על האמונה והאי-אמונה באל

ברבות המאות וכל התהפוכות אולי אמונה היא פשוט היכולת לחוש בפלא? ואולי דווקא כיום קל יותר לקבל את קיומו של אלוהים?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

"האל שעלינו לאהוב נעדר"
סימון וייל

בין התופעות המתועבות של ימינו אני מתעבת במיוחד את התפיסה שלפיה אמונה היא דבר טיפשי, מגוחך ובזוי, המצביע על נחיתות, ושחוסר אמונה משקף אומץ גברי, יציבות, ולמעשה – עליונות. אילו ניתן היה לבקש בקשה אחת מהמין האנושי כולו הייתי מבקשת שכל אמונה דתית, מכל סוג, תיבחן ללא משוא פנים על ידי מי שאינו מאמין.

ניתן להתנגד ולומר שעלינו להפנות אל המין האנושי בקשות רבות אחרות, דחופות יותר. זה נכון. אבל לי נראה העניין הזה דחוף ובסיסי.

אלה שאינם מאמינים צריכים להביא בחשבון שיש אנשים המתמלאים חלחלה למחשבה על עולם ללא אלוהים.

*נטליה גינזבורג

העובדה שאנשים מסוימים מתמלאים חלחלה למחשבה על עולם ללא אלוהים נראית לי לפעמים כהוכחה לכך שאלוהים קיים. כך נראית לי גם העובדה שקל למדי להשתחרר ממנו ולהשליך אותו, בעוד שאדם שחי חיים נטולי אלוהים ייאלץ לעשות מאמצים רבים ולהתמודד עם מכאובים וקשיים רבים אם ירצה להכניס את אלוהים לחייו בשלב מסוים: פירושו של דבר הוא שאותם אנשים החושבים שהשליכו אותו, למעשה לא השליכו דבר; ואילו השגתו היא כואבת וקשה, כפי שכואבת וקשה השגתם של כל הדברים הנחוצים, החיוניים והמהותיים לחיינו. עם זאת, מובן שאין ראיות ברורות ומוצקות לקיומו של אלוהים, אלא רק ראיות שבריריות מאוד. ייתכן שאי אפשר כלל לקרוא להן ראיות: בעיני אלה שאינם מאמינים הן לא שוות דבר. בעיני אלה שאינם מאמינים, העובדה שאנשים מסוימים מתחלחלים למחשבה על עולם ללא אלוהים היא דווקא הוכחה לכך שאמונה היא פחדנות וחולשה. כלומר, את אלוהים המציאו אנשים פחדנים וחלשים, שרצו לנחם את עצמם ואת ילדיהם – אנשים שהעולם נראה להם עצוב מדי וחסר משמעות, הואיל ולא היו מסוגלים להתפעל מנפלאותיו הרבות והעירומות, שנוצרו רק בזכות כושר ההמצאה העירום והגברי של האדם, ולא נועדו לישויות אחרות.

המאמין יכול לומר רק שעולם ללא אלוהים יעורר בו חלחלה, אבל אין ביכולתו להוסיף על כך שום דבר. הוא לא יכול להצהיר שבזכות האל העולם נראה לו יפה, בטוח, ברור, פשוט ומאושר. לא.

אבל אילו אמונה הייתה באמת פחדנות וחולשה, המאמין אמור היה להרגיש בטוח, שלֵו ומוגן בחולשתו; ולמעשה, אין זה כך כלל וכלל. המאמין יכול לומר רק שעולם ללא אלוהים יעורר בו חלחלה, אבל אין ביכולתו להוסיף על כך שום דבר. הוא לא יכול להצהיר שבזכות האל העולם נראה לו יפה, בטוח, ברור, פשוט ומאושר. לא.

יתר על כן: אמונתם של המאמינים היא מלאת ספקות, רעועה ועומדת תמיד על סף דעיכה: היא אינה מנחמת כלל, ומאירה אך בקושי; היא כמו נר שדולק בליל חורף סוער וגשום. אין היא דומה כלל לדגל הנישא ברוב הדר. אדרבה: כאשר נדמה לנו שהיא נהפכת לדגל, אנו חשים מיד תחושת דחייה ורצון להשליך אותה ארצה. לו הייתה דגל, המאמינים היו מרגישים כמו צבא אדיר של חיילים, הצועדים כמנצחים לעבר מטרה מסוימת, ושואבים גאווה וכוח מעצם היותם קבוצה גדולה ומאוחדת. או אז, כולם היו מבינים שאלוהים נמצא בדיוק בצד האחר. אף על פי שאיננו יודעים כלום או כמעט כלום על אלוהים, אנו משערים שהוא לא רוצה שיאהבו אותו כפי שצבאות אוהבים ניצחון.

