פעם כפייה, פעמיים ציות

מה עושה אותנו מוצלחים כל כך? ההצלחה של המין האנושי היא קבוצתית, לא אישית. כיצד חברו השפה, הביולוגיה, התרבות והדינמיקה בינינו כדי להביא אותנו לשיאים שכאלו?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אתם בטיסה מניו יורק ללונדון. אלפי ואולי מיליוני אנשים – בהם הנציגים בדלפקי המכירות, אנשי המטען, אנשי האבטחה, פקחי הטיסה, הטייסים והדיילים, ומאחורי הקלעים גם מנהלי חברות התעופה, המטאורולוגים, המהנדסים, מתכנני המטוסים ורבים נוספים – שיתפו פעולה כדי להביא אתכם ליעדכם בבטחה. אף אחד לא גנב לכם את המזוודה, לא אכל את הארוחה השמורה לכם בטיסה, אף אחד לא ניסה להתיישב במושב שלכם. למעשה, מאות האנשים שעלו למטוס התנהגו לאורך כל התהליך באופן מכובד ומנומס, אף על פי שרובם זרים גמורים.

כל היבט בחיינו – וזה נכון לגבי רוב תושבי העולם המתועש – תלוי לחלוטין באלפי שיתופי פעולה כאלה, עם מיליוני אנשים ממאות מדינות, שאת רובם לא נפגוש לעולם, לא נכיר וכלל לא נדע שהם קיימים. קשה להפנים עד כמה מדהים עצם קיומו של שיתוף פעולה מורכב כזה, שבו משתתפים אנשים רבים שאינם קשורים ישירות זה לזה ומבצעים מגוון תפקידים שונים. אם נשים בצד דוגמאות מוכרות כמו נמלים, דבורים ומינים אחרים הידועים ביכולתם לתאם פעילות בין פרטים, ובעיקר בין קרובי משפחה, הרי שבני האדם מצליחים לנהל שיתופי פעולה מורכבים יותר מכל שאר מיליוני המינים על פני כדור הארץ. ואף על פי שפלאים מודרניים כמו תעופה אווירית הם דוגמאות מדהימות לשיתוף פעולה בקנה מידה רחב, יש לזכור שהחברות האנושיות מקיימות שיתופי פעולה מרשימים כבר אלפי שנים. חציבת טראסות בהרים, שתילת יבולים וקצירתם, בניית ממגורות וניהול ערי-מדינה – כל אלה דורשים שיתוף פעולה בקנה מידה יוצא דופן בין חברי הקהילה. גם ציידים-לקטים תיאמו את פעולותיהם כשיצאו לצוד וללקט מזון בקבוצה. הם גם חלקו מזון, התחלקו בנטל העבודה והטיפול בילדים, ולחמו יחד במקרים של עוינות או עימותים מול חברות אחרות. כיצד אירע שבני האדם משתפים פעולה יותר מכל מין אחר על פני כדור הארץ? כיצד הבנת ההיסטוריה האבולוציונית שלנו תעזור להסביר את ההישגים התרבותיים השיתופיים של בני האדם, בין שמדובר בהישגים טכנולוגיים, אמנותיים, לשוניים או מוסריים?

תעופה, מטוס, המראה

מטוס לקראת המראה. נס יומיומי של שיתוף פעולה אנושי. תצלום: Owen CL

הכשירים ביותר, כך מקובל לחשוב, הם הפרטים שאכפת להם הכי פחות מהצלחתם של אחרים. אבל הרושם הזה מטעה

הסברים אבולוציוניים לעצם קיומו של שיתוף פעולה עלולים להיראות פרדוקסליים במבט ראשון, כיוון שהאבולוציה נתפשת לעתים קרובות במונחים של תחרות בין פרטים על הישרדות ועל רבייה. הכשירים ביותר, כך מקובל לחשוב, הם הפרטים שאכפת להם הכי פחות מהצלחתם של אחרים. אבל הרושם הזה מטעה. שיתוף הפעולה הכרחי לשגשוגן של צורות חיים רבות, וביולוגים אבולוציוניים חוקרים אותו זה זמן רב. כמעט כל השינויים המרכזיים באבולוציה, כמו למשל התפתחות התאים הראשונים, האיקריוטים והאורגניזמים הרב-תאיים, דרשו יצירת סוגים חדשים של שיתוף פעולה בין גורמים שהיו בלתי תלויים לפני כן. הקושי במציאת הסברים אבולוציוניים לשיתוף פעולה הוא בזיהוי התנהגויות שמניבות תועלת לִפְרָט אחר, ושככל הנראה נבררו בתהליך האבולוציוני בגלל תרומתן החיובית לפרט עצמו או לקבוצה כולה.

כבר עכשיו עומד לרשותנו הסבר אבולוציוני פשוט לקיומו של שיתוף פעולה. ההסבר הזה הוא ברירת שארים, שלפיו פרטים עוזרים להפצת הגנים שלהם על-ידי סיוע לקרוב משפחה ביולוגי שחולק את הגנים האלה. אך אף על פי שברירת שארים מסבירה היבטים אחדים של שיתוף פעולה בחברות אנושיות – בראש ובראשונה את העובדה שאנו עוזרים בגידול הילדים של קרובינו – היא אינה מסבירה פרויקטים בהיקף רחב יותר שנוצרו על-ידי אנשים שאין ביניהם קרבה משפחתית מידית, קרי אותם פרויקטים שמבדילים בין בני האדם ושאר בעלי החיים. חוקרים חושבים שאבותינו הרחוקים התקבצו בחבורות קטנות שהתבססו לרוב על קשרי משפחה, אבל ידוע שפרטים בחברות ציידים-לקטים בימינו מקיימים אינטראקציות מרובות עם פרטים שאינם קרובי משפחתם, וזאת אפילו בחברות שמספר הפרטים בהן עומד על מאות ספורות בלבד. בחברות הקטנות האלה יש מערכות של נורמות ומוסדות שמפקחים על שיתופי הפעולה, והמערכות האלה נעשות חשובות אף יותר בחברות חקלאיות גדולות, שבהן יש לשאת ולתת על הסדרי שיתוף הפעולה ולנהל אותם בין אלפי אנשים שביניהם אין קשרי דם. ברירת שארים לבדה אינה מסבירה את היקף שיתוף הפעולה האנושי.

במקרים אחדים, שיתוף פעולה עם אנשים שאינם קרובי משפחה נבע מכפייה – מנהיגים חזקים וקבוצות חזקות שהכריחו את החלשים לבצע בשבילם עבודות כפיים. כבר בשנת 4000 לפנה"ס בנו השוּמֵרים ערים בנות יותר מעשרת אלפים איש באמצעות עבדים שנלכדו ב"אזור הגבעות", ובספר שמות נכתב שהמצרים שמו על עם ישראל " וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס". [שמות א' י"א]. אך כפייה אינה יכולה להיות ההסבר הבלעדי לשיתוף פעולה רחב היקף בין בני אדם. הרי חברות זקוקות לשיתוף פעולה רחב גם כדי לרכוש עבדים – למשל כדי לארגן צבא שילכוד ויכניע אותם, או כדי לדכא מספר רב מתושביה הקיימים של החברה ולשלוט בהם. יתרה מזאת, מחקרים היסטוריים מוכיחים שחלק מהפרויקטים האדריכליים של העת העתיקה לא הסתמכו כלל על עבודת פרך. הפירמידות, למשל, נבנו כפי הנראה על-ידי עובדים בשכר. הבונים באו ממשפחות עניות מצפון מצרים ודְרומהּ, וזכו לכבוד על עמלם, כפי שאפשר להסיק מכך שהעובדים שמתו בזמן הבנייה נקברו באופן מכובד בקברים ליד הפירמידות הקדושות של הפרעונים שלהם. חברות עתיקות, ממש כמו החברות של ימינו, ובהן חברות ציידים-לקטים מודרניות, התבססו על שיתופי פעולה מורכבים שבהם השתתפו רוב התושבים מרצונם.

