פגישה בפלנטה אחרת

בין חנה ארנדט וק. צטניק מתוחים קווים של דמיון על אף ביקורתה הארסית של הפילוסופית על הסופר החריג והתאטרלי
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

נראה כי ק.צטניק וחנה ארנדט הם שני הפכים. כתיבתו מעוררת רושם בלתי נשלט, על גבול הפורנוגרפי, ואילו כתיבתה מנומקת ונוטעה היטב במסורת התרבות והפילוסופיה הגרמנית. בספרה ״אייכמן בירושלים״ (בתרגום אריה אריאל), ארנדט אינה מסתירה את זלזולה הבוטה בק.צטניק: "הוא פתח... בהסבר על השם שאימץ לעצמו. אין זה שם ספרותי, אמר. 'אני חייב לשאת את השם הזה כל עוד לא יתעורר העולם לאחר צליבת האומה [...] כפי שהאנושות התעוררה לאחר צליבתו של אדם אחד'. הוא המשיך במסע קטן לעולם האסטרולוגיה". ובנוגע להתעלפותו על דוכן העדים כתגובה להתערבותם של התובע גדעון האוזנר ושל אב בית הדין במהלך עדותו במשפט אייכמן היא כותבת בזלזול: "בתגובה התעלף, העד המאוכזב, שנפגע כנראה עמוקות, ולא ענה עוד על אף שאלה".

באורח אירוני, התאוריה של חנה ארנדט עשויה להסביר לא מעט מהעדות של ק. צטניק במשפט אייכמן

ברצוני להציג מספר רעיונות מרכזיים מספרה של ארנדט ״יסודות הטוטליטריות״. לאחר מכן אדון בקשר אפשרי בין ארנדט לק.צטניק ואראה כיצד חרף ביקורתה החריפה של ארנדט על עדותו של ק.טצניק, התיאוריה שלה עצמה יכולה להסביר לא מעט מעדות זו. במהלך מסע זה נגלה שארנדט וק.צטניק אינם כה שונים כמו שניתן לחשוב במבט ראשון.

חנה ארנדט

חנה ארנדט בבית קפה בפריס (1935), תצלום: bswise, Hannah Arendt Bluecher Literary Trust

יסודות הטוטליטריות

על פי ארנדט, במשטרים טוטליטריים האמת עצמה נמצאת תחת התקפה: "שקרים עצומים וזיופים מפלצתיים יכולים בסופו של דבר להיחשב לעובדות בדוקות" (תרגום: עדית זרטל). המשטר הטוטליטרי, בשעה שהוא מוחק או ממציא מחדש את ההיסטוריה, כופר במציאות קיימת וטווה מציאות בדויה – זו מומחיותו. כך למשל, בשנת 1930, בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, מדבר סטאלין על "מעמדות גוססים", התוצאה הבלתי נמנעת היא מותם המיידי של מעמדות אלו, שכן במשטר הטוטליטרי המנהיג הוא בגדר נביא ובורא מציאות. כל מי שמצויים בסביבתו של המנהיג יודעים שמשעה שיוצא דבר נבואה מפיו – הערכה, רצון וכדומה – עליהם לפעול במלוא המרץ כדי להגשים את דבריו וכך, "מיד לאחר שהוצאתם להורג את הקורבנות, התבצעה ה'נבואה', נעשית אליבי למפרע". חשוב להבין שמנקודת מבט של נתיני המשטר "לא אירע דבר זולת מה שהתרחש על פי התחזית".

בעולם הטוטליטרי "אמיתות" ו"עובדות" אינן נובעות ממחקר מעמיק של המציאות, אלא הן מעוגנות בפנטזיות ובהזיות של המנהיג

בעולם הטוטליטרי "אמיתות" ו"עובדות" אינן נובעות ממחקר מעמיק של המציאות, אלא הן מעוגנות בפנטזיות ובהזיות של המנהיג: "מנהיגי המונים תופסים את השלטון כדי להתאים את המציאות לשקריהם... תעמולתם מצטיינת בבוז הקיצוני המופגן בה כלפי עובדות בתור שכאלה שכן על פי השקפתם העובדה תלויה לגמרי בכוחו של האדם המסוגל לייצרה". לפי ארדנט, "התעמולה הטוטליטרית משגשגת על בריחה זו מן המציאות אל הבדיה". ונטייה זו של המנהיג הטוטליטרי מוצאת לה הד אצל ההמון, שכן, מה שמאפיין את ההמון במשטר הטוטליטרי הוא "תשוקה אובססיבית לברוח מן המציאות" – ההמונים מאמינים "לכל דבר, ובה בשעה לא מאמינים לדבר כלשהו", לשון אחר, הם מאמינים "כי הכול אפשרי וכי דבר אינו אמתי". נראה כי מחנות הריכוז הם המקום שבו מהות המשטר הטוטליטרי מגיעה לכדי זיקוק: "מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה של המשטרים הטוטליטריים משמשים בתור מעבדות שבהן נבחנת ומתאמתת האמונה הבסיסית של הטוטליטריזם, כי הכול בגדר האפשר".