איגנטיוס מלויולה, ישועים

המאמינים הם צבא האל, והנזירים הישועים הם החיילים בראש המחנה: איגנטיוס מלויולה, מייסד המסדר הישוע (ציור מהמאה ה-16), תצלום: ויקיפדיה

האמונה של המאמינים היא ספקנית ביותר, ולמעשה היא דומה להפליא לחוסר האמונה. ההבדלים קלים וחמקמקים מאוד: הם נראים כצללים של ענפים או של גבעות על מימיו של נהר. ניתן אפוא לטעון שהואיל ומדובר בהבדלים כה קלים וחמקמקים, אין זה משנה כל כך אם אדם מאמין או אינו מאמין באלוהים. אמנם, ההבדלים קלים וחמקמקים, אך הם מהותיים; וזוהי הוכחה נוספת לכך שכל מה שקשור לאלוהים הוא חיוני ומהותי.

מי שאינו מאמין גאה בכך, מפני שפיתח סביב חוסר אמונתו תִלי תִלים של רעיונות יהירים. לעומת זאת, המאמין אינו חש גאווה כלשהי; והרי איזו סיבה יש לו להתגאות בבדל הנר הדועך שהוא מחזיק בידו, או באיזו צללית שמשתקפת לעתים נדירות בהלך מחשבתו, כמו צִלן של גבעות או של ענפים?

למעשה, יש הבדל בולט אחד: מי שאינו מאמין גאה בכך, מפני שפיתח סביב חוסר אמונתו תִלי תִלים של רעיונות יהירים. לעומת זאת, המאמין אינו חש גאווה כלשהי; והרי איזו סיבה יש לו להתגאות בבדל הנר הדועך שהוא מחזיק בידו, או באיזו צללית שמשתקפת לעתים נדירות בהלך מחשבתו, כמו צִלן של גבעות או של ענפים? עם זאת, הוא חש שאילו הייתה אמונתו מלאת עזוז וגאווה, אותה גאווה הייתה נתעבת לאין שיעור מגאוותו של מי שאינו מאמין.

אם כן, למאמין אין תהילה, ולא בני לוויה, ולא דגלים ולא כלי נשק. הוא עצוב, ספקן ובודד; ועומדות לרשותו מילים מועטות בלבד לפנייה אל אלוהים. הסיבה לכך היא שהדברים שנדמה לו שהוא יודע על אלוהים הם מעטים מאוד. יתר על כן: כל המילים שהוא מוצא סביבו כדי להבהיר ולהגדיר את אלוהים נשמעות לו כוזבות. מושגים מופשטים ורעיונות גנריים נשמעים לו כוזבים: הוא אינו מצליח לחדור לתוכם והם מותירים אותו מאובן. הוא אינו אוהב כלל לחשוב על אלוהים כעל אב, כפי שמציעים אחרים, או כעל אח או חבר; מילים מופשטות שכאלה מותירות אותו מאובן. אבל אם הוא מעלה בזיכרונו את פני אביו, או אמו, או אחיו וחבריו האמיתיים, או ילדיו – אם הוא חושב על אנשים אמיתיים ומסוימים, חיים או מתים, ומהרהר באהבתו אליהם ובזיכרונות מהימים ומהמקומות שבהם התגוררו וחיו יחד, ואם הוא חש שהזיכרונות הללו ממלאים אותו בדמעות לוהטות ואושר מוזר, או אז הוא מרגיש לרגע דבר מה שרוטט וצף ונעלם מיד, דבר מה שאולי היה אלוהים.

פרנציסקוס הקדוש, צ'יגולי

מופת של התבוננות פשוטה והשראה גם מעבר לנצרות: פרנציסקוס הקדוש מאסיזי, דיוקן של צ'יגולי (1699), תצלום: ויקיפדיה

יש רגעים שהמאמין רוצה לחבוט באלוהים, כמי שרוצה לחבוט בפניו של אדם אחר – אדם שהתנהגותו נראית חסרת היגיון, בלתי מוסברת, אבסורדית ומלאה בשגיאות חסרות תקנה

