על כנפי המחילה

כאב וכעס על בגידה שבגדו בנו תוקעים אותנו במקום רע. מחילה כחלק מתרפיה משחררת אותנו.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשהייתי בן 26, עולמי קרס. התחלתי את לימודי התואר השני, ונסעתי הלוך ושוב בין ריצ׳מונד שבווירג׳יניה לוושינגטון הבירה, משום שאשתי השלימה את לימודי התואר שלה בעיר אחרת. באחת הנסיעות, בזמן שכיבסתי בגדים מצאתי פתק מקומט בתחתית מייבש הכביסה. הפתק היה מיועד לאשתי, מאחד מחבריה ללימודים: ״כדאי שנצא בזמנים שונים. אפגוש אותך אחר כך בדירה שלי״.

אשתי ניהלה רומן. בעיניי, זו הייתה מכה אדירה. הרגשתי נבגד, מרומה, אפילו נלעג

לקח לי אמנם זמן לוודא זאת, אבל אשתי ניהלה רומן. בעיניי, זו הייתה מכה אדירה. הרגשתי נבגד, מרומה, אפילו נלעג. הכעס התפוצץ בתוכי, ובמשך ימים ושבועות הכעס הפך לעיסה רותחת של מרירות, בלבול ואי אמון. נפרדנו בלי לחשוב איך בדיוק להמשיך הלאה.

אף שהכאב צרב בעוצמה שכמותה טרם הכרתי, לא הייתי היחיד שחווה זאת. אנשים רבים חווים כאבים דומים, וגרועים בהרבה, במהלך חייהם. בתוך מערכת יחסים ישנם לעתים עלבונות, כאבים ובגידות. כבני אדם, אנחנו חווים לעתים תכופות חוסר צדק וקשיים במערכות יחסים. אחת הדרכים שפיתחו בני האדם כדי להתמודד עם כאב כזה היא המחילה. אבל מהי מחילה וכיצד היא פועלת?

אלה השאלות שחקרתי תוך כדי תהליך הפרידה. למדתי באוניברסיטת קומונוולת׳ בווירג׳יניה, והפסיכולוג הקליני אברט וורת׳ינגון (Everett Worthington) היה המנחה שלי. אֶב הוא אחד משני החלוצים בתחום הפסיכולוגיה של המחילה, והוא הביא אותי לחקור את התחום מנקודת מבט אקדמית, כבר מהיום הראשון (יצאתי ממשרדו אחרי הפגישה הראשונה שלנו, כשאני נושא ערימה ענקית של מאמרים לקריאה). מאז הספקתי להפוך לפסיכולוג ולפרופסור לפסיכולוגיה ייעוצית באוניברסיטה של איווה, ולהתמחות  במחילה במסגרת טיפול פסיכולוגי.

ממחקרים הראשונים של וורת׳ינגטון ושלי, וגם ממחקרים של אחרים, אפשר להבין מה אינו כלול במחילה. רוברט אנרייט (Enright) מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, חלוץ בולט אחר של חקר הפסיכולוגיה של המחילה, תרם רבות למחקר. למשל, הוא ועמיתיו הבחינו בין מחילה (Forgiveness) והסכנה או קבלה (Condoning), ויתור (Excusing) או התעלמות (Overlooking) מהעבירה. כדי לסלוח באמת, כך הם טענו, צריכות להתקיים עבירה של ממש או פגיעה של ממש, עם השלכות ממשיות. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במטופלים של אנרייט ואחת מתלמידותיו, סוזן פרידמן (Freedman) – שהיא היום מרצה באוניברסיטת איווה – כפי שמתואר במאמר: נשים ששרדו גילוי עריות בילדות. כדי שתוכל להיות מחילה אמיתית בהקשר כזה, טענו החוקרים, הנשים היו צריכות ראשית כל להכיר בפגיעה שפגעו בהן כשהיו ילדות. הכחשת הכאב שלהן עצמן, או התעלמות ממעשה הזוועה, אינן בגדר מחילה. המחילה יכלה להגיע רק אחרי טיפול שאפשר להן להתמודד עם המציאות הקשה של מה שנעשה להן. אחרי חודשים ארוכים ועבודה אישית מאתגרת, הנשים שהשתתפו במחקר התמודדו עם מרבית הפחד, המרירות, הכעס, הבלבול והכאב והגיעו לשלווה ולהשלמה מעוררת התפעלות עם הפגיעה שפגעו בהן בעבר.

בובה

ארוכה הדרך מפגיעה למחילה. תצלום: סיגריד וו.

המחילה אינה כוללת בהכרח התפייסות, אלא היא תהליך פנימי שבאמצעותו אדם פותר מרירות וכאב, ומסוגל להרגיש כלפי האדם שפגע בו רגש חיובי יותר כמו אמפתיה או אהבה

נושא מרכזי נוסף שעלה עד מהרה במחקר, היה השאלה אם התפייסות צריכה להיות חלק מן המחילה. בעיני חוקרים ומטפלים כמוני, שמנסים לעזור לאנשים לסלוח במקרים שהם ברובם קשים כמו בגידה בנישואים והתעללות בעבר, מחילה מוגבלת לתהליך פנימי. לכן המחילה אינה כוללת בהכרח התפייסות, אלא היא תהליך פנימי שבאמצעותו אדם פותר מרירות וכאב, ומסוגל להרגיש כלפי האדם שפגע בו רגש חיובי יותר כמו אמפתיה או אהבה. לעומת זאת, התפייסות היא תהליך שבו אנשים בונים מחדש מערכת יחסים המבוססת על אמון עם אדם שפגע בהם. ההבדל הזה היה מהותי בתהליך ההחלמה שלי עצמי.