מצרים העתיקה, עבודה חקלאית

עבודה חקלאית מאורגנת, תחת השגחה של ממונה. העתק תבליט מקבר מן המאה ה-15 לפנה"ס. תצלום: ויקיפדיה

כיצד זה ייתכן? ההסברים האבולוציוניים המקובלים שמתמקדים אך ורק בווריאציות גנטיות ובתורשה – כמו תיאוריית ברירת השארים – אינם מסבירים את שיתופי הפעולה הרחבים והמרשימים ביותר של בני האדם. התשובה היא רבת פנים, ונשענת על קשרים שונים, שמהם אנו נוטים להתעלם, בין שיתופי פעולה ללמידה חברתית – ובמבט רחב יותר, היא נשענת על קשרים בין ההיסטוריה הביולוגית שלנו להיסטוריה התרבותית שלנו.

שפה, הוראה ונורמות

אחת התיאוריות ההגיוניות ביותר אומרת שהשפה נולדה בימיה הראשונים של התרבות, שבעצמה התאפשרה בזכות יכולתם של אבותינו ללמד, לחקות וללמוד

אחת התכונות המייחדות אותנו בני האדם משאר המינים היא יכולתנו הלשונית, והיא גם הגורם שמסביר את יכולת שיתוף הפעולה שלנו. שאלת מקור השפה היא שאלה שנויה במחלוקת בחקר האבולוציה האנושית, ויש תיאוריות רבות שמנסות לענות עליה. אחת התיאוריות ההגיוניות ביותר, אם לא ההגיונית שבהן, אומרת שהשפה נולדה בימיה הראשונים של התרבות, שבעצמה התאפשרה בזכות יכולתם של אבותינו ללמד, לחקות וללמוד. ייתכן שהשפה התפתחה תחילה במטרה להעצים את היעילות והדיוק של תהליך הלימוד בין קרובי משפחה, ואף על פי שלימוד אינו הדבר הראשון שאנו חושבים עליו כשאנחנו חושבים על שיתוף פעולה, הרי שלימוד הוא אכן סוג בסיסי וראשוני של שיתוף פעולה.

לימוד הוא תופעה נפוצה כל כך בקרב בני האדם, מכיוון שכך אנו יכולים לצבור ידע תרבותי לאורך זמן ולהעביר הלאה מידע מועיל שקשה לאדם ללמוד בכוחות עצמו (כמו איך לייצר כלי אבן שימושים או איך ללקט דבש). מודלים אבולוציוניים מלמדים אותנו שבתחילת הדרך, רוב המורים והתלמידים היו קרובי משפחה. לא קשה לדמיין כיצד הידע הכללי הנפוץ שבני אדם מלמדים ולומדים כיום, הועבר בהתחלה בתוך המשפחה; למשל, הורים שלימדו את צאצאיהם איך ללקט מזון, או אחים שעזרו זה לזה ללמוד איך לייצר כלים. אך ללא סוג בסיסי כלשהו של שפה, לא היה משתלם להשקיע זמן ומאמץ בלימוד קרובים-רחוקים. התפתחות השפה אכן הפכה את תהליך הלימוד לנוח ומדויק יותר, וסייעה למורים להנחות גם תלמידים שאינם בני משפחתם הקרובה. ייתכן שזאת הייתה ההתפתחות שבזכותה יכלו פרטים בקבוצות קטנות ללמד זה את זה לבצע תפקידים מוגדרים במשימות הדורשות תיאום, כמו ציד אנטילופות או גירוש טורפים.

יכולתם של בני אדם להעביר ידע מדור לדור, בייחוד באמצעות שפה, מסבירה גם כיצד חברות אנושיות מצליחות לשמר את הנורמות והמוסדות הנחוצים לאכיפת שיתופי פעולה – חוקים, לדוגמה, שכן חוקים שאי אפשר ללמד, אי אפשר גם לאכוף כהלכה. אבל במה נבדלים הנורמות והמוסדות האלה מדפוסי הלמידה שאנו מזהים בבעלי חיים שאינם בני אדם?

ילד, משחק, קוביות, לימוד, שפה

האדם הלומד. תצלום: ריאן פילדס

אצל רבים מבעלי החיים המצטיינים בלמידה חברתית (כמו פרימטים, לווייתנים ודולפינים), אנו מזהים מסורות התנהגותיות, כלומר קונבנציות חברתיות ייחודיות, שמגדירות כיצד כל מין שר או צד או מתנהג בכל הקשר אחר. גם לאבותינו היו הרגלים ייחודיים, שבאו לידי ביטוי בקונבנציות חברתיות. חלק מהמסורות ההתנהגותיות האלה עברו מאדם לאדם דרך התבוננות ותצפית, ואילו הרגלים אחרים, מסובכים יותר, הועברו על-ידי לימוד בין קרובי משפחה. אבל בניגוד לרוב הלמידה האנושית, מרבית בעלי החיים מלמדים לא באופן ישיר, אלא על-ידי יצירת תנאי למידה נוחים עבור התלמיד, למשל כשסוריקטות מספקות לגורים שלהן עקרבים שאינם יכולים עוד לזוז כדי שהם ילמדו איך להתמודד עם טרף מסוכן. אבל במקרים נדירים אפשר לזהות אצל חיות גם סימנים ל"אימון", שבמסגרתו המורה מגיב לפעולותיו של התלמיד באופן שמעודד אותו להמשיך כפי שנהג עד עכשיו, או לשנות גישה. לדוגמה, תרנגולת שמנקרת את הקרקע ושורטת אותה במרץ כדי להרחיק את אפרוחיה ממזון שאינו רצוי להם.

מובן שגם אצל בני האדם, מורים מתקנים טעויות של תלמידים, וסביר להניח שתיקון שיטתי של טעויות הוא שעזר לנו להתקדם מחברה המבוססת על קונבנציות לחברה שיש בה ממשל המבוסס על נורמות. במקום ללמד את אחת מדרכי ההתנהגות האפשריות במצב נתון, החלו אנשים ללמד את דרך ההתנהגות האחת והיחידה הרצויה בכל מצב. בסופו של דבר גיבשה לה כל חברה מערכת של נורמות המכתיבות כיצד הפרט צריך להתנהג – לדוגמה, כיצד להבעיר אש, כיצד לתפוס צבים, כיצד לעבד את הקרקע – וכל נורמה הופצה באמצעות הנחיות מילוליות. נורמות קובעות גם את כללי האינטראקציה החברתית, ובהן אופן התגובה הרצוי להפרות של נורמות. עם הופעתן של הנורמות עברו אבותינו מהחיים בקבוצה להזדהות עם הקבוצה. הם החלו לציית לכלליה ולבכר את חברי הקבוצה שלהם על-פני פרטים אחרים. נורמות סייעו לתיאום בתוך הקבוצה ושיפרו רבות את שיתוף הפעולה החברתי. לעתים, כדי לפתור סכסוכים או למנוע את חזרתן של בעיות חברתיות בעתיד, היה צורך להפוך את הנורמות לחוקים רשמיים שכל הפרטים בחברה צריכים לציית להם, ולהגדיר כללי ענישה שיחולו על כל מי שיפר את החוקים האלה.

היכולת ללמד נורמות חברתיות באמצעות שפה הכשירה את הקרקע לכינונם של מוסדות חברתיים המתבססים על חוקים מוגדרים

היכולת ללמד נורמות חברתיות באמצעות שפה הכשירה את הקרקע לכינונם של מוסדות חברתיים המתבססים על חוקים מוגדרים. החוקים שמנהלים את חייהן של חברות שונות אינם בהכרח אינטואיטיביים, ולכן יש ללמד את חברי הקהילה הצעירים מה אופיין של הנורמות החברתיות ומדוע יש להישמע להן. בחברות מודרניות יש דוגמאות רבות להתנהגות מורכבת על בסיס חוקים שאינה אינטואיטיבית: איך לכתוב המחאה; מתי, איך ולמה אזרחים צריכים לשלם מסים; או חוקי תעבורה. לכל חברות בני האדם יש נורמות מסוג זה הדורשות הנחיה יזומה של צעירים. לעתים המנחים הם הורים ובני משפחה, אך יש גם סביבות למידה שהחברה מארגנת, כמו בתי ספר.