יש רגעים שבהם המאמין פונה לאלוהים בכעס עצום; ואלה הרגעים היחידים שבהם הוא מרגיש שבפנותו לאלוהים יש בתוכו שצף מילים. הוא רוצה לחבוט באלוהים, כמי שרוצה לחבוט בפניו של אדם אחר – אדם שהתנהגותו נראית חסרת היגיון, בלתי מוסברת, אבסורדית ומלאה בשגיאות חסרות תקנה. אותו מאמין רואה רק מכות וצרות, הן בחייו והן בחיי הסובבים אותו. הוא רואה את עצמו ואת כל מכריו נאבקים במצבים בלתי פתירים; והרעיון שרק לאחר המוות יגלה האדם את הסיבה לאבסורד שכזה, ואולי יקבל את שנשלל ממנו ללא הסבר עלי אדמות – בהתחלה הרעיון הזה מרגיז את המאמין, ולאחר מכן הוא מותיר אותו מאובן. אף על פי כן, בחושבו לאחר מעשה  על אותם רגעי כעס הוא אינו בטוח שהם מצערים את אלוהים. לעומת זאת, רגעים אחרים בוודאי ציערו אותו – רגעים שבהם המאמין, מתוך פחדנות, נהג ברכרוכיות או בשפלות, או התנהג בכפיות טובה לאדם שהיה נדיב אליו; או השתעשע ברעיונות גאוותניים וציניים; או היה אדיש ופזור דעת ביחס לאדם שביקש את עזרתו; או הבטיח למישהו תשומת לב או עזרה ולאחר מכן הלך לו לדרכו; או חש שהוא מחזיק באמיתות נשגבות: מן הסתם, אלוהים אינו יכול לסבול בני אדם המטפחים תחושת בעלות על סגולות יקרות ערך. בחושבו לאחר מעשה על הזיות הזעם שלו, המאמין חש פתאום שהן משעשעות; ומתוך התחושה של שעשוע וצחוק על עצמו הוא מרגיש, כפי שקורה לו תמיד כשהוא צוחק על עצמו בעוז, במעמקי רוחו, שדבר מה רוטט וצף ונעלם מיד, דבר מה שאולי היה אלוהים.

אילו נדרש המאמין לומר מהו הדבר האהוב עליו באלוהים, הוא היה אומר שזו תשומת הלב היוצאת דופן של האל לכל מחשבה פעוטה ולכל הבזק מחשבה, החולפים ברוחו של כל אדם

אילו נדרש המאמין לומר מהו הדבר האהוב עליו באלוהים, הוא היה אומר שזו תשומת הלב היוצאת דופן של האל לכל מחשבה פעוטה ולכל הבזק מחשבה, החולפים ברוחו של כל אדם. המאמין בטוח שאם אלוהים קיים, דבר אינו חומק ממנו. תשומת הלב היוצאת דופן הזאת, באיסוף כל הטוב וכל הרוע שבכל בן אנוש, בכל רגע ורגע, כך ששום דבר, אף כמלוא הנימה, לא ייפול אל הריק ולא יהיה לשווא – תשומת הלב הזאת נראית למאמין מופלאה, ברגעים שהוא אוהב את אלוהים, והוא רוצה לחקות אותה. הוא לא יודע כלום או כמעט כלום על אלוהים, אבל הוא יודע שאם הוא קיים, הוא אף פעם לא אדיש או פזור דעת. המאמין רוצה להיות קשוב מאוד לכל האנשים שהוא פוגש, כפי שאלוהים אולי קשוב.

ירמיהו, חורבן ירושלים, רמברנדט

"ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" (1630), רמברנדט. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

*

העובדה שעשוי לשרוד ברוחנו אושר שככל הנראה נותר ממנו, סביבנו, רק צל ואבק, היא אולי הסימן לכך שלמעשה אנו יודעים שנוכל לחוות את האושר הזה שוב במקומות אחרים

אפשר אולי למצוא הוכחה לקיומו של אלוהים בעובדה שאנחנו מסוגלים להיות מאושרים כל כך בזוכרנו את האנשים שאיבדנו – האנשים שמתו, או שנעלמו מחיינו לאחר שבגדו בנו ונטשו אותנו לעד, כלומר מה שאנחנו מכנים "לעד". העובדה שעשוי לשרוד ברוחנו אושר שככל הנראה נותר ממנו, סביבנו, רק צל ואבק, היא אולי הסימן לכך שלמעשה אנו יודעים שנוכל לחוות את האושר הזה שוב במקומות אחרים. אין זה משנה אם אותו אושר היה בחיינו הנוכחיים לצל ואבק, כי למעשה מחכה לנו להטן של זריחות ושקיעות בשמים אחרים, שבהם נקבל בחזרה את כל מה שנלקח מאתנו. זה רק עניין של זמן, ואל לנו לייחס לזמן חשיבות מוגזמת. בזיכרוננו, הימים המאושרים והאהבות שאיבדנו נמהלים בצער, בכאב ובייסורים, כך שלעתים נראה לנו שכבר אי  אפשר לכנותם "מאושרים". אף על פי כן, למרבה הפלא, קיומם בתוכנו הופך את חיינו העכשוויים, הנטושים והאומללים, לעליזים ומוארים. אולם אדם שאינו מאמין יטען שכל האושר המגיע אלינו מזכרם של אנשים שמתו או נעלמו מחיינו, ומזכֶר הימים המאושרים שחלפו, הוא בשום אופן לא סימן לכך שמחכה לנו משהו – אין זה אלא הרטט של שכלנו; הגם ששכלנו נועד למות, חריצותו וחיוניותו הרבות גורמות לו לבהוק ולרטוט עד לרגע המוות בזיכרונות זוהרים. מי שאינו מאמין אומר שבני האדם אינם נצחיים, אך נצחיים הם הכוח והחיוניות של שכלם וזיכרונם.

