על כוחו המפתיע של הסחלב

לרגישות ולפגיעות יש מקום, והן אפילו עשויות להיות יתרון. גנים רעים כביכול עשויים להועיל. האם המדע והמטפלים יבינו שיש מקום לכולם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

עד לא מזמן באזור כפרי במרילנד, במרחק שמונים קילומטר בלבד מההמולה של העיר ושינגטון, פעלה מעבדה יוצאת דופן: במשך יותר מחמישים שנה, חוקר אחד וכמה מאות קופי מקוק רזוס הפיקו שם תועפות של נתונים בשאיפה להבין, בסופו של דבר, מה הופך את בני האדם למי שהם. הקופים אינם עוד, אבל מורשתם הביאה לעולם אחדים מהמחקרים המדהימים ביותר בתחומי הגנטיקה, האימהוּת, האבולוציה ובריאות הנפש.

האם חלקנו מתוכנתים לסבול? או שמא החיים הם שמכוונים אותנו לכאן או לכאן?

שתי סיבות שבגללן קופי מקוק רזוס מתאימים במיוחד למחקרים הקשורים לבני אדם: הם חולקים עמנו 95 אחוז מהדנ"א שלנו, ולכל אחד מהם יש אישיות מובהקת, ממש כמונו. סטיב סוּאוֹמי (Suomi) היה החוקר הראשי של המעבדה עד לסגירתה ב-2008. במהלך עבודתו שם עברו תחת השגחתו דורות רבים של קופים, וכל קוף נאלץ להתמודד עם הנסיבות הביולוגיות והסביבתיות הייחודיות לו. סואומי התעניין במיוחד בסוג של קופי מקוק שאותו הוא כינה "המקוק הלחוץ": קופים ביישנים וחששנים בינקותם שהופכים בבגרותם לגרסה הקופית המקבילה לבן אדם דכאוני. סואומי רצה לדעת למה זה קורה. האם האשמה תלויה בסביבה או בתורשה? ומה זה אומר עלינו בני האדם? האם חלקנו מתוכנתים לסבול? או שמא החיים הם שמכוונים אותנו לכאן או לכאן?

במהלך המאה האחרונה אנו תולים את האשמה בהפרעות הנפש שלנו בגנים סוררים, או בהורים חסרי רגש, או בשילוב כלשהו של השניים. לפי התפישה הרווחת בקרב חוקרי הפסיכיאטריה – שנקראת "מודל רגישות-דחק" – לאנשים מסוימים יש נטייה טבעית, לרוב גנטית, למחלות נפש. אך אין די בנטייה זו לבדה כדי לחולל הפרעת נפש. הרגישות הזאת, כלומר הפגיעוּת להפרעות נפש, הופכת להפרעה כשהאדם עובר רף מסוים של דחק. כלומר, המחלה מתפרצת רק כשסביבה מעיקה דיה – ילדות קשה, או קושי אחר בהמשך החיים – מפעילה את הגנים המדוברים.

אבל משהו בתמונה שציירו מחקרי הקופים לא התיישב עם התיאוריה הזאת. באמצעות טכנולוגיית הריצוף הגנטית שצצה בשנות התשעים, ניתח סואומי את הדנ"א של כל קופי המקוק במושבה שלו וגילה שלקצתם יש מוטציה גנטית ספציפית שאצל בני האדם מקושרת לדיכאון. הוא חיפש את אותה מוטציה בגנומים של פרימטים אחרים, אך לא מצא אותה.

קופי רזוס, קופי מקאק, הודו

משפחה מאושרת ודומה לאחרות או אומללה בדרכה? קופי רזוס בהודו. תצלום: Rajesh MPT, ויקיפדיה

האם ייתכן שאנו חבים את החוסן יוצא הדופן של המין שלנו דווקא לגנים המחוללים בנו פגיעוּת להפרעות נפש?

