עצבות משווה לנו מראה אצילי, אלגנטי ובוגר. הפשטות העגמומית הזו חוצה תרבויות. זה די מוזר, כשחושבים על זה
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
לאחרונה האזנתי לאלבום Hearts and Bones של פול סיימון בפעם הראשונה מזה שנים רבות – ליתר דיוק, זו הייתה הפעם הראשונה שאני מאזין לו מאז שהייתי נער. קניתי אותו כשהוא יצא ב-1983, והקשבתי לו שוב ושוב. אבל בהאזנה מחודשת, ובייחוד בהאזנה לשיר הנושא, חלפה במוחי שאלה: איך השפיע עלי האלבום אז? איזו משמעות הייתה לו עבורי, ומדוע היה משמעותי כל כך?
ובכן: שיר הנושא הוא מבט רצוץ ונפלא במערכת יחסים הנמצאת בסופה, שילוב של תמונות נוסטלגיות מזמנים יפים יותר ותחושה כללית של עייפות וכאב בעקבות פרידה קתרטית. אני שואל את עצמי אם ייתכן שכנער בתול וחסר ניסיון בכל הנוגע לרגשות אלה, חשבתי שכך אני רוצה להרגיש. רציתי אושר, אבל מהזן הרטרוספקטיבי (כיוון שכך הוא גמור ונקי ובטוח); רציתי את המלנכוליה כי היא נראתה כל כך בוגרת ומתוחכמת ואלגנטית. רציתי, כפי שאומרת הבדיחה הישנה, לדלג על הנישואים ולהגיע ישר לגירושים. ככלות הכול – ומובן שאיני הראשון שאומר זאת – יש בעצבות מין אושר מורכב.
ייתכן שגיוון רגשי עדיף על מונוטוניות, גם אם זו מונוטוניות מאושרת. אבל זה לא כל הסיפור. אנחנו מייחסים לעצבות ערך רב, ולידה האושר נראה מעט תמים
אך האם זה נכון? הרי לבטח אנשים רוצים להיות מאושרים. פילוסופיות שלמות (אני מדבר אלייך, תועלתנות) מתבססות על ההנחה שיותר אושר הוא תמיד דבר טוב. ישנו "מדד אושר גלובלי", שמודד כמה אנשים מאושרים (דנמרק בראש הטבלה). בבהוטן אף יש ועדה לאושר לאומי גולמי, שבסמכותה לבקר את מדיניות הממשלה ולהקצות משאבים.
מדי פעם בפעם טוב להיות מאושר, זה ברור. אך האמת המוזרה היא שאנחנו לא רוצים להיות מאושרים כל הזמן. לו זה היה המצב, היו בעולם יותר אנשים מאושרים – הרי במערב העשיר לא חסרים לנו כלים ואמצעים לספק את תשוקותינו. לפעמים יש לנו סיבה טובה להיות עצובים, ולפעמים אנחנו עצובים כי – במודע או לא במודע – זה מה שאנחנו רוצים. ייתכן שגיוון רגשי עדיף על מונוטוניות, גם אם זו מונוטוניות מאושרת. אבל זה לא כל הסיפור, אני חושב. אנחנו מייחסים לעצבות ערך רב, ולידה האושר נראה מעט תמים.
העצבות מעוררת באמנים דגולים השראה שהם לא היו מקבלים מאכילת גלידה בתחתונים. במאמרו, Atrabilious Reflections upon Melancholy, משבח הרטלי קולרידג' (בנו של סמואל טיילור) את המלנכוליה וקובע שהיא מצב נפשי מעודן יותר מאושר. "המלנכוליה לא יכולה להתקיים בנפש שלא הושפלה – אין לה שום קיום בחיה." הוא הוסיף:
המלנכוליה היא המוזה היחידה. היא תאליה ומלפומנה. היא העניקה השראה למילטון ומיכאלאנג'לו, לסוויפט ולהוגארת. כל הגאונים מלנכוליים – ויותר מכול אלה שגאונותם היא הקומדיה. אפשר לחלק אנשים (ובכך אני מתכוון לאלה שאינם חיות) לשלושה סוגים, לפי סוג המלנכוליה שאוחזת בהם. אלה שמעוניינים באינסופי, בניגוד לסופי; אלה שמעוניינים למצוא את האינסופי בתוך הסופי; ואלה שמעוניינים לבזות את הסופי על-ידי ההשוואה לאינסופי. הסוג הראשון כולל פילוסופים ואנשי דת; השני – משוררים, מאהבים, כובשים, קמצנים, סוחרי מניות וכולי; והשלישי כולל סטיריקנים, קומיקאים, בדחנים מכל הסוגים, שונאי-גברים ושונאי-נשים, אניני טעם וכל שאר אוהבי החיים הטובים.
