עיטוש מציל חיים

אלרגיות מאמללות מיליוני אנשים, מקדחת השחת ועד רגישות לבוטנים, אבל המדענים אינם מבינים מדוע הן קיימות. אימונולוג בכיר מאוניברסיטת ייל מציע תשובה שנויה במחלוקת
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

במקרה שלי הבעיה היא צרעות. אחר צהריים קיצי אחד, כשהייתי בן 12, רצתי בשדה שגדל פרא ליד ביתו של חבר ובעטתי בקן צרעות בגודל של כדורגל. טייסת זועמת של חרקים הסתערה על הרגל שלי; העוקצים שלהן ננעצו בי כמו מחטים לוהטות. גירשתי את הצרעות ורצתי למצוא עזרה, אבל תוך דקות הבנתי שמשהו מוזר קורה. קונסטלציה של כוכבים ורודים הופיעה סביב העקיצות. המקום התנפח וסימנים נוספים החלו לצוץ במעלה רגליי. הייתה לי תגובה אלרגית. אמו של החבר שלי נתנה לי אנטי-היסטמין והעמיסה אותי על הוואן שלה. יצאנו לבית החולים המחוזי, וככל שהתקרבנו גברה האימה בלבי. הייתי מודע במעורפל לדברים הנוראים שעלולים לקרות כשאלרגיות משתוללות. דמיינתי איך הסִרְפֶּדֶת – הפריחה האלרגית – מגיעה לי לגרון וחוסמת אותו.

ובכן, שרדתי: הפריחה נרגעה בבית החולים והותירה אחריה פחד מתמשך מצרעות. אבל בדיקת אלרגיה אישרה שאני רגיש לחרקים האלה. לא לדְבוֹרים או דַבּוּרים או דבוראים מסוג אחר. רק לאותו סוג מסוים של צרעה שעקצה אותי. הרופאה בחדר המיון אמרה שלא בטוח שיהיה לי כזה מזל בפעם הבאה שאתקל בקן. היא נתנה לי מזרק אפיפן ואמרה לי לתקוע את המחט בירך אם איעקץ שוב. האפינפרין יעלה את לחץ הדם שלי ויפתח את דרכי הנשימה – וכך אולי יציל את חיי. בינתיים יש לי מזל: 35 שנה חלפו מאז אותו אחר צהריים, ועד עצם היום הזה לא נתקלתי ולו בקן צרעות אחד. את המזרק איבדתי לפני שנים.

לכל אדם שסובל מאלרגיה יש סיפור משלו על היום שבו גילה שמערכת החיסון שלו משתוללת כשאיזו מולקולה שרירותית חודרת לגופו. ישנם מיליוני סיפורים כאלה. לפי ההערכות, בארצות הברית לבדה יש 18 מיליון איש הסובלים מקדחת השחת, ומיליוני ילדים אמריקאים סובלים מאלרגיות למזון. שכיחותן של האלרגיות במדינות רבות אחרות הולכת ועולה. רשימת האלרגנים כוללת, בין היתר, לטקס, זהב, אבקות צמחים (אמברוסיה, ירבוז ו- cockleweed גרועים במיוחד), פניצילין, ארס חרקים, בוטנים, פפאיה, עקיצות מדוזה, בושם, ביצים, הצואה של קרדית אבק הבית, פקאנים, סלמון, בשר בקר וניקל.

לכל אדם שסובל מאלרגיה יש סיפור משלו על היום שבו גילה שמערכת החיסון שלו משתוללת כשאיזו מולקולה שרירותית חודרת לגופו

ברגע שהחומרים האלה מעוררים אלרגיה, התסמינים יכולים לנוע מהמציק לקטלני. פריחה מופיעה על העור, שפתיים מתנפחות. קדחת השחת מביאה עמה נזלת וצריבה בעיניים; אלרגיות למזון עלולות לגרום להקאות ולשלשולים. אצל מיעוט חסר מזל עלולות האלרגיות לעורר תגובה (קטלנית לעתים) בכל הגוף הידועה בשם "הלם אנפילקטי". הנטל המצטבר של התסמינים האלה הוא אדיר, אבל אפשרויות הטיפול מוגבלות. מזרקי אפיפן מצילים חיים, אבל הטיפולים ארוכי הטווח הקיימים מספקים תוצאות מעורבות בלבד לסובלים מאלרגיה לעובש או ממתקפת האבקנים השנתית. אנטי-היסטמינים יכולים להפחית את התסמינים, אבל הם גורמים לישנוניות, וזה נכון גם לתרופות מסוגים אחרים.

