אלכסון קלאסיק פוליטיקה של קודש וחול

אכן, "יהודית ודמוקרטית", גם אם הפוליטיקאי הישראלי הממוצע משתמש בביטוי הטעון הזה בלי להבין את משמעותו הדתית וההיסטורית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

תארו לכם שהייתי מראה לכם מאכל כלשהו, נאמר תפוח (איכשהו תמיד בסוף זה תפוח) והייתי שואל: המאכל הזה, מה הוא יותר: תפוח או פרי? חלקכם בוודאי הייתם צוחקים, וחלקכם הייתם נדרשים להסביר שיש כאן כשל לוגי בשאלה.  אבל תסכימו איתי שאף אחד לא היה עונה על השאלה הזו ברצינות, ואילו היה כבר עונה על השאלה בוודאי שהוא לא היה, למשל, מנסח על פי התשובה שלו אג'נדה פוליטית. מדוע אם כן אנחנו מנסחים אג'נדות פוליטיות סביב אותה השאלה כשהיא מיושמת על מדינת ישראל? כשאנחנו שואלים, המדינה הזו, מהי יותר: יהודית או דמוקרטית?

עוול גדול עשה מי שטבע את המונח מדינה "יהודית-דמוקרטית".  עוול גדול לא פחות עושים כל מי שממשיכים להשתמש במונח הזה, כאילו יש בו להצביע על איזשהו ניגוד או מתח בין שני צדדי המאזניים. את התוצאות של העוול הזה אנחנו רואים בסטטוסים של חברי כנסת מימין ומשמאל, שומעים חדשות לבקרים באייטמים של תכניות רדיו, קוראים במגוון של מסמכים משפטיים וחוקתיים (חוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד הכנסת) וספגנו אותו במגוון של תכניות לימודים ומערכי שיעור בהיסטוריה ואזרחות.

האם, להבדיל, מישהו בפורטוגל מדבר על אתגרי הזהות של פורטוגל כמדינה "פורטוגזית-דמוקרטית"?  כמובן שלא!  "רגע, אבל איך אתה בכלל משווה", חלקנו ודאי מזדעקים (כולל קול פנימי שבמשך שנים הוטמע היטב גם בתוכי), "היהדות היא איננה לאום" או בניסוח מושכל יותר, "היהדות איננה רק לאום, אלא גם דת ותרבות, ובשל כך לא ניתן להשוות". סליחה (אני עונה גם לעצמי), אבל גם הפורטוגזיות איננה רק לאום. אמנם אין כיום דת פורטוגזית, אבל בוודאי שקיימת תרבות כזו – לרבות אוכל, שפה, אמנות, מורשת היסטורית – ומדינת הלאום הפורטוגזית היא מרכיב אחד מיני רבים בה. האם פורטוגל לא התקיימה כאימפריה מונרכית מאות בשנים? מדוע אפוא הפורטוגזים לא מתמודדים עם המתח שבין זהותה האימפריאליסטית של ארצם לבין זהותה הדמוקרטית? זו שאלה מתריסה כמובן, אבל היא דורכת עבורנו את הדיון החשוב הזה.

פליקס נוסבאום

פליקס נוסבאום, "דיוקן עצמי עם תעודת זיהוי יהודית", שמן על בד, 1943

כי לא רק שאין ניגוד בין הדמוקרטיה לבין היהדות, אלא שהדמוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מן המסורת היהודית, כפי שהתפוח הוא חלק בלתי נפרד מן הקטגוריה "פרי". אחת הפריזמות דרכן ניתן לבחון את המסורת היהודית היא המוטיבציות הפוליטיות שבמידה רבה ההיסטוריה היהודית היא תוצר של המפגש המתמיד ביניהן על מגוון תצורותיו ועוצמותיו. במילים אחרות, במסורת היהודית, לרבות המסורת והספרות ההלכתית, יש כמה "פילוסופיות פוליטיות" - מונרכיה, אריסטוקרטיה, דמוקרטיה ועוד - שהמאבק בניהן על אופייה של כל התארגנות פוליטית נתונה, הוא אחד המנועים של הציביליזציה היהודית, מראשיתה ועד ימינו.

אבל כשיוספוס טבע את המושג תיאוקרטיה הוא לא חשב על תמות אפוקליפטיות, וכנראה שגם לא על עבמ"ים. בפשטות, הוא דיבר על כך שבשיטה הישראלית הקדומה, בתורת משה, האל הוא הריבון

ככלל, פילוסופיה פוליטית היא שדה עיוני שבו מתקיים דיון בן אלפי שנים, הנסוב סביב שאלות בדבר יחסי הגומלין שבין האדם, החברה והמדינה (מדינה במובן הרחב, כהתארגנות פוליטית, ולא במובן של מדינת-הלאום המודרנית). שאלות רבות כגון מה הוא שלטון, מהו הצדק, מהן המשמעויות שמגולמות במנגנוני כוח כאלה ואחרים, איך מייצרים מערכות חברתיות או התארגנויות פוליטיות "נכונות", מהן אמות המידה – והאם הן אוניברסליות או תלויות הקשר - שעל פיהן יש להכריע בסוגיות השונות, אילו צעדים יש לנקוט על מנת לצמצם את הפער בין הדגם הפוליטי המצוי לבין זה הרצוי, ועוד.

ישנם פילוסופים שמנהלים את הדיון הזה באופן מקצועי (נזכיר למשל את אפלטון, אריסטו, מקיאוולי, רמב"ם, תומס הובס, ג'ון לוק, ז'אן ז'אק רוסו, ג'ון סטיוארט מיל, קרל מרקס ומישל פוקו) אבל ניתן גם להרחיב את היריעה ולטעון שהדיון הזה איננו מתקיים על ידי פילוסופים בלבד, וגם לא רק באמצעות המתודות של השפה הפילוסופית. נוטלים בו חלק גם מדינאים, אקטיביסטיים, אנארכיסטים, אמנים, פוסקי הלכה ואנשי כמורה, ומאז שנוסדה הדמוקרטיה הליברלית המודרנית, משתתפים בו גם מרבית האזרחים בעולם, בין אם על ידי כתיבת מניפסטים בכתבי עת מקוונים ובין אם על ידי המימוש של זכות ההצבעה, או כל פעילות אחרת שמבטאת אזרחות ערה ופעילה. מן הסתם, זהו איננו דיון שעומד להסתיים מתישהו, אלא אם כן כמובן פתאום יופיע המשיח (או יחזור, תלוי באיזו סברה אנחנו מחזיקים) ויכריע את הדיון אחת ולתמיד. כך או כך, עד שיבוא (או תבוא? יש יותר מרק שתי סברות) בואו נעשה קצת סדר בדברים.