המלנכוליה, טוען קולרידג', מכובדת יותר מהאושר. אני מניח שכך מרגישים רוב האנשים – שהאושר, ביסודו, הוא מעין הנאה אידיוטית, שפתם של נבובי המוח, בלון שממתין לסיכה שתבוא ותפוצץ אותו. העצב בוגר יותר מכיוון שהוא מעיד על התפכחות מאשליות. נדמה לנו שהוא כן יותר, אותנטי יותר. כשג'ורג' אליוט התכוננה לכתיבת "אדם בּיד", היא העתיקה למחברתה את הקטע הבא מתוך Oliver Cromwell's letters and speeches מאת תומס קרלייל: "כמות העצב שבו, האין היא מעידה על כמות האהדה שבו, על כמות היכולות שעוד ירכוש, הניצחונות שעוד ישיג? עצבותנו היא השתקפות אצילותנו."
מכיוון שלעצבות יש גוונים של אצילות, היא עשויה להיראות יפה יותר מאושר. "Money", שירו של פיליפ לרקין, מסתיים כך:
אני שומע כסף שר. זה כמו להביט
מבעד לחלונות צרפתיים גבוהים מטה על עיירה קרתנית,
שכונות העוני, התעלה, הכנסיות מעוטרות ומוכות טירוף
בשמש בין ערביים. זהו עצב צרוף.
"זהו עצב צרוף " תהיה כותרת לא רעה למחקר על שירתו של לרקין בכללותה. מובן שאפשר להגיב לשיר גם כך: "רק רגע, פיל: אתה לא באמת מתכוון לומר 'זהו עצב צרוף.' אתה מתכוון לומר, 'אני חש עצב צרוף.' הרחוב, הכנסייה, העיירה כולה, כל אלה מסתדרים יפה מאוד ואינם אחראים לעגמומיות שמתעוררת בך כשאתה מביט מן החלונות הצרפתיים." תגובה כזו לא תפגום בהישגו של לרקין, מכיוון שזו אכן מטרתה של שירה: לכתוב לא על שכונות העוני, התעלה או הכנסייה, אלא על האלגנטיות שבמלנכוליה.
למה לכל הרוחות שהמלנכוליה תהיה אלגנטית – או מושכת בכל צורה שהיא? על פניו, היא בדיוק מסוג הדברים שהאבולוציה מסלקת מן הגזע, מטרה ראשית לברירה הטבעית. איזו נקבה תרצה להזדווג עם בן זוג אומלל כשהיא יכולה לקבל טיפוס חייכן ומאושר במקומו? כמובן שהניסוח הזה מגחיך את השאלה; כאילו שבאמת נעדיף את בובספוג מכנס מרובע על מוריסי. אבל למה? למה שנעדיף לבלות עם מוריסי על פני אדם שכולו חיוכים?