בנוסף לבריאת מציאות חדשה ושכנוע ההמון בממשותה, אופן פעולה נוסף של המשטר הטוטליטרי הוא השגת שליטה מלאה על כל נתיניו באמצעות הטלת "אימה על בני אדם מבפנים". כדי להשיג שליטה מוחלטת מעין זו בנתינים, מפעיל המשטר הטוטליטרי טרור גם אחרי שמטרותיו הפסיכולוגיות הושגו: "ההיבט הזוועתי של הטרור מתבטא בכך שהוא שולט באוכלוסייה כנועה לגמרי". גם במקרה הזה מחנה הריכוז הוא המקום שבו השיטה הטוטליטארית מגיעה לכדי שלמות.

מאחר שטרור אינו בגדר טכניקה אפשרית של שליטה, אלא מה שמגדיר את עצם מהותו של המשטר הטוטליטרי, אין זה מפתיע שמחנה הריכוז מהווה רכיב יסודי ואינהרנטי של משטרים אלו: "מחנות אלה הם המוסד המרכזי האמתי שעליו מבוסס הכוח הארגוני הטוטליטרי".

כדי להשיג שליטה מוחלטת, חייב משטר טוטליטרי להשתלט גם על זכרונם של הנתינים

כדי להשיג שליטה מוחלטת, חייב משטר טוטליטרי להשתלט גם על זכרונם של הנתינים: "מידת החשיבות שמייחס מנגנון השליטה הטוטלית להיעלמות המושלמת של קורבנותיו מתגלה באותם מקרים שבהם, מסיבה זו או אחרת, נאלץ המשטר לעמוד נוכח זיכרון הניצולים". במסגרת החדירה העמוקה לחייו הפנימיים של הנתין, הופכת מחיקת הזיכרון לאפשרית ולרצויה: "דומה כי הפסיכולוגיה הרוסית הסובייטית הופכת את השכחה הגמורה לאפשרית באמת".

אושוויץ, קורה, אנקול

שלטון וכוח מוחלט באושוויץ. תצלום: אנטוניו ג׳רדיילו

 

מחנות הריכוז, הלב הפועם והחור השחור שמעצב את המשטר הטוטליטרי, משמשים בעצם כמעבדה למחיקת זיכרון. כל מידע שנכנס למחנות הריכוז נבלע בו ונעלם לעד כאילו לא היה קיים מעולם: "בארצות הטוטליטריות כל מתקני הכליאה שבשליטת המשטרה נוצרו על מנת להיות תהום הנשייה הממשית שבני אדם מקרטעים אל תוכה ונבלעים בה באקראי מבלי להותיר סימנים רגילים לקיומם הקודם, כמו גוף וקבר". מטרת העל של המשטרה החשאית היא אפוא "חיסול הקורבן [מתרחש] כאילו הלה לא היה קיים מעודו". במחנות הריכוז "שדדו מן היחיד את מות עצמו, בהוכיחם כי מעתה ואילך דבר אינו שייך לו והוא אינו שייך לאיש... מותו רק קבע את החותם על העובדה שהוא מעולם לא היה קיים באמת". התוצאה היא שעבור ניצולי מחנות הריכוז הזיכרון אינו משמש עוד מקור לוודאות כלשהי. וכך קורה שהניצולים אינם "מסוגלים לספק יותר מאשר שורה של אירועים מן הזיכרון הנשמעים הזויים לגמרי, הן למי שמספרים אותם הן לשומעיהם". ארנדט סבורה שבידודם המוחלט יכול להסביר "את ההזייתיות ואת חוסר המהימנות הייחודיים המאפיינים את כל הדוחות ממחנות הריכוז", אכן, "קיימים דיווחים לא מעטים של ניצולים [אולם] ככל שהם אותנטיים יותר כך הם ממעיטים בניסיון שלהם לחלוק דברים שהם מעבר להבנת אנוש ולניסיון האנושי". בפועל, טוענת ארנדט, "כל מי שמדבר או כותב על מחנות ריכוז עדיין נתפס כחשוד; ואם הדובר חזר בנחישות דעת אל עולם החיים, הוא עצמו נתקף לעתים ספקות באשר לאמתיות שלו, כאילו טעה לחשוב שחלום הבלהה שלו הוא המציאות".

