פריחה לעת זיקנה

מחקר חדש מגלה שעם הזיקנה אנחנו לא רק מאבדים יכולות אלא גם מגלים שיפור שכלי ואף אפשרויות חדשות לאושר וסיפוק עמוק
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מאז ימי ויליאם ג'יימס מקובל להניח שאנו מגיעים ל"שיא" קוגניטיבי בשלב מוקדם יחסית בחיים. ב-1890 כתב ג'יימס על הקשישים הסניליים, שאינם מסוגלים לקלוט אף בדל חדש של מידע או אפילו לעקוב אחר שיחה. "והנה נסתם הגולל על עמידותם של הנתיבים [העצביים]", כתב ג'יימס בסרקסטיות בכרך הראשון של "עקרונות הפסיכולוגיה" (1890). בשנת 2014, קבוצת אינטרס בשם AARP העוסקת בהזדקנות ערכה סקר בנושא תפישות של בריאות המוח והזדקנות, שהראה כי אנשים חושבים שהמוח מגיע לשיא בגיל עשרים ותשע, ומתחיל להידרדר בגיל חמישים ושלוש.

אוכלוסיית העולם מזדקנת במהירות. לפי דו"ח דמוגרפי לשנת 2015 של המחלקה למחקר התנהגותי וחברתי של המכון הלאומי לחקר ההזדקנות, בשיתוף עם לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית, "בעשר השנים הבאות תגדל אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה ברחבי העולם בכ-236 מיליון איש".

מיומנויות קוגניטיביות רבות ממשיכות להשתפר זמן רב אחרי גיל שלושים, ולמעשה יש מיומנויות המגיעות לשיא גם בשנות השישים והשבעים לחיינו

אף על פי שהתרבות מנציחה את ההנחה שאחרי גיל שלושים אנחנו כבר מעבר לשיא, מחקרים חדשים מציירים תמונה מעודדת הרבה יותר לגבי יכולותיו של המוח המזדקן: מיומנויות קוגניטיביות רבות ממשיכות להשתפר זמן רב אחרי גיל שלושים, ולמעשה יש מיומנויות המגיעות לשיא גם בשנות השישים והשבעים לחיינו.

במובנים אחדים, ייתכן שהמשורר הנרי וודסוורת' לוֹנְגְפֶלוֹ (Longfellow) הקדים את זמנו בתובנותיו לגבי יתרונות ההזדקנות: "שכן גם הזקנה היא הזדמנות / כמו הנעורים, אך בשינוי הכסות / ובשעה שדמדומי הערב נמוגים / השמיים מתמלאים בכוכבים, שלאור היום אינם גלויים".

גבר זקן, מבט חכם

"האופי והניסיון בעיניים", תצלום: דייויד רוברט בילוואס.

האינטרנט מסייע כיום לחוקרים לבחון סוגיות קוגניטיביות אצל אלפי ועשרות אלפי אנשים מכל קבוצות הגיל. הגישה לנבדקים רבים כל כך, במקום לעשרות או מאות בודדות בלבד, מסייעת לחוקרים לעקוב אחר התפתחותן של מיומנויות קוגניטיביות שונות לאורך החיים בדיוק רב יותר ויותר. מחקרי הענק החדשים האלה מניבים ממצאים מפתיעים, ואולי משמחים, לגבי המוח המזדקן.

בגיל שבעים, אם אתם עדיין במצב גופני טוב, תהיו בממוצע מאושרים לא פחות משהייתם בגיל עשרים ובבריאות נפשית טובה לא פחות משהייתם בגיל עשרים

אף על פי שמיומנויות קוגניטיביות רבות אכן מגיעות לשיאן בעשורים הראשונים לחיינו, מעניין לגלות שיש יכולות חשובות רבות הממשיכות להתפתח עד שלב מאוחר הרבה יותר. המחקרים החדשים מלמדים שהנוף הקוגניטיבי אינו עקומה פשוטה, וצורתו אינה צורת U - הוא משופע בהרים ובעמקים.