הדיכאון הוא צחנה מעופשת האופפת את המוח, אך עצבות אלגנטית היא כמו מניפת הטווס, הצבועה בכחול עמוק ובטורקיז עשיר
הדיכאון הוא צחנה מעופשת האופפת את המוח, אך עצבות אלגנטית היא כמו מניפת הטווס, הצבועה בכחול עמוק ובטורקיז עשיר. האם היא גם אוניברסלית? לשאלה הזו האנתרופולוגיה לא מספקת תשובה נחרצת, אך אין ספק שהעצבות מתגלה במגוון של תרבויות. העצבות היא מושאו של הביטוי היפני "מונו נו אווארה" (物の哀れ, מילולית: העצב היפה שבדברים). היא הפשטות העגמומית הטמונה במסורות המוזיקליות שיצאו מאפריקה והופיעו בעולם החדש כ"בלוז." זו תערובת הכוח, המרץ, הרחמים והמלנכוליה שקלוד לוי-שטראוס מצא בברזיל, ובאה לידי ביטוי בכותרת ספרו, Tristes Tropiques. זו התובנה של איניאס, גיבורו של ורגיליוס, הבוחן את החיים הקשים שעבר ואת הקשיים שעוד עתידים לבוא: sunt lacrimae rerum; "יש דמעות בכול" (את זה הוא אומר כהצהרה פרדוקסלית על יופיו של העולם).
היה זה צ'רלס דרווין, בספרו The Expression of the Emotions in Man and Animals, שאמר כי העצבות מתגלה באופן דומה בכל התרבויות. כשעוסקים במשהו נפוץ כל כך, קל להתפתות להסבר אבולוציוני. למרבה הצער, המחקר האנתרופולוגי והאבולוציוני בתחום זה התמקד כמעט אך ורק בדיכאון, וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. אני יכול לומר לכם, לצערי, ממקור ראשון, שההבדל בין עצבות אלגנטית לדיכאון דומה להבדל בין השתכרות נעימה לטיפוס. תיאוריות אבולוציוניות רבות ניסו להסביר את ערכו ההסתגלותי של הדיכאון, אך למיטב ידיעתי אף אחת לא טענה שהוא מהנה.
מובן שאפשר לערוך "ניתוח עלות-תועלת" של סוגי העצבות שאני מתאר פה. אפשר לטעון שעצבות מעידה על כך שלאדם יש הכוח, הפנאי והרגישות הנדרשים כדי להתמסר לה. זה מוביל למה שמדענים אבולוציוניים מכנים "עיקרון ההכבדה", שנוסח לראשונה על-ידי הביולוג האבולוציוני אמוץ זהבי ב-1975. העיקרון אומר שתכונות ראוותניות, כמו הקרניים האדירות של הצבי או זנבו של הטווס, יעילות מעצם יוקרתן, דווקא כי ברור שהן מכבידות על בעליהן. הן משדרות: אני כל כך חזק, הגנים שלי כל כך נחשקים, שאני מרשה לעצמי להסתובב עם החיסרון הבולט – ואגב, היפהפה – הזה על גופי.
עצבות, לפי גישה זו, היא מעין צורה מופרזת של צריכה. בהזעפת פנים אנו מפעילים יותר שרירים מאשר בחיוך, ואולי זה העניין: אנו מבזבזים משאב וכך מאותתים על יכולתנו לבזבז אותו. כל טיפש יכול לחיות באושר. נדרש כוח רב יותר כדי לחיות בעצב. אך הניתוח הזה משמיט את ההיבט החשוב ביותר של העצבות; לא עלותה, אלא יופייהּ. האושר חמוד, אך בזנים מסוימים של עצבות מתגלה יופי שהאושר לעולם לא יידע.
אדם רוברטס הוא מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת רויאל הולווי וסופר מדע בדיוני. ספרו האחרון הוא Twenty Trillion Leagues Under the Sea (2014).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תגובות פייסבוק
15 תגובות על עצוב וטוב לו
אני מעזה לומר שהמחבר אדם רוברטס אינו איש חכם במיוחד (והתנסחתי בעדינות). כנראה לא ברור לו שהמצב האנושי הקיומי הוא סיבה בהחלט מספקת לעצבות ולמנכוליה; עד כדי כך שהאושר והשמחה נדמים כצעיף שמסתיר את האמת העגומה. נדמה שעצב ודיכאון הם נחלתם של מי שמנגנון ההונאה העצמית לא די משוכלל אצלם בגלל כל מיני גורמים.
אני חושבת שהכתבה נחרצת מדי יש במלנכוליה יופי מסוים וזה משוה אצילות חיצונית אך אדם עצוב יכול להיות גם אדם מושחת שהעצב גרם לו להירות אצילי... לעומת זאת השמחה יכולה להיות שטחית ובהחלט אדם שמח עלול להרגיש מה שציינו בכתבה אך שמחה יכולה לשוות מראה שלו ועילאי לכן אני לא מסכימה עם הכתבה
השמחה עולה על העצב במעלות רבות.
