עתיד הריכוז כבר כאן

משחקי מחשב ומכשירי מציאות מדומה שנועדו לאבחון הפרעת קשב מתחילים להופיע בשוק. האם הפסיכולוגיה תסכים להעביר סמכות לטכנולוגיה, לטובת המטופלים? האם ניתן אמון בחידושים?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

שני מכשירים ממוחשבים, מעין משחקי מחשב, מבקשים את אישור מִנהל המזון והתרופות האמריקאי להפוך את ההתמודדות עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD, להלן "הפרעת קשב") – מהפרעות הילדוּת הנפוצות ביותר – לתהליך דיגיטלי, הן בפן האבחוני והן בפן הטיפולי.

משחק מחשב חדשני לשיפור הקשב אצל ילדים הסובלים מהפרעות קשב עשוי להיות משחק המחשב הראשון הזמין רק במרשם, כמו תרופה

בפן האבחוני: בסוף 2018 הגישה חברת Cognitive Leap לאישור מנהל התרופות מכשיר מציאות מדומה בשם "כיתה מדומה" (Virtual Classroom). אם יאושר, הוא יהפוך לתוכנית המציאות המדומה האימרסיבית [כלומר כזאת שהמשתמש נתון כולו במציאות המדומה] הראשונה הזמינה לרופאים בכל הקשור לאבחון הפרעת קשב. בפן הטיפולי: השנה הגיש הסטארטאפ Akili Interactive בקשה לאשר את AKL-T01, משחק מחשב שמטרתו הבלעדית לשפר את הקשב של ילדים הסובלים מהפרעת קשב. זה עשוי להיות משחק המחשב הראשון הזמין רק במרשם, כמו תרופה.

שתי החברות הללו טוענות שהגישה שלהן תחולל שינוי בתחום אבחון הפרעת הקשב והטיפול בה. כבר שנים שהן אוספות נתונים במטרה לאשש את יעילות הגישה הזאת, אבל מנהל התרופות עלול להיות רק המשוכה הראשונה מבין רבות שהעולם האמיתי יציב בדרכן של צורות טיפול חדשות כאלה.

כיתה, ספסלי לימוד

פה נדרש קשב וריכוז, ופה מתחיל הסיפור. תצלום: ג'פרי המילטון

אבחון דיגיטלי

כשהילדים מרכיבים את המשקפיים, הם מוצאים את עצמם במקום שהם מכירים היטב: יושבים ליד שולחן בכיתה בבית הספר. מכוניות נוסעות בחוץ, מטוסים חולפים בשמיים, תלמידים אחרים מתעטשים

כלים מסחריים של מציאות מדומה מביאים את המשתמשים אל עולמות בדיוניים. "הכיתה המדומה" של Cognitive Leap מחוללת סביבה שגרתית ומציאותית יותר. כשהילדים מרכיבים את המשקפיים, הם מוצאים את עצמם במקום שהם מכירים היטב: יושבים ליד שולחן בכיתה בבית הספר. מכוניות נוסעות בחוץ, מטוסים חולפים בשמיים, תלמידים אחרים מתעטשים.

אבל הכיתה אינה סביבה גרפית אימרסיבית ותו לא. היא מודדת קשב ועַכָּבָה באמצעות מבחן הערכה נוירופסיכולוגי בשם continuous performance test (או CPT), כך מסבירה חוקרת המוח קריסטל גוֹ (Goh), המדענית הראשית של Cognitive Leap. הילדים מתבקשים ללחוץ על כפתור כשאותיות מסוימות מופיעות על הלוח המדומה; הם מקבלים ציון על סמך הצלחות, החמצות ומהירות תגובה. במהלך מטלה בת 13 דקות, משקפי המציאות המדומה מודדים באיזו תדירות הם מביטים בהנחיות הדיגיטליות שעל הלוח, וחיישנים נוספים על גופם מודדים תנועות של חוסר מנוחה. שתי ההתנהגויות משוקללות בתוצאה הסופית.

