון שבו למדו במסגרת מסודרת. התנאי היחיד לכניסה לאקדמיה היה בקיאות בגיאומטריה, והלימודים בה היו בחינם. באותה תקופה נהגו הילדים של אזרחי אתונה בעלי ממון ללמוד בביתם בעזרת סופיסטים שנשכרו כמורים פרטיים. הסופיסטים לימדו בעיקר רטוריקה והדבר נעשה ככל הנראה דרך הרצאות ובאמצעות הכתבה של הנלמד. בין הסופיסטים המפורסמים ניתן למנות את פרוטָגורס, גורגיאס ואיסוקְרָטס.

אפטלון וסוקרטס חשבו שבית הספר נועד לבנות את המדינה. אפילו במחיר של שקר שישלה את האזרחים שהם מאושרים.

גישתו של אפלטון ללמידה הייתה שונה מזו המקובלת כיום. שיטת הלימוד של אפלטון הייתה דרך דיון וויכוח. שיטה זו, המכונה ה"דיאלקטיקה הסוקראטית", פועלת כך שהמורה מפנה שאלות מנחות לתלמידיו, והתלמידים מנסים להגן על עמדותיהם, או לחילופין הם מאמצים דעה אחרת מתוך תובנה עצמית, ולא מתוך קבלת עמדת המורה כתורה מסיני.

"אסכולת אתונה", פרסקו של רפאל

"אסכולת אתונה", פרסקו של רפאל (1509-1510). תצלום: וויקיפידה

אלא שהאקדמיה של אפלטון הייתה דבר אחד ואילו הרעיונות החינוכיים שלו הם עניין אחר. רעיונות אלה אפשר למצוא בספרו "הפוליטאה" שאחת ממטרותיו היא לבנות מדינה ויש לזכור כי מדינה אפלטונית היא בעלת שלוש שכבות: המושלים  שהם הפילוסופים; המגנים שהם החיילים; ובעלי המלאכה שהם בעלי המקצוע. חלוקה זו, על פי אפלטון, תיצור חברה מסודרת בעלת מידות טובות. כדי להצליח לבנות מדינה כפי שאפלטון סובר שהיא צריכה להיות, יש צורך בחינוך מסוים. גיבור הספר, סוקרטס, טוען כי החינוך צריך להיות תחת פיקוח שיקבע מה ראוי ללמוד ואת מה יש לצנזר כדי ליצור מדינה מסודרת. במילים אחרות, סוקרטס מבקש לספר סיפור שקרי אודות התנאים להתהוותה של המדינה המסודרת ובעלת המידות הטובות. הסיפור השקרי אמור לחנך את תושבי המדינה האפלטונית להיות מאושרים בחלקם למען אושרה של המדינה כולה.

סוקרטס מחלק את החינוך לשני תחומים: החינוך הגימנסטי (חינוך גופני) לשם בריאות הגוף, והחינוך המוּסִי (חינוך להשכלה ולעניינים הקשורים למוזות, אלות היצירה, האמנות והמדעים) כדי שהתושבים יהיו בעלי מידות טובות. "והרי ידעת שבכל ענין חשובה ההתחלה ביותר, וכל שכן כשהמדובר הוא במי שצעיר ורך? שמעל לכל נקבעת צורתו באותו זמן, ואז מקבל עליו כל אחד את הדפוס שרוצים להטביע בו" (פוליטאה; ע' 228). סוקרטס מציין שהחינוך המוסי קובע את מבנה האישיות של הצעיר ולכן החינוך המוסי צריך להיות מפוקח על ידי צנזורה. כלומר יש לברור את התכנים ללמידה ולפסול אחדים מהם.

הנחת המוצא של סוקרטס היא שכל מי שהתחנך נכון יפעל בשיקול דעת נכון. למשל, כדי שהשומרים יוכלו למלא את תפקידם כראוי עליהם להיות בעלי חוסן ושיקול דעת. מכאן שהם זקוקים לחינוך גימנסטי כדי שיהיו חזקים ובעלי אומץ לב, ובמקביל הם זקוקים לחינוך מוסי כדי שיהיו משכילים ובעלי שיקול דעת.