עליות ומורדות קוגניטיביים

אף שחוקרים בוחנים כבר עשרות שנים את השלכותיה של ההזדקנות על הקוגניציה, בעיות מתודולוגיות שונות מקשות עליהם לעקוב אחר השינויים במיומנויותינו הקוגניטיביות לאורך החיים ולהבדיל ביניהן. שתיים מהמשוכות המתודולוגיות המרכזיות הן הקושי בהשגת כמות מספקת של נתונים, והיעדר שיטות כמותניות אמינות דיין להשוואת הגילים שבהם ביצועינו מגיעים לשיא.

אתגר מרכזי נוסף לחוקרים העוסקים באוכלוסיות מבוגרות, הוא לשכנע מאות או אלפי אנשים לבוא למעבדה כדי לעבור שורה של בדיקות קוגניטיביות מאומצות. לצד הקשיים הרגילים הכרוכים בגיוס נבדקים, אנשים רבים בשנות החמישים והשישים לחייהם עדיין עובדים, ואילו אנשים בשנות השבעים והשמונים לחייהם עלולים לסבול מבעיות של ניידות, המקשות עליהם לבוא למעבדה.

ג'ושוע ק' הרטסהורן (Hartshorn), מרצה לפסיכולוגיה מבוסטון קולג', ולורה ג'רמיין (Germine), מרצה למדעי המוח מבית החולים מקלין ומבית הספר לרפואה של הרוורד, בחנו את השינויים במיומנויות הקוגניטיביות השונות לאורך חייו של אדם.

במחקר הראשוני, הרטסהורן וג'רמיין ניתחו מחדש תוצאות ישנות ממבחני וכסלר למנת משכל וזיכרון שנערכו בקבוצה מגוונת של בוגרים בשנות התשעים. תוצאותיהם של 2,450 נבחנים חולקו לשלוש עשרה קבוצות גיל בין הגילים 16 ל-89. כך יכלו החקרים לזהות נקודות שיא במיומנויות קוגניטיביות שונות – כמו זיכרון, אוצר מילים ועוד – מגיל ההתבגרות ועד לזקנה.

ההשוואה בין נקודות השיא של מטלות קוגניטיביות שונות הראתה לחוקרים שאין שיא יחיד של תפקוד קוגניטיבי, אלא שונוּת עצומה בהתפתחות מגוון המיומנויות הקוגניטיביות שלנו לאורך חיינו. נקודות השיא הקוגניטיביות נמצאו בטווח רחב של גילים – ולפי הרטסהורן זאת הייתה הוכחה חותכת לכך שהמוח המזדקן אינו מידרדר בכל החזיתות.

אף על פי שהנתונים מסקרנים, מאגר הנבחנים היה קטן מכדי להגיע למסקנות ברורות. רוב הניסויים הפסיכולוגיים מסתמכים על צעירים בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים לחייהם, והיה קושי גדול להביא למעבדה אנשים רבים בני חמישים, שישים ושבעים.

"היה קשה מאוד לגייס אנשים מבוגרים מהשורה למחקר מהסוג הזה", הסבירה ג'רמיין בריאיון לעיתון "הרוורד גאזֶט".

לכן הרטסהורן וג'רמיין פנו לכלי חדש ומפתיע: שאלוני רשת ויראליים.

ג'רמיין הקימה, יחד עם קן נקאיאמה (Nakayama) מהרוורד, את TestMyBrain.org, אתר המכיל מבחר של בדיקות קוגניטיביות קצרות, שהנבדקים יכולים להשלים תוך דקות ספורות. מאז הקמת האתר ב-2008 נעזרו בו חוקרים כדי לאסוף נתונים מלמעלה מ-1.7 מיליון מתנדבים מכל העולם. הרטסהורן הקים אתר משלו, בשם GamesWithWords.org, המשמש כ"מעבדת רשת" לחקר שפה.

גם ג'רמיין וגם הרטסהורן חשבו שיש לוודא שהבדיקות יהיו קצרות ומעניינות, כדי להבטיח שהנבדקים ייהנו וירצו לעבור בדיקות נוספות, או אפילו לשתף בהן חברים. ביסודו של דבר הם רצו לדאוג שלגולשים יהיה קל וכיף לעבור סוללת בדיקות קוגניטיביות, בדיוק כפי שקל וכיף להם למלא את שאלוני האישיות הלא-ממש-מדעיים שרבים מאיתנו משתפים ברשתות החברתיות. בסך הכול, יותר משלושה מיליון גולשים מילאו שאלונים בשני האתרים.