חמורבי, בבל, חקיקה, חוק

חמורבי, מלך בבל ומראשוני המחוקקים, מקבל את סמכותו מידי אל השמש. מוזיאון הלובר, פריס. תצלום: Mbzt, ויקיפדיה

ההיקף חסר התקדים של שיתוף הפעולה האנושי מתאפשר במידה רבה בזכות ההתבססות שלנו על נורמות חברתיות שנלמדות ומועברות מדור לדור. בעלי חיים אחרים מתאמים ביניהם פעילויות כמו ליקוט מזון, ציד והתגוננות – ציד אריות, למשל, או התמרונים ההגנתיים המעגליים של כבשי מושק נגד זאבים – אבל בחברות כאלה נדיר שפרטים מקבלים על עצמם מגוון של תפקידים ייחודיים המשתלבים אלה באלה. בני אדם, לעומת זאת, משתמשים בשפה, בהוראה ובהקמת סביבות לימודיות כדי להצליח לתאם בין מטלות רבות ושונות. אנחנו יודעים להקצות תפקידים שונים לאנשים שונים ולוודא שכל אדם יוכשר לתפקידו. ומכיוון שבני אדם מסוגלים ללמד נורמות תרבותיות באמצעות שפה, ברור שלנורמות האלה היה תפקיד מכריע בהרחבת התיאום מעבר לרמת המשפחה.

ייתכן שגם ללמידה באמצעות חניכה היה תפקיד מרכזי בארגון התיאום בין קבוצות. לחברות החקלאיות הראשונות לא הייתה ברירה אלא לייצר מערכת של חלוקת עבודה והתמחות מקצועית, וזאת כיוון שהאוכלוסייה הלכה וצמחה במהירות והיה לחץ רב לייצר כמות מספקת של אוכל. כדי שהחברה תתפקד ביעילות, היה עליה להעביר מיומנויות ומומחיות בין פרטים שאינם קרובי משפחה, אבל רבות מהמיומנויות האלה היו מורכבות מכדי שיהיה אפשר ללמוד אותן באמצעות חיקוי בלבד, ולכן היה צורך בהנחיה שיטתית וממושכת. חלק ניכר מהידע המורכב הנדרש לייצור כלים או סחורות, לדוגמה, או מהידע הנרחב שמקצועות אחרים דורשים, היה אפשר להעביר רק באמצעות חניכה. בניגוד לשיטות לימוד מוקדמות יותר, שבמסגרתן הורים לימדו ילדים ובני משפחה לימדו את קרוביהם, בעלי מלאכה לימדו את חניכיהם בתמורה למשאבים כמו מזון, ביגוד או הגנה. כך החלו לראשונה מורים מקצועיים להעביר שיעורים שונים באופן מסודר: בשיטות חקלאיות, בלחימה צבאית, בריקוד ובכל מיומנות או ידע שילדי העשירים הזדקקו להם לשם ביצוע תפקידיהם העתידיים.

כסף, רכילות וצבאות

חשיבותן של יכולות הלמידה החברתית, ההוראה והשפה – וכפועל יוצא חשיבותה של היכולת האנושית לשתף פעולה בקנה מידה רחב – נעשית ברורה אף יותר כשאנו בוחנים כיצד יכולות אלה מסייעות לשלושה תהליכי שיתוף פעולה שונים: עסקאות חליפין המועילות לשני הצדדים, הדדיות עקיפה וברירה קבוצתית.

נדמה שסחר חליפין הוא תופעה ייחודית לבני האדם. אין זה מפתיע, שכן סחר חליפין דורש את היכולת להסכים על שער חליפין, וזאת משימה קשה ללא כישורי שפה בסיסיים לפחות

רוב בעלי החיים מבצעים עסקאות חליפין בקנה מידה קטן, למשל כשציפור בשם זרזיר הבקר תופסת טרמפ על גבם של קרנפים, זברות או פרים, ואוכלות את הקרציות והטפילים האחרים שחיים בעורם. התפתחותן של עסקאות הדדיות מסוג זה היא תופעה הגיונית למדי – ה"סחר" בטפילים, קרי העברתם מהקרנף לזרזיר הבקר, מועיל לשני הצדדים: הציפורים מקבלות מזון והיונקים עוברים ניקוי מזיקים יסודי.

מעט מסובך יותר להבין מדוע התפתח סחר החליפין שאנו רואים אצל בני אדם, כמו נתינת כלים תמורת מזון. בסחר חליפין, שני הצדדים מייחסים חשיבות לשתי הסחורות, אך מכיוון שהן שונות זו מזו, החלפתן דורשת משא ומתן. נראה שסוג זה של עסקאות חליפין אינו נפוץ בקרב בעלי חיים אחרים. פרימטולוגים אחדים מדווחים על החלפה של בשר תמורת סקס אצל שימפנזים מסוימים שצדים קופי קולובוס אדומים, וקבוצה של קופי מקוק ארוכי-זנב מבאלי פיתחו מסורת נרכשת, שבמסגרתה הם גונבים פריטים כמו טלפונים ומשקפי שמש מתיירים ואז מחזירים אותם תמורת אוכל. אבל אלה דוגמאות נדירות, ופרט להן נדמה שסחר חליפין הוא תופעה ייחודית לבני האדם. אין זה מפתיע, שכן סחר חליפין דורש את היכולת להסכים על שער חליפין, וזאת משימה קשה ללא כישורי שפה בסיסיים לפחות. כשיש שפה, המסחר נעשה הרבה יותר פשוט, והמסחר, בתורו, מוביל לפעילות לשונית מורכבת יותר, קרי משא ומתן. כך הביאה התפתחות המסחר להשתכללות הלשון.

ניו דלהי, לימונים, שוק, עשבי תבלין

מוכר לימונים ועשבי תבלין, ניו דלהי. תצלום: ויקטור אוסיאניקוב

מסחר מתבסס על חלוקת עבודה: סחורות או שירותים בעלי ערך הזמינים לפרטים מסוימים או לחברות מסוימות, אבל לא לאחרים, מוחלפים זה תמורת זה. התפתחותן של חברות מרובדות וגדולות, והתפתחותם המקבילה של מקצועות שונים, יצרה לבטח הזדמנויות רבות למסחר, ולמעשה סביר שללא מסחר, חלוקת העבודה שציינתי כאן כלל לא הייתה נוצרת. ככל שחלוקת העבודה בתוך חברות וביניהן רבה יותר, כך יש הזדמנויות רבות יותר למסחר. בסופו של דבר, החברות האלה הגיעו לפעילות מסחרית בהיקף כזה שקל יותר לנהל אותה באמצעות מטבע משותף. כך נולד הכסף. כבר לפני אחד עשר אלף שנה שימשו דגנים ובקר ככסף או כסחורות חליפין. השקל העברי, כפי הנראה, נולד כיחידת משקל לשעורה, והיה שקול ל-180 גרגירים בערך. באמצעות הסחר – והנורמות, המוסדות והחוקים ששימשו בהסדרתו – התאפשרו שיתופי פעולה בקנה מידה עצום בין אנשים שאינם קרובי משפחה, והשפה עזרה לבני האדם לוודא שהכללים וההסכמים יתועדו בפירוט ויהיו ידועים לכול.