לי דווקא נדמה שהוא נגע בנקודה מאוד מעניינת.
הוא הפריד בין עצבות לדיכאון.
אם הייתי אני, מתרגם את המאמר.
הייתי מחליף את המילה עצבות במרירות.
ואת המילה דיכאון בעצבות.
דווקא בחסידות שהיא מרפא לנפש, מוזכר פעמים רבות ההבדל בין עצבות למרירות. כאשר עצבות אסורה ומרירות מומלצת.
ישנה אימרה חסידית שכאשר אדם רוצה לדעת אם הוא במרירות או בעצבות, אז הסימן הוא שאחרי המרירות האדם מנסה לתקן את המעוות ומשקיע יותר זמן לתכליתו.
מנגד אחרי עצבות, האדם הולך לישון.
כך שאני לא מזלזל בכלל במאמר. אלא להיפך מגלה בו ניתוח מעמיק ואבחנה דקה.
רק שהוא (או בכלל עולם המדע) נמצאים בתחילת הדרך, ובחסידות כבר יש על זה ספרות אדירה.
הרשו לי להציע הסבר פשוט למדי להתאהבות האנושות בעצבות: אחד היצרים הבסיסיים שלנו הוא הדחף להשתפר, לנוע קדימה כדי לא להישאר מאחור, להתעלות מעל לסביבה הקרובה. כמו יתר היצרים הבסיסיים, הוא מתיש, מציק, וכבר הוביל לקטסטרופות גלובליות. האדם פיתח דרך חביבה ופשוטה להשקיט "רעב" זה: (1)להידרדר בצורה יזומה לאחור, (2) לבסס את המיקום החדש ע"י ביטוי אומנותי (שירים, מאסות, עשיית צחוק מעצמו), ואז (3) "גאולה" מה-"שאול" היזום הזה וקצירת ההנאה והסיפוק מה-"הישג". תודו שזה הרבה יותר זמין ופחות מזיק מאשר, נניח, הקמת מפלגה נציונאל-סוציאליסטית.
ואגב, דיכאון זה בדיוק אותו דבר, כאשר האבולוציונר שלנו שוכח את שלב שלוש.
הרשי לי לסנגר על הגאון דלעייל: א. מי שעצם קיומו גורם לו למנלכוליה הרי שהוא מעיד על עצמו שה BASE LINE שלו הוא נגטיבי. לא כל האנשים בעלי BASE LINE נמוך ועגמומי. יש ניטרליים ויש אפילו גבוהים. ב. רמת האושר בד"כ נמצאת ביחס הפוך לרמת האינטילגנציה ומימדי העומק של האדם. ככל שאתה יותר טיפש אתה יותר מאושר. ב. ככל שאתה יותר דכאוני/מלנכולי אתה יותר יצירתי. אבל הפאנצ' ליין הוא זה: מי שלא יורד לתהומות, לא יודע ולא יכול לעלות לגבהים. ובמילים פשוטות יותר: ככל שאתה חווה ירידות כך תוכל לחוות ולהעריך את העליות.
הדכאון/העצבות הם כוח מניע ויוצר. האושר הוא גורם לסטגנציה. כשטוב לך אין לך מה שמניע/יניע אותך. טוב לך? אתה נשאר במקום. רע לך אבל במידה שמאפשרת תפקוד? אתה יצירתי. ואתה גם תוכל לחוות את הגבהים בצורה משמעותית יותר.
בא לך להיות תמיד במצב גבוה ולהימנע כמה שיותר מכאב בעולם הזה?
אתה אדם ככל האנשים, בסיסי ופשוט.
הקלישאה האמריקאית נכנסת פה היטב:
no pain no gain
אבל מעבר לכך יש במלנכוליה רובד רומנטי. יש בכך הושטת יד לחברה ובו בזמן היבדלות ממנה.
יש בה הצהרה שאתה אדם חושב ומהורהר ולא רודף כרגע את הנאות העולם.