אף שההבדל הזה משמעותי, אין פירושו שהתפייסות אינה שיקול רב ערך עבור אלה מאיתנו שזוהי תפישת המחילה שלהם. התפייסות הופכת לתהליך נפרד, שאינו תלוי במחילה, אבל הוא חשוב ובעל ערך בזכות עצמו. הדבר סיפק לי נחמה רבה בחודשים שלאחר הפרידה. למרות הכאב, הכעס והבלבול שחשתי גם חודשים לאחר מכן, ידעתי שבשלב כלשהו בעתיד ארצה לסלוח. לא רציתי שהמרירות מן העבר תמנע ממני אושר שאולי אמצא בעתיד במערכות יחסים רומנטיות. לא רציתי לשאת את העול הזה כל חיי. במקום זאת, דמיינתי לעצמי תקופה שבה ארצה להניח לזה ולהמשיך הלאה. אבל הפחד האמיתי שלי היה שאם אסלח אהיה חייב להתפייס עם אשתי, או לחלופין, שאם לא ארצה להתפייס איתה, אהיה חייב להיאחז בכעס שלי. באמצעות תפישת המחילה כתהליך נפרד מן ההתפייסות, נפתחו בפניי אפשרויות חדשות. הבנתי שאני יכול לסלוח או לא לסלוח, ולהתפייס או לא להתפייס.

תהליך דומה עבר על הרבה מן המטופלים שעמם עבדתי. למשל, אני זוכר שהרגשתי את ההקלה האמיתית שחשו אנשים בקבוצה שבה טיפלתי כשציינתי את ההבדלים שבין מחילה להתפייסות. חברי הקבוצה הזו התמודדו עם פגיעות שונות, החל בבני זוג לשעבר שרימו אותם וגזלו מהם אלפי דולרים ועד לרומנים ובגידות אחרות. כשהצגתי את האפשרות להבחין בין מחילה והתפייסות ודיברנו על הנגיעה של זה לחוויות שלהם, חשתי באנחה הקולקטיבית. עול הוסר מעל כתפיהם, פשוט משום שהבינו שלסלוח אין פירושו בהכרח להתפייס. חברי הקבוצה חשו חירות, שפתחה את השיחה שלנו וסייעה לתהליך המחילה שלהם באופן חדש ועתיר אפשרויות.

למשל, ג׳ו (שם בדוי) הייתה בתהליך התאוששות אחרי שהארוס שלה גנב ממנה עשרת אלפים דולר ונעלם. לג׳ו לא הייתה, כמובן, שום דרך לתכנן להתפייסות, גם לו הייתה רוצה, ועם זאת ההבחנה הזו אפשרה לה לראות כיצד היא עשויה לסלוח בעתיד.

לעומתה, מריה, שניסתה להביא את עצמה לסלוח לבתה הבוגרת על דברים מכאיבים שהבת עשתה, רצתה לשמר את מערכת היחסים. היא רצתה מאוד להתפייס. הבנת ההבדל סייעה לה לראות שהיא יכולה לעבוד על מחילה והתפייסות גם יחד, בדרכים שונות, כדי שיסייעו לה לרפא את מערכת היחסים עם בתה.

הבנה נאותה עוזרת כנראה לאנשים לקבל את המחילה ופותחת אפשרויות חדשות להחלמה וצמיחה

בסופו של דבר, הבנה נאותה עוזרת כנראה לאנשים לקבל את המחילה ופותחת אפשרויות חדשות להחלמה וצמיחה. אבל כיצד זה קורה, ובאילו אופנים אפשר לנצל זאת לטובה?

ביליתי את מרבית הקריירה האקדמית שלי בניסיון לענות על השאלה הזו. בעיקר, חקרתי דרכים לעזור לבני אדם לסלוח לאחרים בעת שהם התקשו לעשות זאת. המחקר המדעי בתחום נמצא עדיין בראשיתו, אבל נדמה שישנן התערבויות דומות בבסיסן, שמסייעות במיוחד להוביל אנשים לעבר פתרון למצוקותיהם.

יד ביד

אין דרך אחרת. תצלום: נויין טאן.