גם משטור וגם סנקציות חברתיות הם אמצעים יעילים יותר לשימור שיתוף הפעולה מאשר סנקציות אישיות

שפה, הוראה ונורמות הן בעלות חשיבות מכרעת להתפתחות מרכזית נוספת בתחום שיתופי הפעולה רחבי ההיקף, והיא הדדיות עקיפה. הכוונה היא לנטייתם של בני אדם לעזור לא רק למי שעוזר להם באופן אישי, אלא גם למי שידוע כאדם שנוהג לעזור לזולת. מודלים תיאורטיים מראים כיצד הדדיות עקיפה מובילה לשיתוף פעולה ומסבירים מדוע כדאי לבני אדם לפתח מוניטין של אדם שנוהג לעזור לזולתו. עם זאת, גם לשפה יש תפקיד משמעותי בהדדיות עקיפה, כפי שכותבים הביולוג האבולוציוני מרטין נובאק (Nowak) ועיתונאי המדע רוג'ר הייפילד (Highfield) בספרם העוסק באבולוציה של שיתוף הפעולה האנושי: "יש קשר הדוק בין שפה לשיתוף פעולה. כדי לפעול ביעילות, מנגנון ההדדיות העקיפה זקוק לרכילות, החל משמות עבור מעשים, וכלה בזמנים ובמקומות". יתרה מזאת, נורמות חברתיות הנלמדות בעל-פה מאפשרות לבני האדם למסד ענישה לפרטים המסרבים לשתף פעולה – באמצעות משטור או סנקציות חברתיות. גם משטור וגם סנקציות חברתיות הם אמצעים יעילים יותר לשימור שיתוף הפעולה מאשר סנקציות אישיות. אבל נורמות אינן מונעות את עצם קיומה של רמאות. רמאויות קטנות יכולות להסיט מעט מסרים והסכמים שנעשו בעל-פה, כלומר לא להימנע משיתוף פעולה אלא למקסם את התועלת ששיתוף הפעולה הזה מניב לקבוצה. יכול אף להיות שרמאויות כאלה הן שהביאו לראשונה להופעתם של אנשים המתמחים בדיבור ובהתנסחות. וככל שהשפה נעשתה מורכבת יותר ורפרטואר הסמלים המקומיים התרחב, נהיה קשה יותר להבין את סמליה של חברה אחרת, מה שעודד חברות להשקיע בלמידה הפונה בעיקר לאוכלוסייה המקומית. עם הזמן, גרסאות מקומיות של סמלים לשוניים מוקדמים נעשו דומות יותר ויותר לניבים, וייתכן שניבים אלה הגדירו וחידדו את ההבדלים בין הקהילות.

אצטקים, טנוצ'טיטלאן, טלטלולקו, שוק, מקסיקו

שוק Tlatelolco בבירה האצטקית Tenochtitlan, מקסיקו. מוזיאון פילד, שיקגו. תצלום: ג'ו ראווי, CC BY-SA 3.0, ויקיפדיה

מכיוון שקבוצות בעלות הבדלים תרבותיים התקיימו במקביל, חברי כל קבוצה הבינו לבטח איך לזהות את בני קבוצתם והעדיפו ללמוד מהם, כיוון שהם ידעו שמחבי קבוצתם הם יוכלו לקבל ידע מקומי שיועיל להם יותר מאשר הידע הנמצא בידי חברי קבוצות אחרות. לפי ניתוחים תיאורטיים ניתן להסיק שבנסיבות כאלה מועיל יותר ליישר קו עם המסורות המקומיות. ליישור הקו הזה יש מספר השלכות חשובות, בהן התפתחותם של "סַמָנים אתניים" המסמלים שייכות לקבוצה, עלייה בשיתוף פעולה בתוך הקבוצה ועלייה בפוטנציאל לעימותים בין הקבוצות. שפות או דיאלקטים עשויים לשמש כסמנים אתניים יעילים ולעודד למידה מקומית ונטיות קהילתיות נוספות. כך קורה שחיקוי, למידה, שפה וקונבנציות מקומיות אחרות עוזרות כולן לשמר הבדלים מקומיים בהתנהגותן של קבוצות, גם כשפרטים עוזבים ועוברים לאזורים אחרים. כך מתרחשת "ברירה קבוצתית תרבותית" – גרסה יציבה יותר של הברירה הקבוצתית, ולה תפקיד מכריע בעיצוב ההיסטוריה האנושית.

קבוצות שפיתחו מסורות, נורמות או מוסדות יעילים יותר, נחלו הצלחה רבה יותר בתחרות מול קבוצות אחרות

בספרם Culture and Evolutionary Process (משנת 1985), האנתרופולוגים רוב בּויד (Boyd) ופיטר ריצ'רסון (Richerson) פרסמו לראשונה את ההשערה לפיה ברירה קבוצתית פועלת ברמה התרבותית באמצעות ברירה של תכונות תרבותיות. קבוצות שפיתחו מסורות, נורמות או מוסדות יעילים יותר, נחלו הצלחה רבה יותר בתחרות מול קבוצות אחרות. לחברות בעלות צבא מאורגן יש סיכוי רב יותר לנצח בעימותים מול חברות שאין להן צבא מאורגן; ערי-מדינה שבהן מתקיימות חלוקת עבודה והתמחות מקצועית נוטות לגבור על ערי-מדינה החסרות את החידושים הללו; קהילות חקלאיות שפיתחו מערכות השקיה, משגשגות יותר מאחרות; וחברות שיש בהן דוקטרינות דתיות שמייצבות את שיתופי הפעולה בקבוצה, פורחות על חשבונן של חברות ללא אלים שנוכחותם מעודדת ציות. התוצאה הסופית היא התפשטות של טכנולוגיה צבאית, חלוקת עבודה, השקיה, דוקטרינות דתיות ומיזמים שיתופיים נוספים רבים.

התפישה המדברת על ברירה טבעית ברמת הקבוצה – בניגוד לברירה טבעית ברמת הפרט או הגנים –שנויה במחלוקת בקרב ביולוגים אבולוציוניים כיום. יש המנסים להסביר את התפתחותן של פרקטיקות חברתיות כמו חקלאות על-ידי התמקדות בברירה ברמת הפרט. הטיעון שלהם נשמע פחות או יותר כך: אם פרטים בחברות חקלאיות יולדים ילדים רבים יותר מאשר פרטים בחברות שאינן חקלאיות, אז החקלאות תתפשט (בהנחה שהילדים מאמצים את אמצעי הקיום של הוריהם). אבל מה שחסר בטיעון הזה הוא ההכרה בכך שתרומתה העיקרית של החקלאות לכשירותם של פרטים נובעת מפעילויות ברמת הקבוצה. הרי ברוב המקרים, חקלאי בודד שמנסה להתקיים מפרי עמלו בלבד לא יפיק מזון רב יותר ולא יגדל צאצאים רבים יותר מאשר צייד-לקט. חקלאים אינם מגבירים את פריונם עד שקבוצות של אנשים מקימות יחד מיזמים משותפים לייצור משאבים המיטיבים עם הקבוצה כולה. לרוב נדרשים מאות אנשים להקמת מערכת השקיה טובה, או כדי לבנות מכלאה המסוגלת להחזיק בה אנטילופות או סוסים. ישנם כלובי דגים  הבנויים מאבן, מרשתות או מגדרות עץ, שאורכם כמה מאות מטרים, ולבנייתם נדרשת קבוצת אנשים גדולה. בירוא קרקעות, זריעת זרעים וקצירת יבולים, כל אלה הן פעילויות שהקהילה כולה מעורבת בהן באופן מסורתי. חקלאי בודד אינו מסוגל להשתלט עליהן. יש צורך בקבוצה של חקלאים שעובדים יחד כדי להניב רווחים משמעותיים, וחקלאים שמשתפים פעולה בצורה זו נוחלים הצלחה בתחרות מול חקלאים אחרים. השורה התחתונה היא התפשטות של פרקטיקות שיתופיות.