במאמר הזה אני רוצה למנות כמה דגמים פוליטיים, אשר מכסים (פחות או יותר) את מניפת האפשרויות העומדת בפני כל ישות פוליטית, ולהראות כיצד הדגמים הללו באו לידי ביטוי גם בהיסטוריה הפוליטית של התרבות העברית, מהעידן המקראי ועד ימינו, כולל כמובן הדגם הדמוקרטי. זאת ועוד, שעצם הדינמיקה בין הדגמים הללו – דינמיקה של קונפליקטים ומתיחויות, אבל גם של שילובים וסינתזות מקוריות – היא במידה רבה אחת הטורבינות המרכזיות במנוע של הציביליזציה היהודית, ואת הביטויים של הדינמיקה הזו אנחנו רואים גם במסורת הפוליטית של עם ישראל אבל גם במקומות פחות צפויים כגון במורשת ההגותית, האמנותית והמדעית למשל. מפאת אורך הדיון, המאמר מחולק לכמה חלקים. זה הראשון.

נתחיל באפלטון. החיבור השיטתי הראשון שעוסק בשאלות של המחשבה הפוליטית ושמהווה את אבן היסוד של הדיון הוא "הפוליטיאה", ובלטינית "הרפובליקה", ובעברית "המדינה".  מדובר בקורפוס של כעשרה ספרים, בז'אנר הדיאלוגי, כאשר נושא השיחה בין הפילוסופים השונים הוא מאפייניה של ה"עיר הטובה", דהיינו של השיטה האידאלית לחיים פוליטיים בעולם הזה.

לא חשובות לנו כרגע התוצאות של הוויכוח (מונרכיה נאורה זו התשובה של אפלטון), כמו שחשובה לנו הפריסה של הטיפוסים השונים של הדגמים הפוליטיים שעליהם הפילוסופים מתווכחים: מונרכיה (שלטון מלוכני), אריסטוקרטיה (שלטון קבוצתי של בעלי המידות הטובות), אוליגרכיה (שלטון העשירים), דמוקרטיה (שלטון העם) וטירניה (עריצות, רודנות). ישנם עוד תתי-דגמים או דגמי-כלאיים שמוזכרים בדיונים הפילוסופים שהמשיכו במאות השנים שלאחר אפלטון, אבל ישנו דגם אחד שאף אחד לא טרח להזכירו, דגם שלא ניתן להבין כיום את הפוליטיקה העברית בלעדיו, ודגם שלימים הפך להיות מאוד משמעותי בתולדות המחשבה של הפילוסופיה הפוליטית ושל ההיסטוריה האנושית בכלל: התיאוקרטיה (מלכות האל).

את המושג 'תיאוקרטיה' טבע יהודי יקר בשם יוספוס פלביוס, הלוא הוא יוסף בן-מתתיהו, מי שהיה ''מפקד מחוז הגליל' במרד הגדול ונשבה ע"י אספסיאנוס בידפת, ומי שהצליח לשכנע את הגנרל לפרוס עליו את חסותו הפוליטית, כאשר התנבא לו שלימים יתמנה לקיסר רומי.  בין אם אכן שרתה עליו רוח הקודש ובין אם הוא שלט במלאכת החנופה, כאשר התקדם הגנרל להיות לא פחות מאשר הקיסר של רומא, נהפכה פריסת החסות ההיא למכרעת מבחינה היסטורית, כי כל מה שידוע לנו על אירועי התקופה תלוי בה. כמובן, היתה לה גם משמעות עבור תולדות הפילוסופיה הפוליטית.

בספרו "נגד אפיון" הוא מוסיף לדיון הפילוסופי את המושג החדש וכותב כך:

אלה נתנו את ממשל מדינתם בידי שליט יחיד (מונרכיה), ואלה בידי שליטים מתי מספר (אריסטוקרטיה/אוליגרכיה), ואלה בידי המון העם (דמוקרטיה). אולם מחוקקנו לא שם את לבו אף לאחד מדרכי הממשל האלה, רק ציווה לנו ממשלת אלוהים (תיאוקרטיה). 1

המושג תיאוקרטיה מורכב מן המילים תיאוס (=אל) וקרטיה (=שלטון), ובלשון חז"ל הוא נודע בצורתו "מלכות שמיים", צורה שלימים מצאה את דרכה גם אל הדרשות של ישו ואל האגרות של פאולוס, ומשם – בעקיפין ובמישרין – אל האפוקליפטיקה הנוצרית בשלל גווניה, מן האוונגליסטים שוחרי גוג ומגוג, ועד לכתות ניו-אייג'יות הרואות בעבמ"ים את הסימנים המקדימים לעידן שבו החייזרים יבואו להשליט כאן את מרותם.

שמואל הנביא בוחר את דוד למלך, בית הכנסת בדורה אירופוס

שמואל הנביא בוחר את דוד למלך, בית הכנסת בדורה אירופוס

אבל כשיוספוס טבע את המושג תיאוקרטיה הוא לא חשב על תמות אפוקליפטיות, וכנראה שגם לא על עבמ"ים. בפשטות, הוא דיבר על כך שבשיטה הישראלית הקדומה, בתורת משה, האל הוא הריבון. העיקרון שמגולם בגישה הזו הוא שהפוליטיקה ביסודה היא זכות אלוהית ולא זכות אנושית. ובניסוח מזוקק יותר: אף אדם לא יכול לשלוט על אדם אחר. כל בני האדם שווים במעמדם הפוליטי כי כולם נתינים ב"ממלכתו". "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי", לדוגמא (אחת מיני רבות), הוא הניסוח בסוף חוק השמיטה והיובל (ויקרא כה), ויש בו להדגיש שגם אם אתם מעסיקים עובדים תחתיכם, תזכרו שהאדמה הזו והרכוש הזה (או התאגיד הזה, או העסק הזה) אינם שייכים לכם, הם רק מופקדים בידיכם כדי שתנהלו אותם, ואחת לשבע שנים (ואחת ל-50 שנים) אתם תזכרו זאת באופן המוחשי ביותר.