החינוך המוסי, שאמור להיות תחת פיקוח, הוא שמסדיר למעשה את התכנים הנלמדים. חינוך זה מהול ב"שקר" (שקר מועיל). "שקר" זה יסופר קודם לשומרים ואחר כך לשאר אנשי המדינה.

"כך נדבר אליהם שעה שנספר את סיפור המעשה, אך כשיצר אתכם האלוה, הוסיף תערובת זהב בכל אלה מכם הראויים להיות מושלים, ועל כן יקרי-ערך הם ביותר; וכל שהם "אנשי מגן", בהם ערבב כסף; וברזל ונחושת – באיכרים ושאר האומנים [...] שכן נאמר, כי אמנם לא יהא בזה משום פלא, אם גם כך יימצאו האנשים הללו מאושרים ביותר, אולם כשייסדנו את המדינה, לא שיווינו לנגד עינינו שיהא לנו שבט אחד משבטיה מאושר במידה יתירה, אלא זאת – שהמדינה בכללותה תהא מאושרת ככל האפשר" (פוליטאה; ספר ג', ע"מ 283-288)

"השקר" שמספר סוקרטס הוא על האופן שבו נוצרו תושבי המדינה: האל (זאוס) יצר את כולם בשלושה אופנים. אחדים נוצרו למשול (בעלי תכונות של זהב); אחדים נוצרו להגן (בעלי תכונות של כסף); ואחרים נוצרו להיות בעלי מקצוע (בעלי תכונות של ברזל ונחושת). הצאצאים של כל שכבה ידמו קרוב לוודאי להוריהם, אך מאחר וכולם בני אותה מדינה, ייוולדו לעיתים צעירים שהם בעלי טבע שונה מהוריהם. לכן, מספר סוקרטס, על המושלים לשמור על צאצאיהם כדי שיהיו בעלי תכונות של זהב. אם בגלל סיבה זו או אחרת יתאים אופיים לשכבה בעלת תכונות של ברזל ונחושת, יעברו צעירים אלה לשכבת האיכרים. מנגד, במידה ובקרב מעמד האיכרים ייוולד צעיר בעל תכונות של זהב, הוא יעבור לשכבת המושלים. כלומר: על כל צעיר צריך לגדול בשכבה מסוימת בהתאם לתכונות האופי שלו. במידה ותושבי המדינה יעסקו במלאכה שאינה מתאימה לאופיים, המדינה עלולה להיחרב. סיפור "שקרי" זה, ילמד את הצעירים לא לערער על מקומם בחברה, אלא להבין שכל אחד מהם יועד לתפקיד שונה.

סוקרטס מצדיק את "השקר" וטוען כי הוא שקר מועיל כי זו הדרך בה תבנה המדינה בצורה הטובה ביותר. כל אחד מהתושבים יעשה את מה שהוא טוב בו, על פי העיקרון ההתמקצעות:

"אין איש מאתנו דומה לחברו מבטן ומלידה דמיון גמור, אלא נבדל הוא ממנו בטבעו, וכל אחד מוכשר למעשה אחר [...] אחד – אי אפשר לו שיעסוק כשורה באומנויות רבות [...] הסנדלר סנדלר הוא, ולא קברניט בנוסף על סנדלרותו, והאיכר – איכר, ולא שופט בנוסף על עבודתו את האדמה, ואיש המלחמה – איש מלחמה, ולא סוחר בנוסף על אומנותו במלחמה, וכן כל השאר" (פוליטאה, ע"מ 217-258).