אי אפשר לומר בשום אופן שלמאמין יש רעיונות ברורים ביחס למוות. הוא אינו יודע בבירור מה הוא רוצה. יותר מכול הוא משתוקק להיות עם האנשים שאהב בחייו; והוא חושב שהם יקבלו את פניו שם, כפי שהיו בחיים, עם אותם פנים, קולות ומחוות. הוא אינו מסוגל ואינו רוצה לדמיין אותם שונים: הוא רוצה אותם ממש כפי שהיו, ולא נבונים יותר, מתונים יותר, מתוקים יותר או טובים יותר. הוא חושב שהם יחכו לו שם, כפי שבחייהם הם נהגו לחכות לו בתחנת הרכבת בשובו מנסיעה: הם ינופפו בידיהם מרחוק ואז יבואו לקראתו; והוא יהיה עייף מאוד, אך להוט להקשיב ולספר. בכל הזמן שחלף מאז מותם של אותם אנשים הם היו תמיד ביחד, הכירו זה את זה או לא הכירו, אהבו זה את זה או לא אהבו. הוא מקווה שהם לא נעשו חכמים יותר, אבל השתחררו מכל הקנאות והטינות שידעו עלי אדמות, כפי שקורה לפעמים בחיים. אכן, ברגעים של אושר גדול או של אומללות גדולה הוא חש שכל הרגשות המרים והזדוניים נעלמים ממנו ומן האנשים שסביבו, כאילו רוח חזקה נשבה דרך נפשותיהם וסילקה את כל המצוקה והרעל. המאמין לא חושב שיקיריו ייעשו טובים יותר משהיו, אבל הוא חושב שהם יהיו כפי שהיו בחייהם, ברגעים החמים והנעלים ביותר.

המאמין חושב שהמפגש עם האל עשוי להיות כמו אותם רגעים נדירים שבהם הוא חש דבר מה רוטט וצף, דבר מה שהוא כינה "אלוהים"; מכאן ואילך, הרגעים הללו יהיו נצחיים

בהשוואה לרצון העז של המאמין להיות שוב עם האנשים שאהב, רצונו לפגוש את אלוהים הוא משני. עם זאת הוא חושב שהמפגש עם האל עשוי להיות כמו אותם רגעים נדירים שבהם הוא חש דבר מה רוטט וצף, דבר מה שהוא כינה "אלוהים"; מכאן ואילך, הרגעים הללו יהיו נצחיים. אבל הוא אינו מסוגל לתאר לעצמו כיצד יוכלו אותם רגעים להיות נצחיים ומאושרים גם יחד. נראה לו שהוא ישתעמם לאחר זמן מה ויפנה את גבו לאלוהים כדי לחשוב על משהו אחר. אבל לא ברור לו על מה הוא יוכל בכלל לחשוב, בהיותו במרחב הנצחי. הוא שואל את עצמו אם עדיין יהיה לו מין עניין רכילותי בדברים הקשורים לחיים עלי אדמות; אבל מיד עולה בדעתו שככל הנראה, הוא כבר יהיה נבון מכדי להמשיך להתעניין ברכילות. לבסוף, הוא חושש שמרוב תבונה ישעמם את עצמו אנושות. הוא חושש ליהפך למעין נזיר טיבטי; והוא חושש שגם כל האנשים שאהב, עם כל האבסורדיות והמוזרויות, חוסר העקביות והאובססיות המצחיקות שלהם, ייעשו קרים, שקולי דעת וחכמים, מנופחים וחמורי סבר כמו נזירים טיבטים. אם כן, התקווה שלו לעולם הבא מעורבת תמיד בחשדנות: אין זו תקווה זוהרת כלל, ותמיד יש חשש שינחל אכזבה. יתר על כן: הפחד שלו להשתעמם למוות בנצח הוא מעין פחד מוות, הדומה באופן מוזר למחשבה על המוות אצל ילד שנאמר לו כי אין אלוהים. זוהי אפוא דרכו של המאמין לחשוש מן האפשרות שהוא לא יפגוש את האל, או שהאל יאכזב אותו.

