עננות גבוהה

הנה התוכנית. ניקח כמה מטוסי מנהלים סילוניים מדגם Gulfstream ונתקין בהם מנועים צבאיים ואת הציוד הנדרש לפיזור טיפות של חומצה גופריתית. נטיס אותם כ-20 קילומטרים מעל פני הקרקע – גבוה הרבה יותר מגובה השיוט של מטוס מסחרי, אבל בהחלט בטווח האפשרי לו. בגובה הזה באזורים הטרופיים, המטוסים נמצאים בסטרטוספרה התחתונה. הם יפזרו חומצה גופריתית ויווסתו בקפידה את קצב הפיזור. הגופרית משתלבת עם אדי המים ויוצרת אירוסולים סולפטיים, חלקיקים דקיקים בקוטר של פחות ממיקרומטר. אלה נסחפים אל על, תודות לדפוסי רוח טבעיים, ומתפזרים ברחבי הגלובוס, גם בקטבים. לאחר שהם התפזרו ברחבי הסטרטוספרה, האירוסולים יחזירו כאחוז אחד מאור השמש הפוגע בכדור הארץ חזרה לחלל. הגברת עוצמת החזרת הקרינה של כדור הארץ, או האַלְבֶּדוֹ שלו בלשון המדענים, תקזז חלקית את ההתחממות הנגרמת כתוצאה מהתגברות פליטת גזי החממה.

פרופסור דיוויד קית', אוניברסיטת הרווארד

מחבר התוכנית הגיאו-הנדסית הזו, דיוויד קית', לא רוצה להטמיע אותה בזמן הקרוב, אם בכלל. נדרש עוד מחקר רב כדי לקבוע האם הזרקת גופרית לסטרטוספרה נושאת בחובה השלכות מסוכנות כגון שיבוש דפוסי המשקעים או איכול נוסף של שכבת האוזון, המגינה עלינו מפני קרינה אולטרה-סגולה מזיקה. סוגיות בעייתיות אף יותר, במובנים מסוימים, הן הסוגיות המוסריות והמנהליות שמקיפות את תחום הגיאו-הנדסה – למי יהיה מותר לעשות מה ומתי. ובכל זאת, קית', מרצה לפיזיקה יישומית באוניברסיטת הרווארד ומומחה מוביל בתחום טכנולוגיית האנרגיה, ערך מספיק ניתוחים שהובילו אותו להעריך כי זו תהיה דרך זולה ופשוטה למנוע כמה מההשפעות החמורות ביותר של שינוי האקלים.

הגברת עוצמת החזרת הקרינה של כדור הארץ תקזז חלקית את ההתחממות הנגרמת כתוצאה מהתגברות פליטת גזי החממה

לפי החישובים של קית', אם המבצע יתחיל בשנת 2020, יידרשו 25,000 טון של חומצה גופריתית כדי לצמצם בחצי את ההתחממות הגלובלית לאחר שנה. ומרגע שהתחילה, תמשך הזרקת החומצה הגופריתית ללא הפסקה. עד שנת 2040, יידרשו כ-11 מטוסי סילון שמפזרים כ-250,000 טון של חומצה גופריתית מדי שנה, בעלות שנתית של 700 מיליון דולר, כדי לפצות על ההתחממות המתגברת בעקבות עליית שיעורי דו-תחמוצת הפחמן. עד שנת 2070, הוא מעריך, התוכנית תצטרך להזריק מעט יותר ממיליון טון בשנה באמצעות צי של מאה מטוסים.

אחד הדברים המבהילים בהצעתו של קית' היא הכמות הקטנה של גופרית הנדרשת למימושה. כמה גרמים בסטרטוספרה יקזזו את ההתחממות שגורם טון של דו-תחמוצת הפחמן, לפי הערכותיו. וגם הכמות שתידרש עד שנת 2070 מתגמדת לעומת כ-50 מיליון טון של גופרית שנפלטת מדי שנה בשריפת דלק מאובנים. רוב הזיהום נשאר באטמוספרה הנמוכה, ומולקולות הגופרית נשטפות תוך ימים. לעומת זאת, חלקיקי הסולפט נשארים בסטרטוספרה למשך כמה שנים, וכך הם נעשים יעילים יותר בהחזרת אור השמש.

אחד הדברים המבהילים בהצעתו של קית' היא הכמות הקטנה של גופרית הנדרשת למימושה. כמה גרמים בסטרטוספרה יקזזו את ההתחממות שגורם טון של דו-תחמוצת הפחמן, לפי הערכותיו.