ארנדט וק.צטניק

המבנה התיאורטי השלם שארנדט בנתה מסביר לא רק את מטרות המשטר הטוטליטרי אלא גם את ההשלכות העמוקות של המשטר הזה על הניצולים

המבנה התיאורטי השלם שארנדט בנתה מסביר לא רק את מטרות המשטר הטוטליטרי אלא גם את ההשלכות העמוקות של המשטר הזה על הניצולים. בכך ארנדט מסייעת לנו להבין טוב יותר את מצבם של הניצולים כמי שמתקשים להבדיל בין מציאות לבין חלום ואינם משוכנעים בעובדות:

״כל מה שנעשה במחנות ידוע לנו מעולם הפנטזיות המעוותות, הממאירות. הדבר שאין אנו מצליחים להבינו הוא, שכמו הפנטזיות הללו, הפשעים המזוויעים האלה התרחשו כמו בעולם רפאים, שעם זאת קם והיה והתממש לכדי עולם המצויד בכל הנתונים החושיים של המציאות, ואף על פי כן נותר מקום שנעדר ממנו אותו מבנה של סיבה ותוצאה ושל אחריות, שבלעדיהן המציאות נותרת לדידנו מסה של נתונים חסרי פשר. התוצאה היא שנוסד מקום שבו אפשר לענות בני אדם ולטבוח אותם, ואף על פי כן לא המענים ולא המעונים, ופחות מכול הצופים מן הצד, יכולים להשיג בתודעתם כי מה שמתחולל שם איננו אלא משחק אכזרי או חלום אבסורדי״.

אם כן, התוצאה של החוויה במחנות הריכוז היא ניצול שאינו משוכנע בקיומו ואינו בוטח בזכרונותיו. במובן זה מגוללת ארנדט כתב הגנה יחיד מסוגו לעדותו ק.צטניק: ק.צטניק מהווה דוגמה חיה ליכולתו של המשטר הטוטליטרי למחוק את הזיכרון ולמנוע כל אפשרות של עדות, והדבר עשוי להסביר כיצד נעשה ק.צטניק סופר מפורק, מפוצל ומפורר, הסובל מחרדות שנובעות מאי יכולתו לדעת מה היה שם ומה לא היה, מה הוא בדה ומה שלף מזיכרונו, ואפילו חוסר יכולת להבחין בין סיפורו שלו לסיפורם של אחרים.

 

אך הקשר האפשרי בין ארנדט לק.צטניק עמוק יותר. ראינו שארדנט דוחה את עדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן והופכת אותו לסמל הכישלון כביכול של מדינת ישראל לבסס כתב אישום ראוי ולנהל נגד אייכמן משפט שעומד בסטנדרטיים בסיסיים. אולם למרות מה שנראה בתחילה כדחייה מוחלטת של ק.צטניק ועדותו, בגרסאות מאוחרות של הספר ״יסודות הטוטליטריות״ מאמצת ארנדט את המושג "הפלנטה האחרת", שטבע, כידוע, ק. צטניק:

״אין מקבילות לחיים במחנות הריכוז. זוועת החיים האלה אינה יכולה להיות מוכלת בדמיון בדיוק מהסיבה שהיא מצויה מחוץ לחיים ולמוות. לעולם אי אפשר לדווח עליה במלואה, מעצם הסיבה שהניצול שב אל עולם החיים, ודבר זה עצמו מסכל את יכולתו שלו להאמין במלואה בחוויה שחווה הוא עצמו, בגופו. כאילו היה לו סיפור לספר אודות פלנטה אחרת, משום שמעמדם של אסירי מחנות הריכוז בעולם החיים, במקום שבו איש אינו אמור לדעת אם חיים הם או מתים, הוא כזה שהם כאילו מעולם לא היו ולא נולדו״.