ילדה, ים, חוף, סורויה

"ילדה" (1904), חואקין סורויה, המוזיאון הלאומי בהוואנה, קובה. תצלום: ויקיפדיה

*

מי שאינו מאמין חושב שהטוב צריך להיעשות ללא כל הסבר הגיוני, ללא סיבה וללא תמורה. גם האדם המאמין חושב שהטוב צריך להיעשות בכל מקרה, ללא סיבה וללא תמורה

יש לפסול כליל את הרעיון שלפיו יש למאמין תפיסה ברורה לגבי טוב ורע. הוא אינו יודע על כך דבר, בדיוק כמו מי שאינו מאמין. כמו האדם שאינו מאמין הוא מתקשה מאוד להפריד בין טוב לרע: הוא רואה אותם מתפתלים ורודפים זה אחר זה במסכת כה עדינה, מסובכת ומבולבלת, עד שאם ננסה לתקנה ניתקף סחרחורת. רק ברצון שהוא חש להפריד בין טוב לרע, ובלאותו ועיצבונו הגדולים, ובחששו לטעות, ובניסיונו להעדיף את רווחת הזולת על פני רווחתו, הוא מזהה בתוכו לפעמים את התנודה המסתורית ההיא, שהוא כינה "אלוהים". מישהו אמר לו שאלוהים הוא סדר, הרמוניה ואור, אך המאמין חושב שההגדרות הללו כוזבות. הגדרת האל היא בלתי אפשרית וכוזבת תמיד, אך גם אם לא היה זה כך, המאמין היה רוצה להגדיר אותו בתור אי סדר, אפלה ובלבול. במקרים שבהם הוא לא מצליח להפריד בין טוב לרע, ומרגיש מוקף בדממת האל, הוא חושב שאילו היה עליו לומר לְמה אלוהים דומה יותר מכול, הוא היה אומר שיותר מכול הוא דומה למעמקי הלילה. ביחס לטוב ולרע יש דמיון רב, מבחינה מסוימת, בין גישת האדם המאמין לבין גישת האדם שאינו מאמין. מי שאינו מאמין חושב שהטוב צריך להיעשות ללא כל הסבר הגיוני, ללא סיבה וללא תמורה. גם האדם המאמין חושב שהטוב צריך להיעשות בכל מקרה, ללא סיבה וללא תמורה; הוא פוסל את הטענה שלפיה צריך לעשות את הטוב "מתוך ציות לאלוהים". נראה לו שאלוהים כלל לא יאהב את הציות הזה. הוא חושב שבכל מקרה, בין אם יש אלוהים ובין אם לאו, צריך לבחור בטוב ולא ברע. ייחוס מעשינו הטובים לאלוהים כמוהו כנטישת אותם מעשים טובים במעמקי הלילה.

לילה, ירח, דממה, הר, עצים

האם יש טעם לחפש כאן את אלוהים? ואולי די לחוש בו? תצלום: קים מק'קינון.

*

 אלוהים הוא בהחלט הדבר החשוב ביותר שיש; ולמרבה הפלא, אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש גם אם אינו קיים

אנו יכולים לומר שאלוהים דומה למעמקי הלילה; אך אני סבורה שטעות היא לומר שאלוהים הוא מעמקי הלילה. אכן, אפשר למצוא דברים נוספים שאלוהים דומה להם, כנראה. אני סבורה כי הוא דומה לשירה, במובן זה שגם השירה שוכנת תמיד במוחשיות ובייחודיות של הדברים והבריות, ונרתעת מן המופשט והגנרי; ואף על פי שהיא שוכנת ומושרשת במוחשיות של הבריות והדברים הייחודיים, משמעותה ומהותה הן אוניברסליות. השירה דומה אפוא לאל, כי גם הוא, אם הוא קיים, חי כנראה במחשבה היחידה, אך הוא מרומם אותה ומוהל אותה במחשבה האוניברסלית. עם זאת, כפי שטעות לומר שאלוהים הוא מעמקי הלילה, טעות היא לומר שאלוהים הוא השירה: גם אם אנו יכולים לומר למה דומה אלוהים, איננו יכולים בשום אופן לומר מהו אלוהים. גם האמירה "אלוהים הוא הכול" נראית לי כוזבת. הוא בהחלט הדבר החשוב ביותר שיש; ולמרבה הפלא, אלוהים הוא הדבר החשוב ביותר שיש גם אם אינו קיים. מסיבה זו הוא דומה לאינספור דברים. אבל משאמרנו "הדבר החשוב ביותר שיש" חתמנו את ההגדרה, ואי אפשר להוסיף לה כמלוא הנימה.