הראשונה היא החלק הבדוק והמוכח של כמעט כל טיפול פסיכולוגי: שיתוף הסיפור בתוך מערכת יחסים בטוחה שאינה שיפוטית. כמעט כל ההתערבויות המובילות למחילה, ממליצות לחלוק את הכאב או העבירה. הדבר עוצמתי במיוחד בתוך קבוצה, שבה המשתתפים חולקים את החוויות השונות שלהם זה עם זה, משמשים כעדים ומכילים זה את כאבו של זה. אולם גם שיתוף בין יחידים מסייע רבות להחלמה ולהבנה, מעצם השמעת הסיפור, בלי שמישהו מנסה לעוץ עצות, להשתיק רגשות שליליים או לעודד רגשות של כעס ונקמה בתגובות מסוג ״אלוהים אדירים, הוא האדם הכי נורא בעולם!״ בתוכניות המחילה שלנו, משתתפים מספרים לנו שוב ושוב שאחד החלקים החשובים והמשפיעים ביותר הוא ההזדמנות לחלוק עם אחרים את מה שאירע להם. הם אמרו שהחלק שסייע להם יותר מכל היה ״לדעת שאחרים התמודדו עם דברים דומים״, ״היכולת לפרוק – יכולנו לדבר על דברים שאי אפשר היה לדבר עליהם במקום אחר״, וגם ״הרגשתי שמקשיבים לי, שממש מבינים אותי, ושאני מסוגלת לפרוק את מה שמעיק עליי״.

התגובה הזו מובנת, בהתחשב בקושי לדבר על מקרים שבהם פגעו בנו או העליבו אותנו. יש מי שמתקשים לחלוק, משום שכל כך הרבה אשמה והשפלה כרוכות בפגיעה שלהם. מעטים רוצים לשתף בפתיחות סיפורים על מצבים שבהם הם היו חלשים או שנהגו בהם שלא כראוי, בגדו בהם או דחו אותם. ישנה פגיעות רבה בסיפורים הללו. בנוסף לבושה שאנשים חשים, לעתים קרובות הם גם רוצים להימנע מהכאב הקשור בפגיעה: אם אחלוק, איאלץ לחוות שוב את הכאב, ואולי לא אהיה מסוגל להתמודד עם זה. התערבויות עשויות לסייע לאנשים להתגבר על המכשולים הללו ולחלוק את הכאב שלהם, לקבל תמיכה ואישור שיכולים לסייע רבות בהחלמתם.

לאחר שחזור פרטני של הסיפור, מרבית ההתערבויות מציעות זמן שבו אנשים יוכלו להרהר בנקודת המבט של מי שפגע בהם. המטרה היא לרוב לעזור לאנשים לפתח הבנה, או אפילו אמפתיה, כלפי מי שהכאיב להם. האמפתיה מעניקה כוח עצום, אבל יש בה גם פוטנציאל לנזק.

צריך להשקיע זמן ומאמץ לטובת ניסיון לגרום לאנשים לראות את האחרים באור אנושי, להתרחק מן המרירות שחשו כלפי הקבוצה האחרת, לעורר אמפתיה ולהתקדם לעבר מחילה

חלק זה בהתערבות, כשהוא מבוצע היטב, מסייע לאנשים להרחיב את נקודת המבט שלהם, ולזכות במודעות חדשה למורכבות האירועים סביב הפגיעה שחוו. הוא עשוי להוביל להסתכלות רחבה יותר על ההתרחשויות, כך שהפגיעה נתפשת פחות כסיפור על אדם מרושע שהתענג על הפגיעה בהם ויותר על מצב מורכב, שבו היה מי שקיבל החלטות פוגעניות או רעות. שינוי כזה של פרספקטיבה או הבנה עשוי לפתוח דלת למחילה. דוגמה מצוינת לכך ניתן למצוא בעבודתם של פרדריק לאסקין (Luskin), מנהל פרויקט המחילה של סטנפורד, ושל ביירון בלנד (Bland), כומר באוניברסיטת פאלו אלטו. בשנת 2000, הם הפגישו פרוטסטנטים וקתולים מצפון אירלנד – שכולם איבדו בני משפחה באירועים האלימים במקום – לשבוע של מחילה באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. חלק גדול מהזמן הוקדש לניסיון לגרום לאנשים לראות את האחרים באור אנושי, להתרחק מן המרירות שחשו כלפי הקבוצה האחרת, לעורר אמפתיה ולהתקדם לעבר מחילה. כפי שסיפר אחד המשתתפים, אשר איבד את אביו: ״במשך שנים, חשבי כעס על הקתולים, עד שהגעתי לכאן, לסטנפורד״.

ורד, טל, בלפסט, צפון אירלנד

בבלפסט כל תקווה היא עדינה ושברירית ביותר, וחושפת צורך במחילה. תצלום: לוקה סרטוני

אם הניסיון לעורר אמפתיה נעשה באורח גרוע או ללא גבולות, הוא עלול כמובן להיות לא יותר מהאשמת הקורבן, עידוד הנפגעים לפקפק ברגשותיהם או להקטין אותם ולהרשות לאחרים לפגוע בהם בעתיד. החלק החשוב והקשה בתהליך כזה הוא לסייע לאנשים לשמר את תחושת הלגיטימיות של הכאב שלהם, בעודם בוחנים את נקודת המבט של האחר. המטרה היא לעזור לאנשים לקבל את רגשותיהם כמובנים ואת תגובותיהם כמוצדקות, אפילו בעודם לומדים את נקודת המבט של האדם הפוגע. הדבר אורך זמן ולרוב אסור להתחיל בו אלא אם חלף זמן רב מאז הפגיעה. משך הזמן תלוי בגורמים רבים, כמו חומרת הפגיעה ומערכת היחסים עם האדם הפוגע.

