על גיקים וגיבורים אחרים

בסוף 2010, בריאיון בכנס TechCrunch Disrupt, סיפר היזם ואיש ההון-סיכון פיטר ת'יל (Thiel) שהוא מתכוון להעניק לעשרים מתבגרים מבטיחים מאה אלף דולר כל אחד לאורך שנתיים, כדי שידלגו על האוניברסיטה וייגשו ישירות ליזמות. הוא דיבר בגנות הלוואות הסטודנטים המובילות לחובות עמוקים, יצא נגד גישת ה"פוליטקלי קורקט" שהאוניברסיטאות מנחילות לתלמידיהן, וטען שהמוסד האקדמי הוא מודל מגביל ומיושן. המלגה שלו, שלה קרא Thiel Fellowship, ייצגה את האנטי-ממסדיות האופיינית לתעשיית ההיי-טק. מי בכלל צריך השכלה גבוהה?

כשיזמים מנסים לגייס כסף לחברותיהם ולתעד את הצלחתם הם מדלגים על חלק מהמשתנים החשובים ביותר להצלחה: מזל, תזמון, קשרים, והאנשים שהניחו את היסודות יחד איתםבספרהּ Valley of the Gods: A Silicon Valley Story (משנת 2017), אלכסנדרה וולף (Wolfe), כתבת בוול סטריט ג'ורנל, מתמקדת באחדים מחברי המחזור הראשון של מלגת ת'יל, משנת 2011. ביניהם ג'ון ברנהאם (Burnham), מתבגר חסר מנוחה ששואף לפתח רובוטים לכריית אסטרואידים; לורה דמינג (Deming), הנחשבת לעילוי, העובדת על נושא הארכת החיים; וג'יימס פּרַאוּד (Proud), שייסד את GigLocator, אפליקציה לאיתור כרטיסים למופעים, ומכר את החברה ב-2012. וולף עוקבת אחר המלגאים בעודם מסתגלים לסביבתם החדשה באזור מפרץ סן פרנסיסקו ומדלגים בין מגוון של מנטורים ושותפים, תתי-תרבויות ומוסדות – "העילית והתחתית של עמק הסיליקון". מטרתה היא לתאר את תעשיית הטכנולוגיה כ"סדר חברתי חדש, עם אסתטיקה של אנטי-'חברה' שלבשה צורה ייחודית".

אופני גוגל בקמפוס גוגל. תצלום: יוהנס פ' אוסטרהוף

וולף היא כותבת מבדרת, גם אם סגנונה אינו ספרותי במיוחד. היא נותנת למושאיה לדבר בעצמם בלי להרחיב באשר להקשר שבתוכו הם פועלים. מושאיה, רובם יזמים, מייסדים ומנהיגים, הם בלי ספק יותר עילית מאשר תחתית, אבל נניח לזה. וולף נתקלת בשורה של דמויות נמרצות בעלות ראש פתוח, החל בעתידן והסופר ריי קורצווייל וכלה בטוד האפְמן (Huffmann) – ביולוג, מראשוני המשתתפים ב"קהילה הרצונית" המנוחה Langton Labs מסן פרנסיסקו, ומי ששואף להיות ביום מן הימים גופה בהקפאה קריוגנית. כל אחד מהטיפוסים האלה ראוי לבחינה מעמיקה יותר מזו שאפשר להקדיש לו בספר בן מאתיים וחמישים עמודים.

האמנם בעמק הסיליקון דברים כמו העלאות שכר, תשלומי חשבונות, משכנתאות ונישואים – הם חסרי חשיבות, שבריריים וגמישים?היא מובילה אותנו אל חממות טכנולוגיות, אל קבוצות קומונליות המתגוררות באחוזות ואל משקי בית פוליאמוריים שכל דייריהם דוגלים בתזונת "פליאו", ולאורך הדרך בונה את הטיעון שלה: בעמק הסיליקון, "מוסדות ושגרות התנהלות כמו העלאות שכר, תשלומי חשבונות, משכנתאות ונישואים – הם חסרי חשיבות, שבריריים וגמישים כמו התעשיות שהטכנולוגיה שיבשה". היא מציגה שורה של אנקדוטות, בניסיון לאשש את החזון שלה, שרואה את תרבות עמק הסיליקון כתגובה וכניגוד ל"היררכיה של החוף המזרחי". היא צוחקת על ההאדרה העצמית של תעשיית ההיי-טק, אך בה בעת מעניקה לה אישור. החממות הן "כמו גרסת החוף המערבי לאוניברסיטאות 'ליגת הקיסוס'", מסלול מהיר לנגישות למשאבים ולהון חברתי. בני דור המילניום מעדיפים את ה"חירות" של עמק הסיליקון על פני "העולם הישן" של החוף המזרחי. חלפו ימי הבגדים המחויטים של וול סטריט: "הסממנים החיצוניים היחידים להצלחה בעולם הטכנולוגיה הם מחשבים ניידים ורעיונות". ההנגדה בין החוף המזרחי לחוף המערבי אף מגיעה לרמות אונטולוגיות. וולף טוענת ש"עושר הרטרו" של החוף המזרחי, המתגלם בדמותם של מנהלי קרנות הגידור של ניו יורק, "מייצג את האופן שבו נתפשה החוויה האנושית במאה הקודמת". עמק הסיליקון, לעומת זאת, שואף "לשבש, לפרק ולהנדס מחדש... את האנושות בשלמותה".