זה היה מוזר. "מה מייחד דווקא את בני האדם ואת המקוק רזוס מכל מיני הפרימטים האחרים?" תהה סואומי. הוא השקיע בכך מחשבה רבה, ואז הוא הבין: כושר ההסתגלות המופלא שלנו. רוב השימפנזים, וכמוהם גם רוב הקופים האחרים, נמחקים מבתי הגידול הטבעיים שלהם, ואילו בני האדם והמקוק רזוס מתפשטים, שורדים ואף משגשגים במגוון רחב להדהים של תנאים בכל פינות כדור הארץ. האם ייתכן ששני הדברים הללו, המבדילים אותנו ואת המקוק רזוס משאר הפרימטים, קשורים זה לזה? במילים אחרות, האם ייתכן שאנו חבים את החוסן יוצא הדופן של המין שלנו דווקא לגנים המחוללים בנו פגיעוּת להפרעות נפש?

זה נשמע מופרך. זאת טענה שאינה מתיישבת עם השכל הישר או עם הקנון המדעי. אבל בסביבות אותו זמן, ג'יי בֶּלְסקי (Belsky) חוקר של התפתחות האדם מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, זיהה דפוס משונה בתחומו ששפך אור על ההשערה של סואומי. פתאום היא נראתה סבירה לגמרי. בלסקי התעמק במחקרים רבים העוסקים באינטראקציה בין סביבה לתורשה וגילה שבמקרי רבים, נבדקים המצויים בקבוצת סיכון גנטית לפתח הפרעות נפש, משיגים לא רק את התוצאות הגרועות ביותר, אלא גם את הטובות ביותר.

חוקרים נוספים מתחומי הגנטיקה, הפסיכולוגיה האישיותית והתפתחות הילד, החלו גם הם להבחין באותה תופעה מתמיהה, ומאז הולכות ומצטברות ראיות המלמדות כי לגנים המייצרים נטייה למחלות נפש, יש גם יתרונות. על פי הנתונים, ייתכן כי דווקא הגנים המגדילים את הסיכוי שנפתח הפרעת נפש, הם שהופכים אותנו לבריאים יותר, מאושרים יותר, חסונים יותר ומצליחים יותר, הן כפרטים והן כמין. אף שהמחקר בתחום עודו בחיתוליו, עולה ממנו האפשרות המתעתעת שלאונרד כהן בכל זאת צדק: לפעמים האור חודר דווקא דרך הסדקים.

השילוב בין גנים רעים וסביבה טובה מניב לעתים קרובות בריאות רבה יותר ותפקוד פסיכולוגי מוצלח יותר מאשר השילוב בין גנים טובים וסביבה טובה

בלסקי סקר את המחקרים הקיימים וראה שאנשים בעלי רגישות גנטית שבאים מרקע קשה, נמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח הפרעות נפש, בדיוק כפי שמודל הרגישות-דחק חוזה. אך בה בעת, אנשים בעלי אותה רגישות גנטית שבאים מרקע מיטיב, גדלים להיות נורמליים – ולעתים מצבם טוב יותר מאשר בני גילם בעלי הגנים הטובים. בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, השילוב בין גנים רעים וסביבה טובה מניב לעתים קרובות בריאות רבה יותר ותפקוד פסיכולוגי מוצלח יותר מאשר השילוב בין גנים טובים וסביבה טובה.

הדפוס הזה הופיע בשורה ארוכה של מחקרים בעקביות מדהימה, אך משום מה החוקרים החמיצו אותו לגמרי בזמן אמת. אף שברוב המקרים האלה התמקדו החוקרים בצדק בממצאים הקשורים להפרעות נפש, ההתמקדות הזאת גרמה להם להחמיץ את נקודות האור בנתונים שלהם. אבל מרגע שבלסקי ואחרים הצביעו על מעלותיהם של הגנים הרעים האלה, החלו הראיות המאששות את טענותיהם לצוץ בכל מקום, במחקרים ישנים וחדשים כאחד.