הנביא, כמי שמייצג את "מלך העולם", הוא בהכרח (!) פונקציה פוליטית, ודווקא ככל שהנביאים התרחקו יותר מן השררה - כך ההשפעה שלהם היתה חזקה יותר, עד שלימים אפשר לראות בנביאי ישראל כגורם הרבה יותר משמעותי בהיסטוריה המערבית מאשר, למשל, מלכי ישראל

אם נעמיד את העקרון התיאוקרטי על משמעות אחת היא תהיה זו: חשדנות בסיסית כלפי כל שלטון אנושי, כל מערכת שבה לאדם אחד יש יותר כח מאדם אחר. זהו עקרון אנטי-הומניסטי שכל-כך מרחיק לכת עד שהוא שואף בפוטנציאל הגלום בו להעניק לאדם חירות מלאה. אחד הטקסטים היפים בספרות המקרא שמבטאים את החשדנות הזו הוא משל יותם (שופטים ט'), נאום נואש שנושא בנו של השופט גדעון אחרי שאחיו, אבימלך, הורג את שאר האחים בניסיון להפיכה פוליטית. במשל מסופר על העצים שביקשו להמליך עליהם מלך, אבל כל העצים שהם פונים אליהם – הזית, התאנה והגפן – מסרבים 'להתלכלך' במשחק הפוליטי של המנהיגות, ולבסוף העצים בוחרים באטד, נטול הכשרון, שרודה בהם באמצעות איומים והפחדות. המשל מובן: יותם נס מאחיו ואנשי שכם נשארים עם המסר שמהדהד עד ימינו – איזה היגיון יש בהכנעות לכח שאדם אחד מרכז תחת ידיו?

יותם ממשיך את האידיאולוגיה הפוליטית של אביו, גדעון, שהיה שופט נערץ וגיבור חיל, ושדחה את הבקשה של העם כשאלה ביקשו ממנו להתמנות למלך ולכונן שושלת מונרכית.  בפסוק אחד, שלימים מרטין בובר יכנה אותו "נאום גדעון", הוא מנסח את האידאל התאוקרטי בפשטות:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּדְעוֹן, מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ [...] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:ה', יִמְשֹׁל בָּכֶם. 2

בובר העריץ את הרעיון התיאוקרטי. בספרו "מלכות שמיים" שבו הוא מנתח את האידיאולוגיה הפוליטית של ספר שופטים הוא כותב על תשובתו של גדעון את הדברים הבאים:

המייחד את מעשה הדחייה של גדעון הוא בכך שהוא מדבר לא רק בעדו ובעד צאצאיו בלבד , אלא מפליג להקיף את כל האנושי... מבקש הוא להרחיק את השלטון ... לא מביתו בלבד , אלא מכל אדם בשר ודם. לאו שלו , שנולד מתוך הסיטואציה הזאת , יהא בעל תוקף מוחלט לכל הימים ולכל גלגולי התולדות... אני גדעון לא אמשול בכם , ואף בני לא ימשול בכם — משמע : לא ימשול בכם שום ילוד אשה ; שמה כתוב אחריו ? ה' , הוא בכבודו ובעצמו, יאה לו למשול בכם , הוא ולא אחר.  בנאום הזה מעז הנואם להוציא את רעיון שלטון האלוהים מן המחשבה אל הפועל 3

אין ספק שבתפיסה התיאוקרטית מקופלים יסודות אנארכיסטיים מובהקים. יתרונו של האנארכיזם הזה הוא בחירות הטוטאלית שמוענקת לכל אדם ובהגנה עליו מפני שררה מניפולטיבית. חסרונו, כמובן, הוא בבלאגן שבדרך כלל נוצר כאשר מבקשים ליישם את השיטה הזו, וכפי שגם קרה בסוף ימי השופטים, כאשר "איש הישר בעיניו יעשה" הופך לפזמון הקבוע של התהליך שבסופו התיאוקרטיה הופכת למעין אוליגרכיה מושחטת ובשל כך העם ידרוש מהשופט האחרון, שמואל, להמליך עליהם מלך.

התיאוקרטיה האנארכיסטית יכולה להתקיים אפוא רק כאשר מסה קריטית מן האנשים חיים על פי החוק של הטוב המוחלט, דהיינו החוק האלוהי, אבל עצם ריבוי הפירושים של מהו אותו הטוב מסכל את הפוטנציאל התיאוקרטי, ולפיכך היא מתבררת כאוטופיה. לפרקים היא מצליחה להתקיים, כאשר נשלח שליח מתווך – שופט במקרה זה – לעשות סדר ערכי ובטחוני בקרב השבטים, אבל לאורך זמן השיטה מתגלה כלא יעילה, וכתגובה לכשלון של התיאוקרטיה גברה השפעתה של הפילוסופיה הפוליטית של המונרכיה, זו שבימי גדעון נדחתה על הסף.

חשוב להבחין בין התיאוקרטיה של גדעון ובובר לבין מה שכיום נהוג לכנות תיאוקרטיה, כגון למשל השיטה האפיפיורית המונהגת בוותיקן, או השלטון הדתי במדינות כמו איראן, ואפילו במובן שבו חלק מן ה'אזרחים הפעילים' היום בישראל היו רוצים לראות כאן מדינת הלכה. דגמים כאלה ראויים יותר לכינוי "היירוקרטיה", דהיינו שלטון כהונתי, או כמורתי, או שלטון של הממסד הדתי. באותה המידה יש להבחין בין האנארכיה של גדעון ובובר לבין הפילוסופיה הפוליטית האנארכיסטית שבימינו, למשל, נועם חומסקי הוא ממייצגיה הידועים. האנארכיזם המודרני בדרך כלל ינוע בין אינדיבידואליזם מוחלט לקולקטיביזם מוחלט, ובכל אופן בשני המקרים לא יכיר בשום גורם מתווך שייצג לכאורה את דבר האלוהים.

התיאוקרטיה האנארכיסטית המקראית היא אפוא דגם ייחודי, שכשיטה פוליטית לא הצליח לשרוד בכל הנוגע לצורה של המבנה השלטוני. הצורה השלטונית של המונרכיה גברה על זו של התיאוקרטיה, ולימים אף הוכיחה את עצמה כשיטה יציבה, אבל הערכים והעקרונות התיאוקרטים המשיכו להוות כח משמעותי בפוליטיקה ובתרבות העברית בכלל, בדמותם של הנביאים, ולאחר מכן בדמותם של החכמים.