הרעיון להשתמש באירוסולים סולפטיים כדי לקזז את התחממות האקלים אינו חדש. גרסאות גסות של הרעיון קיימות מאז שמדען אקלים רוסי בשם מיכאיל בודיקו העלה אותו באמצע שנות ה-70, והצעות מעודנות יותר ליישומו נדונו במשך עשרות שנים. בימים אלה, הרעיון להשתמש בחלקיקי גופרית כדי לנטרל את ההתחממות – הידוע לעתים כניהול קרינה סולרית (Solar Radiation Management, SRM) – הוא נושא למאות מאמרים אקדמיים מאת מדענים המשתמשים במודלים ממוחשבים כדי לנסות לחזות את השלכותיו.

אבל קית', שמפרסם מאמרים בנושא גיאו-הנדסה מאז שנות ה-90 המוקדמות, נחשב למוביל התחום. זאת בזכות קריאותיו הפומביות התקיפות למחקר נוסף על הטכנולוגיה הנדרשת, ובזכות נכונותו לדבר ללא היסוס על אופן פעולתה. הוסיפו לזה את הרקורד האקדמי המושלם שלו – בשנה שעברה פיתתה אותו הרווארד לעזוב את אוניברסיטת קלגרי בעזרת מינוי כפול בבית הספר להנדסה ובבית הספר לממשל ע"ש קנדי – ותבינו מדוע קית' הוא אחד הקולות המשפיעים בעולם בנושא גיאו-הנדסה סולרית. הוא אחד מהבודדים שערכו מחקרים הנדסיים וחישובים לוגיסטיים מפורטים המראים כיצד ניתן ליישם SRM. אם הוא ושותפו, ג'יימס אנדרסון, כימאי אטמוספרי בולט בהרווארד, יזכו למימון ציבורי, הם מתכננים לבצע ניסויי שטח חלוציים כדי להעריך את הסיכונים שבשיטה.

הוא רוכן קדימה על קצה כסאו במשרד קטן ודל בהרווארד, ביום חורף חם באופן בלתי שגרתי, ומסביר את מקור הדחיפות שלו. בין שפליטות גז החממה יקוצצו בצורה משמעותית ובין שלא – ואין סיבה לחשוב שקיצוצים כאלה יתרחשו בקרוב – "יש סיכוי מציאותי שטכנולוגיות [של גיאו-הנדסה סולרית] יוכלו להפחית משמעותית את הסיכון האקלימי, ויהיה רשלני מצדנו לא לבחון אותן", הוא אומר. "אני לא אומר שהן יעבדו, ואני לא אומר שחייבים לעשות את זה", אבל "זה חוסר אחריות לא להתחיל במחקר רציני לגביהן", הוא מוסיף. "ככל שנקדים ונגלה אם הן עובדות או לא, כך טוב יותר".

המניע המהותי ביותר למחקריהם של קית' ומדענים אחרים בנושא גיאו-הנדסה סולרית הוא פשוט ומתועד היטב, אך יש נטייה להתעלם ממנו: ההתחממות הנגרמת על-ידי הצטברות דו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה היא למעשה בלתי הפיכה, כי שינוי האקלים קשור ישירות לסך הפליטות המצטבר. גם אם נעצור לחלוטין את פליטות דו-תחמוצת הפחמן, הריכוזים הגבוהים של הגז באטמוספרה ישמרו למשך עשורים. ולפי מחקרים עדכניים, ההתחממות עצמה תמשיך עוד 1,000 שנה לפחות ללא הפוגה משמעותית. אם נגלה, למשל, בשנת 2030 או 2040 ששינוי האקלים נעשה בלתי נסבל, צמצום הפליטות לבדו לא יפתור את הבעיה.

לפי מחקרים עדכניים, ההתחממות תמשיך עוד 1,000 שנה לפחות ללא הפוגה משמעותית. אם נגלה, למשל, בשנת 2030 ששינוי האקלים נעשה בלתי נסבל, צמצום הפליטות לבדו לא יפתור את הבעיה.

"זו התובנה המרכזית", אומר קית'. ואף-על-פי שהוא תומך נלהב בצמצום פליטות דו-תחמוצת הפחמן מהר ככל שאפשר, הוא אומר שאם נפסיד ב"הימור" על האקלים, זה לא יספיק: "לדעתנו, הדבר היחיד שעשוי לעזור [בעצירת ההתחממות] בימי חיינו הוא, למעשה, גיאו-הנדסה".

