פתי מאמין לכל דבר

למרות כל החוכמה והידע של בני האדם, רבים מאיתנו עדיין מאמינים בדברים מוזרים ביותר. מה גורם לאנשים מסוימים לדבוק בתיאוריות קונספירציה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הכירו את אוליבר. כמו רבים מחבריו, הוא חושב שהוא מומחה ל-11 בספטמבר. הוא מבלה חלק ניכר מזמנו הפנוי באתרי קונספירציה, וחקירותיו שכנעו אותו שהתקפות הטרור על ניו יורק ועל וושינגטון די. סי ב-11 בספטמבר 2001 היו "עבודה מבפנים". פגיעות המטוסים והשריפות שפרצו בעקבותיהן לא היו יכולות למוטט לבדן את מגדלי התאומים. ההסבר ההגיוני היחיד, לטענתו, הוא שסוכני ממשלה שתלו במגדלים חומרי נפץ מבעוד מועד. הוא מבין, כמובן, שהממשלה מאשימה את אל-קאעידה בפיגועי ה-11 בספטמבר, אבל תגובתו הצפויה להאשמות אלה היא: ומה ציפיתם שיאמרו?

סקרים מלמדים שהשקפותיו של אוליבר לגבי ה-11 בספטמבר אינן יוצאות דופן. למעשה, תיאוריות משונות לגבי כל מיני דברים הפכו לעניין נפוץ. ישנן תיאוריות קונספירציה לגבי התפשטות האיידס, הנחיתה על הירח ב-1969, עב"מים וההתנקשות בקנדי. לפעמים מסתבר שתיאוריות הקונספירציה נכונות – פרשת ווטרגייט באמת הייתה קונספירציה – אבל רובן שטויות. הן ממחישות בצורה מצוינת אמת אנושית נוקבת: למרות כל החוכמה והידע של בני האדם, רבים מאיתנו עדיין מאמינים בדברים מוזרים נורא. יש אנשים שמאמינים שהם נחטפו על-ידי חייזרים, שהשואה מעולם לא התרחשה, ושאפשר לרפא סרטן בעזרת חשיבה חיובית. סקר של חברת האריס מ-2009 מצא שבין חמישית לרבע מהאמריקאים מאמינים בגלגול נשמות, אסטרולוגיה ומכשפות. על כל תופעה שאפשר לדמיין, יש בעולם מישהו שמאמין לה.

אוליבר מאמין במה שהוא מאמין כי יש לו צורת חשיבה מסוג מסוים, או ליתר דיוק, כי יש משהו לא תקין בצורת החשיבה שלו. הבעיה עם חסידי תיאוריות קונספירציה היא לא שחסר להם מידע רלוונטי; הבעיה היא האופן שבו הם מפרשים את המידע הרלוונטי

אתם מבינים, כמובן, שאין ראיות רבות התומכות בתיאוריה של אוליבר לגבי ה-11 בספטמבר, ולכן אולי אתם שואלים את עצמכם למה הוא מאמין בה. השאלה "למה אוליבר מאמין שפיגועי ה-11 בספטמבר הם עבודה מבפנים?" היא בסך הכול גרסה לשאלה כללית יותר ששאל הספקן האמריקאי מייקל שרמר: למה אנשים מאמינים בדברים מוזרים? ככל שהאמונה מוזרה יותר, כך מוזר לנו יותר שמישהו באמת מאמין בה. לשאול למה אנשים מאמינים בדברים מוזרים זה לא כמו לשאול למה הם מאמינים שיורד גשם בחוץ כשהם מביטים מבעד לחלון ורואים שיש מבול. מובן מאליו למה אנשים מאמינים שיורד גשם כשיש להם ראיות משכנעות לכך, אבל ממש לא מובן מאליו למה אוליבר מאמין שפיגועי ה-11 בספטמבר הם עבודה מבפנים כשמוצגות בפניו ראיות משכנעות שלא מדובר בעבודה מבפנים.

אני רוצה לטעון דבר שנוי במחלוקת, אם כי אני מאמין שהוא גם אינטואיטיבי ונגזר מן השכל הישר. וזו טענתי: אוליבר מאמין במה שהוא מאמין כי יש לו צורת חשיבה מסוג מסוים, או ליתר דיוק, כי יש משהו לא תקין בצורת החשיבה שלו. הבעיה עם חסידי תיאוריות קונספירציה היא לא (כפי שטוען המשפטן האמריקאי קאס סאנסטין) שחסר להם מידע רלוונטי; הבעיה היא האופן שבו הם מפרשים את המידע הרלוונטי הרב שברשותם ומגיבים אליו. השאלה, בעיקרה, היא שאלה של אישיות. אוליבר אינו משוגע (לא בהכרח, בכל אופן); אבל האמונות שלו לגבי ה-11 בספטמבר נובעות ממאפיינים ספציפיים של המבנה האינטלקטואלי שלו – או במילים אחרות, של האופי האינטלקטואלי שלו.