הנביאים לא התבלבלו ולא נרתעו מן השררה של המלכות ושל הכהונה כאשר התייצבו מולם עם נבואות הזעם.  אחת הנבואות שדרכה ניתן לראות בבהירות כיצד משתקף העקרון התיאוקרטי היא של הנביא הושע בן-בארי,שמתנבא מאות שנים לאחר כינון המלוכה, ופונה בשם האל הריבון לכל המוסדות הפוליטיים שסביבו:

שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ, כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט. 4

הנביא, כמי שמייצג את "מלך העולם", הוא בהכרח (!) פונקציה פוליטית, ודווקא ככל שהנביאים התרחקו יותר מן השררה - כך ההשפעה שלהם היתה חזקה יותר, עד שלימים אפשר לראות בנביאי ישראל כגורם הרבה יותר משמעותי בהיסטוריה המערבית מאשר, למשל, מלכי ישראל. הם גם שונים מאוד בסגנונם ובתפקידים שהם מילאו מהנביאים של התרבויות השכנות באזור, שהתעסקו יותר בחיזוי עתידות ולא בתוכחה חברתית ופוליטית.

מאוחר יותר, החכמים לא חששו לפרש את כל ההיסטוריה והתורה היהודית מתוקף הסמכות האלוהית שנמסרה להם, ככה הם טוענים (במסכת אבות, א), עוד במעמד הר סיני.  עד ימינו אנחנו עדים לכושרה של התרבות היהודית להתחדש ולהתפרש מחדש בהתאם לצו השעה, "להתיך את תשמישי הקודש ולצרוף אותם מחדש", כפי שדימה את התהליך הזה ביאליק במסתו "הלכה ואגדה", והכשרון הזה יונק בין היתר גם מאותו אתוס תאוקרטי קדום שמסרב להכיר בנצחיות של כח מלאכותי, גם אם - לפי המשל של ביאליק - הוא יצוק מברזל.  במידה מסוימת, זוהי המהות הפנימית של הדיבר השני "לא תעשה לך פסל", ושל הציווי האוסר על הקמת מצבות (דברים טז, כב), שחוזר במספר ואריאציות תמתיות.  למעשה מקופל כאן עקרון אקזיסטנציאלי שמחייב תודעה של אי-קיבעון, ולעתים זהו הקיבעון של המחשבה הדתית עצמה, לרבות ההלכה שנפסקת בחסות אותה התורה.

לשלטון תוצרת-אדם נחשד באשר הוא שלטון תוצרת-אדם. יהיה זה שלטון פוליטי, "שלטון" של פסיקה הלכתית או "שלטון" של תיאוריה מדעית או אמנותית, העקרון האנארכיסטי-תיאוקרטי ישאף תמיד לחתור תחתיו

הנביא והחכם (ולמעשה גם המלך) גם מהדהדים לנו את הטיפוסים הסמכותיים שוובר דן בהם בהגותו הסוציולוגית: הסמכות הכריזמטית (הנביא), הסמכות הרציונאליסטית-משפטית (החכם) והסמכות המסורתית (המלוכה שעוברת בירושה).  חובה לסייג ולהכיר בכך שהעמקת המבט תניב רזולוציה מורכבת יותר של החלוקה הכללית הזו, אבל לעניינו זה מספק מכיוון שיש בה כדי להזכיר לנו שגם כאשר צורת שלטון אחת מוחלפת על ידי צורת שלטון אחרת, עדיין קיימים טיפוסים של סמכות בתוך המסגרת השלטונית ומחוץ לה, אם לצידה ואם לעומתה וכנגדה.  וובר גם מסייע לנו בניתוח המבריק שלו על היחסים שבין האתוס הפרוטסטנטי והתגברותה של רוח הקפיטליזם, כי הוא מדגים לנו כיצד ניתן לזהות את ההשפעה של אתוס דתי על התנהלות סוציולוגית שהיא - לכאורה - רחוקה ממנו.

 
במקרה הנוכחי אפשר לראות כיצד האתוס התיאוקרטי בא לידי ביטוי גם במפעלי החיים של הוגים ומדענים מודרניים שפועלים מחוץ לספירה הדתית, כגון מרקס, פרויד, איינשטין, מרק צוקרברג ואחרים שפרצו את הגבולות של הסדר הקיים שבתוכו הם גדלו והתלמדו. זהו אותו העקרון: כל שלטון תוצרת-אדם נחשד באשר הוא שלטון תוצרת-אדם. יהיה זה שלטון פוליטי, "שלטון" של פסיקה הלכתית או "שלטון" של תיאוריה מדעית או אמנותית, העקרון האנארכיסטי-תיאוקרטי ישאף תמיד לחתור תחתיו. יהודים רבים פרצו דרכים חדשות בהסטוריה של הרעיונות והשתתפו - ואף הובילו! - תנועות מהפכניות בשל אותו מנגנון תרבותי שלמעשה הציב מלכתחילה את עם ישראל כעוף מוזר בקרב עמי האזור כבר בראשית ימיו, בשל האופן שבו הוא התארגן מבחינה פוליטית, בשל העקרון האנארכיסטי של התיאוקרטיה העברית.

הריבון התיאוקרטי אומר זאת בכבודו ובעצמו, כשהוא מבקש לנחם את שמואל, שליחו:ואת השוני הזה ביקש העם לטשטש כשמועצת הזקנים ניגשה לשמואל וביקשה ממנו להמליך עליהם מלך בשר ודם.  המצב החמור שפדרציית השבטים נקלעה אליו, מצב של הדרדרות מוסרית, חברתית, כלכלית וצבאית, לא הותיר לשיטה התיאוקרטית ברירה והיא פינתה את בכורתה הפוליטית לשיטה המונרכית.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם 5

חשוב להבין שברגע שבקשת הזקנים נענית, המימד הפוליטי הופך להיות אנושי, דהיינו חילוני, בפוטנציאל שלו. וההיסטוריה הפוליטית היהודית מרגע זה ואילך תהיה מורכבת מן הדינמיקה שבין הקודש והחול, ומן הדינמיקה שבין הצורות השלטוניות שמתחרות ונאבקות ומאתגרות ומשלימות זו את זו עד ימינו. כפי שראינו במקרה של "מלכות השמיים", היא ירדה מן ההיסטוריה בצורתה השלטונית, ואפילו באחרית הימים המונרכיה של משיח בן-דוד תהיה השיטה המועדפת, אבל המושג "מלכות השמיים", והמנגנון הערכי שמקופל בתיאוקרטיה-האנארכיסטית, לעולם לא נעלמו והם מלווים אותנו עד היום.