בסדרה שנייה של מחקרים השתמשו הרטסהורן וג'רמיין בשני אתריהם כדי לאסוף דגימות נתונים גדולות לגבי חמש מטלות קוגניטיביות ספציפיות. שלוש מהן – קידוד (התאמת סמלים לספרות), זיכרון עבודה מילולי ואוצר מילים – היו מקבילות למטלות שנבדקו במבחן וכסלר מהמחקר הקודם. החוקרים הוסיפו גם בדיקה מקובלת של תפישה רגשית, שלא הייתה כלולה במחקר הקודם.

מה ג'ונג, זקנים, גברים זקנים

"משחק Mah Jong", זיכרון ותשומת לב. תצלום: Phillipe Put

נתוני הבדיקות שנאספו מהרשת ציירו תמונה ברורה של נקודות שיא קוגניטיביות לאורך החיים, והיא תאמה באופן כללי את דפוס התוצאות מאותם מבחני וכסלר שנערכו עשרות שנים קודם לכן. לדוגמה, מהירות עיבוד המידע הגיעה לשיא בשלב מוקדם בחיים – סביב גיל שמונה עשרה או תשע עשרה. גם הזיכרון לטווח קצר הגיע לנקודת השיא שלו בשלב מוקדם יחסית – הוא השתפר עד גיל עשרים וחמש והחל לדעוך סביב גיל שלושים וחמש.

מנגד, מיומנויות קוגניטיבית רבות – אוצר מילים, מתמטיקה, ידע כללי ותפישה מילולית – הגיעו לשיא בגילים מתקדמים הרבה יותר.

אלה מיומנויות המשמשות כמדדים לאינטליגנציה "מגובשת" – הידע והמומחיות שנובעים מניסיון. ככל שאנשים מזדקנים הם לומדים עוד ועוד דברים חדשים וצוברים עוד ועוד ניסיון, ולכן הגיוני שהאינטליגנציה המגובשת תמשיך להשתפר מעבר לעשורים הראשונים של החיים.

על-פי הניתוח שג'רמיין והרטסהורן ערכו לנתונים שנאספו מאלפי נבדקים ברשת, לאינטליגנציה המגובשת, כפי שמשתקפת במיומנויות מילוליות, אין נקודת שיא אחת ויחידה – היא ממשיכה להשתפר גם בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים לחיינו. זאת לעומת הנתונים ממבחני וכסלר, שלימדו כי המיומנויות המילוליות מגיעות בדרך כלל לשיא בשנות הארבעים לחיינו.

כדי להבטיח שאיסוף הנתונים ברשת לא היטה את התוצאות באופן כלשהו, פנו ג'רמיין והרטסהורן למאגר נתונים גדול נוסף, ה-General Social Survey, הבוחן את אוצר המילים של האמריקאים כבר עשרות שנים. מעניין לראות שהנתונים מה-General Social Survey אישרו כי אכן ישנו שינוי מתמשך באיכות אוצר המילים של הציבור האמריקאי לאורך עשרות השנים האחרונות: אוצר המילים של דורות מאוחרים יותר מגיע לשיא בגילים מתקדמים יותר מאשר בדורות קודמים. זה מסביר מדוע הנתונים ממבחן וכסלר, שנאספו עשרות שנים לפני הדגימה המקוונת, הצביעו על שיא בשלב מוקדם הרבה יותר בחיים.

"יותר ויותר מבוגרים עוסקים בקריירות מאתגרות מבחינה קוגניטיבית, ואולי זאת הסיבה שנקודות השיא מגיעות בשלב מאוחר הרבה יותר בדגימה שאספנו מהרשת, בייחוד באוצר מילים", כתבו ג'רמיין והרטסהורן. "ייתכן שהדבר קשור ל'אפקט פלין' (Flynn Effect): מנת המשכל עלתה בהדרגה בתקופה המודרנית, ככל הנראה בגלל פרקי הזמן הגדלים והולכים שאנו מקדישים לפעילות שכלית".