ייתכן שהיו לנו תרופות יעילות יותר אילו מדענים היו מבינים מה גורם לאלרגיות, אבל לתגובות האלרגיות שלנו אחראית רשת מבלבלת של גורמים. תאים מגורים, כימיקלים משתחררים, אותות נשלחים. עד כה הצליחו המדענים למפות את התהליך באופן חלקי בלבד. וישנו מסתורין גדול אף יותר בבסיס הרשת הביוכימית: למה יש לנו אלרגיות מלכתחילה? "זאת בדיוק הבעיה שאני אוהב", אמר לי לאחרונה רוסלן מדז'יטוב. "היא גדולה מאוד, יסודית מאוד, ומסתורית לחלוטין".

רוסלן מדז'יטוב. אתר אוניברסיטת ייל

רוסלן מדז'יטוב. אתר אוניברסיטת ייל

מדז'יטוב ואני שוטטנו במעבדה שלו, ששוכנת בקומה העליונה של מרכז אנליאן למחקר רפואי בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל. צוות הפוסט-דוקטורנטים והדוקטורנטים שלו עמד דחוק בין מכלי חמצן בגודל אדם ואינקובטורים מלאים בתאים חיסוניים. "זה בלגן, אבל בלגן פרודוקטיבי", הוא אמר במשיכת כתפיים. למדז'יטוב יש פנים של מתאגרף – מסיביות, עגולות, עם אף רחב ושטוח – אבל הוא מדבר בעידון וברוך. הבלגן של מדז'יטוב אכן פרודוקטיבי להפליא. במהלך 20 השנה האחרונות הוא גילה תגליות מהותיות לגבי מערכת החיסון, וזכה עקב כך בשורה של פרסים חשובים. בשנה שעברה הוא היה הזוכה הראשון בפרס אלזה קרונר פרזניוס, 4 מיליון אירו. ואף על פי שמדז'יטוב לא זכה בנובל, רבים מעמיתיו חושבים שהוא ראוי גם לפרס הזה: ב-2011 כתבו 26 אימונולוגים בכירים לכתב העת Nature במחאה על כך שוועדת הפרס לא שקלה את מחקרו של מדז'יטוב.

כעת מדז'יטוב מפנה את תשומת לבו לשאלה שיכולה לחולל שינוי מהותי נוסף בתחום האימונולוגיה: למה יש לנו אלרגיות? לאף אחד אין תשובה מוצקה, אבל התיאוריה המובילה אומרת שאלרגיות הן שגיאה של המערכת שמגנה עלינו מפני תולעים טפיליות. בעולם המתועש, שבו זיהומים כאלה נדירים, המערכת הזו מגיבה בצורה מוגזמת למטרות בלתי מזיקות, ומאמללת אותנו על הדרך. מדז'יטוב חושב שהתיאוריה הזאת אינה נכונה. אלרגיות אינן רק שגיאה ביולוגית, אלא מהוות בעצמן מערכת הגנה חיונית מפני כימיקלים רעילים – הגנה ששירתה את אבותינו נאמנה במשך מיליוני שנים וממשיכה לשרת אותנו גם היום. זאת תיאוריה שנויה במחלוקת, ומדז'יטוב עצמו מודה בכך. אך הוא גם בטוח שההיסטוריה תוכיח את צדקתו. "אני חושב שהתחום עוד יעבור את השלב הזה שיש בו התנגדות רבה לרעיון", הוא אמר לי. "עד שכולם יאמרו, 'אה, נו בטח. ברור שזה עובד ככה'".

מזונו של האחד הוא רעל לאחר

רופאי העולם העתיק ידעו על קיומן של אלרגיות. לפני 3,000 שנה כתבו רופאים סינים על "קדחת צמחים" שגרמה לאפים מנוזלים בסתיו. ישנן ראיות לכך שהמלך הפרעוני מנס מת מעקיצת צרעה ב-2641 לפנה"ס. יותר מ-2,500 שנה לאחר מכן כתב הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס, "מזונו של האחד הוא רעל לאחר". אבל רק לפני מעט יותר מ-100 שנה הבינו מדענים שמגוון התסמינים האלה הם ראשיה השונים של אותה הידרה. עד אז כבר גילו חוקרים שמחלות רבות נגרמות על-ידי חיידקים ופתוגנים אחרים, ושאנו נלחמים בפולשים האלה בעזרת מערכת החיסון – צבא תאים שיכול לשחרר כימיקלים קטלניים ונוגדנים ממוקדים. במהרה הם הבינו שמערכת החיסון עלולה גם לגרום נזק. בתחילת המאה ה-20 בדקו המדענים הצרפתים שארל רישה ופול פורטייה כיצד רעלנים משפיעים על הגוף. הם הזריקו לכלבים מנות קטנות של רעל משושנות ים, ואז חיכו כשבוע לפני שהזריקו מנה קטנה עוד יותר. תוך דקות נכנסו הכלבים לשוק ומתו. נדמה שבמקום להגן על החיות מנזק, מערכת החיסון רק עשתה אותן פגיעות יותר.