ניסויים בעולם האמיתי

דיוויד קית' רואה את העולם במשקפיים של פיזיקאי ניסיוני. כשהיה סטודנט לתואר מתקדם במעבדתו של דייוויד פריצ'ארד ב-MIT, הוא הוביל פרויקט שבנה את מד ההתאבכות הראשון בעולם המבוסס על אטומים. קית' ועמיתיו הקדימו בכך כמה ממעבדות הפיזיקה הגרעינית המובילות בעולם, כולל המעבדה בסטנפורד שמנהל סטיבן צ'ו, שמאוחר יותר זכה בפרס נובל ושירת כשר האנרגיה של ארצות הברית.

כולם ידעו שמד ההתאבכות יהיה פריצת דרך, נזכר פריצ'ארד, אבל קית' הציג שילוב נדיר של יצירתיות ויכולת לפרוץ מבעד לתסכולים והקשיים שבבנייתו ובדיקתו. קית', עם זאת, אומר שההישג יוצא הדופן שלו גרם לו "להתרחק מפיזיקה [גרעינית]" במידה מסוימת, כי אחד היישומים הברורים של מדידת התאבכות על בסיס אטומים היא בגירוסקופים לצוללות הנושאות טילים בליסטיים.

קית' עזב במהרה את העולם האזוטרי של פיזיקה גרעינית לטובת עולם בעיות האנרגיה. בשנת 1992 הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "מבט מעמיק בגיאו-הנדסה", אחת הסקירות המדעיות הדקדקניות הראשונות של הנושא. כמעט לאף אחד לא היה אכפת.

מפעל בסין על שפת נהר היאנגצה. צילום:High Contrast

ואכן, תחום הגיאו-הנדסה נותר רדום לאורך רוב העשור שלאחר מכן. חופן מדענים רציניים כתבו מפעם לפעם מאמרים והתחום צבר קהל מעריצים בשוליים, אבל הדיון האקדמי בנושא – שלא לומר המחקר בפועל – נותרו כמעין טאבו. רבים חשו שהדיון בגיאו-הנדסה כאפשרות ריאלית, יסיט את תשומת הלב מהדחיפות שבצמצום פליטת גזי החממה. ואז, בשנת 2006, התפרסם מאמר מאת פול קרוצן, אחד ממדעני האקלים המובילים בעולם וחתן פרס נובל בכימיה לשנת 1995, שזכה בפרס על עבודתו בנושא הידלדלות שכבת האוזון האטמוספרית. כותרת המאמר הייתה "הגברת האלבדו באמצעות הזרקת גופרית לסטרטוספרה: תרומה לפתרון בעיית מדיניות?"

רבים חשו שהדיון בגיאו-הנדסה כאפשרות ריאלית, יסיט את תשומת הלב מהדחיפות שבצמצום פליטת גזי החממה.

במאמר מודה קרוצן שה"דרך המועדפת" לטפל בבעיית התחממות האקלים היא הפחתת פליטות גזי החממה, אבל הוא מסיק שהשגת צמצומי הפליטות הנדרשים היא "משאלה תמימה וחסרת סיכוי", לא יותר. לא זו בלבד שהוא נתן את ברכתו לרעיון הגיאו-הנדסה, אלא הוא גם הזכיר במפורש את השימוש באירוסולים סולפטיים כנושא ראוי למחקר, אף על פי שהיה ידוע היטב שהרסיסים עלולים לגרום לתגובות כימיות שיובילו לפגיעה באוזון. הוא ציין שההתפרצות של הר הגעש פּינָטוּבּוֹ בפיליפינים בשנת 1991 היא ראיה ליעילותם של חלקיקי סולפט בקירור כדור הארץ. הר הגעש העצום פלט כ-10 מיליון טון של גופרית לסטרטוספרה. הניתוחים העוקבים הראו שהטמפרטורה העולמית ירדה בכ-0.5 מעלות בממוצע למשך כשנתיים.

בזמן שבו מומחים רבים נעשו מתוסכלים יותר ויותר מאי-ההתקדמות בצמצום גזי החממה, המאמר אפשר דיון פתוח יותר בשינוי אקלים מכוון. בשנים הבאות משך תחום הגיאו-הנדסה תשומת לב נוספת, כולל סקירות בולטות של החברה המלכותית של אנגליה ומרכז המדיניות הדו-מפלגתי שבוושינגטון, שהמליצו שניהם לחקור עוד את נושא ה-SRM (קית' עזר בכתיבת שני הדו"חות). לאחר מכן הגיעו עוד ועוד מודלים והדמיות מחשב. אבל עכשיו קית' להוט לבצע ניסויי שטח.