מיומנות נוספת המשתפרת עם הגיל, על-פי התוצאות, היא תפישה רגשית. כדי לבחון זאת ביקשו החוקרים מהנבדקים לזהות את מצב רוחו של אדם אחר על סמך צילום של עיניו בלבד. הנבדקים קיבלו תפריט של אפשרויות לכל צילום, כמו למשל "מפוחד/ת", "מהוסס/ת" או "משועשע/ת".

גם כאן מצאו החוקרים, שמבוגרים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם השיגו באופן עקבי תוצאות טובות יותר מאשר נבדקים צעירים יותר. יש לציין שמיומנות זו נותרת ברמת השיא שלה לאורך הרבה יותר זמן מאשר המיומנויות הקוגניטיביות האחרות שנבדקו.

"השיא ביכולת הזיהוי הרגשי היה ממושך הרבה יותר מאשר נקודות השיא של מטלות אחרות, וזה משקף תקופה ארוכה של יציבות יחסית בין גילאי ארבעים לשישים", כותבים ג'רמיין והרטסהורן.

כדי לוודא שהתוצאות שהושגו הן מדויקות, גייסו החוקרים דגימה מקוונת גדולה נוספת של יותר מ-18 אלף נבדקים בני 10-73. הם השתמשו בדגימה זו כדי לאמת את ממצאיהם באשר לזיכרון עבודה חזותי ומילולי. בשחזור נמצא אותו דפוס של נקודות שיא קוגניטיביות כמו בניסויים האחרים.

"בכל גיל אנו משתפרים בדברים אחדים, נעשים גרועים יותר באחרים, ויש גם דברים שבהם אנו שומרים על יציבות", אומר הרטסהורן. "סביר להניח שאין שום גיל רוב המיומנויות הקוגניטיביות שלנו בשיאן, קל וחומר כולן".

"התמונה המצטיירת כאן לגבי האופן שבו אנו משתנים לאורך חיינו, שונה מאוד מהתמונה שהפסיכולוגיה וחקר המוח ציירו לנו באופן מסורתי", מוסיפה ג'רמיין.

לשמור על ריכוז

מחקר גדול אחר שנערך באמצעות נתונים שנאספו ב-TestMyBrain.org והתפרסם בכתב העת Psychological Science, מצא יתרון בלתי צפוי במוחותיהם של אנשים לא צעירים: היכולת לשמור על קשב נוטה להשתפר לאורך זמן, ומגיעה לשיא בסופו של דבר באמצע שנות הארבעים לחיינו.

במחקר הזה, שנערך על-ידי פרנצ'סקה ק' פורטנבּו (Fortenbaugh), ג'וזף דגוטיס (Degutis) ומייקל ס' אסטרמן (Esterman) ממעבדת הקשב והלמידה של בוסטון בשיתוף עם מערכת הבריאות לחיילים משוחררים של בוסטון, נבדק הקשב המתמשך של 10,430 מבוגרים, באמצעות מטלה מיוחדת לזיהוי הבדלים ביכולתם של אנשים להתרכז במטלה במשך ארבע דקות.

"צעירים מצטיינים במהירות עיבוד המידע ובגמישותו, אבל ייתכן שלמבוגרים המתקרבים לגיל העמידה יש היכולת הגדולה ביותר לשמור על ריכוז", אמר דגוטיס בהצהרה שפרסם. "אחת ההשערות שעלתה היא שאנשים בגיל העמידה מאבדים ריכוז פחות מאשר אנשים צעירים יותר, ולכן הם טובים יותר בשמירה על קשב לאורך זמן".

"הדגימה הייתה גדולה יותר מאשר בכל הניסיונות הקודמים לייצר מודל לשינויים בקשב מתמשך בצעירותנו, בתהליך ההזדקנות שלנו, או לאורך החיים בכלל, ולכן יכולנו לייצור מודל מדויק יותר לתקופות של שינוי בביצועי הקשב לאורך חיינו בעזרת רגרסיה ליניארית במקטעים [segmented linear regression]", הסבירו החוקרים.