טיזר להמשך:
היום אנחנו ממהרים לשפוט את המצדדים בשיטה המונרכית כפנאטים והזויים, אבל אם לשפוט על פי קריטריון היציבות הפוליטית, המונרכיה היא השיטה הפוליטית שהחזיקה מעמד יותר מכל שיטה אחרת בהסטוריה הפוליטית של עם ישראל. להזכירכם, המונרכיה הנאורה היא גם הדגם שאפלטון סבור שהוא הנכון ביותר.

אז למה עמדתם נתפסת כעמדת שוליים פנאטית, ולמה רבים מאיתנו סולדים מגישה זו, במקרה הטוב, או מפחדים עד מזדעזעים ממנה במקרה הרע? ואיך זה קשור לכך שהיהדות היא גם דמוקרטיה?

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-30 באוקטובר 2013

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

23 תגובות על פוליטיקה של קודש וחול

01
קוקוריקו

היהדות מנוגדת לדמוקרטיה כי היא שוללת חלק נכבד מזכויות האדם הבסיסיות. למדתי את זה בישיבה בבני ברק. אסור לחלל שבת על גוי, מי שעובר עברות מסוימות כמו משכב זכר או ניאוף חייב מיתה וכו'.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A8_%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%91_%D7%96%D7%9B%D7%A8

זה אולי נראה לכם הזוי היום אבל אם תהיה כאן מדינת הלכה כמו באירן אנחנו נזכה לראות גם את זה. המדינה חייבת להיות רק דמוקרטית ולא יהודית.

    02
    צביקה

    צודק. בסיס היהדות קודם כל כדת, אינה מאפשרת את הצמד יהודית ודמוקרטית. כך בדיוק טוענים קנאי הדת למיניהם, והם צודקים. הדת מייחסת את הריבונות לאל ולכן חוקי האל / הדת הם החוקים הלגיטימיים היחידים שניתן להתייחס אליהם.

03
ארי

לדעתי, הן הדוגמא של התפוח והפרי, והן הדוגמא של פורטוגל כמדינה דמוקרטית ופורטוגזית אינן השוואה טובה למושג "יהודית ודמוקרטית". לגבי תפוח ופרי, תפוח הינו מקרה פרטי של פרי ומוכל בו. לא כך הדבר במקרה של יהדות ודמוקרטיה. אף אחת מהן אינה מקרה פרטי של השניה, והן אינן מוכלות זו בזו. יתכן שיש מספר נקודות בהן יש חפיפה, אך יש הרבה יותר חוסר חפיפה, והבעיה היא שלא ניתן להתייחס רק אל אזור החפיפה, שהרי אינך יכול להיות חצי יהודי או חצי דמוקרט.
גם הדוגמא של פורטוגל אינה טובה. אמנם פורטוגזיות היא יותר מלאום - היא גם תרבות והיסטוריה וכו', אך היא איננה דת. אדם יכול להיות פורטוגזי נוצרי, או פורטוגזי מוסלמי, או יהודי. יהודי אינו יכול להיות מוסלמי, או נוצרי.
היהדות היא יותר מדת, אך היא בראש ובראשונה דת. כדי להפוך ליהודי, לא מספיק להיות אזרח המדינה היהודית, או לאמץ תרבות יהודית. הדברים האלה הופכים אותך לישראלי - לא יהודי.
זה עדיין לא אומר שלא ניתן לחיות בשלום עם ההגדרה "יהודית ודמוקרטית", ושצריך בהכרח לזנוח אחת מההגדרות. יש עוד מדינות דמוקרטיות בעולם עם דת ראשית - אנגליה, דנמרק, ונורווגיה למשל. השאלה היא, בסופו של דבר, מהו המעמד של הדתות האחרות במדינה.

    04
    יותם יזרעאלי

    ארי, הקביעה כי הדמוקרטיה אינה מקרה פרטי של היהדות גם היא איננה מדויקת. וזה עובד גם להיפך, היהדות יכולה להיות מקרה פרטי של הדמוקרטיה. ועכשיו נסייג: כמובן שגם הדמוקרטיה היא שדה מורכב לאורך ולרוחב וכזו היא גם היהדות, יותר מורכבים מהקטגוריות "תפוח" ו"פרי", ואתה בוודאי מבין שהמשל הוא יותר מתודי, כדי לפתוח את הנושא, מאשר טיעון פילוסופי שצריך להגן עליו. מה שאני מבקש להראות כאן, ובמאמרים הבאים בסדרה הזו (שהרי בינתיים הזכרתי בעיקר את התיאוקרטיה), הוא שישנם רכיבים דמוקרטיים במסורת הפוליטית היהודית שאינם נופלים בערכם ובמינונם מערכים תיאוקרטים ומונרכים (וגם קצת אריסטוקרטים).
    ועוד דבר, הרי ברור שאני לא יכול לחלץ עבורך ביטויים נקודתיים של דמוקרטיה ליברלית מודרנית בתנ"ך ובהלכה(אם כי תופתע שלפעמים זה לא רחוק מזה), שהרי גם המסורת הדמוקרטית עברה תהפוכות ושינויים לאורך ההיסטוריה. גם הדמוקרטיה האתונאית לא היתה עומדת בסטנדרטים של היום.
    ולגבי היותה של היהדות דת ולאום, זה גם מטעה. זה לא שני דברים מובחנים, הם מקופלים אחד בתוך השני. החוקים ה"דתיים" הם חוקים בעלי אופי אזרחי, אבל הם חוקים אלוהיים. גם תומס הובס וגם ג'ון לוק דנים בזה, ובתקווה אזכיר אותם בהמשך הדיון. לעת עתה נגיד שההבחנות בין דת ולאום הן מאוחרות, והן אנלטיות בלבד. בין אם זו מסורת דתית ובין אם זו מסורת לאומית או אתנית או תרבותית, הרעיון הוא שמניעים אותה, בין היתר, גם הדינמיקות שבין שיטות המשטר, ובתקופות שונות שיטות שונות ידן היתה על העליונה. כיום ידה של הדמוקרטיה היא על העליונה, ואין בזה שום סתירה למסורת הדתית, ההלכתית או הלאומית.

05
עומר מן

יותם, אתה כותב: " גם הדמוקרטיה האתונאית לא היתה עומדת בסטנדרטים של היום". זו נקודה חשובה ועיקרית בשיח הזה.

כבר מהתגובה הראשונה למאמרך כאן, מזדעקת טענה אוטומטית שמתכתבת עם סיסמאות פוליטיות שטחיות של הדיון הציבורי. מי שמנסה לומר שיהדות ודמוקרטיה יכולות להכיל אחת את השניה חשוד מיד ב"אירניזציה" של החיים בארץ ומיד נשלפות כל הטענות השחוקות.

