ענווה בצל הכוכבים

אגו פלנטרי

אי שם בתחילת המאה ה-16 קיבלנו שיעור ראשון במידות ובמערכות יחסים. היה זה ניקולאוס קופרניקוס, כומר פולני עתיר כישרונות, שהציג מודל מהפכני שנתן לנו על הראש. הוא לא היה הראשון שטען זאת, אבל המודל ההליוצנטרי שלו הראה בצורה משכנעת שהבית שלנו, כדור הארץ וכמובן גם אנחנו השוכנים בו, איננו מרכז העולם. האמירה של קופרינקוס הייתה מנוגדת לתפישה כללית שהייתה רווחת עד אז וטענה כי כדור הארץ מצוי במרכז, וכל הגופים האחרים, לרבות השמש וכוכבי הלכת – חלקם עצומים פי כמה ממנו, סובבים סביבו.
תפישת העליונות המדומה של כוכב הלכת שלנו גובתה במראה העין ובעובדה שמדי יום ומדי לילה השמש והכוכבים כולם נראו זורחים ונעים בשמים עד ששקעו באופק האחר. הכול חג ונע מסביב לעולמנו, שנראה במרכז העניינים. המודל הגיאוצנטרי הזה התיישב באופן כללי עם האגו האנושי ועם תפישת עולם לפיה הכול נע ומתקיים מסביב לו.

מקור: נאס״א

אלא שהדברים, כאמור, השתנו. התפתחות המדע, ובעיקר המחקר האסטרונומי, אפשרו לבנות תמונת יקום מדויקת יותר ולשבץ את מערכת השמש, לרבות כוכב הלכת הקטן והממוצע שלנו, אי שם בין עשרות מיליארדי שמשות אחרות ברחבי הגלקסיה. גם מערכת היחסים בינינו לבין הכדור שלנו, כך נדמה, הלכה והתעמקה, והפכה אולי להיות מורכבת יותר. בכל זאת, כאשר אתה יוצא למרחקי החלל, הבית שלך הופך להיות הכוכב כולו.

פרופורציה

בספרייתי מונח ספר ישן ומהוה שיצא בשנת 1957 ונקרא "מבט ליקום בארבעים קפיצות" (Cosmic View). הספר, שנכתב על ידי מחנך ומיסיונר הולנדי, בן לכת הקוויקרים בשם קיס בויק (Boeke), היה שיעור מאלף ויחיד מסוגו בנושא של קנה מידה ושל היחסים המתקיימים בינינו לבין הקוסמוס והמיקרוקוסמוס. הוא היה גם ראשון בסדרה דומה של ספרים, סרטים, ובשנים האחרונות גם אפליקציות מחשב, שיעסקו בנושא זה מהיבטים ומזוויות שונות.

המסע הגראפי של בויק מתחיל בתמונה של נערה הולנדית שיושבת בכיסא ואוחזת בידיה חתול. היא מוצגת בקנה מידה של 1:10 מה שאומר שכל 1 ס"מ בתמונה שווה ל-10 ס"מ במציאות. בשלב זה אנחנו מתחילים לנסוק כלפי מעלה במכפלות של עשר. בתמונה השנייה נקודת המבט מתרחבת. 1 ס"מ שקול ל-100 ס"מ בעולם האמיתי. כעת אפשר כבר לראות בסביבה גם שתי מכוניות וחלק מלווייתן מצויר. בדילוג התשיעי נחשף כבר כדור הארץ כולו, ואילו בתמונה האחרונה, רגע לפני שבויק מחל במסע אחורנית אל העולם התת האטומי, אפשר לראות פיסה מאוקיינוס הגלקסיות ביקום. בתמונה הזאת, הילדה ההולנדית, כדור הארץ, מערכת השמש וגלקסיית שביל החלב מצויים, נטמעים אי-שם בריבוע קטנטן.

היום אין כל בעיה לבצע במחשב – או בטלפון הסלולרי – את מסע הדילוגים הרומנטי של קיס בויק. Cosmic eye הינה אפליקציה חינמית ומשכנעת שמבוססת על ידע מדעי עדכני, ויודעת לבצע מסע דילוגים מסעיר ביקום. במקרה הזה היא מקפיצה את נגנית הצ'לו האוסטרלית היפה לואיז מקיי (McKay) למרחבי יקום המיקרו והמקרו, כשהיא גומעת מרחקים של מיליארדי ק"מ בכפולות של עשר, ובהקשת אצבע.