חוקרים אחרים ראו שתרופות מסוימות גורמות לפריחה ולתסמינים אחרים. והרגישות הזאת רק גברה עם החשיפה – ההיפך מההגנה שהנוגדנים מעניקים כנגד מחלות זיהומיות. הרופא האוסטרי קלמנס פון פירקה תהה איך ייתכן שחומרים שנכנסים לגוף מסוגלים לשנות את אופן התגובה שלו. כדי לתאר את התגובה הזו הוא טבע את המונח "אלרגיה", מהמילים היווניות allos ("אחר") ו-ergon ("עבודה").

בעשרות השנים שלאחר מכן גילו מדענים שהשלבים המולקולריים של התגובות האלה דומים להפליא. התהליך מתחיל כשאלרגן מסוים נוחת על פני הגוף – על העור, העין, בחללי האף, בפה, בדרכי הנשימה או במערכת העיכול. האזורים האלה מלאים בתאים חיסוניים שמשמשים כמשמר הגבול של הגוף. כשאחד השומרים נתקל באלרגן, הוא משמיד אותו תחילה, ואז מעטר את פני השטח שלו עצמו בחלקיקים מהחומר. לאחר מכן, התא מאתר רקמת לימפה. שם הוא מעביר את החלקיקים לתאים החיסוניים האחרים, שמייצרים נוגדן ייחודי דמוי מזלג, הידוע בשם "אימונוגלובולין E", או IgE.

קשה יותר להבין איך הברירה הטבעית יצרה אלרגיות. סביר להניח שתגובות חיסוניות מופרזות לדברים בלתי מזיקים לא תרמו להישרדות אבותינו. נוסף לכך, האלרגיות בררניות להפתיע. רק לאנשים מסוימים יש אלרגיות, ורק חומרים מסוימים הם אלרגנים

הנוגדנים האלה מגיבים אם הם נתקלים שוב באותו אלרגן. התגובה מתחילה כשנוגדן מפעיל רכיב במערכת החיסון הידוע בשם "תא פיטום", שבתורו יורה מטח של כימיקלים. חלק מהכימיקלים האלה נצמדים לעצבים ומעוררים גירוד ושיעול. לפעמים נוצרת ליחה. השרירים של דרכי הנשימה עלולים להתכווץ ולהקשות על הנשימה. התמונה הזו, שצוירה במעבדות במהלך המאה האחרונה, עונה על ה"איך". אבל ל"למה" עדיין אין לנו תשובה, וזה מפתיע, כי לשאלה הזאת הייתה תשובה ברורה למדי בכל הנוגע לרוב חלקי מערכת החיסון. אבותינו התמודדו עם מתקפה בלתי פוסקת של פתוגנים. הברירה הטבעית בררה מוטציות שעזרו להם להדוף את המתקפות האלה, והמוטציות האלה הצטברו ובנו את המגננות המתוחכמות שיש לנו כיום.

קשה יותר להבין איך הברירה הטבעית יצרה אלרגיות. סביר להניח שתגובות חיסוניות מופרזות לדברים בלתי מזיקים לא תרמו להישרדות אבותינו. נוסף לכך, האלרגיות בררניות להפתיע. רק לאנשים מסוימים יש אלרגיות, ורק חומרים מסוימים הם אלרגנים. לפעמים אנשים מפתחים אלרגיות בשלב מאוחר יחסית בחיים; לפעמים אלרגיות ילדות נעלמות. ובמשך עשרות שנים, אף אחד לא הצליח להבין מה תכליתו של ה-IgE. לא היה נראה שהוא מסוגל לעצור נגיפים או חיידקים. כאילו שפיתחנו נוגדן מסוים שכל תפקידו לאמלל אותנו.

רמז ראשוני התגלה ב-1964. פרזיטולוגית בשם ברידג'ט אוגילבי בדקה כיצד מערכת החיסון הודפת תולעים טפיליות, כשלפתע שמה לב שעכברושים עם תולעים מייצרים כמות גדולה של אותו נוגדן שיכונה בהמשך IgE. מחקרים עוקבים הראו שהנוגדנים האלה מאותתים למערכת החיסון לשחרר מתקפה חריפה כנגד התולעים.