אתה התרכזת בדוגמאות מקראיות, אבל במשך מאות שנים העם היהודי חי בארץ ישראל על פי התורה שבכתב וזו שבעל פה. את המשטר המלוכני ניהלה הסנהדרין, שהיתה פרלמנט של חכמי תורה מכל השכבות והמגזרים, והמלך היה כפוף גם לחוקה (התורה) וגם לפרלמנט (מסכת סנהדרין דף י"ט). הרבה לפני המלך ארתור, אבירי השולחן העגול וה"מגנה כרטה".

כן, הדמוקרטיה היהודית העתיקה במקרא ובתלמוד אינה מתאימה בצורה מושלמת למערכת הערכים הדמוקרטיים של התרבות המערבית הנוכחית. אבל כך גם הדמוקרטיה היונית העתיקה, וזו הרומאית, והדמוקרטיה הבריטית החוקתית כפי שהתחילה להתגבש במאה ה-12. אפילו הדמוקרטיה האירופית והאמריקאית של תחילת המאה העשרים לא עומדת בקריטריונים של ה"פוליטיקלי קורקט" שמונים שנה אחר כך.

מי שיכול להכיל ולכבד את הדמוקרטיה הצרפתית (שנתנה זכות בחירה לנשים רק ב-1944), ואשר הדמוקרטיות הראשונות (היוונית, הרומאית הבריטית) מהוות עבורו מקור של חזון והשראה למרות שלא היה בהן חופש ושויון כלל, צריך לפנות ביושר להכיר ואחר כך גם להכיל ולכבד את הדמוקרטיה של היהדות. ואם יבדוק, יתגלו לו הפתעות מעניינות.

    06
    יותם יזרעאלי

    תודה עומר. אכן, התרכזתי לעת עתה בדוגמאות המקראיות כי הדיון בינתיים מתחיל עם התיאוקרטיה, שממשיכה להתקיים - כאתוס ערכי בואריאציות שונות - עד היום. זה מאמר ראשון בסדרה שבה אביא גם דוגמאות מתקופות מאוחרות יותר. אבל אני מסכים איתך, יש הפתעות מעניינות בדרך. מאחל לנו שיבוא היום והן יהיו פחות "הפתעות" ויותר "הנחות מוצא מקובלות".

כדי שהטיעון יהיה תקף, התשובה ל"מיהו יהודי?", צריכה להיות - מי שמאמין באנארכיזם תיאוקרטי. כל עוד התשובה לשאלה בישראל היא, מי שנולד לאם יהודיה, או התגייר בגיור אורתודוכסי, יש סתירה בין יהודית לדמוקרטית.

08
פולי

אתה כותב כאן וברור לכל שיש סתירה בין היהדות לדמוקרטיה. הרי גם אם כל אחת מההגדרות מכילה חלקים מהשנייה זה לא הופך אותן לשוות. ומכך יוצא שיש הבדל, וההבדל הזה רק מעמיק ככל שנכנסים פנימה וחוקרים אותן.
האם זה יפתיע אותי שיש ביהדות תפיסה הומניסטית שהדמוקרטיה המודרנית תופסת לבסיסית? לא. גם בהתחשב בעובדה שהיהדות עתיקה מאוד זה לא מפתיע. ואפילו אהיה בוטה ואגיד שזה לא משנה לי. אכפתיות ואמפתיה הן לא המצאה של המאה ה20 ושנינו לא צריכים את היהדות, הנצרות, האסלאם או כל מקור אחר שאפשר להקיש ממנו לגבי ההיסטוריה האנושית כדי להסיק את המסקנה הזאת. זה שזור בכל חברה, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בכל מקום בעולם. אז האם זה הופך את יפן הפאודלית ליותר חביבה למשתמש? גם היא החזיקה 700 שנה וזה לא גורם לי לחשוב שאולי עדיף לחלק את הארץ למחוזות ולתת למשפחות וגנרלים את המפתחות לשלטון

09
גבי בחן

מאמר יפה, חכם וגם ניתן בזמן הנכון, עת קבוצה אחת שואפת בשם היהדות והדת להנציח את שלטונה ואת עליונותה על עם אחר.
אני תמיד מהרהר במעשה ההתאבדות של לוחמי מצדה והאידאולוגיה של קבוצתם שדגלה במלכות שמיים בצורה ששילטון הרומי שמייצג מלך שאיננו שליח האלוהים שלנו הוא בלתי ניסבל (ולכן זו לא הייתה "לאומיות" במובנה היום.

10
א"מ

עם כל הכבוד, השאלה אינה אם יש ביהדות "אלמנטים דמוקרטיים" אלא האם לדת ישראל (או ליתר דיוק ההלכה היהודית) יש קביעות ערכית-נורמטיבית בדבר השלטון הציבורי הראוי? האם ההלכה חובקת-כל עד כי היא יכולה וצריכה להגדיר בעבור מאמיניה מהו הדגם הכלכלי-חברתי ושיטת השלטון הרצויים? ("כוליות ההלכה")

צודקים אלה שטוענים כי המקרה היהודי-ישראלי סבוך מדי לעומת מקרים אחרים, שכן הוא כולל תרבות, ציווליזציה, לאום, עמיות ודת ואת כל זה צריך להתאים לתוך סד מדינת הלאום המודרנית. אולם גם לשיטתם של תומכי הדמוקרטיה האזרחית-חילונית (אדם אחד = קול אחד), לא תתנדף מאליה ההשפעות התרבותיות של אזרחי ישראל היהודים-עבריים (דיבור בשפה העברית, לוח שנה עברי וחגי ישראל וכד').
[הנה פולמוס שהתקיים בין משה הלברטל ואווה אילוז http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2002784
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.1971578%5D

12
נועם ר

מסכים בהחלט עם כך שאין סתירה בין הדמוקרטיה ליהדות. הסתירה במשתמעת מהביטוי "יהודית ודמוקרטית" היא מהימצאותו של מיעוט לא-יהודי גדול בישראל, ש(לפחות חלק גדול ממנו) חש שאינו זוכה לייצוג הולם כמיעוט כרוני. כל מי שעיניו בראשו רואה שבמדינת ישראל הערבים מופלים לרעה, וזה כל הסיפור - זהו הכשל של הדמוקרטיה בישראל

    13
    יותם

    נועם, אני מסכים איתך שזהו כשל חמור, ולצערנו יש עוד כשלים רבים בדמוקרטיה שלנו. מאידך, זוהי טבעה של דמוקרטיה, והיא תמיד תהיה "נגועה", כיוון שבעצם הגדרתה היא מאפשרת להצביע על העוולות, בניסיון לתקן אותן. גם זו אגב, נקודת השקה מעניינת בין היהדות והדמוקרטיה, השאיפה התמידית לתיקון.