קשב מתמשך, או היכולת להתרכז במטלה נתונה לאורך זמן, הוא נדבך יסודי של מספר תהליכים קוגניטיביים חשובים, כולל למידה, תפישה וזיכרון. יש לציין כי קטיעת קשב עלולה להוביל לבעיות חמורות, החל בקשיים בעבודה וכלה בסיכון מוגבר לתאונות דרכים. אבל השוואה בין יכולות הקשב של אנשים שונים היא אתגר לא פשוט, כיוון שרמת הקשב שלנו משתנה מרגע לרגע, לעתים במידה רבה.

לאונרד כהן

לאונרד כהן מקשיב בריכוז. תצלום: ביל סטריין

כדי למדוד במדויק את יכולות הריכוז הכוללות של אדם נתון, השתמשו החוקרים בכלי חדש שהם פיתחו: מטלה בשם gradual-onset Continuous Performance Task, או gradCPT בקיצור. הם הראו לנבדקים שורה של תמונות בגווני שחור-לבן – עשר תמונות של נופים עירונים ועשר תמונות של נופי הרים. כל תמונה התחלפה בהדרגה לתמונה הבאה ב"פעימות" שהתרחשו אחת ל-800 אלפיות שנייה, כך שתמונה אחת נמוגה בהדרגה והבאה תפסה את מקומה אט אט. התוצאה הייתה דומה ל"השלבה": מעברים הדרגתיים בין סצנות בסרטים, שבהם סצנה אחת נעלמת באטיות ומתחלפת באחרת.

את בדיקת ה-gradCPT עברו שיעור כמעט שווה של גברים ונשים (5,027 גברים ו-5,403 נשים) בני 10-70 באתר TestMyBrain.org בין מרץ לספטמבר 2014. רוב המשתתפים הגיעו לאתר דרך מנועי חיפוש או רשתות חברתית. לנבדקים נאמר ללחוץ על "רווח" בכל פעם שהם רואים תמונת עיר, אבל לא להגיב בכל פעם שהתמונה היא של נוף הררי.

המטרה ב-gradCPT הייתה לייצר מטלה שאינה תובענית במיוחד מבחינה קוגניטיבית, אך דורשת מהנבדקים תגובות תכופות. זיהוי ההבדל בין שני נופים הוא משימה פשוטה, אבל התברר שהקפדה על תשומת לב למעברים בין התמונות היא משימה מאתגרת לאורך זמן.

החוקרים ניתחו את זמן התגובה הממוצע, את השונוּת בזמני התגובה, את התשובות הנכונות, התשובות השגויות, כושר ההבדלה וה"קריטריון" (מדד של אסטרטגיה, או של הנכונות להגיב במקרה של אי-ודאות). כך הם הצליחו לזהות את השינויים בקשב המתמשך לאורך החיים. מגיל עשר עד גיל שש עשרה, השיפור בזמני התגובה ובכושר ההבדלה היה גדול מאוד. לאחר גיל שש עשרה, השיפור במיומנויות אלה היה קטן הרבה יותר והגיע לשיא בסביבות גיל ארבעים ושלוש.

ניתוח גורמים של התוצאות הראה גם שאנשים מתחילים להשתמש באסטרטגיות שונות ככל שהם מתבגרים. אנשים צעירים הגיבו מהר יותר (כי מהירות עיבוד המידע שלהם הייתה גבוהה יותר, או כי אסטרטגיית התגובות שלהם הייתה מתירנית יותר), ואילו מבוגרים נקטו אסטרטגיה אטית ומחושבת יותר, ויש ראיות לכך שהם ערכו התאמות רבות יותר בגישתם בעקבות טעות.

פורטנבו ועמיתיה חישבו את ההאטה בתגובות הנבדקים בעקבות תשובה לא נכונה. תופעת ההאטה הזאת משקפת לדעת החוקרים את "מידת התגובתיות" שלנו לטעויות. זוהי הגרסה הקוגניטיבית ל"אופס!". תוצאות המחקר מלמדות כי ההאטה בעקבות טעות גדלה עם הגיל (3.5 אלפיות שנייה לשנה), ומכאן אנו מבינים שאנשים מבוגרים יותר בודקים את עצמם יותר מאשר צעירים לאחר שהם מבצעים שגיאה.