תולעים טפיליות הן איום רציני – לא רק לעכברושים, אלא גם לבני אדם. תולעי קרס מסוגלות לנקז דם מהמעיים. הטפילים בשם liver flukes עלולים להזיק לרקמת הכבד ולגרום לסרטן. שַׁרְשׁוּרִים ("תולעי סרט") עלולים לייצר ציסטות במוח. ליותר מ-20 אחוז מכל האנשים בעולם יש זיהום מהסוג הזה, רובם במדינות עניות. לפני שקמו מערכות בריאות הציבור ובטיחות המזון הציבוריות, נלחמו אבותינו לאורך כל חייהם בתולעים האלה, כמו גם בקרציות ובטפילים אחרים.

במהלך שנות ה-80 טענו בתוקף כמה מדענים שיש קשר בין הטפילים האלה לאלרגיות. יכול להיות שאבותינו פיתחו את היכולת לזהות את החלבונים שעל פני השטח של התולעים ולהגיב בעזרת נוגדני IgE. בעזרת הנוגדנים האלה, התאים החיסוניים שבעור ובמערכת העיכול דוחים במהירות כל טפיל המנסה לחדור לגוף. "יש לגוף שעה בערך להגיב בצורה דרמטית ביותר כדי להפחית את הסיכוי שהטפילים ישרדו", אומר דייוויד דאן, פרזיטולוג מאוניברסיטת קיימברידג'.
לפי תיאוריית התולעים, החלבונים של התולעים הטפיליות דומים בצורתן למולקולות אחרות שבהן אנו נתקלים מדי יום. כשאנו פוגשים במולקולות האלה אנחנו מתגוננים לשווא. "אלרגיה היא בסך הכול תופעת לוואי מצערת של ההתגוננות מפני התולעים הטפיליות", אומר דאן.

לבנות על תיאוריית התולעים

כשמדז'יטוב היה אימונולוג בתחילת דרכו, לימדו אותו את תיאוריית התולעים של האלרגיות. אבל לפני עשר שנים החלו להתעורר בו ספקות. "ראיתי שזה לא הגיוני", הוא אמר. אז מדז'יטוב התחיל לחשוב על תיאוריה משלו. חשיבה היא חלק גדול מעבודתו המדעית של מדז'יטוב. זה חלק מהמורשת שהנחילה לו הכשרתו בברית המועצות בשנות ה-80 וה-90, כשלאוניברסיטאות היה רק מעט ציוד ועניין מועט אף יותר בייצור מדענים טובים. את התואר הראשון שלו הוא עשה באוניברסיטת טשקנט באוזבקיסטן. מדי סתיו שלחו המרצים את הסטודנטים לשדות הכותנה כדי לעזור בקציר. הם עבדו כל יום, כל היום. "זה היה נורא", אמר מדז'יטוב. "אם לא עשית את זה, זרקו אותך מהאוניברסיטה". הוא זוכר איך היה מגניב ספרי ביוכימיה לשדות – ואיך ראש החוג נזף בו על כך.

לימודי הדוקטורט לא היו טובים הרבה יותר. מדז'יטוב הגיע לאוניברסיטת מוסקבה בדיוק כשהמשטר הסובייטי התמוטט. האוניברסיטה הייתה מרוששת, ולמדז'יטוב לא היה די ציוד לערוך ניסויים. "בגדול, השקעתי את כל הזמן שלי בקריאה ובחשיבה", אמר לי מדז'יטוב. הוא חשב בעיקר על האופן שבו הגוף שלנו תופס את העולם החיצוני. אנחנו יכולים לזהות דפוסים של פוטונים בעזרת העיניים, ודפוסים של ויברציות באוויר בעזרת האוזניים. מבחינת מדז'יטוב, מערכת החיסון היא בעצם מערכת נוספת לזיהוי דפוסים – כזו שמזהה חתימות מולקולריות, במקום אור או צליל.

כשמדז'יטוב חיפש מאמרים בנושא, הוא נתקל בהפניות למאמר משנת 1989 שכתב צ'רלס ג'יינוויי, אימונולוג מייל, תחת הכותרת "מתקרבים לאסימפטוטה? התפתחות ומהפכה באימונולוגיה". מדז'יטוב הסתקרן והשקיע כספי מלגה של כמה חודשים כדי לרכוש עותק של המאמר. זה היה שווה את זה, כי המאמר חשף אותו לתיאוריות של ג'יינוויי, והתיאוריות האלה שינו את חייו.

בזמנו טען ג'יינוויי שלנוגדנים יש חיסרון גדול: למערכת החיסון נדרשים ימים כדי לפתח נוגדן יעיל נגד פולש חדש. הוא שיער שלמערכת החיסון יש קו הגנה נוסף שעשוי לספק הגנה מהירה יותר. יכול להיות שמערכת החיסון משתמשת במערכת זיהוי דפוסים כדי לזהות חיידקים ונגיפים במהירות ולאפשר לה לשגר תגובה מיידית. למדז'יטוב הייתה השערה דומה, והוא מיהר לשלוח אימייל לג'יינוויי. ג'יינוויי ענה, והם התחילו בתכתובת שבסופו של דבר הביאה את מדז'יטוב לניו הייבן שבקונטיקט ב-1994, כפוסט-דוקטורנט במעבדתו של ג'יינוויי (שמת ב-2003).