בדרך כלל, כשפילוסופים מנסים להסביר למה מישהו מאמין בדברים (מוזרים או לא), הם מתמקדים בסיבות שיש לאותו אדם ולא בתכונות האופי שלו. לפי הגישה הזאת, כדי להסביר מדוע אוליבר מאמין בתיאוריית קונספירציה לגבי ה-9/11 יש לזהות אילו סיבות יש לו להאמין בכך, והאדם שנמצא בעמדה הטובה ביותר להסביר את הסיבות של אוליבר, הוא אוליבר עצמו. אם אתם מסבירים את השקפותיו של אוליבר לפי הסיבות שהוא עצמו מספק, אתם עושים רציונליזציה להשקפות האלה.

הבעיה בכך היא שרציונליזציה היא גישה מוגבלת מטבעה. אם תשאלו את אוליבר למה הוא מאמין שפיגועי ה-11 בספטמבר הם עבודה מבפנים, הוא ישמח, כמובן, להסביר לכם את הסיבות שלו: זאת עבודה מבפנים, הוא מתעקש, כי התנגשויות המטוסים לא היו יכולות להפיל את המגדלים. הוא טועה בעניין הזה, אבל זה הסיפור שלו והוא דבק בו. מה שהוא עשה, בעצם, זה להסביר את האמונה המפוקפקת שלו בעזרת אמונה מפוקפקת אחרת. למרבה הצער, זה עדיין לא מסביר לנו למה הוא דבק באמונה הזו. יש תחושה ברורה שעדיין לא ברור לנו מה קורה איתו.

רצח קנדי

תמונת הפולארויד שצילמה העדה מארי אן מורמן כשבריר שנייה לאחר היריה הקטלנית שהרגה את נשיא ארה״ב קנדי.

בואו נעבה מעט את הסיפור של אוליבר: נניח שמתברר כי הוא מאמין בתיאוריות קונספירציה רבות מלבד זו של ה-11 בספטמבר. הוא מאמין שהנחיתות על הירח מזויפות, שדיאנה, הנסיכה מוויילס, נרצחה על-ידי ה-MI6, ושנגיף האבולה הוא נשק ביולוגי שדלף. מי שמכיר אותו היטב יאמר שקל לשטות בו, ויש לנו גם ראיות נוספות לפזיזות מחשבתו, לכך שהוא לא מבין את ההבדל בין ראיות אמיתיות לספקולציות בלתי מבוססות. לפתע הכול נראה הגיוני, אבל רק כי הפוקוס עבר מהסיבות של אוליבר לאופי שלו. פתאום אנחנו בוחנים את האמונות שלו לגבי ה-11 בספטמבר לאור אופיו האינטלקטואלי הכללי, וכך נפתחת האפשרות להסבר שונה ומעמיק יותר לאמונות האלה מאשר ההסבר שהוא עצמו נותן: הוא חושב שפיגועי ה-11 בספטמבר הם עבודה מבפנים כי הוא פתי. יש לו מה שפסיכולוגים חברתיים מכנים "מנטליות קונספירטיבית".

תכונות אופי אינטלקטואליות שמסייעות לחקירה יעילה ואחראית הן "מעלות אינטלקטואליות", בעוד ש"מגרעות אינטלקטואליות" הן תכונות אופי שפוגעות בחקירה יעילה ואחראית. ענווה, זהירות ושיקול דעת הן כמה מהמעלות האינטלקטואליות שחסרות לאוליבר