צבא ארה"ב, תזמורת, השבעת הנשיא, כלי נשיפה, תיפוף

יחידת כלי הנשיפה והתיפוף של צבא ארה"ב צועדת בהשבעת הנשיא ב-2013. תצלום: מארב לינצ'רד, משרד ההגנה

מובן שקהילות חקלאיות אינן היחידות שמקיימות שיתופי פעולה ברמת הקבוצה. בני הנוּאֶר ובני הדינקה הם שתי חברות של רועי צאן מסודאן. לשתי הקבוצות יש היסטוריה ארוכה של עימותים, ובמהלך המאה התשע עשרה הצליחו בני הנואר להרחיב את הטריטוריה שלהם רבות על חשבון הדינקה. הנואר הצליחו בלחימה, מכיוון שהמבנה החברתי שלהם אפשר להם לכנס לוחמים רבים יותר מאשר הדינקה. התוצאה הייתה התפשטות של האמונות והפרקטיקות של בני הנואר. חברות רבות בקנה מידה קטן משתפות פעולה בצייד ובליקוט, ומקימות קבוצות לוחמים בשעת עימות, וסביר להניח שהברירה הקבוצתית פעלה במקרים האלה ועזרה לאותן חברות להפיץ את המסורות התרבותיות שלהן.

בויד וריצ'רסון שמים את הדגש על חשיבותה של למידה חברתית מדויקת, או על גישת "ברומא התנהג כרומאי", שבמסגרתה פרטים מאמצים את התנהגות הרוב וכן את הנורמות והמוסדות שמפקחים על ההתנהגות החברתית. למידה קונפורמית שכזו ממזערת את ההבדלים ההתנהגותיים בתוך הקבוצה, ובו בזמן משמרת את ההבדלים בין הקבוצות. אבל הבדלי התנהגות משמעותיים מתפתחים אפילו בין תתי-אוכלוסיות שחיות בסביבות זהות, מפני שכל התנהגות המתרחשת בתדירות גבוהה באזור נתון עשויה להפוך לחלק מהתרבות של קבוצה קטנה. במילים אחרות, תהליכים תרבותיים מייצרים גיוון רב בין קבוצות אנושיות והברירה הטבעית פועלת על ההבדלים הללו, בדומה לאופן שבו תהליכים כמו שִחלוּף והתפתחות של מוטציות מייצרים גיוון גנטי.

התורשה התרבותית חשובה הרבה יותר מאשר תורשה גנטית בכל הקשור לאבולוציה של שיתוף הפעולה באמצעות ברירה קבוצתית, וזאת ממספר סיבות. ראשית, בתורשה תרבותית, בניגוד לתורשה גנטית, הצאצאים לומדים מפְּרטים שאינם רק ההורים הביולוגיים שלהם, ולכן הם רגישים יותר לתכונות התרבותיות הנפוצות ביותר בחברה שלהם ומסוגלים ליישר קו עם ההתנהגות המקומית השלטת. כך משתמרים הבדלים תרבותיים. שנית, מערכות הסמלים המסמנות את גבולות הקבוצה – ובהן שפה, טקסים, ריקודים, שירים, לבוש ודגלים – מסייעות לתרבותיות לשמר את זהותן ולמנוע חדירה של תכונות תרבותיות שיובאו ממהגרים. ולהיפך, הן עוזרות למהגרים למנוע אימוץ של תכונות תרבותיות מהתרבות השלטת. לעומת זאת, מעבר של גנים בין קבוצות – המתרחש כשחברי קבוצה אחת מזדווגים עם חברי קבוצה אחרת – מכניס גנים שהיו ייחודיים לקבוצה אחת, אל קבוצה אחרת, וכך מפחית את ההבדלים הגנטיים בין הקבוצות. כלומר, אף שהגירה מובילה להעברה של גנים בין קבוצות ולהפחתת ההבדלים הגנטיים ביניהן, ההבדלים התרבותיים נשמרים במקרים רבים. שלישית, ענישה ממוסדת (למשל על-ידי כוח משטרתי) או סנקציה חברתית (למשל הענשה של עריקים בשעת מלחמה) תורמות ליציבותן של נורמות שיתוף הפעולה בחברה, אך על הברירה הגנטית ברמת הקבוצה לא פועל כוח מייצב שכזה.

משמעות הדברים האלה היא שברירה תרבותית חשובה לאבולוציה של שיתוף הפעולה יותר מכל סוג אחר של ברירה קבוצתית.

גנים ותרבות

לתורשה הגנטית יש בכל זאת תפקיד משמעותי באבולוציה של שיתוף הפעולה, בעיקר בגלל תהליך שנקרא "קו-אבולוציה של גנים ותרבות" – דינמיקה של תגובת משוב בין התהליכים התרבותיים, ובהם ברירה קבוצתית תרבותית, לבין האבולוציה הגנטית. באמצעות האינטראקציה הזאת, הברירה הטבעית מבכרת את הנטיות הפסיכולוגיות המעודדות חיי תרבות ושיתוף פעולה תרבותי.

במאמר מ-2011, האנתרופולוגים מאצ'יי חודק (Chudek) וג'וזף הנריק (Henrich) מתארים את "פסיכולוגיית הנורמות", מושג שפירושו "אוסף של אדפטציות פסיכולוגיות המאפשר את זיהוין של אמות המידה ההתנהגותיות המשותפות בקהילה, קידודן בזיכרון, ציות להן, אכיפתן ופיצוי פרטים שנפגעו  מהפרתן". מרגע שמין נתון מתחיל להסתמך במידה רבה על למידה חברתית ועל תרבות, כפי שקרה אצל בני האדם, סביר להניח שתתפתח אצלו גם פסיכולוגיית נורמות ייחודית. כתוצאה, בני האדם מיומנים מאוד בזיהוי, החצנה ואימוץ של נורמות מקומיות, וכן בזיהוי הפרות של הנורמות האלה, גינוין והענשת המפרים.

אווירובטיקה, Thunderbird, מטס אווירי

הכות תלוי בציות ובמילוי מדויק של הוראות. תצלום: הנס דורייס

חשבו, למשל, על כך שבזכות תגובת משוב, נורמות חברתיות היו עשויות להתפתח בד בבד עם הנטייה הפסיכולוגית לשיתוף פעולה: הראשונות מכשירות את הקרקע להתפתחותה של האחרת, ולהיפך. לאנשים בעלי נטיות קונפורמיסטיות יהיה קל יותר לחיות בחברות גדולות בעלות נורמות רבות ולציית לכללים. אנשים "כנועים" יותר יהיו בעמדת יתרון בחברה כזאת, כי הם יטיבו להפיק תועלת מהחיים בה ולא יסבלו מהדרה או מענישה, וכך יהיה להם קל יותר להעביר את הגנים שלהם הלאה למספר רב יותר של צאצאים. לעומת זאת, בניגוד למה שקורה ברוב החברות הלא אנושיות, אנשים סרבניים יסבלו מהשלכות חמורות בגין חוסר נכונותם לשתף פעולה. אפשר להביט על כך גם מנקודת המבט של החברה – אוכלוסייה המורכבת מפרטים כנועים יותר תוכל לעודד התפתחות של נורמות תרבותיות מתוחכמות ויעילות יותר, שיאפשרו לה לשמר את יציבותם של שיתופי הפעולה המתקיימים בה. ייתכן שבגלל הדינמיקה הזאת נבררה הנטייה לחוש בושה או אשמה על הפרת נורמה חברתית. אמנם טיעונים מסוג זה אינם אלא השערות, אבל הרעיון הכללי לפיו האבולוציה התרבותית של בני האדם ביכרה נטיות של כניעות וצייתנות, הוא סביר לחלוטין. העובדה שאנו מתקשים לתאר לעצמנו שפרימטים אחרים, כנועים פחות, עשויים לחיות בחברה שיתופית המתבססת על נורמות, בדומה לבני האדם, מלמדת כי הנטייה שלנו לשיתוף פעולה דרשה את התפתחותה של זיקה לכניעות (וידוע לנו, כמובן, שהברירה המלאכותית שבוצעה בבעלי חיים מבויתים רבים נטעה בהם כניעוּת).