הרעיון שנוי במחלוקת. מדעני אקלים רבים עדיין חושבים שמוקדם לבצע ניסויי שטח, ומבקרי תחום הגיאו-הנדסה נוטים להאמין שזה יהיה הצעד הראשון במהלך נחרץ לפריסה מלאה של הטכנולוגיה. בשנה שעברה, הקימו כמה קבוצות איכות סביבה בינלאומיות קול צעקה ציבורי שעזר למנוע ניסוי פשוט שהציע צוות חוקרים בריטי. הצוות רצה להעביר מים לגובה של קילומטר אחד בעזרת צינור צר המוחזק על-ידי בלון הליום. מטרת הניסוי היא לבדוק האם שיטה דומה תוכל לשמש יום אחד להזרקת חלקיקי גופרית לסטרטוספרה בגובה של 20 קילומטרים.

הניסויים שקית' ואנדרסון שוקלים לבצע, שאפתניים הרבה יותר. מטרותיהם: ראשית, לבחון כמה חומצה גופריתית יש לפזר כדי למטב את גודלם ותוחלת חייהם של החלקיקים שייווצרו. שנית, למדוד את השפעתה של הגופרית על האוזון בגובה ובתנאים המיוחסים ל-SRM.

אף על פי שהוא נלהב לבחון את ה-SRM, אנדרסון אומר שהוספת סולפטים לסטרטוספרה מעוררת בו דאגה "אדירה" בגלל ההשפעה האפשרית על האוזון.

אנדרסון, שעזר לפענח את העקרונות הכימיים שמאחורי החור באוזון שהופיע בקוטב הדרומי בשנות ה-80, אומר ש"המערכת השטנית" שגורמת לחלקיקי הסולפט לפגוע באוזון, רגישה מאוד לרמות אדי המים באוויר. ולכן במערך ניסויים אחד, שיתבסס על עבודתו הקודמת של אנדרסון, תשלח הקבוצה בלון מלא הליום לסטרטוספרה התחתונה, תשתמש בסיבי קוולאר להורדת מכלים מלאים באדי מים וגופרית ותשחרר כמויות קטנות מהדגימות. לאחר מכן, ישחררו החוקרים כלי ניתוח מזעריים מבוססי-לייזר שינטרו את האזור ה"מוזרע" הקטן. התכנון הזה, אומר אנדרסון, מספק "שליטה יוצאת דופן" ודרך לנטר את השפעת הכמויות השונות של הגופרית ואדי המים.

אנדרסון מדגיש שהניסוי לא ישפיע על הסטרטוספרה: הוא ישתמש רק ב"מיקרו-כמויות" של גופרית ויוגבל לאזור קטן ביותר. והוא אומר שחשוב ביותר לחקור את התגובות בתנאים הקיימים "איפה שהן באמת מתרחשות" ולא במעבדה.

ובכל זאת, אף על פי שהוא נלהב לבחון את ה-SRM, אנדרסון אומר שהוספת סולפטים לסטרטוספרה מעוררת בו דאגה "אדירה" בגלל ההשפעה האפשרית על האוזון. הוא מצביע על מחקר שפרסמה הקבוצה שלו בשנה שעברה בכתב העת Science, שהראה כי סופות קיץ בשמי ארצות הברית, שנעשות עזות יותר ויותר – ומקורן התחממות האקלים – מזריקות עוד אדי מים לסטרטוספרה. וזה, הוא אומר, עלול לזרז תגובות הורסות-אוזון: "אם הטבע מוסיף עוד ועוד אדי מים לסטרטוספרה, ואנחנו מוסיפים סולפטים, מדובר בקוקטייל קטלני שעלול לגרום להידלדלות האוזון".

קית' נדמה אופטימי יותר. "יש אי-ודאויות רבות", הוא אומר. "עלולות להיות השלכות [אוזון] חמורות, אבל יש גם דרכים למנוע אותן, ואף לגרום להשפעה חיובית על האוזון". בכל מקרה, הוא אומר, "זה פשוט משוגע" לא להתחיל מיד בניסויים של גיאו-הנדסה סולרית ופשוט לגלות. כמעט כל העבודה הנעשית ב-SRM מבוססת על מודלים ממוחשבים, וקית' אומר שעלינו לבצע "ניסויי הפרעה" כדי ללמוד אם נוכל להשתמש ב-SRM בצורה בטוחה ויעילה כדי להתערב באקלים. התחום "ממש צריך להתבגר" ולהתחיל בניסויים "בעולם האמתי," הוא אומר.