הסביבה המדומה נועדה למדוד מספר תסמיני הפרעת קשב בבת אחת, והחברה טוענת שהיא מציאותית יותר ומגרה יותר מאשר מבדקי ה-CPT הדו-ממדיים, אך לא פחות מבוקרת. "הילדים חושבים שהם יושבים בכיתה", אומרת גו. "מפני שהם משתמשים בגוף שלהם, האזור הסנסורי-מוטורי בקליפת המוח מגורה כפי שהיה אילו הם חוו זאת במציאות. אנחנו שותלים בקפידה הסחות דעת בסביבה המדומה, וכך אנחנו יודעים בדיוק מתי הילדים מגיבים להן. איננו מסתכלים רק על ציון ה-CPT הרגיל".

אחרי השלמת המשימה, המכשיר מפיק דו"ח בנוגע לשליטה העצמית של הילדים, לריכוז שלהם, להיפראקטיביות וללקויות נוספות שאינן קיימות אצל ילדים בני גילם שהתפתחותם שגרתית. הדו"ח אינו מספק תשובה חד-משמעית בנוגע לקיומה של הפרעת קשב, אומרת גו, אבל הנתונים מצביעים על חוזקות וחולשות הקשב של הילדים הנבדקים, ובמידע הזה אפשר להשתמש כדי לקבוע אם יש צורך באבחנה רשמית.

למה מציאות מדומה?

"הכיתה המדומה" מנסה להביא אובייקטיביות לתהליך אבחוני הידוע לשמצה בסובייקטיביות שלו

"הכיתה המדומה" מנסה להביא אובייקטיביות לתהליך אבחוני הידוע לשמצה בסובייקטיביות שלו, אומר ג'ק צֶ'ן (Chen), מנכ"ל Cognitive Leap. צ'ן ייסד את החברה כדי להביא אפשרויות טיפול חדשות לסין, מדינה שבה הפרעות הקשב – בדומה להפרעות נפש רבות אחרות – אינה מטופלת כהלכה, ומלווה בסטיגמות רבות. ואז הוא החליט שגם ארצות הברית זקוקה לכלי אבחון משופרים.

"אבחון הפרעת הקשב, או בעיות קשב בכלל, דורש הכשרה רבה", הוא אומר. "ואפילו עם הכשרה, ידוע שהתחום סובל מהיעדר אובייקטיביות". מכיוון שהתסמינים עשויים להופיע ולהיעלם, ומכיוון שקשה לכמת אותם, מקובל כיום להסתמך על הערכות מתוקננות על פי דיווחי הורים ומורים, ומטרתן לאמוד את חוסר הקשב והאימפולסיביות של הילדים בתחומים שונים. ההערכות האלה דורשות השקעה אדירה של זמן, ומכיוון שהן מתבססות על זיכרון ועל פרשנויות סובייקטיביות, הדירוגים מועדים לטעויות.

היעדר האובייקטיביות ומיעוט הכלים הטכנולוגיים הזמינים לרופאים, הם שדחפו את הפסיכולוג אלברט ריזוֹ (Rizzo), המנהל כיום את תחום המציאות המדומה הרפואית באוניברסיטת דרום קליפורניה ומשמש כיועץ ל-Cognitive Leap, לבנות גרסה פרימיטיבית של "הכיתה המדומה" ב-1999. "התחלנו לבחון אותה בעזרת ילדים עם הפרעות קשב וגם ילדים נוירוטיפיקליים – כלומר ילדים שהערכות נוירופסיכולוגיות מוצקות קבעו שהם אינם סובלים מהפרעות נוירולוגיות", הוא אומר. זיהינו הבדלים בולטים בביצועים – [בייחוד] כשהוספנו את הסחות הדעת". אף שמבדקי ה-CPT משמשים כבר עשרות שנים למדידת קשב (ולאבחון הפרעות הקשורות לקשב), "הכיתה המדומה" משלבת מדדים נוספים של מוסחוּת והיפראקטיביות, אומר ריזו.