סיפור "שקרי" זה יעשה סדר במדינה כשכל אחד מהמעמדות יבין כי מטבעו הוא בעל תפקיד ייחודי. חינוך המתובל בקורט של שקר יהפוך את חברי המדינה לטובים יותר ובעלי שיקול דעת נכון. תושבי המדינה לא ירצו לעבור בין השכבות כי הם חונכו לדוֹגמה. כלומר, תושבי המדינה לא יטילו ספק במקומם בחברה משום שהם אינם בעלי תכונות המתאימות לשכבה אחרת. לכל שכבה יש תפקיד מסוים שנועד לשרת את טובת המדינה. מדינה מסוג זה תהיה כולה מאושרת וכך גם כל אזרחיה. סוקרטס מבקש לעצב את התושבים באופן שיועיל למדינה וכנות אינה חיונית לחינוך מסוג זה.

עם עלייתה של הנצרות תם עידן הלימודים המסודרים כדוגמת האקדמיה של אפלטון מכיוון שהחשיבה של העת העתיקה הייתה לרועץ עבור הנצרות. בימיי הביניים מעטים למדו קרוא וכתוב, רוב הנזירים העתיקו את כתבי הקודש בלי לדעת את משמעות המילים. עם זאת, הפילוסופים של ימי הביניים כמו אוגוסטינוס, תומס אקווינס ואחרים המשיכו לעסוק בפילוסופיה. הפילוסופים של הזרם הסכולסטי היו נוצרים אדוקים והגותם התעצבה בהתאם לדת הנוצרית. מיותר לציין כי הוגי הדעות שסתרו את כתבי הקודש, נחקרו ונשפטו על ידי האינקוויזיציה. למשל משפטו המפורסם של גלילאו גליליי שבו נאלץ לכפור בממצאיו.

בתחילת העת החדשה בקיאות בקריאה ובכתיבה הייתה עדיין נחלתם של מעטים: במנזרים באירופה הלימודים התמקדו בלימוד השפה הלטינית ולימודי הדת הנוצרית. ילדי המעמד הנמוך למדו את מקצועות העבודה מאביהם, ומלאכת האב עברה בירושה מאב לבן. בני מעמד האצולה חינכו את ילדיהם בעזרת מורים פרטיים. לדוגמה, בשנת 1649 הרחיק דקארט עד לשוודיה לבקשתה של כריסטינה מלכת שוודיה. מסופר כי המלכה אהבה ללמוד פילוסופיה בשעות הבוקר המוקדמות תוך כדי רכיבה על גבי סוס המטייל ברחבי גני הארמון. נראה שבשל הקור העז ששרר בארצות הצפון חלה דקארט בדלקת ריאות, דבר שהוביל למותו לאחר זמן מה.

בתי הספר המודרניים הם תולדה של בתי הכלא ובתי החולים הכלליים, והם נועדו לבסס שליטה של בעלי הכוח.

בתי הספר המודרניים לא החלו את דרכם במתכונת אפלטונית או במתכונת המוכרת לנו כיום. קיומו של בית הספר המודרני הוא תולדה של בתי כליאה ובתי חולים כלליים. מישל פוקו, ארכיאולוג של הידע, מתאר בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (1972) כיצד נוצרו בתי חולים כלליים כארגון חדש של המִנהל. הסיפור מתחיל מפעולת גירוש המשוגעים מחוץ לעיר, כש"משוגע" באותם ימים הוא ביטוי הפוך לאדם תבוני. כדי שמודרים אלו לא ישוטטו לצדי חומות העיר הם הושמו על "ספינת השוטים":

"אם הסגרתָ משוגע לידיהם של מַלחים הרי בזה הובטח לך לצמיתוּת שלא ישוטט בצֵל חומות העיר; מובטח היה שיתרחק; בכך נעשה שבוי בתוך הפלגתו [...] השיט מפקיר את האדם לאי-הוודאוּת של הגורל: על-פני המים כל אחד מאתנו נתון בידי גורלו; כל הפלָגה עלולה להיות אחרונה [...] המשוגע שנכלא בספינה, שממנה אין מנוס [...] הוא אסיר בתוך הדרך שהיא החופשית והפּתוחה שבּנתיבים" (תולדות השיגעון בעידן התבונה, ע"ע 16-17).