ב-2004, למשל, חוקרים מהולנד ניסו לחקור כיצד גֶנים, ואימהוֹת, משפיעים על התנהגות אנטי-חברתית אצל ילדים. מריאן בּאקֶרְמַנְס-קְרָנֶנְבּוּרְג (Bakermans-Kranenburg) ועמיתיה סיננו יותר מאלפיים משפחות ובררו מהן למחקר המשך את המשפחות עם הילדים שקיבלו את דירוגי התוקפנות הגבוהים ביותר. במהלך המחקר התברר שילדים שאימהותיהם חסרות רגישות היו תוקפנים יותר מילדים אחרים ובעלי סיכוי גבוה יותר לסבול מהפרעה בהתפתחות הנפשית – אבל רק אם היה להם וריאנט ספציפי של גן בשם DRD4. הגן הזה, הקרוי בין היתר גן הפרעת הקשב, גן הבריון (bully gene) וגן המופקרת (slut gene) מסייע בעיבוד דופמין במוח, ואחת המוטציות שלו מקושרת לאלימות, היפראקטיביות וכמיהה לחידושים. ילדים בעלי המוטציה הזאת שגודלו על-ידי אימהות קשוחות או אדישות, היו הילדים האנטי-סוציאליים ביותר במחקר.

עפיפונים, רוחות רפאים

ביחד או צ'ילבות? רבים או מתפייסים? תצלום: מייקל קאפל

עד כאן מדובר במקרה קלאסי של תיאוריית רגישות-דחק: גן של סיכון פלוס סביבה רעה שווה הפרעה. ההפתעה הגיעה בחלק השני של הניסוי, כשבאקרמנס-קרננבורג וצוותה חילקו את המשפחות לשתי קבוצות. חוקרים עם מצלמות עקבו אחרי נבדקי הקבוצה הראשונה ואז השתמשו בסרטים כדי ללמד את האימהות איך לפענח את ההתנהגות של ילדיהן ולהשתמש באמפתיה כדי לשכך את התקפות הזעם שלהם. קבוצת האימהות השנייה שימשה כקבוצת ביקורת, כלומר הן לא צולמו ולא קיבלו משוב או עצות אחרות.

בתחילת הדרך היו הילדים בשתי הקבוצות תוקפניים במידה דומה, אך בסופו של דבר היו ביניהם הבדלים גדולים. שנתיים אחרי הניסוי חזרו החוקרים לבחון את המשפחות ומדדו את השפעת התהליך שעברה הקבוצה הראשונה. הנה ממצאיהם: ילדים בעלי המוטציה המסוכנת של גן DRD4, שאימהותיהם שיפרו את מיומנויות ההורות שלהן, היו תוקפניים פחות ב-37 אחוז. בקבוצת הביקורת, לעומת זאת, שבה היו ילדים ללא סיכון גנטי, שיעור הבעיות ההתנהגותיות פחת בשמונה אחוז בלבד – וגם זה רק במקרים שבהן האימהות נעשו רגישות ואמפתיות יותר (ללא התערבות מצד החוקרים). החוקרים טוענים שגם השיפור הזעום הזה בקבוצת הביקורת היה מתרחש כפי הנראה ממילא כתוצאה מתהליך ההתבגרות של הילדים.

ההורות החיובית הפכה משום מה את הנטייה האנטי-חברתית של הילדים בעלי המוטציה הגנטית המציבה אותם בסכנה לתוקפנות, להיפך הגמור – לטוב לב

במחקר ידוע נוסף, חוקר הפסיכולוגיה אריאל כנפו מהאוניברסיטה העברית בחן 167 ילדים בני שלוש במעבדה שלו. הילדים פגשו חוקרת שהתחפשה למעין עלמה במצוקה: היא הפילה את העט שלה "בטעות" ואז נחבלה בברכה "במקרה", ואז שוב, "בטעות", הפילה את בובת האצבע שלה. כל הדברים האלה היו, מן הסתם, תחבולה, ומטרה התחבולה הייתה לבחון את ההתנהגות הפרו-חברתית של הילדים, כלומר את נכונותם לעזור. כפי שאתם בטח צופים בשלב הזה של המאמר, התברר לחוקרים כי הילדים הנושאים את המוטציה המדוברת של הגן DRD4 הם הכי פחות פרו-חברתיים – אבל רק אלה מהם שגדלו אצל אימהות נוקשות וחסרות רגישות. והילדים הכי פרו-חברתיים? גם הם נשאו את המוטציה המציבה אותם בסיכון לתוקפנות, אלא שאימהותיהם היו אימהות מיטיבות. ההורות החיובית הפכה משום מה את הנטייה האנטי-חברתית של הילדים האלה להיפך הגמור – לטוב לב.