שימו לב לכך שהסבר המבוסס על אופי אינו רציונליזציה. ככלות הכול, גם פתי לא מאמין לכל דבר (למרות שייתכן כי התכונה הזו היא בכל זאת הסיבה לכך שאוליבר מאמין שפיגועי ה-11 בספטמבר הם עבודה מבפנים). ובעוד שאפשר לצפות מאוליבר לדעת אילו סיבות יש לו להאמין בדבר מה, הוא האחרון שמסוגל להבין שהוא מאמין במה שהוא מאמין כי הוא פתי. זה טבען של תכונות אופי אינטלקטואליות רבות – אנו לא מבינים שיש לנו אותן, ולכן לא מודעים למידת השפעתן על החשיבה שלנו. הרי נדיר שפתי מבין שהוא פתי, וגם אנשים צרי מוח לא חושבים שהם צרי מוח. אם יש תקווה לגבור על הבורות העצמית במקרים כאלה, היא קבלת העובדה שאנשים אחרים – עמיתים, בני זוג, חברים – מכירים את האופי האינטלקטואלי שלנו טוב יותר מאיתנו. אבל גם זה לאו דווקא יעזור. הרי יכול להיות שחוסר הנכונות להקשיב למה שאנשים אחרים אומרים עלינו הוא אחת מתכונות האופי שלנו. יש פגמים שאי אפשר לרפא.
תמימות, פזיזות וצרות מוח הן כמה מה"מגרעות האינטלקטואליות" שהפילוסופית האמריקאית לינדה זגזבסקי מתארת בספרה מ-1996 "Virtues of the Mind". מגרעות נוספות הן רשלנות, עצלנות, נוקשות, אטימות, דעות קדומות, חוסר יסודיות וחוסר רגישות לפרטים. תכונות אופי אינטלקטואליות הן הרגלי או סגנונות חשיבה. כשאנו מתארים את אוליבר כפתי או כפזיז, אנו אומרים משהו לגבי הסגנון או הלך הרוח האינטלקטואלי שלו – לדוגמה, לגבי האופן שבו הוא מנסה לגלות דברים לגבי אירועים כמו ה-11 בספטמבר. תכונות אופי אינטלקטואליות שמסייעות לחקירה יעילה ואחראית הן "מעלות אינטלקטואליות", בעוד ש"מגרעות אינטלקטואליות" הן תכונות אופי שפוגעות בחקירה יעילה ואחראית. ענווה, זהירות ושיקול דעת הן כמה מהמעלות האינטלקטואליות שחסרות לאוליבר, ללא ספק, וזאת הסיבה שניסיונותיו להבין מה קרה ב-11 בספטמבר פגומים.

אוליבר הוא דמות בדיונית, אבל לא קשה למצוא דוגמאות למגרעות אינטלקטואליות גם בעולם האמיתי. קחו לדוגמה את המקרה של עומר פארוק עבדול מוטלב, "מחבל התחתונים", שניסה לפוצץ טיסה מאמסטרדם לדטרויט ב-2009. עבדול מוטלב נולד בעיר לאגוס שבניגריה להורים אמידים ומשכילים, ועשה תואר בהנדסת מכונות ביוניברסיטי קולג' בלונדון. עמדותיו הקצינו לאחר ששמע דרשות מקוונות של הטרוריסט האסלאמי אנוואר אל אוולקי, שחוסל מאוחר יותר על-ידי מזל"ט אמריקאי. קשה להתכחש לכך שהעובדה שעבדול מוטלב נשבה בקסמן של הדרשות של אוולקי משקפת, לפחות במידה חלקית, את אופיו האינטלקטואלי. לו היה לעבדול מוטלב אופי אינטלקטואלי שימנע ממנו ליפול ברשתו של אוולקי, יכול להיות שהוא לא היה מוצא את עצמו בטיסה טרנס אטלנטית עם חומר נפץ בתחתונים.

הסברים המבוססים על אופי אינטלקטואלי שנויים במחלוקת יותר מהצפוי. לדוגמה, יש הטוענים שייחוס של התנהגות שלילית או אמונות מוזרות של בני אדם לאופיים הופך אותנו לסובלניים ואמפתיים פחות כלפיהם. אבל ההסברים האלה עדיין עשויים להיות נכונים, על אף ההשלכות השליליות האלה. ובכל מקרה, הסברים מבוססי-אופי לאו דווקא עושים אותנו סובלניים פחות למגרעותיהם של אחרים. הניחו שאוליבר הוא פשוט אדם מהסוג שמאמין לתיאוריות קונספירציה – הוא לא שולט בזה. האם זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות סובלניים יותר לאמונות המוזרות שלו?

טיעון נוסף נגד הסברים מבוססי-אופי אומר שהקביעה שלאנשים יש אמונות מפוקפקות כי הם טיפשים או תמימים פשוט אינה נכונה. הפסיכולוג החברתי האמריקאי תומס גילוביץ' טוען בספרו מ-1991 " How We Know What Isn’t So" שלרבות מהאמונות האלה יש "מקורות קוגניטיביים בלבד", ובכך הוא מתכוון לומר שהן נובעות מפגמים ביכולתנו לעבד מידע ולהסיק מסקנות. אבל הדוגמה שהוא נותן להסבר קוגניטיבי מחזירה אותנו היישר להסברים מבוססי-אופי. הדוגמה שלו היא "היד החמה" בכדורסל. הרעיון הוא שכאשר שחקן קולע כמה זריקות, עולה הסיכוי שהוא יקלע גם את הבאות. הצלחה מולידה הצלחה. גילוביץ' משתמש בניתוח סטטיסטי מפורט כדי להדגים שהיד החמה לא קיימת – כל זריקה בפני עצמה לא תלויה במידת ההצלחה בזריקות הקודמות. השאלה היא למה כל כך הרבה מאמנים, שחקנים ואוהדים מאמינים בזה בכל זאת? ההסבר הקוגניטיבי של גילוביץ' הוא שהאמונה ביד החמה נובעת מאינטואיציה שגויה לגבי רצפים של מזל; המין האנושי מתקשה בהבנת טיבה האמיתי של אקראיות.