לטענתו, הוא כבר שחזר את ממצאיו המקוריים בעשרות מחקרים. והוא מוסיף שבמהלך התקופה שבה הוא חוקר את התחום, כלי המציאות המדומה השתכללו ונעשו זולים יותר. "עכשיו אפשר להגשים את החלום שמלווה אותי [כבר עשרות שנים]".

כש-Cognitive Leap חברה לריזו במטרה להביא לשוק את "הכיתה המדומה" ולזכות באישור מנהל התרופות, הם החלו בשורה של ניסויים שמטרתם להשוות את הכלי לשיטות האבחון המסורתיות ולבנות מאגר נתונים שישמש להשוואה זו.

החברה אספה נתונים במקומות שונים מכ-1,500 ילדים בגיל 5-12 – חמש מאות מהם עם הפרעת קשב ואלף ללא שום הפרעה פסיכיאטרית או התנהגותית, זאת על-פי בדיקות נוירופסיכולוגיות מתוקננות. לפי גו, "הכיתה המדומה" מזהה ליקויי קשב והיפראקטיביות לא פחות טוב מהליכי האבחון המסורתיים, שאורכים שעות או ימים. "ככל שמאגר הנתונים שלנו יגדל, הדיוק ישתפר", היא מוסיפה.

עץ, נוף, מטושטש

לא תמיד קל למקד, לא תמיד פשוט להתמקד. תצלום: JR Korpa

מי מעוניין בכלי אבחון חדשים?

לטענת Cognitive Leap, המציאות המדומה תחולל מהפכה בתחום הפרעת הקשב, אבל היא אינה החברה הראשונה שמנסה להביא שינוי מהותי לעולם האבחון. במהלך השנים "היו מספר ניסיונות לפתח כלי אבחון אובייקטיביים יותר", אומר דייוויד רָבּינֶר (Rabiner), פסיכולוג מאוניברסיטת דיוּק שחוקר הפרעת קשב. הוא מציין מבדקי CPT פשוטים יותר, וכן מדדי EEG כמותיים המשתמשים בדפוסים של גלי מוח כדי להעריך את רמות הקשב. אף על פי שאחדים מהכלים האלה אושרו על-ידי מנהל התרופות, "אף אחד מהם לא אומץ בהיקף משמעותי", הוא אומר.

הערכות אישיות של הורים ומורים, למרות מגבלותיהן, עדיין נחשבות לתו תקן מפני שהפרעת קשב מובילה לקשיים אקדמיים וחברתיים מעבר לתסמינים הרשמיים

לפי ריזו וגו, ההורים מכירים בערכה של "הכיתה המדומה" אחרי שהם רואים את הילדים מתנסים בה. דווקא המטפלים עלולים להתקשות להשתכנע, שכן זמנם מוגבל ולא לכולם יש הכשרה מספקת בנוגע ל-ADHD, אומר רבינר. גם אם מנהל התרופות יאשר את "הכיתה המדומה", הוא צופה שלחברה יהיה "קשה להחריד" לשכנע רופאים להשתמש בה, בין היתר מכיוון שאף איגוד רופאים אינו ממליץ על שימוש במדדי אבחון "אובייקטיביים" כאלה.

והערכות אישיות של הורים ומורים, למרות מגבלותיהן, עדיין נחשבות לתו תקן מפני שהפרעת קשב מובילה לקשיים אקדמיים וחברתיים מעבר לתסמינים הרשמיים. "יש הורים שרוצים לשמוע משהו 'אובייקטיבי' יותר מאשר דעתם של המורים", אומר רבינר, וזה מסביר מדוע הם נמשכים לבדיקות טכנולוגיות משוכללות. "אבל כשלא יודעים מה באמת קורה בכיתה, נשארים באפילה".

ריזו מבטל את החששות – שאינם ייחודיים לתחום המציאות המדומה – לפיהם כל טכנולוגיה חדשה תייתר את מקצוע הפסיכולוגיה. "מבחינתי זאת בסך הכול דרך מדויקת ומבוקרת יותר להעריך תפקוד", הוא אומר. "זה לא אומר שאין צורך בשום דבר חוץ מזה. תמיד נזדקק לאדם שיהיה מעורב בתהליך ויוכל להשתמש בנתונים האלה – לא רק לשם הערכה, אלא כדי לגבש באמצעותם תוכנית טיפולית טובה יותר".