אבל לא רק הילדים מקבוצת הסיכון הגנטית הגיבו באופן מובהק כל כך לסביבות מיטיבות. שלי טיילור (Taylor), חוקרת פסיכולוגיה מאוניברסיטת UCLA, בחנה 118 נערות ונערים בניסיון לבדוק אם הבדלים בווריאנטים של הגן 5-HTTLPR משפיעים על תגובה למצבי דחק. זהו גן המווסת את רמות הסרוטונין במוח ויש לו שלושה וריאנטים – או אָלֶלים, בעגת המחקר הגנטי. יש אלל ארוך/ארוך, ארוך/קצר, וקצר/קצר, כשלפי המחקר, האלל הקצר/קצר נושא בחובו את הסיכון הגבוה ביותר לדיכאון, והארוך/ארוך מגן מפניו.

הנה מה שקרה: נבדקים עם אלל קצר/קצר ותחושה תכופה של דחק גבוה בחצי השנה שלפני הניסוי, אכן היו בעלי תסמיני הדיכאון הרבים ביותר. לעומת זאת, נבדקים בעלי אותו אלל בעייתי שחוו דחק מועט בתקופה שלפני הניסוי, היו בעלי תסמיני הדיכאון המועטים ביותר – למעשה, היו להם פי שניים פחות תסמיני דיכאון ביחס לנבדקים בעלי האלל המוגן. בדיוק כמו בניסוי של כנפו, שבו הילדים האדיבים ביותר היו בעלי הגן המסוכן, גם כאן, הנבדקים הכי פחות דיכאוניים נשאו את אלל הסיכון. משהו בסביבה שממנה באו – בין שמדובר בהורים חמים ובין שמדובר ברמות דחק נמוכות – הפך את הפגיעות הגנטית שלהם להגנה מפני ההפרעות שהם מועדים ללקות בהן.

עוד ועוד מחקרים מאששים את המסקנה המפתיעה הזאת, וכך נולדה תיאוריה חדשה המאלצת אותנו לחשוב מחדש על נושא בריאות הנפש. לתיאוריה הזאת – ולה נדבכים בתחומים שונים כגון פסיכולוגיה אבוצוליונית, התפתחות הילד, חקר המוח וגנטיקה – יש שמות שונים, וביניהם "רגישות ביולוגית להקשר" (Biological Sensitivity to Context) ו"תיאוריית הפגיעוּת הדיפרנציאלית" (Differential Susceptibility Theory). אני מעדיפה את השם הפואטי יותר שטבע העיתונאי דייוויד דוֹבְּס: השערת הסחלב.

סחלב

עדין עדין, פגיע פגיע, רגיש רגיש: סחלב. תצלום: ג'ין ויזנפלד.

השם הזה נבחר בהשראת מחקרם פורץ הדרך של ברוס אליס (Ellis) ותומס בֹּויס (Boyce), שטענו ב-1995 כי ילדים אחדים הם כמו שן הארי ואחרים הם כמו סחלבים. צמחי שן הארי הם צמחים בלתי מזיקים שצצים בכל מקום ומרגישים בבית בכל קרקע ובכל אקלים – מצדי מדרכות ועד מזבלות, מצלעות הרים ועד יערות חרוכים. לא כך הסחלבים. אם תוציאו אותם מיערות הגשם שלהם, הם יכמשו. אבל אם תשתלו אותם באדמה המתאימה, אם תטפלו בהם כמו שצריך, תזכו לחזות ביופי מהפנט בל יתואר. למען האמת, קסמם רב כל כך, שלאורך ההיסטוריה לקו אספנים שונים באובססיה לסחלבים הידועה בשם אורכידליריום (Orchidelirium). יש שסיכנו את חייהם, שפכו דם ובזבזו מיליארדי דולרים בשביל מיני הסחלביים הנדירים ביותר.