ובכל זאת, כשגילוביץ' שלח את תוצאותיו לכמה מאמני כדורסל, קרה דבר מעניין ביותר. אחד הגיב: "מי זה הבחור הזה? אז הוא עושה מחקר. למי אכפת". זה נראה כמו דוגמה מושלמת למגרעות אינטלקטואליות בפעולה. התגובה המבטלת הזאת משקפת מגוון של מגרעות, כולל צרות מוח ודעות קדומות. קשה לא להסיק שהמאמן הגיב כפי שהגיב בגלל צרות מוחין או דעות קדומות. במקרים כאלה, כמו במקרה של אוליבר, פשוט לא סביר שתכונות אופי אינן האחראיות העיקריות לתגובה. מאמן צר-מוח פחות היה עשוי להגיב בצורה שונה לחלוטין לראיות המעידות כי "היד החמה" לא קיימת.

האם אפשר להסביר את תגובתו של המאמן בלי להתייחס לאישיותו באופן כללי? "מצבנים" (או סיטואציוניסטים; Situationists) טוענים שבדרך כלל עדיף להסביר את ההתנהגות שלנו לפי גורמים התלויים במצב, ולא לפי תכונות אופי. חלקם רואים בכך סיבה לפקפק בקיומו של אופי באופן כללי. בניסוי מסוים התבקשו סטודנטים בסמינר תיאולוגי להרצות במקום אחר בקמפוס. קבוצה אחת התבקשה לדבר על משל השומרוני הטוב, בעוד שהאחרים קיבלו נושא אחר. לחלקם אמרו שיש להם הרבה זמן להגיע למקום ההרצאה, ולאחרים אמרו למהר. בדרך למקום נתקלו כל הסטודנטים באדם (שחקן) הזקוק לכאורה לעזרה. במסגרת האירוע, המשתנה היחיד שהיה רלוונטי להחלטתם לעצור ולעזור (או לא לעצור ולא לעזור) היה עד כמה הם מיהרו; הסיכוי שהסטודנטים הממהרים יעצרו ויעזרו היה קטן הרבה יותר. לפי גילברט הרמן (Harman), פילוסוף מפרינסטון, הלקח הנובע מניסויים כאלה הוא ש"עלינו לשכנע אנשים לבחון גורמים מצביים ולהפסיק לנסות להסביר דברים במונחים של תכונות אופי".

אחד הדברים הקשים ביותר בהתמודדות עם אנשים כמו אוליבר, מבחינה מעשית, הוא שהם יאשימו אתכם באותן מגרעות אינטלקטואליות שאתם מזהים בהם

תכונות האופי שהרמן חושב עליהן הן מעלות כגון טוב לב ונדיבות, אבל מצבנים מסוימים מתנגדים לעצם הרעיון של מגרעות ומעלות אינטלקטואליות. הם מצביעים, למשל, על ראיות שמוכיחות שאנשים מצליחים יותר במשימות של פתרון בעיות כשהם במצב רוח טוב. אז אם גורמים מצביים טריוויאליים, כמו מצב רוח או רעב, הם האחראים ל"התנהגות האינטלקטואלית" שלנו, איזו הצדקה יש להאמין בקיומן של תכונות אופי אינטלקטואליות? אם תכונות כאלה אכן קיימות, האם הן לא אמורות להיות הסיבה להתנהגותנו האינטלקטואלית? אין ספק, אבל דוגמאות כמו זו של אוליבר ומאמן הכדורסל מעידות כי תכונות אופי אינטלקטואליות כן מסבירות התנהגות אינטלקטואלית במגוון רחב של מקרים. אנשים לא מאמינים בדברים מוזרים כי הם רעבים או נמצאים במצב רוח רע (או טוב). התפיסה שאומרת כי לאנשים אין תכונות אופי כגון תמימות או פזיזות, או שאנשים לא נבדלים זה מזה באופיים האינטלקטואלי, גוזלת מאיתנו הסברים משכנעים למקרים כמו אלה של אוליבר ומאמן הכדורסל.