ספינת השוטים הייתה פעולה של השלטון להרחקת אוכלוסייה מסוימת מן הערים. ספינות אלה שטו סביב יבשת אירופה. "המשוגעים" מצאו את מותם על הסיפון ונזרקו אל הים. הייתה זו דרך יעילה להיפטר אחת ולתמיד מן הלא רצויים בחברה.

פוקו מסביר כי בתי החולים הכללים הוקמו על ידי השלטון כתגובה לאכזריות הכנסייה. פתרון זה החליף אמצעים שליליים יותר של הרחקת בלתי רצויים כמו "משוגעים" ומצורעים למתקני כליאה: האיש המודר לא גורש ולא נענש, אלא טופל על חשבון האומה ושילם על כך באובדן חירותו האישית. פוקו כותב כי "המוסדות האלה צריכים היו לקבל, לאכסן ולהאכיל את המתייצבים לפניהם או את אלה שנשלחו על-ידי הרשות המלכותית או השופטת". בתי חולים כלליים אלה לא היו מוסד רפואי, אלא מוסד עוצר, שופט, פוסק וגם מוציא לפועל. במלים אחרות, בית החולים הכללי לא העניק טיפול רפואי אלא היה מתקן להפרדת המצורעים מהחברה הנורמלית.

במאות ה-16 וה-17, על-פי צווים מלכותיים, החלה אירופה להתמלא בבתי כליאה/בתי תיקון אלה, שאליהם נשלחו לא רק בלתי שפויים אלא גם עבריינים, מקבצי נדבות ובטלנים.

"בתי-חולים, בתי-סוהר, בתי-כלא [...] העובדה שאפשר היה לשלוח אליהם, שפוטים על-פי חוקי המדינה, צעירים שהפריעו את מנוחת משפחותיהם או בזבזו את רכושן, נשים שאין להן מקצוע ובלתי שפויים" (תולדות השיגעון, ע' 42).

המוסד המדיני בצרפת הקים ב-1656 בצו מלכותי את בית החולים הכללי הראשון שמטרתו הייתה להרחיק מקבצי נדבות ובטלנים מרחובות העיר. בתי התיקון החליפו אמנם את פעולת גירוש הקבצנים מהעיר על חשבון המדינה אך זה היה במחיר אובדן החופש של אותם בטלנים. דומה היה שאפשר לשלוח כל אחד לבתי התיקון גם בלי סיבה מוצדקת במיוחד.

הקבצנים שהורחקו מהעיר ושחזרתם נאסרה מצאו עצמם עתה בתוך בתי התיקון שם נמצא להם פתרון חדש: כפו עליהם לעבוד משום שעל-פי הנוצרות בטלנות נחשבה, ועדיין נחשבת, לחטא הקדמון. מקורו של החטא הקדמון בגירוש מגן העדן כאשר נגזר על האדם לעבוד את האדמה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב [...] וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם".

בתי חולים הכלליים שנועדו במקור לעקירת הקבצנות מהרחובות החלו לשמש כמתקני עבודה וכתרופה לבטלה. בתי כליאה/תיקון שימשו לדיכוי הכלואים וכל מי שהושם בהם חויב לעבוד. באותה תקופה רווחה האמונה כי הדרך הטובה ביותר לריפוי עצלנות הייתה העבודה.

מכיוון שהכלואים לא ידעו קרוא וכתוב ולא היו בקיאים בסיפור החטא בקדמון, הם לא היו מודעים למוסר הנוצרי. כך החלו בתי הכליאה לשמש כמוסד חינוכי, כדי "לתקן" את הכלואים בהם. פוקו מציין כי "אין בית-החולים נראה רק בחינת מקלט [...] הוא יופיע לא רק כמחנה עבודת-כפייה אלא גם כמוסד מוסרי האחראי לענישה" (תולדות השיגעון בעידן התבונה, ע' 52). כלומר על מוסדות בתי-התיקון מוטלת גם האחריות לעצב מחדש את האדם. מעתה האסיר המוכן לעבוד ישוחרר לא בגלל תרומתו לחברה אלא משום שבעבודתו הוא מצטרף לברית אתית משותפת של ההוויה האנושית.