"התברר שהוא מדבר מעט מאוד אנגלית, ושאין לו כמעט ניסיון במעבדה 'רטובה'", אומר דרק סנטנג'לו, שעבד בזמנו אצל ג'יינוויי. סנטנג'לו, כיום בבית הספר לרפואה ע"ש רוברט ווד ג'ונסון בניו ג'רזי, זוכר שערב אחד נתקל במדז'יטוב במעבדה. ביד אחת הוא החזיק פיפטה מכנית. בידו השנייה החזיק מבחנה של חיידקים. הוא היה צריך להשתמש בפיפטה כדי לקחת כמה טיפות חיידקים מהמבחנה ולהניח אותן על צלחת לפניו. "ראשו נע הלוך ושוב באטיות – מהפיפטה, לצלחת, לחיידקים, "אומר סנטנג'לו. "הוא ידע בתיאוריה שבפיפטה משתמשים כדי לשים חיידקים בצלחת. אבל לא היה לו שום מושג איך לעשות את זה". מדז'יטוב עדיין נדהם שג'יינוויי הסכים לעבוד איתו. "אני חושב שהסיבה היחידה שהוא לקח אותי למעבדה שלו היא שאף אחד אחר לא רצה לגעת ברעיון הזה", הוא נזכר.

החיישנים הידועים כיום בשם toll-like receptors שגילה מדז׳יטוב אשר חשפו ממד חדש של מערכות ההגנה החיסוניות שלנו.

החיישנים הידועים כיום בשם toll-like receptors שגילה מדז׳יטוב אשר חשפו ממד חדש של מערכות ההגנה החיסוניות שלנו.

בעזרת סנטנג'לו וחברי מעבדה אחרים למד מדז'יטוב במהירות איך לעבוד. תוך זמן קצר גילה יחד עם ג'יינוויי חיישן מסוג חדש על פני השטח של תא חיסוני מסוים. כשהחיישנים האלה נתקלים בפולש, הם נאחזים בו ומפעילים אזעקה כימית שמזעיקה את התאים החיסוניים האחרים כדי שיסרקו את האזור וימצאו פתוגנים להרוג. זאת דרך מהירה ויעילה לזהות ולחסל פולשים חיידקיים. החיישנים האלה ,הידועים כיום בשם toll-like receptors, חשפו ממד חדש של מערכות ההגנה החיסוניות שלנו ונחשבים כעת לעמוד תווך של האימונולוגיה. והם עזרו גם לפתור מסתורין רפואי.

לפעמים זיהומים מייצרים דלקת הרת אסון בכל הגוף, הידועה כ"אלח דם" (ספסיס). לפי ההערכות, אלח דם מתרחש אצל כמיליון איש בשנה בארצות הברית לבדה, וכחצי מהם ימותו. במשך שנים חשבו מדענים שייתכן כי רעלן חיידקי הוא האחראי לכך – אבל אלח דם הוא למעשה רק תגובה מוגזמת של ההתגוננות החיסונית הרגילה מול חיידקים ופולשים אחרים. במקום לפעול באופן מקומי, מערכת החיסון מגיבה בטעות בכל הגוף. "מה שקורה בהלם ספטי הוא שהמנגנונים האלה מופעלים בצורה אגרסיבית הרבה יותר מהנדרש", אמר מדז'יטוב. "וזה מה שהורג".

"אם חושבים על כל התסמינים המרכזיים של התגובות האלרגיות – אף מנוזל, עיניים דומעות, עיטושים, שיעולים, גירודים, הקאות ושלשול – לכל אלה יש דבר אחד במשותף", אמר מדז'יטוב. "כולם עוסקים בסילוק"

מדז'יטוב לא הגיע למדע כדי לרפא אנשים; מעניינות אותו הרבה יותר שאלות יסודיות לגבי מערכת החיסון. אבל הוא טוען שלא נצליח לפתח תרופות אם תשובותיהם של החוקרים לשאלות יסוד שגויות. רק עכשיו, כשמדענים מבינים בבירור את התהליכים הביולוגיים שמובילים לאלח דם, הם יכולים לפתח תרופות שמתמקדות בסיבה האמיתית לבעיה – התגובה המופרזת של ה-toll-like receptors (עדיין נערכים ניסויים הבודקים זאת, אבל עד כה התקבלו תוצאות מבטיחות). "לפני 30 שנה אמרנו, הדבר שגורם להלם ספטי הוא רע במהותו'. ועכשיו אנחנו יודעים שזה לא נכון", אומר מדז'יטוב.