במסע המחילה שלי, השתמשתי רבות בשיתוף בפגיעה ופיתוח אמפתיה. קיבלתי עזרה רבה ממספר בני משפחה וחברים וממטפלת טובה, שכולם שמעו את סיפורי בלי לשפוט או לומר לי מה הייתי צריך ולא צריך לעשות. הם רק הקשיבו, הכילו את הכאב שלי והניחו לי לבטא את עצמי בחופשיות. החבר הטוב ביותר שלי היה הנושא העיקרי בעול. בקיץ שבו מצאתי את הפתק לאשתי, תכננו לנסוע ביחד לחופשה קצרה בחוף. התעמתתי עם אשתי ממש לפני הטיול, והיא הודתה לראשונה בקיומו של הרומן – בדיוק לפני שחברי ואני יצאנו לדרך. ביליתי יומיים על החוף בצפון קרולינה כשאני זועם ומבולבל, חולק סיפור אחר סיפור על הונאות ושקרים קטנים שרק עכשיו הבנתי אותם. אין לי מושג איך הוא סבל את זה. אבל עבורי, זו הייתה ראשיתה של היטהרות שעזרה לי להגיע בסופו של דבר למחילה.

נזקקתי למרחק כדי להיות מסוגל לראות, מתוך ענווה, את התרומה שלי למערכת היחסים. ראיתי את חלקי. הבנתי שהיא כנראה חשה לכודה, ונאלצה להיכנס לחיי נישואין, שכנראה מעולם לא התאימו לה

החלק החשוב האחר במסע המחילה שלי היה יצירת אמפתיה כלפיה. זה לא קרה מיד. למעשה, זה קרה רק שנים לאחר מכן, כשיכולתי לראות את הדבר מנקודת מבט חדשה. נזקקתי למרחק כדי להיות מסוגל לראות, מתוך ענווה, את התרומה שלי למערכת היחסים. ראיתי את חלקי. הבנתי שהיא כנראה חשה לכודה, בגללי ובגלל בני משפחה וחברים, ונאלצה להיכנס לחיי נישואין, שנראו מבחוץ מעוררי קנאה, אבל כנראה מעולם לא התאימו לה. התחלתי להבין כיצד הכוחות הללו השפיעו עליה, כנראה, לבחור את הבחירות שבחרה. כעת אני מסוגל לחוש כלפיה חמלה ולהבין כמה קשה ומבלבל כל זה היה עבורה, ואני מסוגל להבין שהיא כנראה כלל לא רצתה ולא התכוונה להכאיב לי. היא חשה תקועה, והגיבה לכך. בזכות זה, ובזכות המרחק שלי מן הכאב, יכולתי לומר שאני באמת מאחל לה כל טוב, ומקווה שיהיו לה חיים מספקים. בסופו של דבר, בחרתי לסלוח לאשתי, ובחרתי לא להתפייס. שלוש שנים לאחר שגיליתי את הפתק המקומט במייבש הכביסה, החלטתי להתגרש והמשכתי הלאה בתחושה חדשה של מחילה ושלווה.

אופקים, אופק פתוח

האופק פתוח והוא תמיד שם, מחכה לנו. תצלום: סינתיה אגילאר.

בנוסף לכך שהם עוזרים לאנשים לסלוח לאחרים, חוקרים החלו גם לחפש דרכים לעזור לאנשים לסלוח לעצמם. ביחד עם פסיכולוגית מרילין קורניש (Cornish), יועצת באוניברסיטת אוברן באלבמה, פיתחתי את אחד מסוגי ההתערבויות הללו, המבוסס על דגם בן ארבעה שלבים. השלבים כוללים: אחריות, חרטה, תיקון וחידוש. אנחנו מתמקדים בעזרה לאנשים שחשים מידה רבה של אשמה בגלל שפגעו באחרים.

התחדשות אמיתית אפשרית רק לאחר הודאה שלמה בעבירה. אבל ברגע שהדבר נעשה, אנחנו בטוחים שראוי כי האדם יבנה מחדש תחושה של קבלה עצמית ומחילה

בבסיס ההתערבות שלנו עומד ניסיון לסייע לאנשים להכיר במידה המתאימה של האחריות לעבירה או לפגיעה, לזהות דרכים שבהן הם תרמו לכאבו של אדם אחר. מתוך האחריות הזו, אנו מעודדים אותם לזהות ולהביע את החרטה שהם חשים. אנחנו חושבים שבריא לקבל את האשמה שלנו ולהציב את התחושה בהקשר ריאליסטי, משם אפשר לאחר מכן להתקדם לעבר תיקון. בשלב זה, אנו מעודדים את האדם לפצות, לתקן את הנזק שנעשה לאחרים ולמערכות היחסים שלהם, ולהתחייב מחדש לערכים ולסטנדרטים שכנראה הופרו כאשר הם פגעו באחרים. לבסוף, האדם מסוגל להתקדם לעבר התחדשות, שעל פי הבנתנו היא החלפת האשמה והגינוי העצמי בכבוד עצמי מחודש וחמלה עצמית. התחדשות זו אפשרית רק לאחר הודאה שלמה בעבירה. אבל ברגע שהדבר נעשה, אנחנו בטוחים שראוי כי האדם יבנה מחדש תחושה של קבלה עצמית ומחילה.