ספרה של וולף נפרש על-פני חמש שנים, אבל רוב האירועים שעליהם היא מדווחת התרחשו בשנים 2011-2012. לא מעט התרחש בשנים שחלפו בין יציאתו לאקרנים ב-2010 של הסרט "הרשת החברתית", העוסק באותו חנון-שחצן מפורסם שהקים את פייסבוק, לבין הרבעון הראשון של 2016, שהניב אפס הנפקות-ראשונות-לציבור של חברות טכנולוגיה. ב-2012, סטארטאפים חדשים שחו בכסף ועולם הטכנולוגיה זכה לסיקור תקשורתי נלהב. הפועל "לשבש" הלך וחדר במהירות לשפה המדוברת, ועדיין לא הפך לקלישאה. ההנפקה הראשונה לציבור של פייסבוק לא רק שברה שיאים, היא הייתה בגדר הצהרת כוונות, ונדמה היה אז שהחוף המערבי מספק נרטיב שונה, מלא תקווה, על רקע הכלכלה המדשדשת. סיפורים על עמק הסיליקון היו חדורים ביראת כבוד, שכיום כבר החלה להתנדף.

מאז נסיקתו של הז'אנר בסוף שנות התשעים, במהלך בועת הדוט-קום הראשונה, הכתיבה על אודות תעשיית ההיי-טק התחלקה באופן מסורתי למספר מחנות: בלוגים נלהבים ועצוּרי-נשימה המדווחים על מוצרים חדשים, שהדיפו ניחוח חשוד של הודעות לעיתונות; נרטיבים טכנופוביים ונזפניים, המסבירים כיצד הסמרטפון עוד יוביל לקריסתה של החברה; דיווחים עסקיים יבשים; וסיקורי "לייף-סטייל" המתמקדים באביזרים, בטרנדים ובסלבים של סצנת הטכנולוגיה. כל אחד מהמחנות האלה הזניח בדרכו את השפעתה התרבותית של התעשייה ואת הכלכלה הפוליטית שלה. אך ההזנחה הזאת הולכת ונעלמת כעת, ככל שהגבול המפריד בין "חברת היי-טק" ל"חברה רגילה" מיטשטש. הרי אפילו לוולמארט יש מעבדת חדשנות באזור המפרץ. מיסדי חברות ויחצניהם רוצים שתאמינו שמדובר בעולם של חלוצים ואוטופיסטים, מפתחים המסרבים ללכת בתלם ומתכנתים גיבורים. אבל ככל שהטכנולוגיה מתפשטת בעולמנו, כך גם חולף ממנו סוג הסיקור הזה, המשתף פעולה עם המיתולוגיזציה של התעשייה.

מכונית חשמלית מתוצרת טסלה. תצלום: ג'ו שולץ.

תגובת הנגד הזאת אינה מפתיעה, ובלתי נמנע שהצלחות מסחררות בחסות קרנות הון-סיכון יעוררו תחושות נוספות מלבד השתאות. רק בשנה האחרונה קטלה התקשורת שלוש מההבטחות הגדולות של עמק הסיליקון – Hampton Creek, Theranos ו-Zenefits. גם המוניטין של ת'יל, שאמנם תמיד היה שנוי במחלוקת, ספג ביקורת, לאחר שהוא מימן את התביעה שהביאה לסגירת הבלוג Gawker, וכן לאחר שהתברר כי הוא תומך נלהב בדונלד טראמפ. ספרה של וולף, הנפתח במחווה לת'יל ול"אידיאליזם הלא שגרתי" שאותו הוא שואף לעודד, נראה במובן זה כמו כמוסת זמן מגלגולה הקודם של העיתונאות הטכנולוגית. הוא מזכיר לנו כיצד נראו הנרטיבים שהגבירו את חוסר הסבלנות של הציבור כלפי המיתוס.