"המבחן בבית הספר", אלברט אנקר

"המבחן בבית הספר", אלברט אנקר (1862). תצלום: וויקיארט

בספרו "לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר" מתאר פוקו את ההתפתחות ההיסטורית שלפיה האדם מכונן על ידי הבנייה חברתית. פוקו מסתמך על אירועים היסטוריים שהובילו את האדם להיות צייתן. מרכז הדיון של פוקו מתמקד במנגנוני שליטה ופיקוח שמוסדות המדינה דוגמת המוסד הצבאי, הכלא, המפעל, בית הספר וכדומה, משיתים על האדם והופכים אותו לצייתן. פוקו מצביע על כך שכבר בתקופה הקלאסית התייחסו לגוף כאובייקט שניתן לעצבו. עיצוב האדם נעשה על ידי השלטונות תוך כפייה לצייתנות. הגוף נתפס כמכונה שניתן להטיל עליה משמעת (discipline), במטרה להפיק ממנה מקסימום תועלת עבור השלטון.

אחד מהמוסדות לשליטה ופיקוח הוא המוסד החינוכי שהרי בתי הספר מחנכים לצייתנות. רוב בתי הספר דומים לבתי סוהר. פוקו מצביע על הצורה הארכיטקטונית של מבנה הכלא: מגדל פיקוח מרכזי המאפשר תצפית-על, תאים, מגרש מרכזי, "ספירת ראשים", זמנים, גדר המקיפה את המוסד. בתיאור של פוקו מבנה הכלא דומה למבנה של בתי הספר: בית המנהלה המפקח על הנעשה בבית הספר, כיתות, מגרש הספורט, בדיקת נוכחות, זמני שיעורים והפסקות. כמו כן קיימת גדר המקיפה את בית הספר, יש תקנון בית הספר, תלבושת אחידה, נדרשת הגעה בזמן לשיעור, יש לבקש רשות דיבור בהרמת יד וכדומה. אמנם כיום הצייתנות אינה נובעת מענישה אלימה כלפי התלמידים אלא מענישה מסוג אחר למשל זימון הורים, הרחקה מפעילות מסוימת או הרחקה משטח בית הספר וכדומה. ובכל זאת, תלמידים שאינם מצייתים לכללים של בית הספר – נענשים. לפי פוקו, משמעת ומרות היא טכניקה להגברת השליטה, והענישה היא פרקטיקה שבה האדם הופך לצייתן.

כלומר: הפרקטיקה מכוננת משמעות. הפעולות והמעשים הם אלה המשפיעים על המודעות והתודעה של התלמידים.

מכאן שאם אנו מעוניינים ליצור תלמידים סקרנים וביקורתיים אין מנוס מלשנות את הפרקטיקה הבית ספרית.

הציבור הפקיד את תחום הקניית ההשכלה בידי המדינה מתוך מחשבה שילדים משכילים הם אינטרס ציבורי. מערכת החינוך מכריזה כי היא רוצה ללמד את הילדים להיות אזרחים ביקורתיים אך בפועל שיטותיה מייצרות בני אדם צייתניים.

בתי הספר הם זרועות השלטון המעצבות את הילדים בהתאם לאידאולוגיה של המשטר. המבנה הפיזי של בתי הספר; נוכחות החובה של התלמידים בבתי הספר; תכניות הלימודים המפוקחות והשימוש ענישה למי שאינו מציית לכללים – כל אלה הם פרקטיקות השאולות באופן לא-מודע מבתי הסוהר. המשמעת והענישה הופכות את התלמידים לא לבני אדם ביקורתיים אלא לבני אדם צייתניים.

כדי להשיל את עננת בתי הכלא מעל בתי הספר יש לבנות את בתי ספר מחדש באופן שלא ידמו לבתי סוהר. כיוון שלימודים הם זכות ולא חובה על הלימודים להיות בגדר רשות לכל ילד/ה. בתי הספר צריכים לספק השכלה ולא לשמש כמוסד המחנך על ידי פיקוח, משמעת וענישה. החינוך צריך להתבצע במסגרת המשפחה וחובתם של ההורים לעצב את אופי ילדיהם. חובתם של המורים הוא להקנות השכלה, חשיבה ביקורתית, כושר ביטוי בכתב ובעל-פה, למידה עצמית וכדומה.