הביקור, פליקס ולוטון

שני בני אדם, ואולי ארבע מחילות שיידרשו בעתיד: "המפגש" (1899), פליקס ולוטון, המוזיאון לאמנות בציריך. תצלום: ויקיפדיה

בדקנו את ההתערבות הזו במחקר קליני. לשם כך, הזמנו אנשים שפגעו באחרים ורצו לסלוח לעצמם, לקחת חלק בתוכנית ייעוץ אישית בת שמונה שבועות. מתוך 21 האנשים שהשלימו את המחקר, 12 קיבלו טיפול מידי, ותשעה קיבלו אותו אחרי תקופת המתנה ברשימת המתנה. אלה שטופלו מיד דיווחו על מחילה עצמית משמעותית בהרבה, ומידה ניכרת של ירידה בגינוי העצמי ובלחץ הנפשי לעומת מי שהיו ברשימת ההמתנה. למעשה, אחרי שקלול מידת הגינוי העצמי והמחילה העצמית, מצאנו שהאדם הממוצע שקיבל טיפול סלח לעצמו בערך ב-90% יותר לעומת מי שהיו ברשימת ההמתנה. בנוסף, ברגע שהאנשים מרשימת ההמתנה קיבלו טיפול, השינוי במידת הגינוי העצמי והמחילה העצמית שלהם ובלחץ הנפשי, דמה לזה של האנשים בקבוצה המטופלת.

מחילה מכירה במציאות הפגיעה וגם מאפשרת את האמפתיה והחמלה הנדרשות כדי להמשיך הלאה. מחילה אמיתית אינה נרתעת מאחריות, פיצוי או צדק. על פי הגדרתה, היא מכירה בכך שמשהו כואב, ואולי אפילו רע, נעשה

חודשים ספורים לאחר הטיפול במסגרת המחקר, קיבלתי מייל מאחת המטופלות. אני מכנה אותה בשם איזי. היא כתבה כדי להודות לנו על הייעוץ. היא אמרה שהוא שינה את חייה. איזי השתתפה במחקר כי היא התקשתה להתמודד עם ההשלכות של רומן שניהלה בשלב מוקדם יותר בחייה. בנוסף לתחושת הבדידות והניתוק ממשפחתה, כתוצאה מהגירושין בעקבות הרומן, איזי עדיין התקשתה להתמודד עם הבושה והאשמה שחשה. הבושה הזו הביאה אותה להתרחק מילדיה, ואז לחוש אשמה ובושה גדולות עוד יותר בשל חוסר יכולתה לטפל בהם ולהיות האם שהיא רצתה להיות. היא סיפרה במייל כיצד תהליך המחילה העצמית עזר לה לקחת אחריות על מעשיה בדרך הולמת, להתמודד עם החרטה ולפעול לחידוש מערכות היחסים שלה. היא סיפרה לנו שהיא מסוגלת לעמוד מול ילדיה בכנות רבה יותר ולנסות לשקם את מערכת היחסים שלה איתם. לאחר שעיבדה את תחושת הגינוי העצמי שלה, היא הייתה כעת חופשיה להתייחס אליהם בצורה אחרת, דומה יותר לאם שרצתה להיות, האם שלה הם נזקקו.

מחילה, לאחרים ולעצמנו, עשויה להיות תהליך עוצמתי ומשנה חיים. היא יכולה לשנות את מסלול מערכת היחסים ואפילו את מסלול החיים שלנו. זו אינה התגובה היחידה האפשרית לפגיעה בנו או לפגיעה שלנו באחרים, אבל זוהי דרך יעילה לניהול רגעים בלתי נמנעים של עימות, אכזבה וכאב בחיינו. מחילה מכירה במציאות הפגיעה וגם מאפשרת את האמפתיה והחמלה הנדרשות כדי להמשיך הלאה. מחילה אמיתית אינה נרתעת מאחריות, פיצוי או צדק. על פי הגדרתה, היא מכירה בכך שמשהו כואב, ואולי אפילו רע, נעשה. במקביל, מחילה עוזרת לנו לקבל משהו שהוא מעבר לתגובת בטן מידית של כעס וכאב ומרירות מבעבעת שעלולים לעלות בנו. מחילה מעודדת הבנה עמוקה וחומלת יותר בכך שכולנו פגומים בדרכנו שלנו ובכך שכולנו זקוקים מפעם לפעם למחילה.

נת׳ניאל וייד (Wade) מלמד פילוסופיה באוניברסיטה של איווה. הוא חוקר את הפסיכולוגיה של המחילה והדת, ובעיקר את השימוש שלהן בטיפול וייעוץ.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "הענן הראשון" (1887), ויליאם קווילר אורצ'רדסון, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נת׳ניאל וייד, AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על על כנפי המחילה

מאמר על נושא חשוב מאין כמותו.
ברצוני להוסיף וגם להדגיש כי כל מחילה היא בראש ובראשונה מחילה עצמית.
מרשה לעצמי לצרף קישור למאמר קצרצר שכתבתי ואשר מבהיר נושא זה:
https://www.ourqi.com/forgiveness
מקווה שאין זו פגיעה בכללי האתר. תודה רבה לכותב, למתרגמת ולעורכים.