ספרה של וולף הוא שריד נחמד לרפורטז'ות מתקופה תמימה יותר, אבל נקודת המבט המיושנת פוגעת בטיעון הרחב המוצג בו. וולף נסמכת ללא הרף על סטריאוטיפים כמו "שיק האספרגר" ו"חנוני הנדסה [ש]בקושי ידעו איך לרכוש חברים או להתנהג במסיבת קוקטייל – ובוודאי לא לבצע מניפולציות פוליטיות". הצהרות כמו "רק צעירים שאפתנים שגדלו עם מחשב הבינו למה הוא עשוי להפוך" אינן רק גילניות במעורפל, אלא גם א-היסטוריות (הדבר שהמחשב "הפך" להיות אינו אלא גרסה אחת של תוצאות וחזונות אפשריים רבים). היא מסכמת ואומרת שחבריו של פיטר ת'יל הם חלק מ"עולם חדש לחלוטין, שרבים מתושביו משונים ורבים מהרעיונות העולים מתוכו אינם מתיישבים עם העקרונות המוכרים או עם המודעוּת החברתית הרווחת". וולף פונה שוב ושוב לדימויים המקובלים של עמק הסיליקון ואינה מצליחה להתייחס ברצינות למושאיה, ואף לא להשפעתם הכלכלית והפוליטית שרק גברה במהלך חמש השנים האחרונות.

היא גם חותרת תחת הטיעון שהיא עצמה מציגה בנושא אתוס השיבוש של עמק הסיליקון. "הסוּפֶּר-חנונים של ימינו מזכירים את "הברונים השודדים" של המהפכה התעשייתית, ששינו תעשיות שלמות ביכולות ייצור הפלדה והרכב שלהם", היא כותבת. "אבל במקום לעשות את זה במפעלים גדולים, הם עושים את זה בעזרת כפתורים קטנים". הצגתם של ענקי עמק הסיליקון כ"סופר-חנונים" שהצליחו להתעשר היא רדוקטיבית וחסרת תועלת לא פחות מהגדרתה של טכנולוגיה המשתמשת במידע הפיננסי האישי שלנו ומנטרת את מיקומנו כ"כפתורים קטנים". אמירות אלה לא רק מגנות על ענקי הטכנולוגיה, כיוון שהן מציגות אותם כטיפוסים בלתי מזיקים, הן גם פוטרות אותם מהביקורת הראויה לכל אדם בעל השפעה כלכלית ופוליטית כשלהם.

המיתולוגיזציה הזאת, שמהללת קומץ של אנשי חזון ומייסדים, מטשטשת היבטים חשובים של המציאות החברתית. הטכנולוגיה תמיד הייתה פרויקט קולקטיבי. יתרה מזאת, תעשיית הטכנולוגיה היא בעלת אופי מחזורי. רעיונות כושלים רבים קמים לתחיה וממותגים מחדש כמוצרים ושירותים מצליחים בבעלותם ובניהולם של אנשים שאינם ממציאהם המקוריים. מאחורי רובם המכריע של האפליקציות והאתרים הפופולריים של ימינו נותר שובל של גרסאות צללים שהזמן סחף והשכיח. אך ההכרה באופיו הקבוצתי של המיזם הטכנולוגי חותרת תחת המיתוס שמכשיר, ברוב המקרים, את השארת הרווחים בידיהם של מעטים.

אם הטכנולוגיה שייכת ל"אנשים" רק בתנאי שהם "צרכנים", אזי עדיף לנו, למוטביהּ, להאמין שאנשי החזון והחלוצים עשו דבר מה מופלא כל כך, חדשני וייחודי כל כך, שבזכותו ריכוז ההון בצמרת אכן מגיע להם. כשהמייסדים מנסים לגייס כסף לחברותיהם, או לחקוק את סיפורי הצלחתם בספרי ההיסטוריה של TechCrunch, הם מדלגים על חלק מהמשתנים החשובים ביותר להצלחה: מזל, תזמון, קשרים, והאנשים שהניחו את היסודות יחד איתם. התעשייה אינה מיטיבה לזכור את ההיסטוריה של עצמה. היא נאחזת בחוזקה באמונתה במריטוקרטיה: זוהי חללית, בנינו אותה במו ידינו.