לי אישית אין ספק שמקור המלנכוליה הוא אבולוציוני.
הוא בו זמנית בקשת עזרה וקשר עם החברה/הלהקה וגם בקשה לשמירת מרחק.
לא תמיד אפשר להסביר מה היתרון האבולוציוני בכך, אבל כבר עולות בי כמה וכמה השערות.
(נכונות או לא אני לא יודע).
אסור לשכוח גם שפער הדורות ודרך ההתנסחות שונה.
אני אישית מאמין שאלה הן מילותיו של גאון.
וכנראה שזר לא יבין זאת...
אסי, התגובה שלך מבריקה, לא פחות.
אסי התגובה שלך מטופשת ואולי אף פחות מזה.
עצוב...
אסי, תרשה לי לבקש ממך הסבר ברור יותר.
האם אתה חושב שמדד לרמה קוגניטיבית גבוהה הינה תכלול רמת עצב גבוה?
בכמה מילים: המאושר הוא הטיפש והעצוב הוא החכם?
אולי הטיפש אינו יודע מהו אושר והוא מבלבל בינו לבין הנאה?
או חשיבה פשטנית על בעיות בחיים הינה חכמה ולא טיפשות?
מה עם הבחירה שלנו על מה להסתכל. אולי החכם מספיק טיפש בכדי לבחור להדגיש את הנקודה השחורה על הדף הלבן?
אחרי כל השאלות האלו. האם היית מגדיר אותי כאדם טיפש ולא עמוק?
על אף שאני אומר לך שאני אדם מאושר ביום יום שלי..?
ושאלה אחרונה ( שאולי אינה רטורית).
האם הכרת את ספריו של דייל קרנגי..?
ממתי 'עצוב' ו'מלנכּוֹלי' טוב לחיילים בשורה הקדמית ולמדינתנו? אולי להביא ללוחמים דווקא ליצן – כשם שמביאים 'מַצחיקנים' לילדים מוכי מחלה מַמארת ושאר 'צרות'..?
ד"ר זהר ניימן, zoharnei@yahoo.com
המלנכוליה חשובה ונחוצה. כל פעם שאנו עוצרים את הקצב והמרוץ כדי להתבונן להעמיק להתלבט, אנחנו מלווים בדכאון מסוים. אני מאמין שזה קורה באופן ביאולוגי.
השמחה היא יותר אקטיבית פעילה אנרגטית וסולדת משקט. הדכאון לא תמיד נעים אבל בלתי נמנע בדרך ליצור לפתור ללמוד ולהפנים.
מוטי?
האם שרתת ביחידה 374?
שובה של הרומנטיזציה של המלנכוליה? אמונת ההבל שכדי להיות מאושר לא צריך משאבים נפשיים? לא חשבתי שאזכה לכך בחיי. המלנכוליה אלגנטית כמו ערמת גללי פרות מהבילה. חמים ונעים דווקא שם.
מרתק ומעורר השראה
שתי הערות: רק עצבות מגדירה את האושר כפי שרק עוני מגדיר את העושר ורעב את השובע. אין הדבר קיים בהעדרו של האחר.
הערה שניה: מלנכוליה אינה בחירה, היאנ מצב פרללי כימי-נפשי שעלול להחמיר גם לדיכאון קליני, או להפוך לדיסתמיה כרונית. שניהם אגב, לא נעימים, מאוד לא נעימים. בגיל ההתבגרות, יש רומנטיזציה של המלנכוליה. קנוט המסון והרמן הסה דיברו מאוד אל ליבי כמתבגר. היטם, ספק אם אוכל לקרוא אותם שוב. רוברטס ודומים לו, נתקעו כנראה, אי שם בגיל ההתבגרות.
יפה הסברת אסף. אכן זה העניין וההבדל בין עצב ומלנכוליה.
עם כל הכוונות הטובות
אריה לבאיוולת, תמימות, אשליות ובעיקר בורות הן הסיבות החוזרות לכישלונה של הדמוקרטיה. | את...
X רבע שעה
אם את הולכת
אם את הולכת, הרי שתלכי פעם אחת בלבד,
עבורי תהיה כמתה.