חג שמח לכולם
לעניות דעתי אם יודעים את רציונליות הסכם הנישואין, המחילה כמעט טבעית. יותר מיזה, הכעס התסכול נראה לנו ילדותית קנאית.
מהי לעומק ההסכם נישואין ולמה בכלל צריך הסכם על אהבה? הרי לא עושים הסכם בין הבן לאמו וההפך ובין הבן לאביו וההפך או בין חברים. אהבה כשלעצמו לא מצריך הסכם משפטי.

ובכן ההסכם האנושי הדעתני הזה בא להסדיר משהו מבהיל בטבע.
שנקבה תמיד בטוחה בילדיה שהם שלה. מה שאין כן גבר יכול לעמול כל החיים בשביל ילדיו בזמן שאין לו שום ביטחון שהילדים שלו.
כדי שהגבר יהיה בטוח שילדיו שלו ולא עמל לריק, עושים הסכם. מטפורית אפשר לומר שזה סוג של קניין כלפי מערכת ההולדה. כלומר הבעל ולא אף גבר אחר, הוא הבעלים על מערכת ההולדה. כלומר כל הולדה הוא שלו מעצם שרק לו יש גישה למערכת ההולדה.
זה כל ההסכם הרציונלית והחופשית ששני בני אנוש עושים לטובתם. (אני אומר "לטובתם\לשניהם", כי נכון שנקבה בטוחה תמיד בצאצאיה, אבל לדור השני לבנים שלה היא מעוניינת שתהיה הסכם אנושי דעתני שכזה, ולכן זה לעומק גם טובתה. ולכן במקורות נאמר על נשים שיש להן בינה יתירה כי הן חושבות יותר מדור אחד, יותר לרחוק).

אני הוכיח לכם מהמקרא עצמה שבדיוק ככה ראו את זה כבר בימי קדם.
שהמקרא מדבר על איסורי עריות היא אומרת כלפי אשת איש את המשפט הזה "וְאֶל-אֵשֶׁת, עֲמִיתְךָ--לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ, "לְזָרַע": "תשימו לב למילה "לזרע".
מדייק אחד מבעלי התוספות הבכור שור (יוסף בכור שור - המאה 12):
לזרע: ואעפ"י שאפילו העראה חייב מיתה באשת איש כדנפקא לן מנידה ומאשת אח אפילו שלא כדרכה כדנפקא לן ממשכבי אשה. (והנה זה בא max) "לפי הפשט נראה שאסרה תורה כל אילו בחיוב מיתה משום שלא יבא להזריע בה" "כי דבר קשה שהעני בן אדם יגדל ממזר אחד ויהיה סבור שהוא בנו וימסור נפשו עליו ובמותו ינחילו כל יגיעו" אין לך עבירה קשה מזו, הלכך "לזרע" נתינת טעם הוא. ע"כ הציטוט.
ובכן אנו רואים שהמחילה כלפי הבת זוג אפשרית טבעית הרי כל ההסכם מתחילה הוא אלא להבטיח לו זרע משלו. ואם לא קרה כלום או לחליפין הוא יודע מראש שהילד לא שלו, אפשר למחול.

מנגד מה עם למחול לנואף? האם יש מחילה לנואף?
ננסה ברשותכם לחפור לעומק.
ובכן יש שני המצאות קניין באנושות. אחת זה כנ"ל ההסכם הנישואין. ויש כמובן קניין אדמה\נחלה בטבע וקניין כללי כמו מטלטלין.
ואי אפשר המצאות אנושיות כמו המצאת הקניין בלי שהזולת, שבני אנוש, יקבלו על עצמם צווים מיוחדים להגן על הקניין, אחרת אין קניין.
ולכן כלפי קניין\הסכם נישואין יש את הצוו המוסרי של "לא תנאף".
וכלפי קניין כללי יש את הצוו המוסרי של "לא תגנוב".
נשים לב שבלי שהזולת יקבל על עצמו את הצווים האלה מתוך התבונה הרציונל, אין לבעל הקניין קניין. הוא לגמרי תלוי בדעת הזולת האם יקבל על עצמו את הצווים המוסריים האלה.
ולמה שהזולת רציונלית יקבל על עצמו את הצווים האלה? במיוחד שזה שולל ממנו את כל הטבע כולל להתחתן. הרי הצווים הלאה שוללים ממנו הכל עד מוות מרעב.
כאן נכנס הצוו הקטוגורי של קנאט (או הצוו של הלל התלמודי).
שאמרת: "פעל רק לפי אותו כלל פעולה שתהיה מסוגל, באותו זמן, גם לרצות כי יהיה לחוק כללי" הרעיון הוא שאם אדם, כיצור רציונלי, איננו יכול לרצות (באורח עקבי) ש"כלל פעולה יהיה חוק אוניברסלי – כלומר שהכול יאמצו אותו ויפעלו לפיו – כי אז אין כלל זה יכול להתקבל בתור כלל מוסרי: כי כלל מוסרי המתקבל על הדעת הרציונלית הוא בהכרח כזה שכל יצור רציונלי יכול לאמץ אותו. (קאנט)