יתרה מזאת, נדמה שגם הנטייה ארוכת השנים הזו של בני האדם – לתאם התנהגות בתוך הקבוצה ולפתור בעיות באורח שיתופי באמצעות למידה חברתית, הוראה, ושפה – השפיעה בתורה על הפסיכולוגיה האנושית והעניקה לנו את היכולת הייחודית להבין את מטרותיהם ואת כוונותיהם של אחרים, ואף לחלוק אותן. נראה שלנו בני האדם יש יכולת יוצאת דופן לחלוק חוויות עם הזולת וגם רצון יוצא דופן לעשות זאת. כלומר לא רק שפיתחנו רמות גבוהות של קוגניציה אישית, אלא שפיתחנו גם מיומנויות נרחבות של קוגניציה משותפת ונטייה עזה לקוגניציה משותפת, המביאה לכך שבני אדם מעבירים ביניהם ידע על-ידי דיאלוג. אצל הפרימטים האחרים העוסקים בליקוט מזון, יש בדרך כלל תחרות חריפה על מזון, סובלנות נמוכה לשיתוף במזון וכמעט שאין מִנחות מזון. אבותינו שברו איכשהו את הדפוס הזה והחלו לשתף פעולה בליקוט המזון. וכך יכול להיות שאחת ההשלכות של האבולוציה התרבותית שלנו, המתבססת על הוראה ולמידה, היא מזג חברתי סובלני יותר.

סאן, בושמנים, ציידים-לקטים

קבוצת ציידים-לקטים בני סאן (בושמנים) בבוטסואנה. תצלום: מריו מיקליש

חשבו גם על האופן שבו האבולוציה הגנטית והתרבותית יחד היו עשויות להשפיע על התפתחות יכולת החיקוי האנושית, על הקשרים החברתיים שהחיקוי מעודד, ועל הפעילויות שמטפלים מבצעים ומעודדות חיקוי בקרב הילדים. יש מספר סיבות לחשוב שילד יתפתה לחקות מבוגר, או שהחיקוי הזה יועיל לו. ראשית, כשמחקים אותי כאדם מבוגר זה מחמיא לי, כי זה אומר שאנשים אחרים הבחינו בי, בערכים שלי ובבחירות שלי. שנית, אולי אני רוצה לעודד את הילד ללמוד מיומנויות חיים חשובות – גם כי אני רוצה שהוא יגדל ויתפתח, אבל אולי גם כי כך יוסר ממני מוקדם יותר עול הטיפול בו. שלישית, יכול להיות שילדים שמחקים הם נטל קטן יותר על הוריהם ואולי אף עוזרים להם יותר (למשל, אולי הילדים של אבותינו עזרו להם בליקוט מזון כפי שהילדים שלנו עוזרים לנו לנקות את הסלון). יכול להיות שיתרונות אלה מסבירים למה הורים ומטפלים אחרים מעודדים חיקוי בקרב הילדים, מרעיפים שבחים ופרסים לילדים שמחקים אותם, ואף מחקים "בחזרה" את הפעולות והקולות של הילדים עצמם. ניתוחים תיאורטיים מלמדים שתגובות כאלה עשויות לחזק את יכולות החיקוי של הילדים ולעודד אותם להמשיך לחקות את המבוגרים.

ייתכן כי הרגשות החיוביים שהחיקוי מעורר גם במטפלים וגם בילדים, והתחזקותה של מערכת היחסים החברתית כתוצאה מכך, הם דרכו של הטבע לעודד חיקוי שיועיל לשני הצדדים

לא מן הנמנע שהברירה הטבעית השתמשה בדינמיקה הזאת, כלומר נטעה בבני האדם את הנטייה להגיב בחיוב לילד שמחקה את מטפליו, וכן את הנטייה המקבילה של התינוקות לחקות את המטפלים שלהם באופן ספונטני ולהיענות למטפלים המעודדים אותם לחקות. ייתכן כי הרגשות החיוביים שהחיקוי מעורר גם במטפלים וגם בילדים, והתחזקותה של מערכת היחסים החברתית כתוצאה מכך, הם דרכו של הטבע לעודד חיקוי שיועיל לשני הצדדים. מקרה פרטי של התהליך הכללי הזה הוא דיבור המופנה לתינוקות, כלומר דיבור תינוקי. יכול להיות שהברירה הטבעית ביכרה את הנטייה הזאת אצל מבוגרים, וביכרה את נטייתם של תינוקות להגיב לדיבור תינוקי מצד מבוגרים, כי היא מאיצה את תהליך רכישת השפה. אפילו חיוכים והזעפות פנים יכולים להפוך לחלק מפסיכולוגיית הנורמות שלנו, שכן מדובר בסימנים שפשוט לייצר, נוח מאוד להשתמש בהם כדי להביע הסכמה או אי הסכמה, וגם אפשר להשתמש בהם בקלות כדי ללמד אחרים מה לעשות או לא לעשות.

החיקוי, בתורו, מחזיר אותנו בדרך מסקרנת מאוד לנושא שיתוף הפעולה. כמו בעלי חיים אחרים, גם בני אדם מחקים (לעתים בהיסח הדעת) את תנוחותיהם, מחוותיהם והבעותיהם של אנשים אחרים. צורה זו של למידה חברתית ידועה בכמה שמות, בהם response facilitation (סיוע בתגובה או עידוד תגובה), mimicry (חקיינות) או chameleon effect (אפקט הזיקית). אמנם ניסויים הוכיחו שחיקוי מסוג זה עוזר לבעלי חיים לרכוש מיומנויות חיים מועילות, אבל נראה שאצל בני אדם הוא גם מגביר את האינטראקציה החברתית. ניסויים זיהו קשר סיבתי בין חיקוי פשוט להתפתחותה של נטייה לשתף פעולה, ומערכת היחסים הזאת בין חיקוי לשיתוף פעולה היא דו-כיוונית: כשמחקים אותנו יש לנו נכונות רבה יותר לשתף פעולה, ולהיפך – שיתוף פעולה מעודד אותנו לחקות את הזולת. הניסויים האלה מלמדים שכאשר אנשים אחרים מחקים אותנו, אנחנו מחבבים אותם יותר, משתכנעים יותר מדבריהם, ומתארים את הזמן שבילינו עמם באופן חיובי יותר. ילדים קטנים, אפילו בגיל שנה וחצי, ממהרים יותר לעזור לאדם מבוגר (לדוגמה, להרים פריט שהמבוגר שמט) שחיקה אותם. ומבוגרים מפגינים נכונות רבה יותר לעזור לאחרים במשימות פשוטות, ואף לתרום לצדקה, אחרי שחיקו אותם. אנו נוטים לחקות אנשים שאנחנו מחבבים, ונוטים לחקות את חברי הקבוצה שלנו יותר מאשר חברי קבוצת חוץ – ממצא שאושש הן בקבוצות דתיות והן בקבוצות אתניות.

האקה, ריקוד, ניו זילנד, ראגבי

שחקני ראגבי מניו-זילנד בריקוד קבוצתי מסורתי, "האקה", להפחדת היריב לפני משחק.תצלום: ג'יאנדומניקו ריצ'י

הפסיכולוגית ססיליה הייז (Heyes) מאוקספורד טוענת שייתכן כי מערכת היחסים הסיבתית הדו-כיוונית בין חיקוי לשיתוף פעולה מייצרת "מעגל קסמים מיטיב" שמעודד חיקוי לא מודע ומטפח בנו נטיות פרו-סוציאליות, וכפועל יוצא תורם לשימור שיתוף הפעולה, הפעילות הקולקטיבית וחלוקת המידע בין חברי הקבוצה החברתית. מכיוון שהמעגל המיטיב הזה עוזר להתוות את גבולות הקבוצה, אפשר להבין מדוע חיקוי ושיתוף פעולה התפתחו במסגרת תהליך הברירה התרבותית הקבוצתית. בדומה לניבים, גם התנהגויות ומחוות מקומיות יכולות להתפשט באמצעות חיקוי ולשמש כסמנים אתניים שמאותתים על החברות בקבוצה, לעתים באופן בלתי מודע. ייתכן שהנטייה להיטיב עם אנשים שמתנהגים כמונו, אנשים בעלי מחוות דומות לשלנו, נבררה והפכה להיבט קבוע של הפסיכולוגיה שלנו כיוון שהיא מעודדת שיתוף פעולה בין חברי הקבוצה. ומהכיוון ההפוך, בסביבות חדשות משתלם לנו לעתים קרובות לחקות את המקומיים כיוון שהם יודעים טוב יותר מאיתנו איך להתנהל בסביבה המקומית.