אם האינטרס הציבורי הוא ליצור ילדים משכילים בעלי חשיבה ביקורתית הרי שיש להגביר את לימודי הפילוסופיה בבתי הספר. הפילוסופיה היא חדר כושר לחשיבה. לימודי פילוסופיה בבתי הספר יספקו כלים לחשיבה ביקורתית, יפתחו כישורי ביטוי ועוד. לימודי מוסר, אפיסטמולוגיה ולוגיקה, כל אלה יכולים להקנות לא רק השכלה רחבה אלא גם כלים פרקטיים לשיח אינטלקטואלי של תבונה ונאורות.

מקורות:
אפלטון: (1999) פוליטאה. בתוך כתבי אפלטון. תרגם: יוסף ליבס. ירושלים: שוקן.
מישל פוקו: (1972) תולדות השיגעון בעידן התבונה. תרגום: אהרן אמיר, הוצאת כתר: ירושלים.

Foucault, Michel: Discipline and punish: The birth of the prison. New York: Vintage Books (1995).

מארק שולמן, יליד 1981, עלה לארץ בגיל 9 מברה"מ לשעבר. בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בן גוריון. עוסק בתחום האפיסטמולוגיה בכלל ובכתבי ניטשה בפרט. כותב סיפורים למגירה ומתפרנס מלימוד וחינוך.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מארק שולמן.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על עושים בית ספר

01
גבי

רוב בתי הספר אכן אינם מעודדים חשיבה ביקורתית, אך אין לזה שום קשר לפרקטיקות של סדר ומניעת אלימות פיזית ומילולית באמצעות ענישה. להיפך: קיום דיון פורה ייתכן רק בהינתן פרקטיקות כאלה. לגבי מבנה בתי הספר ומקורו בבתי כלא, גם אם הדבר נכון היסטורית, נראה שאין לכך שום רלוונטיות כיום. אם ישנן אלטרנטיבות אשמח לשמוע

    02
    הילה

    בתי ספר אוכפים באמצעות ענישה הרבה מאוד כללים שלא נוגעים לאלימות בכלל. לדוגמה - נוכחות בשיעורים, הימנעות מתקשורת בין תלמידים בזמן שיעור (גם אם זה באופן שלא מפריע לאחרים), הכנת שיעורי בית, למידת מקצועות מסוימות והיבחנות ועוד ועוד.
    גם הטיפול באלימות יכול להיעשות ללא ענישה או עם ענישה מועטה ביותר, כמובן בתנאי שמתחילים מוקדם מספיק ושיש יחס מבוגרים-ילדים הולם.
    יש היום אלטרנטיבות ובתי ספר שמחנכים קצת אחרת מן המקובל ויש גם את האפשרות לוותר על בית ספר לחלוטין.

03
שולמן מארק

תגובה לתגובות;
מעיין את מתייחסת לשלוש סוגיות:
א. כיצד ניתן לשנות דבר-מה, כאשר האינטרס של הממשלה להמשיך ליצור אזרחים צייתניים?
במדינה דמוקרטית אם האינטרס של הממשל אינו תואם לאינטרס הציבורי, ממשל מסוג זה או שאינו לגיטימי או שאינו דמוקרטי.
ב. כיצד יראה העולם, במידה והביקורתיות תהיה פתוחה? או במילים אחרות איזה מחיר נשלם כחברה?
אינני יודע איזה מחיר נשלם. אבל השאלה היותר חשובה היא איזה מחיר אנחנו משלמים כבר עכשיו.
ג. לגבי מחבר הספר "עולם חדש מופלא", אין זה סוד שהמדינה האפלטונית היתה השראה עבור האקסלי.