מציאות מדומה, וירטואלית, משקפיים

לגעת במציאות הווירטואלית. תצלום: Lyncoff Games

טיפול טכנולוגי

בעיני רבים מחוקרי הפרעת הקשב, תוכניות הטיפול "הטובות ביותר" – לפחות מאז הופעת הריטלין ב-1960 – משלבות לעתים קרובות טיפול תרופתי. אבל זמן קצר לפני שחברת Akili Interactive נוסדה ב-2011, זיהה אדי מַרְטוּצ'י (Martucci), המנכ"ל ואחד המייסדים, "הורדת הילוך של חברות התרופות המסורתיות והפניית פחות משאבים למחקר של טיפולים חדשניים". מי שסובלים מהפרעות קשב החלו להתנגד טיפול תרופתי כגישה טיפולית מרכזית, הוא אומר.

בזמנו נערכו ניסיונות לפתח משחקי מחשב שעוזרים למוח במקום לפגוע בו – הוא מתייחס בעיקר לתוכנה בשם NeuroRacer שתכנן חוקר המוח אדם גָזאלי (Gazzaley) מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, ומטרתה חיזוק השליטה הקוגניטיבית. התוכנה הזאת ואחרות עודדו את מרטוצ'י ומייסדי Akili לפתח "טיפול דיגיטלי" ראשון להפרעת קשב. המשחק AKL-T01 הוא מוצר הדגל שלהם. וכעת הם מפתחים משחקים דומים שעשויים יום אחד לטפל בתסמינים של אוטיזם, דיכאון וטרשת נפוצה.

המשחק, שתוכנן יחד עם גזאלי – המכהן כיום כיועץ מדעי ראשי לחברה – מנסה לשפר את הריכוז של השחקנים בכך שהוא מאלץ אותם לחתור למספר יעדים במקביל ובה בעת להתעלם מהסחות הדעת התכופות. מרטוצ'י מציין שהמשחק תוכנן, בין היתר, כך שהוא "ירגיש מוכר" לילד וייראה כמו משחק מחשב מסחרי, עם פרסים, מוזיקה וגרפיקה איכותית. השחקנים נעים במהירות בין עולמות שונים ומגיבים לגירויים המבליחים על המסך, אומר גזאלי, וזה דורש מהם לדלג במהירות ממשימה למשימה ולהתעלם ממידע שאינו רלוונטי. "הגישה הזאת, של בקרת קשב מוכוונת-יעדים, משתמשת בקליפת המוח הקדם מצחית ובקשרים שלה עם שאר אזורי המוח", הוא אומר. נתוני EEG שנלקחו ממבוגרים ומילדים בעלי הפרעה בעיבוד החושי, מלמדים כי המשחק ב-AKL-T01 עשוי לשפר מדד בשם midline frontal theta activity, המודד את פעילות קליפת המוח הקדם מצחית וקשור כפי הנראה לשיפור בקשב.

אצל הילדים בעלי המדד הראשוני הנמוך ביותר ניכרו השיפורים הגדולים ביותר, ואצל ילדים שלא סבלו מהפרעת קשב לא זוהו שיפורים ראויים לציון

חברת Akili בחנה את AKL-T01 במחקר הוכחת היתכנות שראה אור בכתב העת PLOS One בינואר 2018. ארבעים ילדים הסובלים הפרעת קשב וארבעים ילדים ללא הפרעת קשב שיחקו במשחק חמישה ימים בשבוע במשך 30-45 דקות בכל פעם, במהלך 28 ימים בסך הכול. בסיום המחקר ניכר אצל הילדים הסובלים מהפרעת קשב שיפור משמעותי בתוצאות Test of Variables of Attention, או TOVA. זהו מבחן CPT המאושר על-ידי מנהל התרופות ומודד קשב ועכבה. אצל הילדים בעלי המדד הראשוני הנמוך ביותר ניכרו השיפורים הגדולים ביותר, ואצל ילדים שלא סבלו מהפרעת קשב לא זוהו שיפורים ראויים לציון.