ארנדט מבינה היטב שהנאצים ביקשו, ואף הצליחו במידה לא מבוטלת, להפקיע את זיכרונם של הקורבנות. לאור זאת, אין הניצולים יכולים לתאר את "מה שהיה באמת"

ארנדט מבינה היטב שהנאצים ביקשו, ואף הצליחו במידה לא מבוטלת, להפקיע את זיכרונם של הקורבנות; לאור זאת, אין הניצולים יכולים לתאר את "מה שהיה באמת" גם אם הם מצליחים לדלות מזיכרונם אירוע כלשהו שיש לו אחיזה במציאות. אף שארנדט דוחה ספציפית את עדותו של ק.צטניק, היא מפנימה את רעיון הפלנטה האחרת – מקום שבו הזיכרון עצמו נמצא תחת התקפה ברוטאלית והופך את עצם מתן העדות לבלתי אפשרי. במובן הזה ממלאת ארנדט את רעיון ״הפלנטה האחרת״ בתוכן חדש: לעתים חוויותיהם של הקורבנות אינן נגישות אפילו לניצולים עצמם, במקרים כאלו האירועים שעברו על הניצולים ממוקמים מחוץ לטווח השגתם – כמו בפלנטה אחרת.

אדולף אייכמן, משפט

אדולף אייכמן במשפטו בירושלים (1961), תצלום: לשכת העיתונות הממשלית, ויקיפדיה

״יצירתו של ק.צטניק משמיעה למעשה כתב אישום מפורש כלפי היהודים עצמם: הם הנתפשים כאשמים בממדיה הקטסטרופאליים של השואה שבאה עליהם״ - גליה גלזנר-חלד

זאת ועוד: בכתיבה של ארנדט יש פה ושם אפילו קווי דמיון לכתיבתו של ק.צטניק. כך כותב לה ידידה הקרוב עד פרסום הספר, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1958, גרשם שלום (שולם), במכתב שנכלל בספרו ״דברים בגו״ (1975): "חולק אני קודם-כל על קשיחות-הלב המתלווה תכופות כמעט בטון של לגלוג מרושע בו את דנה בספרך על עניינים כאלה הנוגעים בצפור הנפש... אני חולק על הטון – מתוך שטף דיבור ללא מחשבה – שאת נוקטת בספרך לעתים כה קרובות... במקום שיקול דעת זהיר ומאוזן, [אני מגלה] מן הלהיטות הדמגוגית אחר הגזמה". זאת ועוד, גם את ארנדט וגם את ק.צטניק מאשימים בהזדהות עם הרוצח. באותו מכתב מוסיף שלום: "בכל נקודה מכרעת מדובר בספרך אך ורק על חולשת העמדה היהודית בעולם... את שמה דגש כה חזק עליה עד כי תיאורך חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו". דהיינו, הוא מאשים את ארנדט בכך שהיא מאשימה את היהודים במה שקרה. מילים אלו מתחילות להזכיר את האשמות שעלו כלפי ק.צטניק – כך למשל כותבת גליה גלזנר-חלד, במאמר ״את מי מייצג ק.צטניק?״ (שראה אור ב״דפים לחקר השואה, 2005): "יצירתו של ק.צטניק משמיעה למעשה כתב אישום מפורש כלפי היהודים עצמם: הם הנתפשים כאשמים בממדיה הקטסטרופאליים של השואה שבאה עליהם".

לא זו אף זו: את ארנדט, בדומה לק.צטניק, מקטלגים כמי שפועלת מתוך שנאה עצמית - כך כותב שלמה אבינרי, במאמר שהתפרסם בעיתון ״הארץ״:

״לעתים הקורבן מפנים את הטענות נגדו, ובתשתית הספר יש הדים עמומים לסטריאוטיפים וטיעונים אנטישמיים. חנה ארנדט רחוקה מלהיות יהודייה נגועה בשנאה עצמית. להיפך: היא עצמה מתגלה כקורבן האנטישמיות אולי בצורתה המפותלת והאכזרית ביותר. יש בחיבור מונומנטלי זה היבטים טרגיים, המוכיחים מה יכולה האנטישמיות לעולל לעתים למוחות היהודיים המבריקים ביותר. טרגיות זו היא קשה ומעיקה, ורחוקה מלהיות בנאלית״.

את אותו רעיון מביע גם זוכה דן מירון, במאמרו ״בין ספר לאפר״ (שהתפרסם בכתב העת ״אלפיים״ בשנת 1994): "דינור [ק.צטניק] רק מפנים את האלימות שנעשתה בו והופך אותה לאלימות של עצמו המכוונות כלפי עצמו ... דינור לומד מן הרוצחים כיצד יש לנהוג בדינור. הוא נסחף אל תוך ההזדהות האיומה של הקורבן עם הרוצח".