פיגועי ה-11 בספטמבר

מגדלי התאומים בניו יורק. באדיבות: ג׳ף מוק

נניח שמתברר כי אוליבר חי באזור שבו תיאוריות קונספירציה רווחות, ושהוא מושפע מחבריו הקונספירטיביים. האם זה לא מהווה הסבר מצבי מוצלח לאמונותיו לגבי ה-11 בספטמבר? רק באופן חלקי. הרי העובדה שאוליבר מושפע בקלות מחבריו אומרת לנו משהו על אופיו האינטלקטואלי. יכול להיות שמקום המגורים של אוליבר משפיע על האמונות שלו, אבל גם אם תיאוריות קונספירציה נפוצות שם, אנחנו עדיין צריכים להבין למה אנשים מסוימים שחיים שם מאמינים להן בעוד שאחרים לא.

הבדלים באופי אינטלקטואלי עוזרים להסביר למה אנשים הנמצאים באותם מצבים מאמינים בסופו של דבר בדברים שונים. גם אם אנחנו חושבים שתכונות אופי אינטלקטואליות משפיעות על ההתנהגות האינטלקטואלית, זה לא אומר שאנחנו מאמינים שגורמים מצביים אינם רלוונטיים. אופי אינטלקטואלי מסביר התנהגות אינטלקטואלית רק בצירוף עם דברים רבים אחרים, כולל המצב שבו אנחנו שרויים והאופן שבו מוחנו מעבד מידע. לו הייתה קיימת גישה שאומרת כי תכונות אופי מסבירות את התנהגותנו בלי קשר לגורמים מצביים, הרי שהמצבנות הייתה מקשה עליה. אבל זאת לא גישה שמישהו באמת מעוניין להגן עליה.

פילוסופים נוהגים לחשוב שמעלות נובעות ממניעים טובים, ומגרעות נובעות ממניעים רעים, אבל המניעים של אוליבר אינם רעים בהכרח. ייתכן שמה שמניע אותו לצבור ידע הוא בדיוק מה שמניע אדם בעל מעלות אינטלקטואליות לצבור ידע

אחד הדברים הקשים ביותר בהתמודדות עם אנשים כמו אוליבר, מבחינה מעשית, הוא שהם יאשימו אתכם באותן מגרעות אינטלקטואליות שאתם מזהים בהם. אתם אומרים שאוליבר הוא פתי כי הוא מאמין בתיאוריית הקונספירציה של ה-11 בספטמבר; הוא משיב ואומר שאתם תמימים כי אתם מאמינים במסקנות ועדת ה-11 בספטמבר. אתם אומרים שהוא פוסל את הגרסה הרשמית לגבי הפיגועים כי הוא צר מוח; הוא מאשים אתכם בצרות מוחין כי אתם מסרבים להתייחס לתיאוריית הקונספירציה ברצינות. ואם לעתים קרובות אנו אכן עיוורים למגרעות האינטלקטואליות שלנו, מי אנחנו שנאשים את אוליבר בתמימות מוגזמת?
אלה שאלות לגיטימיות, אבל חשוב לא להתבלבל לנוכח המתקפה הנגדית הזאת. אמת, אף אחד אינו חסין לבורות-עצמית. אבל זה לא פוטר את אוליבר מאשמה. התיאוריה שלו פגומה, ויש מספיק סיבות להאמין שפגיעות המטוסים אכן הפילו את מגדלי התאומים. עצם העובדה שאתם מאמינים לגרסה הרשמית לגבי אירועי ה-11 בספטמבר לא הופכת אתכם לתמימים אם יש סיבות טובות להאמין לגרסה הזאת. ובדומה לכך, הטלת ספק בטענותיהם הפרועות של תומכי תיאוריות הקונספירציה לא אומרת שאתם צרי מוח אם אכן יש סיבות טובות להטיל בהן ספק. אוליבר הוא פתי כי הוא מאמין בדברים שלא מגובים בראיות משכנעות, והוא צר מוח כי הוא פוטר בביטול טענות המגובות בראיות מצוינות. חשוב לא להיגרר לצורת החשיבה שאומרת כי איכות הראיות היא עניין סובייקטיבי. כשאתם אומרים שלאוליבר אין ראיות טובות, אתם מפנים את תשומת הלב להיעדר עדי ראייה או גיבוי פורנזי לתיאוריה שלו, ולעובדה שהיא הופרכה על-ידי מומחים. אוליבר עלול שלא לקבל זאת, אבל גם הסירוב הזה, כאמור, משקף את אופיו האינטלקטואלי.

אחרי שהתגברנו על המחשבה שאוליבר הפך את היוצרות בדיון, נשארת השאלה – מה לעשות עם אנשים כמוהו. אם הוא באמת צר מוח, הוא לא יהיה מסוגל לקבל את המחשבה שהוא צר מוח. צרות מוח היא אחת המגרעות האינטלקטואליות הבעייתיות ביותר כיוון שמפאת טבעה אנחנו לא מסוגלים לזהות אותה בעצמנו. וגם אם תצליחו, איכשהו, לשכנע כל אוליבר בעולם להכיר במגרעותיו, זה לא בהכרח ישפר את המצב. ההתמודדות עם מגרעותינו האינטלקטואליות דורשת יותר מאשר ההכרה בהן. אנחנו זקוקים למניע לעשות משהו בנידון, וגם ליכולת לעשות משהו בנידון.