14
צביקה

שלום יותם, כaהתחלתי לקרוא וראיתי את הדוגמא שבחרת להביא - התפוח והפרי - זעתי באי נוחות על כסאי. אחר כך הבנתי שהבעיה בטיעונים שלך מתחילה שם. אין ספק שתפוח הוא פרי ואין ספק שלא כל פרי הוא תפוח, ולכן אין צורך לומר שזה "תפוח ופרי" . ואילו "יהודית ודמוקרטית" הוא ניסוח שהיה מחוייב המציאות ההיסטורית בזמן הקמת המדינה על מנת להסיר ספק מלב כל מי שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה תאוקרטית, ובעיקר על מנת לגייס את תמיכת הציבור היהודי בארץ ובעולם. לעניות דעתי, ההכרח ההיסטורי והפוליטי ההוא כבר לא קיים ואנחנו יכולים להירגע ואנחנו לא מחוייבים לנסח אג'נדות פוליטיות סביב הגדרה בעייתית מלכתחילה שמנסחיה לא התעמקו עד כדי כך בניסוחה כי הם היו עסוקים בהישרדות וכל מה שעניין אותם זה להגיע לפשרה פוליטית שתאפשר את ההכרזה בקונסנזוס רחב ככל האפשר. במקום להתפלפל ולהתפתל, ובמקום למצוא תימוכין מההיסטוריה והפילוסופיה המדינית והדתית האוניברסלית והיהודאית אני מציע פשוט לקבל באופן הכי טבעי את נוכחותה וקיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. מדינה דמוקרטית יכולה להכיל את היהודים, ואילו מדינה יהודית מתקשה להכיל ערכים דמוקרטיים בסיסיים. אנחנו נמצאים כל הזמן במתח הזה שבין "הדמוקרטית" לבין "היהודית". בשביל מה צריך את זה? רק בגלל שמייסדי המדינה מצאו נוסחה שתספק את כולם בטיימינג היסטורי נתון? הדבר הפשוט (והנכון לדעתי) שיש לעשות זה "להכריז מחדש" על מדינת ישראל ולהגדיר אותה כמדינה דמוקרטית. הרוב היהודי קיים בה ממילא ואין חשש בטווח הנראה לעיין שהוא יישתנה לרעת היהודים, וכל השאר זה טכניקה של חוק וממשל.

15
יותם

צביקה, תודה על ההארה לגבי ההקשר ההיסטורי הספציפי שבעטיו הולחמה ההגדרה הזו. אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שהיא הצליחה להטעות, גם אותך. בסופו של דבר גם אתה סבור שהיהדות והדמוקרטיה הם שונים, ושאחת יכולה להכיל את השניה, ולא ללהיפך. זה פשוט לא נכון. גם אם זה היה אילוץ הסטורי זה לא משנה את העובדה שלימים השילוב הזה גורם לנו לחשוב שיש כאן ניגוד בין השניים. וכן, הדמוקרטיה היא מנגנון חשיבה אינהרנטי לתרבות היהודית, למסורת היהודית, ללאום היהודי ולדת היהודית (על-אף שגם אלה הבחנות אנליטיות בלבד, וכבר אמרתי ואין טעם שאחזור על עצמי). ולא הדמוקרטיה הליברלית המודנרית, אבל רעיונות דמוקרטיים או פרוטו-דמוקרטיים בוודאי. וכמו שפורטוגל היא לא "פורטוגל הדמוקרטית", אלא פשוט "פורטוגל", והיא דמוקרטיה, כך גם אנחנו יכולים להבין את עצמנו. אחרת אנחנו כל הזמן מעבים את הנתק הזה, כאילו היהדות מנותקת מהמודרנה, והמחיר של הנתק צמוד למדד, ומזה זמן רב שהוא כל הזמן עולה. מזמין אותך לקרוא גם את המאמר הבא, שבתקווה יעלה אוטוטו. אולי יהיו בו פרטים נוספים שיוכלו להבהיר את עמדתי. וכאמור תודה על תגובתך.

16
מוישה זוכמיר

עצם השילוב "יהודית ודמוקרטית" מגיע מפסק דין כלשהו של בג"צ בשנות ה-80. הוא לא מופיע במגילת העצמאות ואין לו תקדים באף מסמך מכונן אחר. אין צורך לראות בו איזה צירוף חשוב ועקרוני במיוחד.

17
יותם יזרעאלי

הנוסח "מדינה יהודית ודמוקרטית" מופיע גם בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו, משנת 92'. מצרף לינק: http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/yesod3.pdf
זהו מסמך מכונן.
אבל מעבר לסימוכין הנוספים, אני לא מסכים איתך שהנוסח חייב להופיע במסמכים מכוננים על מנת שיהווה גורם משפיע, עובדה שהוא נידון בשיח הציבורי, נלמד בבגרות באזרחות, מהווה זירה לפוליטיקאים לכונן את עצמם כמגיני היהדות או הדמוקרטיה, וכדומה... כאמור הוא לא כוון מלכתחילה להצביע על ניגוד בין השניים, אבל בשיח הציבורי לעתים קרובות מדי כך זה נתפס.

18
לילי שלי

יש לי בעיה עם האנלוגיות. ההגדרה פורטוגלי שווה להגדרה ישראלי ולא להגדרה יהודי. כלומר דמוקרטית פורטוגלית = דמוקרטית ישראלית. הישראליות היא תרבות בפני עצמה שהתפתחה רק בישראל ואינה חלק מתרבותם של יהודים בגולה. השפה (בגולה משמשת בעיקר ללימוד תנ״ך), הצגות,שירים,אוכל ישראלי. היהדות על ביטויה וזרמיה השונים בעולם אינה ישראליות. לכן אדם יכול להגדיר עצמו יהודי אמריקאי שמוצאו ישראלי או נוצרי אמריקאי שמוצאו פורטוגלי. וכיוון שהבסיס לכל המאמר נבנה על ההנחה שיהודי היא התרבות ולא ישראלי היא התרבות. אינני מסכימה עם הכתוב במאמר