סילוק רעלים

מדז'יטוב המשיך לחשוב גם אחרי שהוא וג'יינוויי גילו את ה-toll-like receptors. אם למערכת החיסון יש חיישנים מיוחדים לאיתור חיידקים ופולשים אחרים, אולי יש לה חיישנים נוספים, שעדיין לא התגלו, לאיתור אויבים נוספים. בעקבות הרעיון הזה הוא התחיל לחשוב על תולעים טפיליות, IgE ואלרגיות. והדברים לא הסתדרו לו בראש.

נכון שמערכת החיסון מייצרת IgE כשהיא מזהה תולעים טפיליות. אבל יש מחקרים המראים כי IgE אינו באמת חיוני לבלימת הפולשים האלה. מדענים הנדסו עכברים שלא מסוגלים לייצר IgE, למשל, וגילו שהחיות עדיין מסוגלות להתגונן בפני תולעים טפיליות. ומדז'יטוב הטיל ספק בתיאוריה שאומרת כי אלרגנים מחקים חלבונים טפיליים. לאלרגנים רבים, כמו ניקל או פניצילין, אין שום מקבילה אפשרית בביולוגיה המולקולרית של הטפילים. ככל שמדז'יטוב המשיך לחשוב על אלרגנים, כך המבנה שלהם נראה לו חשוב פחות. יכול להיות שהדבר שמקשר בין האלרגנים אינו הצורה שלהם, אלא מה שהם עושים.

אנחנו יודעים שלעתים קרובות אלרגנים גורמים נזק פיזי. הם קורעים תאים, מגרים ממברנות, מרטשים חלבונים. יכול להיות, חשב מדז'יטוב, שהאלרגנים גורמים נזק רב כל כך עד שאנחנו זקוקים למנגנון שיגן עלינו מפניהם. "אם חושבים על כל התסמינים המרכזיים של התגובות האלרגיות – אף מנוזל, עיניים דומעות, עיטושים, שיעולים, גירודים, הקאות ושלשול – לכל אלה יש דבר אחד במשותף", אמר מדז'יטוב. "כולם עוסקים בסילוק". לפתע נשפך אור חדש על הסבל שבאלרגיות. אלרגיות הן לא השתוללות של הגוף; הן מנגנון לסילוק אלרגנים.

כשמדז'יטוב החל לחקור את האפשרות הזאת הוא גילה שלאורך השנים עלה הרעיון הזה מדי פעם בפעם, ותמיד נקבר שוב. ב-1991, למשל, טענה הביולוגית האבולוציונית מרג'י פרופט שאלרגיות נלחמות ברעלנים. אימונולוגים פטרו את הרעיון בביטול, אולי מכיוון שפרופט הגיעה מחוץ לתחום. מדז'יטוב גילה שזה דווקא עוזר. "זה משחרר", הוא אמר.

יחד עם שניים מהסטודנטים שלו, נואה פאלם ורייצ'ל רוזנסטין, פרסם מדז'יטוב את התיאוריה שלו בכתב העת Nature ב-2012. ואז הוא החל לבחון אותה. תחילה הוא חיפש קשר בין נזק לאלרגיות. הוא ועמיתיו הזריקו לעכברים PLA2, אלרגן שנמצא בארס דבורים וקורע את הממברנה (קרום התא). כפי שמדז'יטוב חזה, מערכות החיסון של החיות לא הגיבו ל-PLA2 עצמו. רק כשה-PLA2 פגע בתאים החלה מערכת החיסון לייצר נוגדני IgE.

במסגרת התיאוריה הזאת שיער גם מדז'יטוב שהנוגדנים האלה יגנו על העכברים, ולא יעשו אותם חולים. כדי לבחון זאת המשיכו הוא ועמיתיו באסטרטגיה שלהם והזריקו לעכברים מנה שנייה של PLA2, גדולה הרבה יותר. אם החיות לא נחשפו קודם לכן ל-PLA2, המנה גרמה לטמפרטורת הגוף שלהם לצנוח, ולעתים אף הרגה אותם. אבל אצל העכברים שכן נחשפו התרחשה, מסיבות שעדיין אינן ברורות, תגובה אלרגית אשר הפחיתה את השפעת ה-PLA2.
מדז'יטוב לא ידע זאת, אבל בצדה האחר של המדינה ערך מדען אחר ניסוי שיספק תמיכה איתנה אף יותר לתיאוריה שלו. סטיבן גאלי, ראש מחלקת הפתולוגיה בבית הספר לרפואה של סטנפורד, בילה שנים בחקר תאי פיטום, התאים החיסוניים האניגמטיים שעלולים להרוג אנשים בזמן תגובות אלרגיות. הוא שיער שתאי פיטום עשויים, למעשה, לעזור לגוף. ב-2006, למשל, גילו גאלי ועמיתיו שתאי פיטום הורסים רעלן שנמצא בארס של נחש הצפע. בעקבות התגלית החל גאלי לתהות, כמו מדז'יטוב, אם אלרגיות עשיות לשמש כמערכות הגנה.