האם יש לגנות את אוליבר על מגרעותיו? פילוסופים נוהגים לחשוב שמעלות (או מידות טובות) נובעות ממניעים טובים, ומגרעות (או מידות רעות) נובעות ממניעים רעים, אבל המניעים של אוליבר אינם רעים בהכרח. ייתכן שמה שמניע אותו לצבור ידע הוא בדיוק מה שמניע אדם בעל מעלות אינטלקטואליות לצבור ידע, אבל התמימות והמנטליות הקונספירטיבית שלו מוליכות אותו שולל. לכן ייתכן שאוליבר אינו אשם לחלוטין, לא במניעים שלו ולא במגרעות האינטלקטואליות שלו. זה לא אומר שלא צריך לעשות שום דבר לגביהם או לגביו. אם האמת חשובה לנו, עלינו לשאוף לצייד אנשים באמצעים שיאפשרו להם להגיע לאמת ולהימנע מכזב.
השכלה היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. מגרעות אינטלקטואליות אינן אלא נטיות לחשוב בצורות מסוימות, ונטיות אפשר לנטרל. המעלות האינטלקטואליות שלנו  – פתיחות, סקרנות ויסודיות, למשל  – מאזנות את המגרעות האינטלקטואליות שלנו. אופי אינטלקטואלי הוא שילוב של המגרעות והמעלות האלה, ואחת ממטרות ההשכלה צריכה להיות טיפוח המעלות האינטלקטואליות וצמצום השפעתן של המגרעות. הפילוסוף ג'ייסון בר (Baehr) מדבר על "חינוך למעלות אינטלקטואליות", וזאת, בעיקרון, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אנשים כמו אוליבר. דו"ח מ-2010 שהוגש למועצה המנהלת של יוניברסיטי קולג' בלונדון בנושא עבדול מוטלב הגיע למסקנה דומה. הוא המליץ על "פיתוח הכשרה אקדמית לסטודנטים שתעודד ותלמד אותם לא רק לחשוב באופן ביקורתי, אלא גם לערער על תפיסות בלתי קבילות". האתגר הוא להבין איך עושים את זה.

מה אם אוליבר כבר אבוד ולא יהיה מסוגל לשנות את הרגליו גם אם ירצה זאת? כמו הרגלים רעים אחרים, גם הרגלים אינטלקטואליים רעים עלולים להיות מושרשים עמוק מכדי שיהיה אפשר להיפטר מהם. זה אומר שאין ברירה אלא לחיות עם ההשלכות. סביר להניח שהניסיון לדבר בהיגיון עם אדם צר מוח, דוגמטי ובעל דעות קדומות לא יעלה יפה. הפתרון היחיד במקרים כאלה הוא לנסות לשכך את הנזק שמגרעותיו גורמות לו ולאחרים.
יחד עם זאת, אנשים שבעזות מצח מטיפים לאחרים על מגרעותיהם האינטלקטואליות  – כמוני למשל – צריכים לקבל את העובדה שגם הם לא מושלמים. כמו במקרים רבים אחרים, מעט ענווה לא תזיק כאן. גם אם לא נכנעים למתקפת הנגד של אוליבר, יש להודות שהוא צודק בדבר אחד: לכל אחד יש מגרעות אינטלקטואליות שמעוותות את צורת החשיבה שלו, לפחות בהיבטים מסוימים. המודעות לאפשרות הזאת מעידה על נפש בריאה.

קסים קסאם הוא פילוסוף מאוניברסיטת וורוויק בקובנטרי. ספריו האחרונים הם Berkeley’s Puzzle: What Does Experience Teach Us? (2014) ו-Self-Knowledge for Humans (2014).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קסים קסאם.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

19 תגובות על פתי מאמין לכל דבר

01
יוסי עוזר

בעניין "היד החמה" אני לא כך כך מסכים עם ההנחה שזו אמונה לא מבוססת. יכולת של שחקנים לקלוע לסל מבוססת הרבה על פסיכולוגיה, בטחון עצמי של שחקן והאמונה ביכולת שלו לקלוע לסל (שבאה בעקבות הצלחות קודמות לקלוע) מרגיעה אותו ומשפרת את התיאום היד עין שלו ולכן סביר שקליעתו תשתפר ולהיפך . בדיקה סטטיסטית לא נכונה במקרה הזה כי היא מתעלמת מההיבט הפסיכולוגי.