טירוף מוחלט

מבקרי ה-SRM – ואף תומכיו – מציינים שלטכנולוגיה יש כמה וכמה מגבלות, ושאף אחד לא בטוח לגמרי מה יהיו ההשלכות. אירוסולים סולפטיים מחזירים אור שמש באטמוספרה העליונה, וכך מקררים את כדור הארץ ישירות. אבל גזי החממה פועלים בצורה שונה מאוד: הם לוכדים קרינה אינפרה-אדומה בעלת גלים ארוכים שבורחת מפני השטח של כדור הארץ, וכך מחממים אותו. ואף על פי שסביר שהסולפטים יקזזו את ההתחממות, לא ברור בדיוק איך הם ימנעו חלק מההשפעות האחרות של גזי החממה, ובמיוחד את השינויים בדפוסי המשקעים. ה-SRM לא יעזור כלל במניעת תהליך התגברות החומצתיות באוקיינוסים, שמקורה לרמות דו-תחמוצת הפחמן העולות באטמוספרה.

"המונח 'ניהול קרינה סולרית' הוא אורווליאני לחלוטין", אומר ריימונד פיירהמברט, גיאופיזיקאי באוניברסיטת שיקגו. "הוא אמור לתת לך הרגשה שאנחנו באמת מבינים את מה שאנחנו רוצים לעשות.

"המונח 'ניהול קרינה סולרית' הוא אורווליאני לחלוטין", אומר ריימונד פיירהמברט, גיאופיזיקאי באוניברסיטת שיקגו. "הוא אמור לתת לך הרגשה שאנחנו באמת מבינים את מה שאנחנו רוצים לעשות. זאת דרך לגרום לנו להרגיש בנוח לגבי הרעיון המשוגע הזה. מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא לפרוץ לכוכב כמו האקרים, בשעה שאנחנו לא באמת יודעים איך הוא יתנהג." כשנשא את נאום טינדל במפגש של האיחוד הגיאופיזי האמריקאי בחודש דצמבר האחרון, הוא אמר שהרעיון להכניס אירוסולים סולפטיים לסטרטוספרה הוא "טירוף מוחלט".

פיירהמברט אף שולל את ערכם של ניסויי שדה. "כל הרעיון של גיאו-הנדסה מטורף כל כך ויוביל להשלכות רעות כל כך, עד שבאמת אין טעם. אנחנו כבר יודעים מספיק על הנדסת אלבדו בעזרת סולפטים כדי להבין שהיא תסכן את העולם. ניסויי שדה הם צעד מסוכן בדרך לפריסה מלאה, ואני כלל לא בטוח שנלמד מהם משהו".

הבעיה היסודית בהנדסת אלבדו, אומר פיירהמברט, היא שמרגע שנתחיל להשתמש בה, נרצה להמשיך עד אינסוף. מכיוון שהיא רק מקזזת את ההתחממות, ברגע שהתהליך נפסק, שינויי הטמפרטורה שייגרמו על-ידי גזי החממה יתגלו מחדש בפתאומיות ובדרמטיות. "אם נפסיק – או אם נהיה חייבים להפסיק – אז הלך עלינו", הוא אומר. גם כפלסטר זמני אין בזה טעם, הוא טוען: "ברגע שנגיע לנקודה, מבחינת שינויי אקלים, שנרגיש שאנחנו חייבים להשתמש ב-SRM, אז נצטרך להשתמש בו לעד". לכן, לדידו, הרעיון הוא "חסר כל סיכוי".

חוץ מזה, אומר פיירהמברט, המודלים שלנו בתחום האקלים "רחוקים מאוד מהנקודה שבה הם יאפשרו לנו להתחיל לתכנן איך נהנדס את הכוכב". אם לפרט, המודלים הממוחשבים שלנו לא חוזים בצורה מדויקת את דפוסי המשקעים של האזורים השונים. ולדבריו, בלתי אפשרי להשתמש במודלים קיימים כדי לדעת איך גיאו-הנדסה תשפיע, למשל, על המונסונים של הודו או על המשקעים באזורים מועדים לבצורת כמו דרום אפריקה. "היכולת שלנו לומר מה יהיו דפוסי האקלים האזוריים בעולם מהונדס היא מוגבלת מאוד", הוא אומר.