אקסקלוסיביות בסימן שאלה

מרחק הוא מתכון בדוק לתפישת התמונה הכוללת ולראיית הדברים נכוחה. פער המרחק מסייע לנו לבחון טוב יותר את מושא ההתבוננות, לראות את ממדיו ולמקם אותו במרחב. ככל שהגענו וצפינו רחוק יותר בחלל, כך תחושת הייחודיות שלנו הלכה והתפוגגה. הארץ הטובה והגדולה שלנו התגלתה כמקום רגיל ולא ממש יוצא דופן. לא רק שיצאנו ממרכז העולם, גם התמקמנו, עם מערכת השמש הממוצעת שלנו, אי שם בשיפולי גלקסיית שביל החלב. וזה לא הכול. הגלקסיה עצמה, מערכת של כ-100 מיליארד כוכבים (שמשות), התגלתה כפיסה זעירה ביקום – מערכת חסרת גבולות המכילה כ-1000 מיליארד גלקסיות שונות.

ולמרות זאת, לכל מי שמתחיל לחוש מכה קטנה באגו, כדאי אולי להמתין. בהחלט ייתכן שעדיין מוקדם לוותר על האקסקלוסיביות שלנו. במקרה הזה אין הכוונה דווקא לכוכב הלכת, אלא למה שיש בו. חרף המספר הפנטסטי של הכוכבים וכוכבי הלכת ברחבי הגלקסיה, ועד שלא יתגלה אחרת, הפלנטה שלנו, זו השלישית מהשמש, הינה המקום היחיד ביקום שבו מתקיימים חיים תבוניים. נכון שבספרים ובסרטי הקולנוע שלנו החיים מפכים להם בכל רחבי היקום, אבל במציאות, נכון להיום, לא נמצאה ולו הוכחה ישירה אחת לקיומם. אז אולי איבדנו את מרכז העולם, אבל רק כאן, בשכונה הפלנטרית שלנו, התהוו והתפתחו חיים ייחודיים. לפחות בינתיים.

אלא שבהחלט ייתכן כי גם הבלעדיות הקוסמית הזאת מצויה בסכנה. נדמה כי החיפוש המדעי אחר סימני חיים במערכת השמש ומחוצה לה, שמתקיים, גם אם לא בצורה מסודרת, החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, מתחיל לשאת פרי. תצפיות ומחקרים נרחבים בתחומי האסטרופיזיקה מצביעים על כך שהגלקסיה שלנו רוויה במערכות שמש הכוללות כוכבי לכת וירחים הנעים בסביבה "ארצית", דהיינו כזאת שיש בה תנאי טמפרטורה, מים וכימיה המאפשרים את התפתחותם של חיים, במתכונת דומה פחות או יותר למה שקורה אצלנו.
גילוי חיים מחוץ לכדור הארץ ייטול כמובן את "נכס" הבלעדיות האחרון שעדיין נותר לנו, והמין שלנו, בדיוק כפי שמתואר באינספור סיפורי מדע בדיוני, יהפוך ל"סתם" עוד מין, אחד מיני רבים המאכלסים את רחבי הגלקסיה. מה יעשה לנו גילויים של חיים אחרים בעולמות אחרים?  או מה יקרה אם יסתבר בכל זאת שאנחנו ממש לבד? תשובה קולעת הציע בזמנו סופר המד"ב ארתור סי. קלארק: "קיימות שתי אפשרויות", אמר, "או שאנחנו לבד ביקום, או שלא. שתי האפשרויות הללו מפחידות בצורה שווה".

גחמה קוסמית

הרומן שלנו עם מערכת השמש והגלקסיה עדיין לא הביא לגילויים של חייזרים, אבל הוא חשף את הקשר הקרוב, הכמעט אישי שלנו עם הכוכבים. האסטרונום המנוח, קארל סאגן, מי שתרם כמעט יותר מכל אדם אחר בעת החדשה לחקר מערכת השמש ולבחינת האפשרות לחיים מחוץ לכדור הארץ, דיבר רבות אודות הקשר הקוסמי הזה. "החנקן בדנ"א שלנו, הסידן שבשיניים שלנו, הברזל בדמנו, הפחמן בעוגות התפוחים שלנו", אומר סאגן בסדרת הטלוויזיה הנפלאה שלו "קוסמוס", "נוצרו בליבותיהן של שמשות קורסות". מבחינה זו, המסעות לחלל הם במידה שווה גם מסעות חקר אל עצמנו. ג'וני מיטשל אומרת את זה יפה בשיר ההוא מוודסטוק, אנחנו אבק של כוכבים.