"אמנם צעירים הם מהירים יותר וגמישים יותר מאשר מבוגרים בכל הקשור לעיבוד מידע, ואמנם לאנשים מבוגרים יותר יש ידע מצטבר רב יותר לגבי העולם, אבל מצאנו שאנשים בגיל העמידה הם בעלי היכולת הרבה ביותר לשמור על קשב לאורך זמן", סיכמו החוקרים.

עקומת ה-U של האושר

למרות הכאבים והחסרונות השונים של תהליך ההזדקנות, חוקרים נתקלים שוב ושוב בפרדוקס האושר: ככל שהגוף קמל, האושר פורח. לאורך חיינו, "אפקט החיוביוּת" מתקדם בדפוס של עקומת U – האושר מתחיל בנקודה גבוהה בסוף גיל ההתבגרות, יורד לשפל בגיל העמידה, ומגיע לנקודת שיא נוספת בזקנה.

לפי בדיקה של גאלופ מ-2011, שכללה יותר מחצי מיליון ראיונות טלפוניים, "אנשים בשנות השבעים בחייהם הם בעלי בריאות רגשית גבוהה יותר, בממוצע, מאשר אנשים בשנות השלושים לחייהם". יתרון האושר בזקנה נותר בעינו גם לאחר שהחוקרים התאימו את התוצאות להבדלים בגורמים דמוגרפיים שונים, כולל מגדר, גזע, השכלה, מצב משפחתי, תעסוקה ואזור מגורים.

עקומת ה-U של האושר מתקיימת באוכלוסיות שונות ברחבי העולם. הכלכלנים אנדרו אוזוולד (Oswald) מאוניברסיטת ווריק באנגליה ודייוויד ג' בלנשפלאואר (Blanchflower) מדרטמות' קולג' בארצות הברית זיהו את הדפוס הזה ביותר מחצי מיליון איש תושבי יותר משבעים מדינות. הם הסיקו שאנשים בכל העולם, מאזרבייג'ן ועד זימבבואה, נוטים להגיע לשיא אושרם בזקנה – יהיה אשר יהיה המקום שבו הם חיים.

 Jack-in-the-Green, הייסטינגס, זקן ירוק

איש בפסטיבל Jack-in-the-Green בהייסטינגס, אנגליה. תצלום: דנקן פרייס

"רוב האנשים נחלצים מתקופת השפל רק בשנות החמישים לחייהם. אבל הדבר המעודד הוא שבגיל שבעים, אם אתם עדיין במצב גופני טוב, תהיו בממוצע מאושרים לא פחות משהייתם בגיל עשרים ובבריאות נפשית טובה לא פחות משהייתם בגיל עשרים", אומר אוזוולד. "אולי ההכרה בכך שתחושות כאלה בגיל העמידה הן נורמליות לחלוטין, תעזור לנו לשרוד את התקופה הזאת".

האוניברסליות של עקומת ה-U מרמזת לנו שאולי להזדקנות יש השפעה חיובית על המוח. צוות חוקרים אוסטרלי בראשות ליאן ויליאמס (Williams, כיום בבית הספר לרפואה של סטנפורד), טוען שהתופעה הזאת נובעת מהשילוב בין שינויים נוירולוגיים לניסיון החיים. החוקרים השתמשו בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) כדי לעקוב אחר העיבוד הרגשי של נבדקים מגילים שונים בעודם מביטים בתמונות של הבעות פנים שונות. הם מצאו שאנשים מבוגרים הם יציבים יותר מבחינה רגשית מאשר צעירים, ומגיבים פחות לגירויים רגשיים שליליים.

בניגוד לסטריאוטיפ השלילי לגבי דעיכת הזיכרון והתפקוד הקוגניטיבי, ויליאמס ועמיתיה מצאו שהרווחה הרגשית עשויה דווקא לגדול בתהליך ההזדקנות הנורמלי.