*

ברגע מסוים של צלילות, המאמין חושב שהעובדה שבני האדם דומים כל כך זה לזה – בין אם הם מאמינים ובין אם לאו – ומעורבבים כל כך יחד בייאושם, ומעורבבים בטוב וברע, וכלל לא טובים יותר או מאושרים יותר או ברורים יותר רק בגלל אמונתם, היא סימן לקיומו של אלוהים ולצדקתו. סימן נוסף לקיומו ולצדקתו הוא העובדה שאין למאמין תקוות גדולות ביחס לעולם הבא: תקוותיו חלושות ומהולות בחשד ובספק. שהרי היה זה עוול נורא אילו אנשים מסוימים ניחנו בתקוות גדולות, ובהבחנה ברורה ובטוחה וברצון נהיר לעשות את הטוב, ולאחרים לא היה למעשה דבר; זה היה עוול נורא, ולאלוהים היה קל מדי להכריע מי הם האנשים הטובים ביותר ומי הם הגרועים ביותר; ובין הדברים המעטים שאנו יודעים על אלוהים ברור לנו שהוא לא אוהב את הקלוּת, אלא דווקא את הסיבוך.

עם זאת, בכל הנוגע לאלוהים, יש סתירות אינספור, וזו אחת מהן: אמנם הוא אוהב בהחלט סיבוכים, אך אין ספק שהוא רוצה שנאהב אותו אהבה פשוטה, חשופה וענייה, עזה ואפלה; אותה אהבה עזה ואפלה שאנו חשים כלפי ילדינו וכלפי כל שאר האנשים שאנו קשורים אליהם בקשרים הזרים לתבונה ולשיקול הדעת – קשרים אפלים, בלתי מוסברים, מושרשים וקבורים במעמקי הרוח. אלוהים מתעב את המבנים הסבוכים והמפותלים המוקמים סביב שמו, מבנים המכילים בהכרח ברזל ואבן; ואין לאלוהים שום צורך בברזל ובאבן.

*

ניתן לטעון כנגדי שהעולם גדוש בעוולות ואין זכר לאותו צדק אלוהי, שעליו מרבים כל כך לדבר. אך באופן זה או אחר, כל העוולות הללו קשורות לחיים עלי אדמות ולמעשי האדם

לעתים, המאמין מפנה לאלוהים בקשות ספציפיות, למען עצמו או למען יקיריו. הוא סבור כי אלה בקשות שראוי להפנות לאלוהים, ואין הן שפלות כלל: הוא מבקש דברים שלאנשים רבים יש בשפע, ונראה לו צודק בהחלט לבקש אותם בשביל אחד מיקיריו או בשביל עצמו. רק לעתים רחוקות ממלא אלוהים את משאלותיו. לעתים הוא ממלא אותן זמן מה לאחר שאותו אדם הפסיק לרצות ולבקש את הדברים הללו, וכבר לא אכפת לו מהם כלל. ולעתים ממלא אלוהים את משאלותיו של אותו אדם, אך מוסיף להן ומוהל בהן מנה כזאת של כאב, עד שמרוב ייסורים ודמעות אי אפשר לזהות את מילוי המשאלה. אולי גם זה סימן לצדקתו של אלוהים: אילו אחדים יכלו לבקש מאלוהים דברים ולקבל אותם, ובקבלם את מבוקשם הם היו מרגישים שאלוהים מעדיף אותם, בשעה שהאפשרות הזאת והעונג הזה נשללים מאלה שאינם מאמינים באלוהים, היה זה עוול נורא, וחייו של המאמין היו קלים מדי. המאמין היה חש מופרד מהאחרים, חזק יותר ומועדף על ידי אלוהים. או אז, אלוהים היה זונח אותו מיד. ניתן לטעון כנגדי שהעולם גדוש בעוולות ואין זכר לאותו צדק אלוהי, שעליו מרבים כל כך לדבר. אך באופן זה או אחר, כל העוולות הללו קשורות לחיים עלי אדמות ולמעשי האדם. לעומת זאת, אני מתייחסת כאן לעוול שאינו נוגע לגורלנו הארצי, אלא ליחסינו עם האל.

לעתים, אדם שמתרגשים עליו אסונות, חש פתאום, בעיצומה של הפורענות, שהוא מבחין באות לבחירה אלוהית; כאילו רצה אלוהים לבחון את סבלנותו, ובמידה מסוימת להעשיר את נשמתו בכאב. אך אותו אדם אומר בלבו שהוא היה מעדיף שאלוהים יתעלם ממנו וישכח אותו, שכן קשה מאוד לשאת בחירה אלוהית כזאת. במקרה זה, הפריווילגיה שבבחירה האלוהית המשוערת אינה מעוררת באדם שום סוג של גאווה, כי כל זכר לגאווה נסחף ונשטף בבכי. או אז חושב האדם שאולי יש לאושר ולפורענות חשיבות מועטה בלבד במחשבתו של האל ובתוכניותיו.