אבל המחקר לא הצליח להוכיח בוודאות כי השיפור בתוצאות ה-CPT מיתרגם לביצועים משופרים בבית או בבית הספר, והרי בכך מעוניינים יותר מכול הורים לילדים הסובלים מהפרעת קשב. ובסופו של דבר, אישור מנהל התרופות תלוי בעיקר במחקר אחר, ניסוי קליני בשם  Software Treatment for Actively Reducing Severity of ADHD(או STARS). זהו ניסוי אקראי מבוקר שבחן את יעילותו של המשחק בקרב כ-350 ילדים שאובחנו כסובלים מהפרעת קשב. המשתתפים חולקו באקראי לשתי קבוצות – קבוצת הניסוי שיחקה ב-AKL-T01, וקבוצת הביקורת במשחק דומה. המשתתפים שיחקו במשחקים בתכיפות דומה לזו של מחקר הוכחת ההיתכנות (ה"מינון" הופחת מעט ל-25 דקות ביום).

כמו במחקר הוכחת ההיתכנות, המשחק שיפר במידה רבה את הקשב ואת יכולת העכבה, זאת לפי תוצאות TOVA. אבל בניסוי STARS נבדקו גם שינויים בתסמינים בעולם האמיתי באמצעות הערכות אישיות, ואף על פי שניכר שיפור בתוצאות הקבוצה ששיחקה ב-AKL-T01, שיפור דומה זוהה גם אצל נבדקים בקבוצת הביקורת.

החברה אינה מודאגת מכך. "השינויים שאני מצפה לראות בעולם האמיתי – כמו היכולת של הילדים להתרכז בספר, למשל – אינה משתקפת באמת בתוצאות", אומר גזאלי. "[הערכות אישיות] מושפעות משינויים בהיפראקטיביות הרבה יותר משהן מושפעות משינויים ביכולות הקשב של הילדים". הוא טוען שמחקרים בהיקף גדול יותר ייטיבו לשקף את השינויים הקוגניטיביים שהטיפול שואף להשיג בעולם האמיתי.

קורא, הארי פוטר

הניסוי הצליח? הטיפול עלה יפה? תצלום: ג'ונתן קופר

מכשלות אפשריות

לדעתו של מרטוצ'י, אישור מנהל התרופות יעניק ל- AKL-T01 יתרון על פני תוכניות "אימון-מוח" אחרות המתיימרות לשפר קשב, זיכרון ויכולות קוגניטיביות באופן כללי. אבל לא כולם משוכנעים כל כך שאכן יש ל-AKL-T01 יתרון משמעותי – לפחות לא בלי ראיות נוספות או חשיפה מלאה של הנתונים שנאספו עד כה (התוצאות המלאות של מחקר STARS יראו אור בסופו של דבר בכתב עת שפיט, אומר מרטוצ'י. הוא ודוברים אחרים של החברה מסרבים לדון בפומבי בנתונים בשלב זה כדי לא להיראות כאילו הם מנסים להשפיע על הבדיקה של מנהל התרופות).

דן סימונס (Simons), פסיכולוג מאוניברסיטת אילינוי שמעריך תוכניות אימון-מוח, מציין שהחומרים השיווקיים של Akili שמים את הדגש על שני מאמרים בלבד שנבדקו בביקורת עמיתים: מחקר הוכחת ההיתכנות, ומחקר נוסף שראה אור ב-Nature ב-2013. מחקר זה מצא שיפורים בזיכרון ובריכוז אצל מבוגרים בני 65-80 ששיחקו ב-NeuroRacer. יתרה מזאת, התחילו להתגלות אצלם דפוסים של גלי מוח הדומים לאלה של נבדקי ביקורת בשנות העשרים לחייהם, שעדיין לא החלו לסבול מההאטה הקוגניטיבית המאפיינת את הזקנה. אף שהמאמר זכה לסיקור תקשורתי נרחב, הוא ספג ביקורת מאנשי מקצוע (וביניהם סימונס) על כך שהדגימות שלו קטנות, שתנאי הביקורת לא היו טובים, ושתוצאותיו הוצגו באופן מחמיא מדי.