    אני לא זוכר באיזה ספר קראתי את זה (נדמה לי באחד הספרים של מלקולם גלדוול, אבל לא בטוח) שעשו מחקר על כמה משפיעות האמונות התפלות של שחקנים על הביצועים שלהם - וגילו שאכן, האמונות התפלות שלהם משפיעות באופן ישיר על הביטחון שלהם ומשם על הביצוע שלהם. כך שאני איתך לחלוטין בנושא.

    03
    נדב

    זה לא מסובך. זה נובע מעניין התסוגה אל הממוצע..אין רצפים, זו עובדה לא ניתנת להפרכה, אנשים הציעו חומר קריאה אך קל למצוא את זה. התסוגה אל הממוצע גורמת לכך שכאשר, באופן כללי, שחקן קולע 50 אחוז מהזריקות שלו, לאחר 10 זריקות ברצף אותן הוא קלע, התוצאה הכי סבירה של 20 זריקות (10 נוספות) תהיה עוד 10 החטאות. לרוב זה יהיה כמובן רצפים קצרים יותר. המחקר הראשון שעסק בזה היה של דניאל כהנמן בחיל האוויר הישראלי. הוא הוכיח שלשבח טייסים לאחר טיסה טובה או לגעור בהם לאחר טיסה רעה לא משפיע כלל, אלא אנו נראה את אותה תופעה בדיוק. שווה קריאה, מומלץ לחשוב על הנושא באופן הסתברותי בלבד, להיזהר מהנחות שרירותיות

אני מסכים שזה נשמע הגיוני שיש כאן מרכיב פסיכולוגי, אבל אם מראים בבדיקה סטטיסטית שרצפי הקליעה או ההחטאה אינם ארוכים יותר מהצפוי באקראי, אז אין צורך בהסברים פסיכולוגיים. זה מראה שהם פשוט לא רלוונטיים, במקרה הזה.
וזה בדיוק מה שהראו מחקרים סטטיסטיים. כלומר, תופעת היד החמה לא קיימת בפועל. רק נדמה שהיא קיימת.
להרחבה בנושא אפשר לקרוא כאן: http://wp.me/p1K6uX-25G

בודקים מה שיעור הקליעות הממוצע של כל שחקן במצבים שונים, על פני עונה, או יותר מזה, ומכאן יודעים מה הסיכוי הממוצע שלו בכל קליעה. מכאן אפשר לחשב את אורך הרצפים של קליעות והחטאות הצפויים באקראי.
לגבי הפסיכולוגיות השונות, זה כמובן ייתכן, אבל גם כשמנתחים שחקנים ספציפיים, לא מקבלים חריגה מהצפוי באקראי.
אתה מוזמן לצלול במחקרים שהבאתי בקישור למעלה.

08
יוסי עוזר

גלעד, העניין הוא שאתה לא יכול להפריד בין שיעור הקליעות הממוצע של שחקן וימים בהם הוא קולע באחוזים גבוהים מהממוצע שלו וימים בהם הוא קולע באחוזים נמוכים מהממוצע מאפקט "היד החמה" שהוא לפי הגדרתי ההשפעה הפסיכולוגית של ביצועים קודמים על ביצועי השחקן העתידיים. הנתונים מגלמים בתוכם גם את אפקט היד החנה והעלייה באחוזי הקליעה אינה אקראית היא מושפעת מהרבה גורמים כמו - הכושר גופני, ריכוז, עייפות, מוטיבציה, יכולת שאר השחקנים, וגם השפעת היד החמה. לא מדובר בחריגה אקראית מהממוצע כמו בהטלת מטבע וזה שונה מלהסיק שאם הוצאתי שש שש בשש בש שלוש פעמים רצוף יש לי יד חמה והסיכויים שלי להוציא יותר פעמים שש בש בעתיד או פחות קשורה לביצועים הקודמים. אני מסכים שקשה עד בלתי אפשרי לנבא את אחוזי הקליעה של שחקן בעתיד לפי ביצועיו בעבר כי מעורבים בזה גורמים רבים שמשפיעים אבל אי אפשר להניח מזה שאפקט היד החמה לא קיים.

מסכים, שאם יש תנודות בביצועים על פני תקופה, זה עלול להיעלם בממוצעים. השאלה היא, בתחילתו של דבר, מה ההגדרה המדויקת לתופעת "היד החמה". די ברור שיש עליות וירידות ברמות תקופתיות. אבל הטענה שאם מישהו קלע 3 פעמים ברצף ממש עכשיו, הסיכוי שלו לקלוע פעם רביעית ברצף גדול יותר מאשר להחטיא (ביחס לסיכויים הממוצעים שלו, לאותו משחק נניח), כנראה אינה נכונה. כלומר, ברמת המיקרו, אין אפקט "יד חמה" וזה בד"כ מה שהבנתי שאנשים מתיחסים אליו במשחקים.
ויש באמת מחקר שתומך באפקט מסוים ברמה הגלובלית יותר: וההתיחסות שלי אליו:
http://goo.gl/RcLpbQ

    11
    יוסי עוזר

    אדם כלשהו, להיפך, בדרך כלל העדר הוא זה שחושב באופן מוטעה ועם דעות קדומות, חשיבה ביקורתית היא בדיוק ההיפך מחשיבה עדרית בתנאי שהיא מגובה בראיות מבוססות ולא משאלות לב.