אחרי ארבע שנים של עבודה בתחום הטכנולוגיה, שאת רובן ביליתי בסטארטאפים בסן פרנסיסקו, אני מודה בשמחה שהתעשייה מכילה מגוון של טיפוסים: ביו-האקרים ופעילי אנטי-אייג'ינג, אילי טכנולוגיה בעלי חזונות אוטופיים ומייסדי חברות בעלי עצבים רופפים, זוגות פוליאמוריים ובוגרי מנהל עסקים. אבל אלה בסך הכול בני אדם, וברוב המקרים סגנונות החיים שלהם אינם מאפיינים את הרוב. הטיפוסים האלה אינם מייצגים סדר חברתי חדש. וגם אם כן, הרי שרבים כמוהם חיים גם בניו יורק.

"הרצאת TED", תצלום: urban_data

ספרה של וולף הוא עבודה עיתונאית ולא מחקר אתנוגרפי. כמו בכל קריקטורה, העולם המתגלה בין עמודיו הוא בעיקר הגזמה – ולעתים אף פנטזיה – אבל יש בו גם אמיתות מובהקות. חשוב לציין אילו דברים וולף מתארת נאמנה: זוהי תרבות שחורתת על דגלה האצה, מיטוב ויעילות. החל מאופני התקשורת וכלה בסגנונות הלבוש, יש כאן דברים המתנהלים בנינוחות רבה יותר מאשר בחוף המזרחי, ונדמה שהנינוחות הזאת תורמת לאושרם של אנשים. הנכונות להקל ראש זוכה לעתים קרובות לגמול. התרבות הזאת רחוקה מאוד מפאנק רוק (זאת לא סתם הפגנת חוסר כבוד למוסדות וערכים קיימים. היא נועדה לאפשר בנייה של תאגידים רווחיים ומצליחים), אבל היא בכל זאת מעודדת התנסות. עמק הסיליקון אינו מריטוקרטיה – מדדים של גיוון חברתי מבהירים זאת היטב, ולהישגים ותארים מהסוג הישן עדיין יש חשיבות – אבל הוא מריטוקרטי יותר מתעשיות אחרות, ותיקות יותר, כמו ייעוץ או פיננסים. נשים מעטות מככבות ב-Valley of the Gods, וגם מבחינה זו נדמה שהספר מדייק, בייחוד בדרגים הגבוהים.

הבעיה בניסיון לספר את "סיפורו של עמק הסיליקון", היא שסיפורים אמתיים הם מורכבים יותר, מתונים יותר ומשעממים יחסית. בתעשיית הטכנולוגיה עובדים רבים בעלי סיפורי חיים מעוררי השראה באמת, אבל האנשים האלה אינם נמשכים בהכרח לפרויקטים נוצצים. לא תמצאו אותם על במות TED. אם הם נכשלים, הם פשוט נכשלים, ובוודאי שאינם רצים לאחר מכן לכתוב פוסט ב"מדיום" בניסיון להציל את המותג האישי שלהם או לשלוט בנרטיב.

האמת הנוספת, המחמיאה פחות, היא שההבדל בין החוף המזרחי לחוף המערבי אינו גדול כל כך, ביסודו. תעשיית ההיי-טק חייבת חוב עצום למגזר הפיננסי. וולף להוטה להציג את עמק הסיליקון כניו יורק החדשה, אבל חלק גדול מהכסף שמממן את קרנות ההון-סיכון מגיע ממשקיעים שהתעשרו בוול סטריט (מה גם שתעשיית הטכנולוגיה חבה חוב גדול גם לעולמות הרבה פחות נוצצים: קרנות השקעות פרטיות מקבלות לעתים קרובות הקצאות מקרנות פנסיה ציבוריות ומאוניברסיטאות). ההבדלים התרבותיים רבים, אבל הם אינם תוצר של תעשיית הטכנולוגיה. הם תוצר של ההיסטוריה, של נסיבות תרבותיות וחברתיות עמוקות שמתגבשות בהדרגה עד שבסוף הן הופכות לחלק בלתי נפרד מאופיו של המקום. ככל שהמיתולוגיה נשחקת, כך קל לנו יותר לראות את מתארו של העמק. אמנם הנוף אינו זוהר כשחשבנו, ובכל זאת הוא גדוש במראות מעוררי התפעלות.

אנה וינֶר (Wiener) היא עיתונאית שפרסמה כתבות ב-New Republic, Pacific Standard ו-The Paris Review.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תמונה ראשית: באוויר עם סקייטבורד. תצלוםף Klaus Vedfelt, אימג'בנק / גטי ישראל