פרקטיקות חברתיות רבות ששרדו לאורך ההיסטוריה האנושית הן כאלה שעשויות לתרום לפיתוח יכולות חיקוי משופרות. לחברות רבות יש מסורות של ריקוד מתואם, וחייליהן מתאמנים על צעידה מתואמת ומבצעים תרגילי לחימה משותפים. ייתכן שקבוצות שנהגו כך נחלו הצלחה רבה יותר מאחרות, בין היתר, כי הפעילויות המסונכרנות שלהן הקנו להן יכולות חיקוי משופרות ברמה הנוירולוגית, שכן יכולות אלה עוזרות לאדם לקשר בין התפישה של האנשים המבצעים פעולה נתונה סביבו לבין הפעולות שלו עצמו. קישור מסוג זה מחזק את החיבור הקבוצתי. פעילות מסונכרנת המעודדת שחרור אנדורפינים (למשל, אימונים משותפים) גורמת לפרט לקשר בין הפעילות המסונכרנת לבין גמול חיובי, וכך הסנכרון עצמו הופך לגמול. קישור מסוג זה נרכש גם כשהגמול ניתן רק בסיום הפעולה המסונכרנת, כמו למשל בציד משותף. וכאשר הסנכרון מתגמל, עולה הסבירות להופעתה של התנהגות חברתית המעודדת פעילות מסונכרנת. כך ייתכן וקרה ששימוש נרחב בקצב – בתיפוף או במוזיקה בכלל – כאמצעי לתיאום בין פרטים רבים ולגיבוש הקשר החברתי ביניהם, נברר בזכות השפעתו החיובית על הקבוצה. רבים טוענים שכאשר קבוצות חיילים מדקלמות בעת ריצה, הן רצות בקצב גבוה יותר, למרחק רב יותר ובמאמץ קטן יותר, וכן שהדיקלום עוזר לחיילים להתגבש כיחידה.

תיפוף, סנגל, תופים

תיפוף ביחד בסנגל, התייחדות, שיתוף פעולה ותקשורת. תצלום: rbbaird

אפשר שברירה של צורות מדויקות ויעילות יותר של למידה חברתית הובילה בתורה לברירה של יכולות חיקוי משופרות, וכן לברירה של היבטים אחרים של הקוגניציה האנושית. בין מבני המוח שנבררו לבטח במסגרת תהליך זה, נמצאים גם המבנים שעוזרים לנו, בעזרת ניסיון רלוונטי, לפתור את "בעיית ההתאמה" – הקושי לחקות אדם אחר כשיש הבדל בין התפישה שלנו את עצמנו לבין האופן שבו אנו תופשים אותו (נוירוני מראה, למשל, שיורים גם כשאנחנו מבצעים פעולה וגם כשאנחנו צופים במישהו אחר מבצע אותה פעולה). אולי יכולת החיקוי האדירה שלנו היא בעצמה אדפטציה לחיים בתרבות.

אך עדיין מדובר בסוגיה שנויה במחלוקת. הפסיכולוגית ססיליה הייז (Heyes) מאוקספורד, למשל, טוענת שמיומנות החיקוי האנושית אינה אדפטציה אבולוציונית אלא תופעה הנסמכת על יכולת למידה קדומה – יכולת הלמידה האסוציאטיבית שאנו חולקים גם עם בעלי חיים אחרים – וטוענת שגם מיומנות החיקוי האנושית וגם השימוש הרב שאנו עושים בחיקוי הם תוצאות של החיים בחברה. לפי הטיעון הזה, השימוש במראות ופעילויות מסונכרנות כגון ריקוד וספורט קבוצתי, סיפקו לנו הזדמנויות מצוינות לצבור ניסיון בחיקוי, והיעדר הניסיון היחסי הזה בקרב בעלי חיים אחרים הוא שמסביר למה הם טובים פחות בחיקוי.

האבולוציה התרבותית והאבולוציה הגנטית פעלו יחד והפכו אותנו לחקיינים הטובים ביותר, ללומדים הטובים ביותר, ולמין שמשתף פעולה יותר מכל מין אחר על פני כדור הארץ

אמנם נכון שהשימוש במראות וההשתתפות בפעילויות כמו ריקוד וספורט עודדו את הנטיות החקייניות שלנו, אבל חשוב גם לציין שלמוח האנושי יש יכולת חיקוי יוצאת דופן. הברירה הטבעית פעלה רבות על המוח האנושי מאז שבני האדם והשימפנזים חלקו אב קדמון משותף, והקנתה לו יכולת למידה טבעית טובה יותר מאשר מינים אחרים. ולחצי הברירה העניקו לאבותינו עוד ועוד יכולות למידה מכיוון שלמידה חברתית הייתה בעלת חשיבות מכרעת להצלחתם והתפתחותם. במילים אחרות, האבולוציה התרבותית והאבולוציה הגנטית פעלו יחד והפכו אותנו לחקיינים הטובים ביותר, ללומדים הטובים ביותר, ולמין שמשתף פעולה יותר מכל מין אחר על פני כדור הארץ.

תרבותיים מטבענו

מהן בדיוק אדפטציות הלמידה החברתית האנושיות? זוהי אחת השאלות הלא פתורות הגדולות בחקר האבולוציה התרבותית. מסובך מאוד להוכיח שתכונה נתונה היא אדפטציה, ועל אחת כמה וכמה מסובך להוכיח שתכונה קוגניטיבית נתונה היא אדפטציה שנועדה לעודד למידה חברתית. ובכל זאת, אף שקשה למצוא תשובות ודאיות, דנו כאן במספר התנהגויות ותכונות אנושיות שעשויות יום אחד להתגלות כאדפטציות קוגניטיביות ללמידה חברתית, ונכון לעכשיו זהו ההסבר הסביר ביותר לקיומן.

יכולת ההוראה שלנו, המוטיבציה ללמוד וללמד, היכולת להבין את מצב הידע של התלמיד והאמצעים השונים לעידוד למידה באחרים – כל אלה הן אדפטציות אפשריות של למידה חברתית. ואם תפקידה המקורי של השפה הוא אכן עידוד למידה, הרי גם השפה היא אדפטציה (או אוסף של אדפטציות) ללמידה חברתית. יכול להיות שהנטייה האנושית לדבר לתינוקות באופן תינוקי ולהגיב לדיבור תינוקי התפתחה כדי לעודד העברה של מידע בחברה. המוטיבציה יוצאת הדופן לחקות – מוטיבציה שכל הורה לילדים יודע היטב עד כמה היא עזה ונפוצה – והקשר החברתי שהמוטיבציה הזאת קושרת בינינו, גם זאת דוגמה בולטת לאדפטציה אפשרית שהתפתחה כד לעודד למידה חברתית ושיתוף פעולה, וכמוה גם הנטייה הקיימת אצל ילדים קטנים להגיב למבטים, והמוטיבציה לחלוק חוויות עם הזולת ולהיות קשובים אלה לאלה. יכול להיות אפילו שהלבן שבעינינו התפתח כדי שיהיה לנו קל יותר לעקוב אחרי מבטם של שותפינו לשיחה. אפשר גם לחשוב שוב, בהקשר זה, על הנטייה יוצאת הדופן של בני האדם ליישר קו עם הרוב. קו-אבולוציה של גנים ותרבות מיטיבה להסביר – יותר מאשר מודלים של למידה אסוציאטיבית, ממצאים ניסויים כמו העובדה שהסיכוי שבני אדם יחקו פעולה גדול יותר אם כל אחד משלושה אנשים מבצע אותה פעם אחת, מאשר כשאותו אדם מבצע אותה שלוש פעמים. קיומה של תיאוריה של תודעה אצל בני האדם, יכולתנו להבין את נקודת מבטם של אחרים, ויכולתנו לזהות את כוונותיהם של אחרים – גם כל אלה הם לבטח חלק מהסיפור הזה.