19
דן פלד

שני המושגים, ״יהדות״ ו״דמוקרטיה״, הם מושגים הנתונים לפרשנות. הבעייתיות אינה נובעת מן העובדה שיהדות היא דת וגם לא מכך שיהדות היא לאום, אלא מעצם העובדה שקיים חוק יסוד שקובע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. אם נחזור לדוגמאות שבחרת: פורטוגל היא מדינה דמוקרטית, היא לא מדינה פורטוגלית ודמוקרטית. אם היא הייתה מגדירה את עצמה ככזו היית גם אתה מרים גבה בעניין ושואל מה המשמעות של דמוקרטיה כזו. זה נכון גם לגבי ארה״ב, שהיא לכל הדעות מדינה נוצרית, אבל היא לא תגדיר את עצמה כמדינה נוצרית ודמוקרטית כיוון שאנשים בה מעדיפים חיוכים מזוייפים ומראית עין של דמוקרטיה וברור להם שזה לא ילך אם הם יוסיפו ״נוצרים אוונגליסטים פנאטים״ לחוקה שלהם.
לגבי הדוגמא השנייה: תפוח הוא פרי. תפוח הוא לא תפוח ופרי. אם מישהו יגיד לך שתפוח הוא תפוח ופרי אתה תחשוב שהוא סובל מהפרעה מוחית כלשהי. מעבר לכך ״תפוח״ ו״פרי״ הם מושגים שפתוחים להרבה פחות פרשנות מאשר ״יהדות״ ו״דמוקרטיה״, כנראה בגלל שיש הרבה פחות אנשים שמגדירים את עצמם כתפוחים וכפירות מאשר אנשים שמגדירים את עצמם כיהודים וכדמוקרטים.
הפרשנות שלך למה שנחשב בעיניך ליהודי היא בהחלט לגיטימית. אבל גם הפרשנות של הגבעות יוגנד למה שנחשב יהודי היא לגיטימית, גם אם אין שום הצדקה לפרקטיקה שבה הם בוחרים לבטא את עצמם. 
אתה רשאי להביע את דעתך ויכול מאוד להיות שאני אתמוך בה, אבל היא מצטרפת לשורה ארוכה של דיעות מנומקות יותר ופחות שנידונו בנושא. אין שום סיבה לתת לה יותר כובד או חשיבות מכל דעה אחרת שנאמרה בעבר.

    20
    יוסף ה(לא) צדיק.

    מאמר מרתק, והדיון בתגובות - מרתק לא פחות.
    לעניות דעתי, ה'מלחמה' או המתח - הם על ערכי יסוד.
    טוענים כיום 'מרחיבי הדמוקרטיה' כי היא טומנת בחובה לא רק שיטת התנהלות (במישור האדמיניסטרטיבי), אלא גם 'סט ערכים' ש(אני לא מתאפק מלהוסיף בציניות) הופך לעשיר יותר ויותר בכל פעם שאותם 'הוגים' חולמים 'להעמיס' עליה (על הדמוקרטיה) ערכים נוספים שמוצאים חן בעיניהם.
    היהדות, לעומת הדמוקרטיה, מושתתת כולה על 'סל ערכים', וכללי ההתנהלות האדמיניסטרטיבית - שוליים ליהדות, במקרה שהם בכלל מופיעים בה (סדרי הדין בסנהדרין, וכדו').
    ממילא - אם תיסוג הדמוקרטיה ותישאר במובנה המצומצם - תוכל היא לחיות בשכנות טובה עם היהדות כמקור לערכים. אך במקרה שהשאיפה היא לממש 'דמוקרטיה' במובנה הרחב-הערכי - או אז מלחמה עזה תהיה נטושה בין שני מקורות הערכים (הסותרים במקרים רבים) האלה.

21
בן דוד

דמוקרטיה בתחת שלי. לכל המתפלספים: מדינת ישראל אמורה להיות מדינה יהודית, לאו דווקא מההיבט הדתי, זה לא הדבר החשוב, אלא כמייצגת ומתנהגת לפי האינטרסים של רוב הציבור היהודי, שהוא "יהודי ציוני". דמוקרטיה חשובה וחיונית לציבור היהודי הזה בתוך החברה היהודית בלבד. הערבים הם בבחינת גלגל חמישי, או גיס חמישי. האינטרסים של הציבור היהודי-ציוני לא חופפים לאינטרסים של הציבור הערבי הפלסטיני בישראל. לערבים האלה יש שאיפות ביחס לקיומה ולעתידה של מדינה זו, לגיטימיות מבחינתם, הרסניות מבחינתנו - הרוב היהודי ציוני. ולכן, לעולם לא תהיה פה דמוקרטיה שתכלול את כל האזרחים, אם היהודים חפצי קיום יהודי וציוני. ובעצם אין ליהודים בישראל קיום מסוג אחר. אם הם לא יהיו יהודים וציונים, הם יהיו עבדים של עראפת ויורשיו, בשיתוף פעולה של שמאל "יהודי" אנטישמי.

    22
    יוסף

    בן דוד היקר, המשפט הראשון (על עושרו הרגשי ועוצמתו המטאפורית) היה מיותר, לטעמי העדין.
    ולגבי טענת החשיבות - שם כבר קל יותר להסכים.
    מדינת ישראל קמה כבית לאומי לעם היהודי.
    כמכניסי אורחים - אנו מסבירי פנים גם לאורחים שונים בתוכנו (הרב הראשי דיבר בימים אלה על הגויים המסתפחים אלינו דרך פרצות בחוק השבות, כדוגמא), אך טענת לאומיות המדינה כמדינה יהודית - אמורה לשמר היררכיה ברורה אודות 'אדוני הארץ'.
    ללא ספק - המאבק על הלגיטימיות שלנו כ'אדוני הארץ' הוא חלק ממאבק רחב ועמוק יותר על דמותה המתהווה של המדינה וערכיה.
    "אז שיהיה לנו בהצלחה"..

      23
      אלמוזלינו

      רק שה"שלנו" כמובן יומרני. הוא לא שלנו. בוודאי שלא של הפליטים ממזרח אירופה שאפילו טענה לזכות על "ארץ אבות" אין להם, אם מקבלים את הטענות המחקריות שמה שאנו מכנים בטעות "יהודי" מזרח אירופה אינם כלל, מבחינה אתנית, יהודים. אלא מומרים ונספחים. ראה ההערה לעיל בנוגע למסתננים וחוק השבות. בהגדרה, כולנו מסתננים, ורק חלק מאתנו בכלל יהודים שיש להם שורשים של ממש במרחב הזה מלכתחילה.

      https://www.nature.com/articles/ncomms3543