אחת הבעיות המרכזיות ברעיון הפלנטה האחרת נוסח ק.צטניק היא שהשימוש במושג זה ממקם לכאורה את אושוויץ מחוץ למרחב האנושי

אחת הבעיות המרכזיות ברעיון הפלנטה האחרת נוסח ק.צטניק היא שהשימוש במושג זה ממקם לכאורה את אושוויץ מחוץ למרחב האנושי. כאשר ארנדט מדברת על ״הבנאליות של הרוע״ - היא גורסת למעשה דבר-מה אנלוגי. ז׳וז׳ה ברונר מבהיר עניין זה, במאמרו ״ביקורת הבנאליות הטהורה״, משנת 2004): "הטענה שיכולתו של אייכמן להרע נובעת מהעדר של מה שבעיני ארנדט הוא אנושי במובהק – מצפון או כושר שיפוט – מבטלת את אנושיותו של אייכמן". אם כן, הן ק.צטניק הן חנה ארנדט מנסחים כתב האשמה חריף נגד התליינים, אך בסיכומו של דבר הם מואשמים שיצרו כתב הגנה עבור תליינים אלה – בעצם העובדה שהן ארנדט והן ק.צטניק מחריגים, כל אחד בדרכו, את התליינים מעולמנו שלנו.

*

שבעים שנים אחרי פרסום ספרה המכונן ״יסודות הטוטליטריות״, שישים אחרי משפט אייכמן, עשרים שנה אחרי מותו של ק.צטניק – נראה שיש לחשוב מחדש על ארנדט ועל ק.צטניק, לחדול מהניסיון להוכיח ששניהם מוּנעים משנאה עצמית ומהזדהות עם הקורבן ולהאזין למסר המורכב והעמוק שהשניים ניסו להעביר לנו, ולהבחין גם בקווי הדימיון הגדולים ביניהם ובין ״הבנאליות של הרוע״ ורעיון ״הפלנטה האחרת״ – וזאת חרף ביקורתה הארסית של ארנט על ק.צטניק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על פגישה בפלנטה אחרת

01
אורלי ניצן

ליוחאי עתריה.
תודה רבה לך! על הרשומה הזו! אכן.
ו-למי שלא קרא - ק. צטניק בספריו מתאר את שהתרחש במחנה ההשמדה בו היה בתאורים מצמררים (להבדיל מהקושי שהיה לו לעשות כן בעת עדותו במשפטו של אייכמן), כמו גם את הקורות את אחיו ואחותו ואחרים ששהו עמו במחנה ההשמדה.

נ.ב.
ו"קפיצה" לימינו אנו (השליש הראשון של המאה ה-21):
"האמת", "העובדות" - מבלי להיכנס לדיוני עומק על שני המושגים האלה (אין גם צורך, אלה ממש לא מושגים מסובכים...)- זוכים בתקופתנו לעיוותים, סילופים, הסתרות, חצאי-אמת ורבעי-אמת ולמה שנקרא 'פייק' ו-'פייק-ניוז'.
וזה מתרחש בהחלט לא רק במשטרים טוטליטריים.
הייתי נותנת כמה דוגמאות מלבד, למשל, ד. טראמפ, נשיאה הקודם של ארה"ב - יוצר המושג "מציאות אלטרנטיבית", כמו גם מארצנו הקטנטנה, אך אני חוששת שאערך ואצונזר?! (מיותר לציין שלא מתבצעת כאן שום השוואה לשלטונם של הארכי-רוצחים היטלר וסטאלין).
שני ספרים שאני ממליצה בחום הקשורים לתכני הרשומה:
1. "על הרודנות. עשרים לקחים מהמאה עשרים" מאת: טימותי סניידר.
2. "הפשיזם הנצחי (ובמצורף - מבחן ערכים מאת מרדכי בר-און)" מאת: אומברטו אקו.

שבת שלום.

02
סתם מישהו מהעמק

משהו לא בדיוק ברור מכתיבתו של עתריה על "הבנליות של הרוע". אין זה משנה כלל מה בדיוק עמדתה של פרו' ארנדט בנידון או של כל אדם אחר. הרי קיים גם ניסוח דומה מאד ואף קיצוני יותר של פרו' לייבוביץ על הימצאותו של נאצי קטן בקרב כל אדם. . מכאן בעצם נגזרת השאלה המהותית בדבר נוהל חייו של כל אדם בהנחה שאכן זהו המצע הבסיסי של קיומנו. התפלפלויות של השוואה בין סופר זה לפילוסופית זאת אינן משנות דבר לגבי עצם התשובה האישית הנובעת מאופן התנהגותו של כל פרט ופרט מול מציאות חייו.