יש גנים קשיחים ויש גנים גמישים: יש ילדים שהסביבה משפיעה עליהם מאוד, לטוב ולרע, ויש ילדים חסינים להשפעת הסביבה, ושוב: לטוב ולרע

כמו שן הארי, יש ילדים שגדלים היטב בכל הנסיבות והסביבות. במחקר של באקרמנס-קרננבורג, ילדים ללא המוטציה המסוכנת של DRD4 בקושי הושפעו מאיכות ההורות שהם זכו לה. היה הבדל זניח בין ילדים עם אימהות מטיבות לילדים עם אימהות מחמירות: הגנים הטובים שלהם הגנו עליהם, כפי הנראה, מההשפעות השליליות של הרקע שממנו הם באו.

יש שיקראו לילדים האלה "נורמלים" או "מאוזנים". אבל לפי השערת הסחלב, זה לא מדויק. ילדי שן הארי פשוט חסינים יותר, פחות רגישים, ואינם מושפעים מסביבתם – ולא רק מהשפעותיה השליליות אלא גם מהחיוביות.

ילדי הסחלב, לעומת זאת, מושפעים מאוד הן מסביבות רעות והן מסביבות טובות. הם סובלים יותר מאחרים בסביבה קשה אך מפיקים את המיטב מסביבה מיטיבה. לפי דובס, לא נכון לומר שהם פגיעים במיוחד לחוויות שליליות. הם רגישים "לכל החוויות". פרחי שן הארי הם קשיחים, והסחלבים גמישים; פרחי שן הארי מתנגדים להשפעת העולם החיצוני, ואילו הסחלבים נכנעים לה. הגנים שלהם, במובן הזה, אינם פגיעים אלא פלסטיים, והם מגיבים לסביבה ומעצימים את השפעותיה – "לטוב ולרע", כפי שאוהב לומר ג'יי בלסקי.

שן הארי

פחות מושפע מהסביבה, לטוב ולרע: שן הארי. תצלום: דייויד דוסון

אחת ההשלכות המעניינות של המחקר החדש הזה הוא "הצד האפל של החוסן", כפי שמכנה זאת ג'יי בלסקי. לרוב אנו חושבים שלאנשים בעלי חוסן נפשי יש יכולת אדירה להתאושש מכל המהמורות, ושזה הסוד לבריאותם ולאושרם. ולכן אנו עושים כל שביכולתנו כדי לבנות כיתות בעלות חוסן נפשי וחברות חסונות שישגשגו בעולמנו חסר הוודאות. אבל מה אם חוסן נפשי אינו כוח-על שאפשר לפתח? מה אם מדובר בעצם באי-רגישות לקשיים, ב"שן-אריזֶם"? הסכנה כאן, לפי ג'יי בלסקי, היא שאי אפשר לאמן את הסחלבים לפתח חוסן נפשי באמצעות תרגילים ויסות רגשי פשוטים, כי הם אינם יכולים להתגבר על נטייתם הטבעית לסבול מאוד מדחק. הרי בחברה שבה חוסן נפשי הוא מיומנות שאפשר לרכוש, אנשים שאינם מצליחים לרכוש אותה נחשבים לבעלי פגם אישיותי: נדמה שהם פשוט לא רצו להתאמץ.