איוב ומנחמיו, לוקה ג'ורדנו

"איוב ומנחמיו" (סביבות 1700), לוקה ג'ורדנו. תצלום: ויקיפדיה

*

אין ספק שהמאמין עשוי, בקלות רבה, לשכוח לחלוטין את אמונתו ולחיות שנים בלי שיתעורר בו זכרו של האל. זה עשוי לקרות מפני שהוא מאושר מדי, ומרוב שהוא שקוע באושרו אלוהים נראה לו חסר תועלת; או להפך, מפני שהוא אבוד כל כך בכאב, עד שלא נראה לו שהוא מסוגל עוד להפנות לאלוהים לא עלבונות ולא דמעות, והוא מעדיף לשתוק. דיבור אל אלוהים הוא גם דיבור של האדם אל עצמו, ואותו אדם כבר לא מדבר אל עצמו. במובן מסוים הוא מרגיש שנהפך לאבן; והוא נזכר לרגעים, בבלבול, שאין לאלוהים שום צורך באבנים.

אם אלוהים קיים, הוא נמצא תמיד במצבים ובמקומות שהאדם נוטש את המשא הכבד של הווייתו, ומרים את מבטו מן החשכה התוססת והרעילה של תודעתו האפלה: הוא מתבונן בעצמו כאילו היה אחר; הוא מתבונן ברעהו כברעהו; והוא מתבונן באלוהים כבאלוהים

לפיכך, המאמין חש שהוא נעשה בהדרגה זהה ברוחו לאדם שאינו מאמין; ובפעמים הנדירות שהוא חושב על אלוהים נדמה לו שהוא פוקח את עיניו באפלולית קרה ושוממה לחלוטין, שבה העולם מסתובב ומזמזם כמו חרק חסר זיכרון, הישן שינה חסרת תועלת. אבל אם יום אחד הוא יתמלא בכעס נורא, מפני שמישהו עלב בו או שכך נדמה לו, והוא ייחל לחנוק את האדם הזה ואכן יחנוק אותו במחשבתו; ואם האדם הזה יופיע פתאום מולו וייראה לו חסר אונים ומעורר רחמים, או אם הוא יגלה שהאדם הזה טוב ממנו ונדיב ממנו, וכי הוא עצמו יעדיף למות מאשר להפיל אפילו שערה אחת מראשו; או אם ייראה לו פתאום האדם הזה משעשע ויתחשק לו לצחוק, וגם זעמו ייראה לו משעשע, וכעסו יתמוטט פתאום ויתפזר כאפר לרגליו – או אז הוא יהיה המום ומופתע ובמידה מסוימת גם מאוכזב, אך ירגיש תחושה מוזרה מאוד של קלילות, רעננות ושחרור, כאילו המשא הכבד של הווייתו ירד מעל גבו; והוא חושב שאלוהים נמצא אולי שם, באפְר כעסו ובקלילותו; כבאותם רגעים שבהם הטיח באלוהים עלבונות ואז צחק צחוק עז, ברוחו, על עצמו ועל אלוהים גם יחד. ומכאן יש להסיק שאם אלוהים קיים, הוא נמצא תמיד במצבים ובמקומות שהאדם נוטש את המשא הכבד של הווייתו, ומרים את מבטו מן החשכה התוססת והרעילה של תודעתו האפלה: הוא מתבונן בעצמו כאילו היה אחר; הוא מתבונן ברעהו כברעהו; והוא מתבונן באלוהים כבאלוהים.

פרפר

לשמר את התחושה נוכח המופלא שלנגד עינינו. תצלום: טיימלינקס

נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית: פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו

אסור לנו בשום אופן לשלול לעד, מנשמתו של ילד, את רגעי הפליאה המעטים הללו ואת הצללים החמקמקים הללו. אין זה נכון שאמונה באלוהים מבטיחה חיים מאושרים יותר; ואין זה נכון שהיא הופכת את בני האדם לטובים יותר. לכן נדמה שאין זה משנה אם אנחנו מאמינים או לא מאמינים. אך אם אין זה משנה, פירוש הדבר שכל מה שנוגע לאלוהים הוא בעל חשיבות עצומה, בלתי מוסברת ומהותית: פירוש הדבר שאלוהים חשוב יותר מהאמונה או חוסר האמונה שלנו בו. אכן, מי שלא מאמין באלוהים אינו שלֵו כלל בחוסר אמונתו, אלא מתרגז מאוד כשמדברים אתו עליו. פירוש הדבר שהוא כלל אינו אדיש כלפי אלוהים; פירוש הדבר שאף אחד אינו אדיש כלפיו.