כאשר הכוכב שלך ואתה "קרובי משפחה", הדברים נראים אחרת. בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת קיבלה חללית זעירה בשם וויאג׳ר 1, שהייתה אז במרחק של כשישה מיליארדי ק״מ מאתנו, בדרכה אל מחוץ למערכת השמש, הנחיה לסוב לאחור ולצלם את כדור הארץ. בצילום הבא, אולי הסלפי הקוסמי המפורסם ביותר בתרבות שלנו, תוכלו להבחין בנקודה זעירה המצויה באמצעה של קרן השמש – הפס הבהיר החיצוני. כדור הארץ כולו נראה כלא יותר מאשר נקודה כחולה וחיוורת, סוג של גחמה קוסמית, או, אם תרצו, סתם טעות סופר. זו כמובן טעות מעניינת מאוד, אם זוכרים כי הנקודה הזעירה הזאת מכילה בתוכה רקמת חיים מורכבת המכילה מעל ל-7 מיליארד בני אדם.

נקודה רגישה

הזכויות לדימוי של העולם שלנו כנקודה כחולה וחיוורת שייכות שוב לקרל סאגן, שתיאר את הצילום הזה בדרכו הרומנטית, הייחודית: "זה הבית. כאן נמצאים כל מי שאתם אוהבים, כל מי שאתם מכירים, כל מי ששמעתם עליו, כל אדם שחי אי פעם..."

מקור: נאס״א

תמונת הנקודה וממדיה נובעים משילוב מורכב של תנאים, לרבות המרחק ממנו היא צולמה, תנאי הראות, הצילום והאופטיקה. המבט לאחור של החללית וויאג'ר לא היה האחרון. סוכנות החלל האמריקאית, וגם סוכנויות אחרות, הבינו מהר מאד שצילומי הבית מרחוק מבטאים געגוע ונוסטלגיה ויוצרים תחושות עזות של סימפטיה. זה יכול לעזור מאחר שהמסעות לחלל, חשובים ומרגשים ככל שיהיו, כרוכים בהוצאות עצומות המחייבות את העם בכדור הארץ להזדהות ולהטות כתף.

צילומים מרשימים במיוחד של הבית שלנו משגרת לנו חללית המחקר קאסיני, שמשוטטת כבר כמה שנים באזורים האקזוטיים של כוכב הלכת שבתאי ושל ירחיו. לפני כשנתיים צילמה קאסיני את כדור הארץ ממרחק של קרוב למיליארד ק"מ. בצילום הזה הנקודה הכחולה והחיוורת קצת "גדלה", והבית שלנו נראה ככדור קטן וכחלחל. הכדור הזעיר שלידו הוא הירח. בתמונה נוספת, מרגשת לא פחות, צילמה קאסיני את הכדור שלנו "מבעד לטבעות שבתאי" ממרחק של 1.44 מיליארד קילומטרים.

מקור: נאס״א

גלויות מכוונות לשולח

וויאג'ר 1, כמו רעותה, הגישושית וויאג'ר 2, נמצאת כעת בגבולה החיצוני של מערכת השמש. אם רוצים לדייק, לפני כשנה ומחצה היא הגיעה לאזור המהווה את קצה הגבול המגנטי של השמש, המכונה "הליופאוזה". כלי החלל הזעיר משייט כעת במה שמכונה חלל בין-כוכבי, המרחב העצום המתקיים בין הכוכבים. היא תמשיך כנראה לשדר נתונים פשוטים עוד כמה שנים, גם אם לא גלויה מצולמת.

הצצה מבעד לטבעת. מקור: נאס״א

אולי היא גם לא צריכה. לבד מהציוד המדעי, כל אחת מגישושיות וויאג'ר נושאית עמה גם מחווה של רצון טוב למינים חיים שאולי מתקיימים ברחבי הגלקסיה. מדובר בתקליטון זהב המכיל מגוון של צלילים, תמונות ומידע בינארי אודות העולם והמין החי שיצר את הגישושית. הסיכוי שלוויאג'ר תהיה אי פעם הזדמנות להגיש את המחווה וליהנות מטקס קבלת פנים של חוצנים תבוניים הוא קטן, בלשון המעטה. המהירות שבה היא טסה עשויה להביא את וויאג'ר (עם קצת מזל) לקרבתה של מערכת שמש אחרת רק עוד כמה עשרות אלפי שנים. במובן הזה, תקליטון הזהב שלה הינו לא יותר מאשר מכתב בבקבוק שהושלך לאוקיינוס קוסמי עצום ורחב ממדים. אין מנוס מהמחשבה שהמסרים התרבותיים הנכללים בתקליט, והמצויים כיום במרחק של מיליונים רבים של קילומטרים מאתנו, נועדו קודם כל עבורנו, השולחים.