לא זאת בלבד שהשערת הסחלב שופכת אור על הפן החיובי של הפגיעות, אלא שהיא מערערת על תפישת הנורמליות שלנו, על גישתנו לבריאות הנפש

מנגד, רגישותם של הסחלבים לסביבה עשויה להניב להם יתרונות בלתי צפויים –  היא עשויה לעזור לנו לפתח שיטות טיפול המותאמות להם במיוחד. הרי אם אנשים בעלי סיכון גבוה להפרעות נפש מגיבים יותר מאחרים לסביבות מיטיבות, הם אמורים להפיק תועלת רבה יותר מסביבות טיפוליות. במחקר שנערך בבתי יתומים ברומניה ב-2012, מצאו החוקרים שרק ילדים בעלי וריאנט הסיכון של 5-HTTLPR – האלל הקצר/קצר – הפיקו תועלת מהשהייה אצל משפחות אומנוֹת איכותיות. אף על פי שהמחקר בנושא פתרונות וטיפולים מסוג זה עודו בראשיתו, הראיות הראשוניות מבטיחות. אם יצליחו חוקרים לאשש את המסקנות הללו, יהיה זה שינוי משמעותי בשביל אנשים רבים שאינם מוכנים כיום לפנות לקבלת עזרה כי הם חוששים שיאמרו להם שהם מקרים אבודים.

לא זאת בלבד שהשערת הסחלב שופכת אור על הפן החיובי של הפגיעות, אלא שהיא מערערת על תפישת הנורמליות שלנו, על גישתנו לבריאות הנפש. הנה פרדוקס הגנים "הרעים" שהחוקרים מתקשים להסביר: אם כל הגנים האלה מציבים אותנו בסיכון, מדוע הם שרדו את האבולוציה? כפי ששואלים ג'יי בלסקי ועמיתו מייקל פְּלוּס (Pluess) במאמר שראה אור לאחרונה, "מדוע שהברירה הטבעית תייצר אורגניזם שישתבש או ייצא משווי משקל בתגובה לקשיים?"

כיוון שהעולם הוא בלתי צפוי, אי אפשר לדעת מראש אילו תכונות יסייעו להישרדות ואילו לא. ולכן הגישה הטובה ביותר שהטבע יכול לנקוט הוא לפזר סיכונים

בלסקי הגיע למסקנה שהגיוון הגנטי שלנו – השילוב בין גנים סחלביים לגנים של שן הארי – אינו תקלה אבולוציונית אלא אסטרטגיית השקעה גאונית של הטבע. הגנים הסחלביים אינם פוגעים בהתפתחות תקינה, אומר בלסקי. להיפך – היה להם תפקיד חשוב בהתפתחותנו ובעלייתנו לראש ממלכת בעלי החיים. הנה המהלך המחשבתי שלו: כיוון שהעולם הוא בלתי צפוי, אי אפשר לדעת מראש אילו תכונות יסייעו להישרדות ואילו לא. ולכן הגישה הטובה ביותר שהטבע יכול לנקוט הוא לפזר סיכונים. כיצד הוא עושה זאת? הוא הופך אחדים מאיתנו לרגישים יותר להשפעות העולם החיצוני ואחרים לרגישים פחות.

אם עתיד האנושות יהיה דומה לעברה, הסחלבים ייטיבו להסתגל אליו בזכות רגישותם לחוויות הילדות. הנה דוגמה: במקרים שבהם ההורהאף פעם אינו בבית, הילדים גדלים להיות דרוכים, חרדים, מתוחים תמיד – וזהו יתרון מובהק בעולם מסוכן. אבל מה אם העולם יהפוך דווקא להיות ידידותי יותר? במקרה כזה, חוויות הילדות אינן מועילות לנו בהכרח. הן עלולות אף לפגוע בנו אם החרדה מונעת מאיתנו לצאת לעולם ולבנות מערכות יחסים עשירות ומעשירות. במקרה כזה, אי הרגישות לסביבת הילדות הופכת לנכס. כלומר אפשר לראות בסחלב ובשן הארי שתי אסטרטגיות שונות להסתגלות בעולם נטול ודאות. יחד הן עוזרות למין כולו לשרוד ולשגשג במגוון רחב של סביבות.