ובכן כלפי קניין\הסכם נישואין. בני אנוש סומכים על כך שיש שוויון תמידי בין כמות בנות ובנים בכדור הארץ. ולכן לעומק יש לכל בן אישה ולכל אישה יש בעל. כלומר קניין\הסכם נישואין עומדת בצוו הקטגורי של קאנט. ולכן כל אדם מצווה בצוו מתוך התבונה האישית שלו ומתוך הרציונל. ולכן הוא מקבל על עצמו את הצוו המוסרי של "לא תנאף" ואז הסכם הנישואין\הקניין מציאותית = מתקיימת במרחב האנושי. ובני אנוש הזכרים זוכים לראות זרע משלהם בביטחון גמור.

אבל מה קורה לגבי קניין כללי כמו נחלה ומטלטלין?
כאן לכאורה יש לנו בעיה רציני, הרי לא רק שאין לאדם קניין טבעי בטבע (הרי הכל כבר קנוי לדור הקודם בהווה או המשטר שוללת את זה ממנו מכוח הריבונות), הוא גם הולך למות מרעב בגלל הצוו המוסרי של לא תגנוב שאגב לא קביל. הרי על פי הצוו הקטגורי הוא לא מחויב לצוו הזה אם אין לו קניין ונולד לעולם בלי הזכות לדרוך על כדור הארץ בלי לשלם ארנונה.

ולכן בני אנוש, לפני שהם רוצים להמציא את הצוו המוסרי של "לא תגנוב" חייבים לסדר קודם את הזכות הבסיסית של חירות האדם שהאדם ייוולד קודם יחד עם קניין:
"הפגיעה הבסיסית בזכויות האדם באה לכלל ביטוי קודם כול ויותר מכול בשלילת מקום בעולם" (חנה ארנדט)
אבל כל זמן שזה לא הוסדר בחוקי יסוד האנושית. יש לבני אנוש בעיה רצינית עם הצוו הלא קביל הזה שנקרא "לא תגנוב"

לסיום אנו רואים שיש הבדל בין מחילה לגנב למשל, לבין מחילה כלפי הנואף.
ושוב נגייס את המקורות לראות שכבר בימי קדם ראו את זה בדיוק ככה.
מה אומר שלמה המלך במשלי כלפי גנב: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" (משלי)
מה שלמה המלך אומר כלפי הנואף: נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר-לֵב; מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ, הוּא יַעֲשֶׂנָּה. נֶגַע-וְקָלוֹן יִמְצָא; וְחֶרְפָּתוֹ, לֹא תִמָּחֶה. כִּי-קִנְאָה חֲמַת-גָּבֶר; "וְלֹא-יַחְמוֹל, בְּיוֹם נָקָם". לֹא-יִשָּׂא, פְּנֵי כָל-כֹּפֶר; וְלֹא-יֹאבֶה, כִּי תַרְבֶּה-שֹׁחַד.

    03
    דודו

    באמת שניסיתי לקרוא, חבר, באמת. אבל... למה לכתוב מאמר שלם, עבודה סמינריונית ממש? בעצם, זאת לא עבודה סמינריונית אלא עבודה לקורס רבנים... אם לפחות היית מקפיד על העברית, זכר ונקבה (!!!!)...
    הרגתי אותי, ובטח לא רק אותי.

      הלוואי שזה היה קורס לרבנים. לפחות היתה לנו רבנים נבונים.
      אם כי אין חיה כזה שנקרא "קורס לרבנות", אלא אצל המשטרים שרוצים רבנים מטעם (אני מקווה שאתה מכיר את המושג "רבנים מטעם", ואצל המשטרים בוודאי שלא יעבירו קורס עם התוכן הזה כאן. כי שם ההולדה היא למולך וגיוס החובה של רווקים ורווקות תוכיח. ולכן לא צריכים בכלל לחוקי משפחה והסכמי נישואין כפי שאפלטון טען בצדק וככה טוען במודרנה יובל הררי. כלומר שההולדה היא למולך או לישות הדמיונית הלאומית, בשביל מה צריך כל זכר אישה לעצמו הרי במילא הילד לא שלו בחוק = המדינה הוא ההורה העליון. זה מה שמסביר למה בני המשטרים\הישויות הדמיוניות רואים בהסכם נישואין כלא לכל החיים ושלילת החירות האישית).

      לגבי חוקי שפה\כתב:
      כשרונו של אדם נעלה יותר מחוקי שפה\כתב. הוא מבין דברים בין השורות, מבין דבר מתוך דבר וכו' וכו'.
      בעובדה במציאות אם אדם מתעצל להבין בין השורות וכו', הוא מפסיד הרבה, כי כל ספר של דור אחד מלפניו הוא כבר לא מבין, קל וחומר, ספר מלפני מאות שנים. וחבל.
      לא לחינם מתרגמים שוב ושוב כל הספרות הפילוסופיה של גדולי ההוגים. הנה לפני שבועות שוב יצא תרגום חדש לספר של ג'ון לוק - המסה לשכל האדם. וככה ירמיהו יובל תרגם שוב את "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. גם את הקפיטל ראיתי תרגמו מחדש.
      כלומר תוך שבעים שנה מאז התרגומים בעברית, יש צורך לתרגם מחדש ולמה? כי אנו עצלנים עד כדי כך שאתה טוען שהרגתי אותך.