שחמט, רומני, שחקני שחמט

שחקני שחמט בגן ציבורי ברומניה. תצלום: ואל וסה

יש ראיות נוירולוגיות וגנטיות לכך שלבני האדם יש גמישות התפתחותית גבוהה שעוזרת לנו לייצר קשרים עצביים בין קלטים חושיים ופלטים מוטוריים, וייתכן שבזכות הקשרים האלה קל לנו יותר לחקות בני אדם אחרים, כי הם מחברים בין ההתבוננות בהתנהגות נתונה לבין ביצועהּ. במהלך האבולוציה האנושית פיתחו בני האדם תקופה ממושכת שבה הם תלויים באחרים – מהינקות ועד לסוף גיל ההתבגרות – תקופה שמעודדת העברת ידע בין דורות, ולכן תקופת הגמישות הסינפטית המאפיינת את ראשית התפתחות המוח ארוכה יותר אצל בני האדם מאשר אצל מינים אחרים. אפילו יכולות הלמידה הבסיסיות הקדומות שלנו, ובהן היכולת לזהות קשר בין אירועים – שבזכותה אנו מסוגלים להכיר בהשלכות פעולותינו ולשנות את התנהגותנו בהתאם – טובות יותר מאשר יכולות הלמידה של בעלי חיים אחרים, כנראה כיוון שהברירה שעברנו שיפרה את כישורי הלמידה החברתית שלנו. השיפור הגורף הזה בלמידה ובגמישות המוחית הוא ככל הנראה בעל תפקיד מכריע בהתפתחות הקוגניטיבית האנושית.

התרבות הובילה את האוכלוסיות האנושיות בנתיבים אבולוציוניים שלא היו נגישים למינים אחרים. היא עשתה זאת על-ידי יצירת תנאים המעודדים מנגנונים של שיתוף פעולה

שיתוף פעולה בקנה מידה גדול, שקיים אך ורק בחברות אנושיות, מתרחש בזכות יכולות הלמידה החברתית, החיקוי וההוראה הייחודיות שלנו, לצד לולאת המשוב הקו-אבולוציונית שהיכולות האלה מייצרות במוחנו. התרבות הובילה את האוכלוסיות האנושיות בנתיבים אבולוציוניים שלא היו נגישים למינים אחרים. היא עשתה זאת על-ידי יצירת תנאים המעודדים מנגנונים של שיתוף פעולה, כמו הדדיות עקיפה ועסקאות חליפין, או על-ידי יצירת מנגנוני שיתוף פעולה חדשים שאינם קיימים אצל בעלי חיים אחרים, כמו ברירה קבוצתית תרבותית. ונראה שלאורך הדרך, הקו-אבולוציה של הגנים והתרבות הקנתה לנו יכולות פסיכולוגיות מפותחות, כמו יכולת למידה, מוטיבציה ללמוד, יכולת לימוד, תקשורת באמצעות שפה, חיקוי, וכן נטיות טבעיות לכניעות, סובלנות חברתית, וכן היכולת לחלוק מטרות וכוונות ולהקדיש קשב זה לזה. היכולות הפסיכולוגיות האלה שונות בתכלית מהיכולות שאנו מזהים אצל בעלי חיים אחרים, והן שונות גם מהיכולות שהיו עשויות להתפתח באופן גנטי בלבד.

בקרב אנשי העולם יש גיוון רב בכל הקשור למראה, אופנה, שפה, תזונה, צורות קיום ומנהגים, ואף על פי שיש בין האוכלוסיות השונות הבדלים גנטיים, הרי שהיקף ההבדלים האלה זעיר בהשוואה להיקף ההבדלים הגנטיים אצל פרימטים אחרים. הפערים בין החברות האנושיות השונות קשורים בראש ובראשונה לאלפי שנות אבולוציה תרבותית. עם זאת, תהיה זו טעות להניח שלביולוגיה האנושית אין תפקיד חשוב ביצירת האדפטציות האבולוציוניות הקיימות בבני האדם כיום וביצירת ההבדלים ביניהם. באמצעות התרבות שלנו בנינו את עולמנו, אבל זה התאפשר לנו רק מכיוון שיש לנו זיקה טבעית לתרבות.

 

קווין נ' ללנד (Laland) הוא מרצה לביולוגיה אבולוציונית והתנהגותית באוניברסיטת סנט אנדרוז באנגליה, ומחבר הספר Darwin’s Unfinished Symphony: How Culture Made the Human Mind (משנת 2017)

Published by Alaxon by special agreement with The New Atlantis

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "הפסקת הצהריים של פועלי הברזל" (1880), תומס פולוק אנשוץ, מוזיאון De Young, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קווין ללנד, The New Atlantis.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על פעם כפייה, פעמיים ציות

03
סמדר זאבי

בס"ד
מאמר רב תחומי מעשיר ומלמד.

הון אנושי נמדד הן ביכולת הסביבתית הקרובה, וכן הרחוקה להחדיר מסרים.
אלכסון מספק לי, לנו, לקוראים המזדמנים סוג של אופנה תרבותית, מעבר לסביבה הגנטית ממנה צמחנו.
תודה!

05
רז

המאמר נחמד למי שקצת קרא ולמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ואולי יותר מזה למי שפחות "מצוי" בחומר.
הביקורת שלי על המאמר הוא על הקביעה שבעצם מובילה את המאמר והיא ש"אנחנו מין מוצלח". הכותב נשמע יותר כמו חוקר ביולוגיה, ופחות כחוקר תרבות. יש פה מעין חטא ההיבריס של האדם שמסתכל על עצמו ושופט את עולם החי לפי מידותיו והשקפתו התרבותית.

לאור מה הקביעה של הצלחה זו? מהי הצלחה של מין? במה מודדים הצלחה? להסתכל על מה שאנחנו עושים מבחינה תרבותית ושמינים אחרים לא עושים כי לא רלוונטי להם ולקבוע שזו הצלחה, זה די בעייתי.
אם הצלחה של מין היא עצם ההישרדות שלו, אז נראה לי שנמלים יותר מוצלחות (והן שומטות את הטיעון שאנחנו המין שמשתף פעולה באופן הכי נרחב), או זוחלים או עצים...הם פה יותר זמן מאיתנו.
אי אפשר להסתכל על ה"כלים" של ההישרדות שלנו ולומר "אלו ממש כלים מוצלחים" - זה טאוטולוגי, פונקציונאליסטי, זו סתירה לוגית.

הדבר השני שהוא בעייתי הוא ההסתכלות על המין האנושי כאובייקט ממשי שיש לו תרבות די אחידה שחוצה חבורות אנושיות - במהלך ההיסטוריה היו הרבה מאוד חבורות אנושיות שנעלמו פשוטו כמשמעו והדבר הזה קורא גם היום, ויחד איתם נמחקה כל תרבותם - ממצא כזה אמור לסתור את הטיעון של ההצלחה של המין האנושי.

מעבר לכך, נראה כי המין האנשוי הקיים ככזה מזה כ-300,000 שנים די מגיע לסוף דרכו. הכלים שהוא פיתח לצורך הישרדות הורסים את הסביבה האקולוגית שלו ובסוף יקרה מה שקורה לכל מין בשלב כזה או אחר - ייעלם, ישתנה, יעבור אבולוציה.