השפעת המראה

צאו ערב אחד החוצה והביטו בירח. לו היה ברגע זה צופה דמיוני, תושב ירח, מתבונן בנו ללא אמצעי תצפית, הוא היה מבחין בשמיים בכדור גדול עטוף אטמוספירה. הכדור הזה יישאר פחות או יותר בנקודה קבועה בשמי הירח, למעט ממקומות תצפית מסוימים, שם כדור הארץ ייראה "מתנדנד" ונע באיטיות, קדימה ואחורה. סביר להניח שאיש הירח שלנו לא יתרגש במיוחד, מאחר שממרחק של כ-350 אלף ק"מ יקשה עליו להבחין בסימני חיים ותרבות כלשהי בכוכב ההוא. לעומת זאת, לו היינו מניחים במקומו תושב של כדור הארץ הצופה לראשונה בארץ הזורחת בשמיים, הסיפור הזה היה כנראה שונה לחלוטין.

פרד הויל, שהיה פרופסור בריטי לאסטרונומיה וקוסמולוג מבריק ויוצא דופן, כתב בשנת 1948, על קרקע כדור הארץ, את הדברים הבאים: "כאשר נראה בפעם הראשונה תמונה של כדור הארץ שתילקח מבחוץ, נקבל, במובן הרגשי, ממד נוסף. הבדידות של הכוכב שלנו תיראה לעיני כל אדם, ולא משנה בן איזו אמונה או לאום הוא יהיה. רעיון חדש ורב עוצמה ישתחרר לחלל העולם".

אפולו 11, זריחת האדמה. מקור: נאס״א

הויל, נראה, ידע מה הוא אומר. הסופר והפילוסוף האמריקאי פרנק ווייט פרסם בשנת 1998 ספר שנקרא The Overview Effect: Space Exploration and Human Evolution. בספר הוא מראיין קבוצה של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים אודות חוויה חדשה וייחודית, אותה הוא מכנה בשם: השפעת המראה (The Overview Effect). ווייט מכוון לאותה תחושה הנגרמת לבן אדם הרואה לראשונה, במו עיניו, את המציאות הארצית מהחלל; תחושה שכפי שהעידו חלק מטייסי חלל שחוו אותה, שינתה את חייהם לתמיד. במבט הראשוני הזה, אומר ווייט, כדור הארץ נתפש ככדור קטן, פריך ושביר, התלוי לו בחלל כשהוא מוגן רק על ידי שכבה דקיקה של אוויר.

בעקבות הספר הוקם גם מכון מיוחד שעוסק בהשפעת המראה ובהשלכות שלו על החיים של כולנו. החזון של המכון מתבטא במשפט הבא: "חלל, הגבולות הלאומיים נעלמים, הקונפליקטים שמפרידים בינינו נעשים חשובים פחות, והצורך ליצור חברה פלנטרית שיש בה רצון מאוחד להגן על הנקודה הכחולה והחיוורת הזאת, הופך להיות ברור וחיוני." הפילוסוף דיויד לוי (Loy) הולך עם המראה הזה עוד צעד קדימה. בסרטון וידיאו ששוחרר לא מכבר הוא הופך את החוויה הזאת למרכיב מרכזי במבנה הנפשי של האדם המודרני, זה שיוצא אל הכוכבים: "...הפוקוס שלנו היה על כך שאנחנו הולכים אל הכוכבים, אל כוכבי הלכת האחרים, לפתע הסתכלנו אחורה על עצמנו, ונראה שזה מבטא צורה חדשה של מודעות עצמית. כאשר אתה מתנסה בחוויה כזאת של התפעמות ויראת כבוד, אתה נותן לעצמך להשתחרר. להתעלות, לפחות לאותו רגע... האסטרונאוטים שראו את המראה חוו, ברמה עמוקה מאוד, מיזוג וקשר הדדי עם הכדור הכחלחל והירקרק הזה".