נגיד שכעסתי ונפגעתי מאוד מאוד מבגידה של גבר שאהבתי, שהתקשרנו וחיינו יחד (הילדים לא היו משותפים) וחשבתי שזה יהיה פרק ב' שלי וגם שלו, אחרי שהתאלמן. והוא בגד ושיקר ותח'מֵן, כמו שאומרים. בסדר, אחרי תלאות התגרשנו, אני לא רציתי להמשיך לחיות איתו, אף כי הבנתי שהוא עובר משבר בגלל עמידתי על כך שניפרד ונתגרש. נו, אז למה שלא אמשיך לשאת את הזיכרונות האלה כחלק מחיי? הדברים היו, כאבו, טלטלו, הביאו אותי לכלל שינוי בחיים, וגם לקשיים כלכליים, כמובן. אלא מה? לא נראה לי שיש טעם או מקום למחילה, או לחרטה, או להתפייסות, או לבדיקה של הכעס שלי, או להתגברות עליו. הכעס על הפגיעה בי היה, נשאר ממנו משהו, ושום דבר מכל זה לא ישנה את העובדה שאישה בגיל מבוגר למדי (מה לעשות), לא תוכל לפלס לעצמה דרך לחיי זוגיות רק אם תיטהר מהכעס. כלומר, הקושי להגיע לזוגיות ששווה משהו, בגיל די מבוגר, לא יוסר או יקטן אם יומר הכעס הישן בחמלה חדשה...

    07
    דעת יחיד

    זיכרון קשה?! צורך בנקמה?! כאב תמידי על כך?! אילה הטעמים לביצוע מחילה או סליחה. רוב האנשים חווים קושי רב בעקבות הפגיעה, והסליחה תאפשר שחרור, גם ללא התפייסות.
    יתכן ואת לא חווה קושי וכאב, ולכן אין צורך כלל, אך הכלי של הסליחה עוצמתי ומשנה סדרי בראשית.

    08
    לילי

    אני מסכימה כרמלה. הכעס הוא שלך. הוא לגיטימי. והוא רגש טבעי ותגובה טבעית למה שקרה לך. אני לא חושבת שיש כאן מקום למחילה ואני לא מסכימה שאם מפרידים מחילה מהתפיסות אז יותר קל למחול. אני מבינה את הרעיון מאחורי המחילה. זה בעצם נסיון לעצור את הכעס. כי הרי מה שקורה באופן טבעי לאנשים במצב כמו שלך, וזה בדר״כ צורת התמודדות של נשים יותר מאשר גברים, הוא שמנסים לעבד את מה שקרה ע״י חזרה על כל הארועים בראש או בשיחות עם חברות, איפה היו הסימנים, איפה יכלתי לתפוס בזמן, איך הוא עשה לי את זה וכו׳. כלומר, העיבוד עושה פעולה הפוכה במקרה כזה, הוא מוסיף רגשות שליליים כמו אשמה ובושה על איך שלא ראית, ולכן מגביר את הכעס, וככל שהזמן עובר הכעס גדל במיוחד אם יש בעיות כלכליות כתוצאה מהפרידה ואז כל יום חיים את הכעס מחדש אפילו כמצב של טראומה מתמשכת. ואז את בעצם נתקעת במקום. לא ממשיכה בחיים והרגשות השליליים מתעצמים ולא משאירים מקום לשום רגש אחר. את בעצם ״נאכלת מבפנים״ כאן באה הגישה ואומרת, תמחלי-זה יעזור לך לשחרר את הכאב ולהמשיך הלאה. ואני טוענת שכמובן שצריך להשתחרר מהרגשות המאכלים אבל לא בשיטת המחילה. אלא בשיטה אחרת. השיטה שעזרה לי היא בעצם שיטת התגברות על טראומה שנקראת EMDR אני לא אסביר על השיטה כי ניתן למצוא בגוגל. מה שלי קרה אחרי כמה טיפולים הוא שהצלחתי להפריד בין הטראומה לתגובה הרגשית. כלומר עצם הזיכרון של העוול שנעשה לי לא גרם לי לכעס מידי. כל טריגר אחר לטראומה גם לא גרם לי לתגובה רגשית. יכולתי לספר על המקרה בלי לבכות,בלי להרגיש את הכעס עולה וממלא אותי ובלי לשקוע במחשבות אובססיביות על המקרה, (מחשבות שנכנסות ללופ ורק מתגברות). אני לא סלחתי,לא מחלתי וכמובן שלא התפייסתי כי זה לא נראה לי רגש אותנטי. אבל בעקבות הטיפול EMDR שזה בגדול מכשיר שמתחברים אליו במהלך טיפול פסיכולוגי. בעקבות זה, הצלחתי להניח את הטראומה בצד ולהמשיך הלאה בחיי. מאחלת לך כל טוב כרמלה והלוואי שתמצאי את הטיפול שיעזור לך להמשיך בחיים.