העובדה שלרגעים האלה יש חשיבות כזאת, אף שאפשר למנותם על אצבעות יד אחת, ואף שהם מהירים באופן יוצא דופן – כה מהירים וקצרים עד שהם נשכחים מיד או לפחות נדמה לנו מיד ששכחנו אותם – היא אולי סימן נוסף לקיומו של אלוהים. אולם זה עדיין סימן דל ביותר, שאינו בר קיימא בעיני מי שאיננו מאמין. אולי למי שאינו מאמין היו רגעים זהים, אך הוא לא זיהה אותם, או פשוט השליך אותם הצדה כאחת המוזרויות של אישיותו. באשר למאמין, גם אם נדמה לו שהוא שכח מיד את הצללים והרגעים הללו, הוא למעשה חוזר אליהם תמיד במחשבותיו, כאילו היו צלקת של פצע; וברגעים מסוימים של צלילות, אותם צללים ורגעים נדירים נראים לו כדבר הטוב היחיד שקרה לו אי פעם.

יולי 1970

מתוך: "אל תשאלי אותי לעולם", מאת נטליה גינזבורג. תרגום: אספיר מילמן, הוצאת "מאגנס", 2021.

תמונה ראשית: הנצח, השאלות הגדולות, אלוהים - כולם מקופלים יחד בנפשו של ילד. תצלום: יפת מאסט, unsplash.com

Photo by Japheth Mast on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נטליה גינזבורג.
§ מאמר | # דת
- דימוי שערהנצח, השאלות הגדולות, אלוהים - כולם מקופלים יחד בנפשו של ילד. תצלום: יפת מאסט, unsplash.com

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על על האמונה והאי-אמונה באל

02
אראל גלבוע

צר לי אבל הניסיון להכנס לדרך מחשבתו של אתאיסט שגוי וגם הניסיון להוכיח שיש אלוהות כי אנשים מאמנים למרות שלא ניתן להוכיח קיומה של אלוהות בו אינו רציני למרות גודש המילים, לכן זהו טקסט מאכזב ואפילו פתטי. כמובן שהמחברת מתעלמת מדתות בהן יש יותר מאל אחד או מדתות דוגמת הבודהיזם שהן את טיבטיות.

03
רפי ליפקין

חסר פה רק דבר אחד מאוד מהותי - האדם הוא הבורא את האלוהים שלו ולא להפך. כל אדם בורא לו אלוהים (או אין אלוהים) לפי צרכיו ומקבל יותר או פחות סיפוק מכך.
לכן לכל אחד אלוהים אחר, והניסיון של הדתות לאחד הרבה אנשים תחת אלוהים אחד שנראה כהצלחה גדולה, הופך לכר פורה לנוכלים ונצלנים

04
ידיד נפש

לעורך, ליורם מלצר- זוהי הגות שרלטנית: ""כפי שטעות לומר שאלוהים הוא מעמקי הלילה, טעות היא לומר שאלוהים הוא השירה: "" גם טעות לומר שאלוהים שולחן וטעות לומר שהוא בננה. סימון וייל הוא שם עם סלסול וזה לא קובע דבר. אפשר לחשוב על ההפתעה שלפי הפיזיקה המקור לחומר הוא האור. אדון סימון לא דבר על פליאות היקום המעלות שאלות ומזמז מזמוזי שיחה באיסטרא בלגינא.

05
שיבולת

משונה שהויכוח כאן נסחף לראיות. עצם הויכוח מראה ש…יש משהו שמעסיק אנשים ושקוראים לו אלוהים. לא שאלה מדעית: זאת שאלה של בני אדם.

07
רמי

הצגת ה"מאמין" וה"לא מאמין" כשני אבי-טיפוס שמחלקים את האנושות לשני גושים, כאילו כל גוש עשוי מיקשה אחת, היא טעות בסיסית שחוזרת לאורך כל הכתבה (הארוכה ללא צורך) הזו. הכתבה מציגה גישה סובייקטיבית של אמונה שמבוססת בעיקרה על הרגש (כאילו מדובר בשיח פנימי עם חבר דמיוני).

10
Ronen Dovrat

טעות בסיסית שנשתרשה כתוצאה מאלפי שנות כוחניות דתית בעולם מייחסת את האמונה להיבט הדתי ומבדילה בין מאמין ללא מאמין.
אין ולא היה בעולם אדם לא מאמין.
יש מי שמאמין שיש ויש מי שמאמין שאין.
כל אחד לתפיסתו. אין אפשרות להעלות מעל המחשבה ולהפוך לאדם לא מאמין.
ניתן אם תרצו להיות אדם שמאמין שאין עוד מלבדו ואדם שמאמין שיש עוד מלבדו.
לא יכול להיות אדם שלא מאמין.
לא מאמין במה? אם יסביר במה לא מאמין הרי שהוא מאמין באי קיומה של התפיסה בה הוא לא מאמין...
כמו לאמר אדם חושב ואדם שלא חושב. אין לאדם אםשרות לא לחשוב.
יכול אדם שלא להתעסק בזה עד לרגע בו יידרש לכך ואז יאלץ לבחור בעל כורחו, מאמין או מאמין שלא.
האדם המאמין משוכנע בדרכו באותה מידה כמו זה שמאמין שהוא טועה...