גבי. המאמר אינו דן באלימות פיזית ומילולית בבתי הספר. אבל אם כבר הזכרת זאת. אין פלא שבתי הספר המתנהלים בדומה לפרקטיקה של בית סוהר, תהיה אלימות גם בין כותלי בית הספר. הנימה הספקנית שלך דווקא מחזקת את טענת המאמר.
לשאלתך על אלטרנטיבות, אני מצטרף לתגובה של הילה. קיימות אלטרנטיבות רבות שקצרה היריעה מלתאר אותן.

04
סיגל

מרתק. תודה על המאמר מארק. אני אדריכלית ובלימודיי קראתי את פוקו ואת הקשר שעשה בין גילוי הארצות, דרך הקולוניאליזם ועד תכנון מבני בתי סוהר. אני חייבת להודות שהייתי שותפה בתכנון בית ספר והגישה התכנונית היא כמעט זהה לדגם הפאנאופטיקון אבל מסיבות אחרות. היום ביטחון התלמידים הוא שמכתיב את הסגירות המבנית. מה שכן השליטה של המחשבה הביטחונית ששולטת בנו אזרחי ישראל היא מוסד פאנאופטיקוני בפני עצמו ומקרין על כל החיים שלנו וגם על החינוך. את ילדי הבכור שעומד לעלות לכיתה א' אני משתוקקת לשלוח למוסד אלטרנטיבי ואם היו לי אמצעים גם הייתי מחנכת בבית אבל המפגש החברתי עולה על ערך בעיניי. פשוט שבתי הספר היום מחנכים להישגיות אקדמית שאין בה טעם אלא לחדד תחרותיות שמפרקת את הכח הכי חזק שלנו כחברה אנושית והוא הלכידות החברתית. אני לא רואה טעם במבחנים בכיתה א' או בשלוש שעות עשיית שיעורי בית. לא סקרנות ולא קבלת העצמי עומדים בבסיס הערכים של בתי הספר הציבוריים בישראל. אני עוד מתלבטת כי המהלך מצריך ממני משאבים כלכליים, כי יום הלימודים ארוך יותר וכי זה יפריד אותו מחבריו לגן. אבל יש לי הרגשה שהסיכוי שהוא ינבול במערכת הקונבנציונאלית מכביד עליי ואני אבחר במסגרת האלטרנטיבית. כל החשיבה על חינוך ועיצוב אנשים ואם בכלל צריך לעצב אנשים ולא לתת להם לגדול כשהם מקבלים את עצמם ומגשימים את הפוטנציאל היצירתי שלהם בלי שיפוט, בעלת המשקל הכבד ביותר שלנו כחברה אנושית.

05
אירית

ריאליזם
אולי די יהיה להסתפק בכך שרמת הלמידה בבתי הספר תהיה משביעת רצון. נכון להיום רב מכריע של מוסדות החינוך מצליחים בקושי רב ללמד קריאה וכתיבה בסיסיים וחשבון בסיסי. יש מעט מאד השכלה, מעט מאד ספרות ושירה, מעט מאד מקורות, גם לימודי התנ״ך בכי רע, אין בכלל לימודים כלכליים, אין בכלל פילוסופיה, אין בכלל לימודי תרבות במובן המצומצם של המילה. בתי הספר בפשיטת רגל לא בגלל השיטה אלא בגלל הדרישות הנמוכות מאד של המערכת, מספר שעות הלימוד הנמוך להחריד, העדר הקצאת משאבים ללימודים מרחיבי אופקים וגם, לצערי, הרמה הנמוכה בדרך כלל, של המורים.

06
עומר

רשום כעובדה -"כיוון שלימודים הם זכות ולא חובה על הלימודים להיות בגדר רשות לכל ילד/ה".
האומנם? זכות ולא חובה עבור מי? הילד? האם אנחנו נותנים בידי הילדים (או צריכים לתת) את זכות הבחירה האם ללמוד או להסתובב בחוץ? והרי מי ישמור עליהם שם, כאשר שני ההורים עובדים לרוב, במדינת ישראל.
כן צריכה להיות יכולת בחירה - להורים - לגבי אופי החינוך. וגם זה אוטופי.