כדי לגלות את התשובה, גאלי ועמיתיו הזריקו לעכברים מנה או שתיים של ארס דבורת הדבש, מה שעורר בהם תגובה אלרגית. ואז הם הזריקו לאותן חיות מנה קטלנית בפוטנציה, כדי לראות אם התגובה שיפרה את סיכויי ההישרדות שלהן. וכך היה. יתר על כן, כשהצוות של גאלי הזריק נוגדני IgE לעכברים שלא נחשפו לארס קודם לכן, גם הם היו מוגנים מפני מנות קטלניות.

מדז'יטוב היה מאושר לגלות את מאמרו של גאלי בכתב העת Immunity, באותו גיליון שבו הופיע המאמר שלו. "שמחתי לראות שמישהו קיבל אותן תוצאות בעזרת מודל שונה לחלוטין. זה תמיד מעודד", אמר לי מדז'יטוב. ובכל זאת, הניסויים הותירו סימני שאלה רבים. איך בדיוק הנזק שגורם ארס הדבורים מעורר תגובת IgE? ואיך נוגדני ה- IgE מגנים על העכברים? זה סוג השאלות שמדז'יטוב וצוותו חוקרים עכשיו. הוא הראה לי כמה ניסויים כשביקרתי במעבדתו בחודש שעבר. השתחלנו למסדרון שהיה חסום חלקית על-ידי מקפיא חדש ועצום, ונכנסנו לחדר שבו ג'יימי קאלן, חוקרת במעבדה, מבלה את מרבית זמנה. היא הציבה בקבוק של סירופ ורוד מתחת למיקרוסקופ והזמינה אותי להסתכל. ראיתי צי של עצמים דמויי מלון.

מבחינה אבולוציונית, אלרגיות נראות הגיוניות הרבה יותר כשתופסים אותן כמערכות אזעקה ביתיות, טוען מדז'יטוב. כימיקלים רעילים, בין שמקורם בחיות ארסיות ובין שמקורם בצמחים, מאיימים על הבריאות האנושית זה זמן רב

"אלה התאים שעושים את כל הבעיות", אמר מדז'יטוב. מה שראיתי במיקרוסקופ הם תאי פיטום, השחקנים המרכזיים בתגובות האלרגיות. קאלן בוחנת כיצד נוגדני IgE נצמדים לתאי הפיטום ועושים אותם רגישים – ובמקרים מסוימים רגישים מדי – לאלרגנים. מדז'יטוב מאמין שהניסויים האלה יוכיחו שזיהוי אלרגנים הוא כמו מערכת אזעקה ביתית. "אפשר לזהות פורץ, לא על-ידי זיהוי הפנים שלו, אלא על-ידי חלון שבור", הוא אומר. הנזק שגורם האלרגן מעורר את מערכת החיסון, שמגייסת מולקולות בקרבת מקום ומייצרת נוגדנים מתאימים. הפורץ זוהה, וכעת אפשר לעצור אותו בקלות רבה יותר בפעם הבאה שהוא מנסה לפרוץ.

מבחינה אבולוציונית, אלרגיות נראות הגיוניות הרבה יותר כשתופסים אותן כמערכות אזעקה ביתיות, טוען מדז'יטוב. כימיקלים רעילים, בין שמקורם בחיות ארסיות ובין שמקורם בצמחים, מאיימים על הבריאות האנושית זה זמן רב. האלרגיות הגנו על אבותינו בכך שהשליכו את הכימיקלים האלה מגופם. וייתכן גם שהאי-נוחות שהם חשו בגלל האלרגיות דרבנה אותם לעבור לאזורים בטוחים יותר בסביבתם. כמו אדפטציות רבות, גם האלרגיות אינן מושלמות. הן הפחיתו את הסיכוי למוות מרעלנים אבל לא חיסלו אותו כליל. לפעמים מערכת החיסון מגיבה במידה מופרזת שעלולה להיות גם מסוכנת, כפי שגילו רישה ופורטייה כשמנת האלרגנים השנייה משושנת הים הרגה את הכלבים בניסוי. ומערכת החיסון עלולה לעתים לתקוף עובר אורח מולקולרי תמים כשהיא מגיבה לאזעקה אלרגית. אבל בסך הכול, טוען מדז'יטוב, יתרונות האלרגיה עולים על חסרונותיה.