בה בעת, לאלן רוֹבּוֹק יש רשימת שאלות ארוכה לגבי SRM, ובראשה: האם אפשר בכלל לעשות את זה? רובוק הוא מומחה להשפעתם של הרי געש על האקלים ומרצה למדעי הסביבה באוניברסיטת רטגרס. הוא מזהיר שאמנם ההתפרצות של פינטובו אישרה את השפעתם המקררת של אירוסולים סולפטים, אך היא גם הזריקה כמות אדירה של גופרית דו-חמצנית לסטרטוספרה לאורך כמה ימים. גיאו-הנדסה סולרית תשתמש בכמות קטנה הרבה יותר של גופרית, אבל תפזר אותה ללא הפסקה במשך תקופה ארוכה. זה עלול להיות הבדל מכריע. הדרך המיטבית ליישם SRM היא עם חלקיקי גופרית בקוטר של כחצי מיקרומטר בלבד. אור השמש משתקף משטח החלקיקים, ולחלקיקים קטנים יש שטח פנים גדול יותר מאשר חלקיקים גדולים, דבר שהופך אותם ליעילים הרבה יותר בחסימת השמש. רובוק חושש כי ככל שעוד ועוד גופרית מוזרקת והריכוז שלה עולה, החלקיקים הקטנים יתלכדו יחד לחלקיקים גדולים יותר, ויצריכו יותר גופרית מכפי שההצעות הקיימות מניחות.

הפרטים האלה בנושא הכימיה של אירוסולים עשויים לעזור לקבוע את תקפותו של ה-SRM. "דייוויד [קית'] חושב שזה יהיה פשוט וזול, ואני לא מסכים", אומר רובוק. הוא מעריך שנצטרך להזריק כמה מיליוני טון של גופרית לאטמוספרה מדי שנה כדי לקזז שיעור כפול של דו-תחמוצת הפחמן, אבל אם החלקיקים יתלכדו יחד, "אולי נצטרך כמות גדולה פי כמה וכמה".

המחקר הקיים מראה שיצירת ענן בסטרטוספרה – התיאור המועדף על רובוק ל-SRM – "עשויה לקרר את האקלים", הוא אומר. "אבל נקבל כוכב שונה מאוד, ודברים אחרים עלולים להיות גרועים יותר". הוא מציין, לדוגמה, שלאחר התפרצות הר הגעש פינטובו, שיעור הגשמים ירד משמעותית בחלקים מסוימים בעולם. רובוק תומך במידול נוסף בתחום הגיאו-הנדסה הסולרית, אבל "כרגע, אני לא רואה איך אפשר לנצל אותו", הוא אומר. "אני לא חושב שהתועלת עולה על הנזקים".

מדעני אקלים שונים מפרשים בצורות שונות מאוד את המחקר על הסיכונים הקיימים. פיל רש, המדען הראשי בתחום מדע האקלים ב-Pacific Northwest Laboratory בריצ'לנד, וושינגטון, נזהר ואומר שהמודלים עדיין לא מצביעים על "אורות אדומים" ששוללים אסטרטגיות SRM מסוימות.

רש, שפרסם מאמר יחד עם קרוצן בשנת 2008, על השימוש באירוסולים סולפטיים בגיאו-הנדסה, אומר שהמחקר מראה שהחלקיקים יגרמו להידלדלות אוזון מסוימת – "אין ספק שזה משהו שצריך לשים אליו לב" – אבל שהידלדלות האוזון תרוסן במידת מה על-ידי יכולתם של חלקיקי סולפט למנוע קרינה אולטרה-סגולה. בנוגע לגשמים, הוא אומר, המודלים נוטים להסכים ש"עולם עם SRM יהיה קרוב יותר לעולמנו הנוכחי, מבחינת משקעים, מאשר עולם עתידי ללא גיאו-הנדסה." בסך הכול, אומר רש, השימוש ב-SRM ימנע כמה מהשלכותיו של שינוי האקלים, אם כי "חלקים מסוימים מכדור הארץ יושפעו יותר מאשר אחרים, ועדיין נותרו סוגיות רבות שיש לחקור".

כל הזכויות שמורות ל-MIT, מכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. מתפרסם בעברית ב"אלכסון" באישור מיוחד.                                          

 ©2013 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.