גלגל, פארק שעשועים, קרוסלה

זיכרון נהדר או טראומה? הגנים ידברו. תצלום: קלם אונוג'גוו

וזה נכון גם ברמת הפרט. לדברי בלסקי, התנהגויות רבות שנראות לנו לא תקינות, ואף הרסניות, הן מתקבלות על הדעת בהקשר שבו הן התפתחו. בעולם של אריות אורבים, נחשים ארסיים ושאר איומים, חרדה ותוקפנות עשויות להיות אסטרטגיות מיטביות שנועדו לעזור לאדם לשרוד. "מיטביות" לא כיוון שהן מסייעות לנו למקסם את רווחתנו, אלא מכיוון שהן עוזרות לנו "להפיק את המרב ממצב גרוע". ולפי הגישה הזאת, אפשר לומר שדיכאון הוא תגובה מיטבית לדחק כרוני: נוכח מהלומות בלתי פוסקות, גופכם מכין את עצמו למהלומה הבאה ונכבה. הוא נאחז בכל טיפת אנרגיה שיש לו כדי להצליח לשרוד עוד קצת. אין הכוונה להצדיק את הדיכאון או לאפוף אותו בהילה של זוהר. דיכאון הוא אומללות בל תתואר; הוא הופך את האדם לקליפה של עצמו. אבל לאבולוציה לא אכפת. היא תקריב את רווחתכם בשמחה אם זה אומר שתשרדו ותתרבו.

מובן שלא כל איום שאנו צופים מתממש. חוסר ההלימה הזה בין התכנות האבולוציוני למציאות הוא שעלול להפוך התנהגות שהועילה לנו בהקשר מסוים להתנהגות שפוגעת בנו בהקשר אחר. מבחינה פיזיולוגית, אנחנו עדיין חיים בעולם של נחשים ואריות ושאר איומים – כולם עלולים להיות קטלניים, אך הם איומים חולפים. מנגנוני ההישרדות שלנו עדיין לא התאימו את עצמם לדחק הכרוני של החברה המודרנית, תופעה שלא נתקלנו בה בכלל במהלך אלפי שנים שבהן נדדנו ברחבי כדור הארץ. הטבע לא היה יכול לצפות עולם של משפחות שהתפרקו, בידוד חברתי, שיעורי אבטלה גבוהים ואי-שוויון מחריד. הוא לא היה יכול לצייד אותנו לחיים בעולם כזה. אין פלא שהתנהגויות הסתגלותיות מהעבר מסבכות אותנו בצרות כיום. אבל לקרוא להן תקלות, שגיאות, חולשות, חוסר תפקוד, הפרעות וחריגות –  הרי זוהי התעלמות מהלוגיקה שהובילה להתפתחותן, מתכליתן האבולוציונית.

רבות מהפרקטיקות הקיימות בבריאות הנפש מנסות לקמט את המטופלים לצורה שנראית לנו מיטבית, אך הן מתעלמות מהמנגנונים שבבסיס מצוקותיהם

אולי זה נשמע לכם כמו התקטננות, אך מבחינת בלסקי ופלוס יש לכך השלכות מעשיות. הם משווים את יחסנו להפרעות נפש לניסיונותיהם של הטייסים הראשונים לטוס חרף כוח הכבידה. "יש ניסיונות טיפוליים", הם אומרים, "המשולים לאדם המחבר כנפיים לזרועותיו וקופץ מצוק". רבות מהפרקטיקות הקיימות בבריאות הנפש מנסות לקמט את המטופלים לצורה שנראית לנו מיטבית, אך הן מתעלמות מהמנגנונים שבבסיס מצוקותיהם. אנו זקוקים להבנה מעמיקה יותר של נפש האדם, של התכונות, הרגשות, הגנים וההתנהגויות שמלווים כל אחד מאיתנו "לטוב ולרע". אחר כך נצטרך לחשוב כיצד אפשר לשכך את החלקים הרעים ולהעצים את הטובים.

ילדה, לבד, חוף הים

הניחו לה. על פי דרכה. תצלום: דניאל מק'אינס

אבל אחת ההשלכות הבולטות של המחקר החדש הזה הוא המסר המידי, האישי מאוד, שהוא מוסר למיליונים המתעוררים מדי בוקר לעולם של בושה ושל סטיגמות, לסביבה שמרעיפה עליהם רחמים בכוונה טובה אך בלי משים צורבת אותם. השערת הסחלב מציעה לאנשים האלה תקווה במעטפת מדעית: לפיה, הם אינם חלשים אלא גמישים, הם אינם פגיעים אלא תגובתיים, שאין להם קצר במוח אלא גנים שנבררו בקפידה. הם  אינם לקויים, הם פשוט שונים.