הוא מוסיף שמאזן הכוחות השתנה עם עליית החיים המערביים המודרניים. ככל שיצרנו עוד ועוד כימיקלים סינתטיים, חשפנו את עצמנו למגוון רחב יותר של תרכובות, שכל אחת מהן עלולה לגרום נזק ולעורר תגובה אלרגית. אבותינו יכלו לעבור לצדו האחר של היער בניסיון להתחמק מאלרגנים, אבל אנחנו לא יכולים להימלט מהם בקלות רבה כל כך. "במקרה הספציפי הזה, הסביבה שעלינו להימנע ממנה היא הבית", אומר מדז'יטוב.
מדענים מתייחסים לתיאוריה הזאת ברצינות רבה. "רוסלן הוא אחד האימונולוגים המכובדים ביותר בעולם", אומר גאלי. "אם הוא חושב שלרעיון הזה יש תוקף, אני חושב שהוא יקבל הרבה תשומת לב".

דייוויד דאן, מצדו, לא בטוח שהתיאוריה של מדז'יטוב מסבירה את כל האלרגיות באשר הן. מדז'יטוב טועה בהערכת מגוון החלבונים האדיר שדאן ואחרים מוצאים על פני השטח של התולעים – חלבונים שאלרגנים רבים מאוד בעולם המודרני עשויים לחקות. "אני מהמר על תיאוריית התולעים", הוא אמר.

מדז'יטוב מקווה לשכנע את הספקנים במהלך השנים הקרובות בעזרת ניסוי נוסף. לא סביר שהוא יסתום את הגולל על הדיון, אבל תוצאות חיוביות ישכנעו לא מעט אנשים. ובסופו של דבר, זה מה שיוכל להוביל למהפכה בטיפול באלרגיות. על שולחן המעבדה של קאלן נמצאת קופסת פלסטיק ובה זוג עכברים. עשרות קופסאות נוספות נמצאות במרתף הבניין. חלק מהעכברים רגילים, אבל חלקם לא: בעזרת טכניקות של הנדסה גנטית, הצוות של מדז'יטוב גזל מהם את היכולת לייצר IgE. הם לא יכולים לחוות אלרגיה.

מדז'יטוב וקאלן יעקבו אחר העכברים נטולי האלרגיה במהלך השנתיים הקרובות. יכול להיות שייחסך מהם הסבל שגורמת קדחת השחת, לאחר שאבקת האמברוסיה תגיע באופן בלתי נמנע אל הקופסה שלהם על גבי זרמי האוויר. אבל מדז'יטוב חוזה שהיעדר האלרגיה רק יזיק להם. בלי היכולת להילחם באבקנים ובאלרגנים אחרים, הם לא יוכלו למנוע מהמולקולות הרעילות לחדור לגופם ולפגוע באיברים וברקמות.
"זה מעולם לא נעשה בעבר, אז אנחנו לא יודעים מה יהיו ההשלכות", אומר מדז'יטוב. אבל אם התיאוריה שלו נכונה, הניסוי יחשוף את המגן הבלתי נראה שהאלרגיות מעניקות לנו.

גם אם הניסוי יתקדם כפי שהוא צופה, מדז'יטוב לא חושב שהתפיסות שלו לגבי אלרגיות יתפשטו במהירות כמו התפיסות שלו לגבי toll-like receptors. התפיסה שאומרת כי תגובות אלרגיות הן רעות מושרשת במוחם של הרופאים. "האינרציה לא תיפסק", הוא אומר.
אבל הבנת תכליתן של האלרגיות עשויה לחולל שינויים דרמטיים בצורת הטיפול בהן. "אחת ההשלכות של הגישה שלנו היא שכל ניסיון למנוע אלרגיות לחלוטין הוא רעיון רע", הוא אומר. במקום זאת ייאלצו מומחי האלרגיות להבין מדוע מיעוט של אנשים הופך תגובה הגנתית לתגובה מופרזת. "זה מה שקורה גם עם כאב", אומר מדז'יטוב. היעדר מוחלט של כאב הוא דבר קטלני; כאב נורמלי הוא דבר טוב; כאב רב מדי הוא דבר רע".

אבל נכון לעכשיו, מדז'יטוב ישמח גם אם רק יצליח לשכנע אנשים להפסיק להתייחס לאלרגיות כאל מחלות, למרות הסבל שהן גורמות. "אנחנו מתעטשים כדי להגן על עצמנו. נכון, אנחנו לא אוהבים להתעטש, מה לעשות", הוא אמר במשיכת כתפיים קלה. "לאבולוציה לא אכפת איך אנחנו מרגישים".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קארל זימר, Mosaic .

תגובות פייסבוק