אני מבקש ממך לגרום לכך שאדע,
אני רוצה להיות ער.
כי אם את הולכת, אני רוצה להאמין
שלעולם לא תשובי.
תאמרי לי זאת והדבר יהיה הרבה פחות אכזרי,
תמיד ידעתי להפסיד.
אם את הולכת, אני רוצה לראות אותך עוזבת,
לדעת שהלכת.
עורך ציפור, רוח נושבת אהבתי,
אני יכול להבין אותך.
בלי לדעת מדוע - לא תוכלי ללכת,
אני רוצה להיפרד ממך לשלום.
ולא בגלל זה
נהיה פרודים.
גם אם לא תלכי לדרכך,
מה שבינינו נגמר.
אבל אם את הולכת
אני רוצה להאמין
שלעולם לא תשובי.
אם את הולכת, עם אהבה או בלעדיה,
עלייך ללכת כעת.
הנוסטלגיות וההימלטויות שלך מפעם
כבר אינן מהלכות עלי קסם אהבה.
ראית את עצמך חיה, דם של דרור,
חסר היה לך לב.
אני בהחלט יכול להיות, אם את רוצה ללכת,
מי שיעזור לך לעזוב.
אם את הולכת, אל תלכי כך,
קחי איתך את חייך.
אם אינך יכולה לשכוח אותי ולעזוב,
הרי שתעופפי פצועה.
לכי ללא כאב, עלייך להבין
שאני מי שהייתי אתמול.
אין אהבה טובה מזאת שכבר חלפה,
מרגישים זאת כשאומרים שלום.
*
החיים בזוג
פעם אדם היה יכול להיות נשוי, לחיות עם אדם אחר במערכת יחסים אינטימית – שכונתה גם "רומנטית" – בלי ששני המעורבים יהיו נשואים, או לקיים מערכת יחסים מחוץ לנישואין, בעלת אופי קבוע, אפילו גלוי ומוצהר בחברה, או... ובכן, שלל הסידורים, ההסברים, המערכות, הקשרים היה תמיד גדול ורב. וההנחות המוקדמות, ההנחות החברתית, סוגי המחויבות, ההשלכות של כל אלו על דרכי הרישום הפורמלי או על הכותרת המתנוססת על מערכת היחסים מבחינת חברתית, ומכאן גם על המעורבים בה, מתוות רשת מסובכת מאוד, מסובכת כמו המגוון האנושי שרוחש בכל תקופה, בכל חברה, על המשותף והשונה.
מול כל אלו, ומעל כל אלו, מונח-כל תפס לו מקום בלשון המתארת את חיינו האינטימיים: "זוגיות". זוגיות היא הימצאות, על פי רוב קבועה, במערכת יחסים קרובה, רגשית, רומנטית, אינטימית, מינית, קבועה במידה משמעותית, עם אדם אחר. ה"זוגיות" מתנהלת בין שניים, או שתיים או כל שילוב שהשפה העברית יודעת או אינה יודעת לבטא שקושר 1 ועוד 1 לכדי 2, "זוג". ה"זוגיות" מערבת, פוטנציאלית, בן זוג, בת זוג, במניין שבין 0 ל-2, כך שסך הכול האנשים המעורבים הוא 2. ולא לדאוג: מובן שאני כותב את הדברים תוך היעזרות בספרות כדי להקל על הקריאה ולפתוח את האפשרויות במרחב הגמיש והעשיר שבין מין, מגדר ומין דקדוקי בלשון, מה גם שעברית מבדילה היסטורית וגם עכשווית בין מין דקדוקי "זכר" ומין דקדוקי "נקבה" – נושא שאינו מרכז הדברים שהרשימה הזאת מתמקדת בהם.
ובכן. "זוגיות". אז איך היא עובדת? כלומר, לשונית, בעברית שלנו כיום. אדם אומר שהוא "בזוגיות", או שהוא "חי בזוג" (צורה פחות שכיחה ושאולי נמצאת בדרכה להיעלם). כשאדם "בזוגיות" יתכן שיישמעו צירופים כמו "חי בזוגיות", "נמצא בזוגיות", וגם בשורות משמחות מסוג "נהייתה לי זוגיות" וגם עגומות יותר כגון "החלטנו לפרק את הזוגיות".