לפני זמן מה, בזמן שהוא חקר את השערת הסחלב, גילה עיתונאי המדע דייוויד דובס שגם לו יש אלל קצר של גן HTTLPR-5. זה אישר דבר מה שהוא חשד בו זמן רב: הדיכאון טבוע עמוק בהרכב הביולוגי שלו. אבל תגובתו לבשורה הזאת הייתה שונה משציפה:

"צורת המחשבה החדשה הזאת שינתה הכול. בכלל לא הרגשתי שיש לי לקות שתסָכּל את ניסיונותיי להיחלץ מהמצוקה הבאה שאקלע אליה. להיפך, הרגשתי שהכוח בידיים שלי. כל מה שאעשה כדי לשפר את הסביבה שלי ואת החוויות שלי – ואפשר לומר: כל טיפול שאני שאטפל בעצמי – יהיה בעל השפעה משמעותית. מנקודת המבט הזאת, האלל הקצר/קצר נראה לי לא כמו מהמורה אלא כמו מקפצה – אמנם היא חלקלקה ולא מאוד יציבה, אבל היא בכל זאת מקפיצה אותך למעלה".

 

אליצה דרמנדז'יסקה היא יזמית החיה בלונדון ועובדת בצומת בין טכנולוגיה ובריאות הנפש. במהלך חופשה בת שנתיים מעבודתה שנועדה ללמוד מדוע אנו נשברים וכיצד אנו שבים לאיתננו, היא חקרה את תחומי הגנטיקה, הפסיכולוגיה ומדעי המוח, תוך שהיא מראיינת רופאים, אחיות, פסיכואנליטיקאים, פילוסופים, אמנות, יזמים ואנשים צעירים.

מערכת "אלכסון" מודה לאליצה דרמנדז'יסקה על הסכמתה לתרגום המאמר ופרסומו בעברית.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: ענף של סחלב בפריחתו. תצלום: Han Chenxu, ב-unsplash.com

Photo by Han Chenxu on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליצה דרמנדז'יסקה, Mindrise.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על על כוחו המפתיע של הסחלב

02
כבעל נסיון

לתוצאות הנסויים יש הסבר חליפי :
דוקא הילדים עם הרגישות המולדת מדאיגים יותר את ההורים באשר לעתידם עד שההורים משתדלים אתם יותר ומשיגים תוצאות טובות יותר.
כמו סיסמת השווק הישנה של חברת אוויס "We are number two – We try harder "

03
ציפורה מרק

המחקר מאיר בזרקור המתפרס על שטחים אפורים הנשלטים עד היום בידי "מומחים" בתחום הנפש מתוך קיבעון "רפואי" לכאורה, כי הרי עולם הרפואה לא צלח את המשוכה הזאת ורחוק מלתת פתרונות ראויים... הוארו עיני ורווחה נפשי.מודה לכל מלמדי.

04
ארי אנז

מתישהו בעתיד הרחוק, המאוד רחוק, אפילו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים יאלצו להכיר באפשרות הכי מדהימה והכי נוראה, שלא רק שאהבה אינה פשע, אינה לקות, או מחלה או הפרעה אלא שהיא, ורק היא, הסיבה למצבו ההישרדותי הטוב כל כך יחסית של האדם, שמתפתח וימשיך להתפתח למרותם.

05
דן פלד

דרך מעניינת להסתכל על תופעות פסיכולוגיות כמו לדוגמה מניה דפרסיה. זה אולי לא מתאים לכל מקרה ומקרה. אבל רק הרעיון שאולי אין צורך לתקן את התקלה, אלא רק לספק לבן אדם תנאים אופטימליים כדי לפרוח היא כבר מהפכנית.