המחקר שלהם כלל 242 איש (122 גברים ו-120 נשים) שחולקו לארבע קבוצות גיל עיקריות: 12-19, 20-29, 30-49, 50-79. בתוך ה-fMRI נבדקה התגובה הנוירולוגית בעקבות תחושות של סכנה ואושר בתמונות של הבעות פנים: החוקרים הראו לנבדקים צילום של פנים, ואז ביקשו מהם לבחור את האפשרות הטובה ביותר לזיהוי הרגש המוצג בתמונה. הם התבקשו לדרג, בסולם של 1-5, את עוצמת הרגש בתמונה.

התוצאות של סריקות המוח מאששות את התפישה החיובית של הזדקנות המוח: לא התגלתה דעיכה בלתי נמנעת של כל התפקודים, אלא דווקא עלייה ליניארית ביציבות הרגשית עם הגיל. משמעות הדבר היא שאנשים בשנות השבעים לחייהם נהנים, ביסודו של דבר, מרווחה רגשית טובה יותר מאשר רוב האנשים בשנות העשרים לחייהם.

תוצאות ה-fMRI מלמדות שכאשר אנו מזדקנים, האופן שבו מוחותינו מעבדים גירויים רגשיים משתנה בכל מיני דרכים שמגדילות את היציבות הרגשית. סריקות מוח מלמדות כי האופן שבו הקורטקס הפרה-פרונטלי מדיאלי – אזור מוח המעורב בניהול התפקודים הרגשיים – מעבד גירויים, משתנה לאורך חיינו, והשינויים האלה מובילים ליציבות רגשית רבה יותר אצל אנשים מבוגרים. ככל שאנו מזדקנים, אזור זה נעשה פעיל יותר ויותר בעת עיבוד רגשות שליליים, ולכן הנבדקים המבוגרים בניסוי היו טובים יותר מאשר צעירים בשליטה בתגובותיהם לרגשות אלה.

בשורה התחתונה, ויליאמס ועמיתיה טוענים שככל שאנו מזדקנים, השילוב בין שינויים בעיבוד הנוירולוגי להצטברות ניסיון החיים מספק לנו את הכלים להתמודד עם החיים בשלווה – יכולת שהצעירים שבינינו פשוט ייאלצו לחכות לה.

אלכסנדרה מישל היא כתבת מדע ב-Association for Psychological Science.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המאמר פורסם במקור ב-Association for Psychological Science. כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תמונה ראשית: "זרי פרחים", תצלום: נטליה וילסון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסנדרה מישל, APS Observer.
§ מאמר | # מדעי המוח
- דימוי שער"זרי פרחים", תצלום: נטליה וילסון

תגובות פייסבוק

3 תגובות על פריחה לעת זיקנה

01
חיים

אני מפקפק בכוחן של הכללות באשר לתכונות של בני אדם.
גם אם יוכח שהאינטליגנציה הממוצעת של גברים גבוהה ב 4.7% מהאינטליגנציה של נשים (או להיפך), זה איננו משמעותי לחלוטין באשר לגבר X, או אשה Y. ובכל זאת הידיעה הזאת יוצרת דיעה קדומה.
המאמר מתייחס לכל מיני כישורים של הנפש, מלבד הפונקציה הכי חשובה מכולן: היצירה.
את הפונקציה הזאת הכי קשה לכמת. אז בודקים כל מיני יכולות שהן פחות חשובות (מה קורה למהירות מצמוץ העיניים עם הגיל?).
באך כתב את "אומנות הפוגה" בגיל 65.
פרנק לויד רייט תכנן את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק בגיל 76-91.
ליאונרדו דה וינצ'י השלים את המונה ליזה בגיל 67. ספדי תכנן את "הביטאט" בגיל 24.
אין נוסחאות. אין כללים.
המיוחדים, הפרטים, יותר מעניינים ויותר חשובים מהממוצעים הכלליים.

02
אורנית

כנראה שכמו עם כל תופעה, גם הזקנה היא עסק עם יותר מכיוון אחד, ומן הסתם עניין אינדבדואלי. תודה על מאמר מעודד ויותר מזה גם מרתק!