בדרך, "בן זוג" ו"בת זוג" הפכו לביטויים חזקים מאוד, גם מבחינת התחביר הפנימי שלהם. הדבר מתבטא בהגייה: "בנזוג" (bnzug, ממש כך) ו"בתזוג" (batzug שאפילו נהגה badzug – עם קיצור התנועה הראשונה למינימום), ובשניהם הטעם על ההברה השנייה חזק, יציב וברור. סימן נוסף להתכה החזקה בתוך כל אחד מהצירופים הללו ניכר ביידוע: "הבן-זוג", "הבת-זוג" מתחרים היטב ואולי עומדים לגבור על "בן הזוג" ו"בת הזוג". כמו "העורך-דין", צורה שמראה על התכה ברורה בין "עורך" ו"דין", מה גם שאבדה תודעתית כל תשומת לב ל"עריכה" כלשהי הקשורה ל"דין" כלשהו, שגם הוא התעמעם מבחינת תרומתו למשמעות הצירוף.
אם נחזור ל"זוגיות", שם עצם מופשט שנגזר מ"זוג", נשים לב שאין למונח מקבילה בשפות כמו אנגלית, צרפתית או ספרדית, שחלקן משתמשות בביטויים ארוכים ביותר מסוג "החיים בזוג" או "חיי זוג", או "להיות במערכת יחסים", אך אינן מייחדות מילה לתופעה בכללותה. דומה שבחלק מהשפות האירופיות גם הביטוי המורכב יותר אינו מבטא את מכלול הדברים המרכיבים את ה"זוגיות", אלא שיש נטייה לרמוז או לייחד דווקא את ההסדר האינטימי-מיני או החוקי-פורמלי. העברית העכשווית החיה, לעומתן, קבעה לה מונח מופשט כולל למה שהוא תופעה, מסגרת כללית, כלומר מסגרת-על של מסגרות אפשריות, עכשוויות או עתידיות, שכן רבים החידושים והגוונים בכל הקשור להסדרים, לנטיות הלב ולמימושים בתחומים הללו. נוכל לדעת בדיוק מספק יותר מה כלול ב"זוגיות" אם נמפה, באיסוף של דוגמאות חיות, גם את ההקשרים שבהם המונח משמש וגם את הדברים שאינם נחשבים ל"זוגיות". דומה שכשאין הקשר מיני-אינטימי-רומנטי (או לפחות חלק מהחוליות בשרשרת הזאת), אין מדובר ב"זוגיות". למשל, כשמתייחסים לשני זמרים שהם הרכב ידוע ומוכר, ומדברים על "זוגיות מאושרת", ברור שהדבר נעשה בחיוך, בשימוש מטפורי, כדי להדגיש את השותפות ואת ההרמוניה בין השניים. כך יהיה אם ידובר בשני חלוצים המרכיבים יחד את חוליית ההתקפה של קבוצת כדורגל: אם הם יגלו שיתוף פעולה ופירגון הדדי בולטים ומוצלחים במיוחד, יהיה אפשר לדבר עליהם במונחים של "זוגיות", על דרך החיוך והמטפורה.
העובדה שיש לעברית שלנו מונח-על כזה מקלה מאוד לשמור על פלורליזם וגמישות, ולא פחות מכך על הפרטיות בנוגע להסדרים האינטימיים של אנשים. ונמצא לכך גם סיוע מצד הלשון, באמצעות אחד הכלים המופלאים והוותיקים ביותר של העברית מאז ומעולם: אותה "ב-" מופלאה, שמשתתפת במבנים שמציינים מצבים, מיני סטטוסים זמניים או קבועים, או תוארי פועל על שלל אפשרויותיהם. היא ראויה לדיון שייוחד לה, בהחלט, אך בינתיים נעלה אותה על נס בתחום הזוגיות: אפשר להיות "בזוגיות", או "לחיות בזוג", והכול ידעו במה מדובר, בלי שאיש מבני הזוג, או מבנות הזוג, יצטרכו להסביר דבר.