סימונס, שכתב ב-2016 מאמר ארוך וחריף בנושא תוכניות אימון-מוח, אומר שאחת המלכודות המרכזיות בתחום זה היא הכללות החוצות קבוצות אוכלוסייה שונות. מרטוצ'י, בתגובה לכך, טוען ש"יש קשר הדוק בין התועלות שהושגו אצל הנבדקים המבוגרים ההם לליקויים היסודיים של הפרעת קשב".

אך לדברי רבינר, מכיוון שגם מחקר STARS וגם מחקר הוכחת ההיתכנות הסתמכו על מבחן TOVA – מבדק ביצועים ממוחשב – הם יתקשו להשיג אותן תוצאות בעולם האמיתי, קרי בהערכות האישיות. "תמיד קל יותר לזהות שיפורים בכלים מבוקרים מאוד כמו CPT", הוא מסביר. למען האמת, יש חוקרים המשערים שכל מי שנבחן במבחן TOVA יותר מפעם אחת ישפר את התוצאה שלו. "אבל מה זה אומר בפועל לגבי התפקוד של הילדים?"

לטענת סימונס, עדיין לא הוכח שהמשחק משפיע על ביצועים בעולם האמיתי – ועד שתושג הוכחה כזאת, לא צריך להזדרז לאשר את AKL-T01 כטיפול. "לא סביר שהמשחק יגרום נזק", הוא אומר, אבל יש לו עלויות אלטרנטיביות". זה עלול להיות בזבוז של זמנם, מרצם וכספם של ההורים.

מרטוצ'י מודה שמשפחות המתמודדות עם הפרעת קשב נכוו בעבר מכלים שהבטיחו שיפור בריכוז של הילדים אך לא סיפקו את הסחורה. אם מנהל התרופות ייתן את אישורו, "תהיה זו חובתנו להסביר באופן ברור לחלוטין מה אנחנו מבטיחים", הוא אומר. "אנחנו חושבים שנוכל לסייע לחלק מהמטופלים. לא לכולם נתאים – וזה בסדר".

"פסיכולוגים נוטים להיות שמרניים ביחס לטכנולוגיה", מציין ריזו – מה שאומר שהדרך לא תהיה קלה, גם עבור Cognitive Leap וגם עבור Akili. אף על פי כן הוא חושב שהספקנות הראשונית בנוגע למציאות מדומה כבר החלה לדעוך, ולכן יש לו תקווה שהמטפלים פתוחים לשינוי. "החזון שלי הוא לגרור את הפסיכולוגיה, ואם אין ברירה אז בכוח, אל המאה העשרים ואחת. זה לטובתה", הוא אומר. "מן הסתם, למחקר יש עוד כברת דרך לעבור. אבל אם אתם חושבים שלטכנולוגיה הזאת אין ערך, או שהיא תחלוף מהעולם, אתם תישארו מאחור".

 

דֶבוֹן פְרַיי (Frye) היא עיתונאית תושבת ניו יורק שמאמריה התפרסמו בכתבי עת שונים והיא עוסקת בין היתר בסוגיית של הפרעות הקשב והריכוז.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2019 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency. The original text appeared here.

תמונה ראשית: מכשיר ספינר, אביזר עזר לריכוז. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דבון פריי, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על עתיד הריכוז כבר כאן

01
נדב

מי שבאמת מופרע הם לא התלמידים הנבונים שהלמידה העיונית מדי מכבה אותם, אלא בתי הספר הקרטזיאניים המודרניים שמסממים את הנוער במקום להעניק יותר למידה פעלתנית יצירתית - ספורט, תיאטרון, מוסיקה, מלאכה, טיול, בישול, וכן הלאה. תלמידים שיש להם מספיק מכל אלו, ימצו בדר"כ גם את יכולותיהם העיוניות. במקום לשפר את המערכת, מאבחנים עד מוות את הנערים האומללים.