12
דני ברזילי

מרוב דיון על היד החמה (אגב- מעדויות של שחקנים, יש רגעים במשחק שהסל נראה להם, סובייקטיבית כמובן, גדול פי שלושה, כך שכל כדור נכנס) איש לא התייחס למאמר בכללותו. אולי זה מפני שבאמת אין מה לומר עליו, לא קיבלנו שום מידע או תובנה חדשים. הרבה מהומה על לא מאומה. הייתי שמח לו לפחות היתה התייחסות לשקרים המופצים ע"י המשטר או השלטון, כלומר לא תאוריית קונפירציה אלא הטעיות מכוונות.

13
דורון טוהר

אוף, איזה מאמר לא מעניין.
לאורך כל המאמר הכותב מדבר על ״תכונות אופי״ אבל הוא לא מגדיר מה זה תכונות אופי או איך ניתן למדוד אותן.
אין שום הצעה לניסוי או בדיקה שיכולים לבדוק את ההשפעה של תכונות אופי על אמונה בקונספירציות.
הכותב נע בין השערות חסרות בסיס לתובנות שמבוססות על אותן השערות חסרות בסיס.
זה אולי מעניין בתור רעיון אבל בהחלט לא שווה את כמות המילים שנשפכה פה.

15
איש חופשי

מה שמכונה במאמר "תכונת אופי" אינו כזה.
כלומר קיים אלמנט של "אופי" אבל הוא זניח ביחס לגורמים אחרים.
הגורם הדומיננטי בתכונה המתוארת בכתבה הוא "חינוך" או "צורת מחשבה קהילתית".
זהו גורם המנבא בצורה טובה יותר את דעות האדם על תיאוריות קונספירציה שונות מאשר "תכונת אופי".
לדוגמא: ההסתברות שאדם שגדל בסביבה דתית יאמין באלוהים גדולה לעין ערוך מאדם שגדל בסביבה אתיאיסטית.
דוגמא נוספת: ההסתברות שאדם שגדל בסביבה אנטישמית יאמין בתיאורית קונספירציה לגבי יהודים גדולה לעין ערוך ממישהו שגדל בסביבה שאינה אנטישמית.
לכן הגורם העיקרי הוא "חינוך" או "צורת מחשבה קהילתית" ולא "תכונת אופי".
וזוהי הוכחה כי הסביבה החברתית של האדם משפיעה על הפיזונומיה של המוח שלו...

יש בהחלט אנשים עם נטייה יתרה לאמונה בתאוריות קונספירציה.

מחקרים מראים שאמונה בתיאוריית קונספירציה אחת היא מנבא חזק לאמונה בתיאוריות קונספירציה אחרות, גם כאלה שאין ביניהן כל קשר. כך למשל, מישהו שמאמין שהממשל האמריקאי עמד מאחורי מתקפות ה-11 בספטמבר נוטה גם להאמין שהנסיכה דיאנה נרצחה.

נלך צעד נוסף קדימה: האם סיפור-על שכזה חזק מספיק כדי לאפשר למחזיק בו להאמין בתיאוריות קונספירציה סותרות?
חוקרים הציגו בפני סטודנטים רשימה של תיאוריות קונספירציה, שחמש מהן עסקו במותה של הנסיכה דיאנה. ארבע מהן טענו כי היא נרצחה בידי גורמים שונים ואחת דיברה על כך שהיא זייפה את מותה. ככל שהנשאלים האמינו יותר שהיא זייפה את מותה, כך הם גם האמינו יותר שהיא נרצחה.
בניסוי אחר הועלו שתי תיאוריות קונספירציה נוספות: האחת לפיה בין-לאדן עדיין חי, בניגוד לדיווחים על מותו, והשנייה שגורסת כי הוא מת עוד לפני הפעולה האמריקאית. גם כאן, נשאלים שהאמינו בתיאוריה האחת, נטו להאמין גם בשנייה, למרות הסתירה הברורה בין השתיים. מניתוח התוצאות אכן עולה כי אמונה בסיפור העל של "הממסד המסתיר והמתנכל" היא הגורם המתווך.

(מתוך הספר "חשיבה חדה - בין מציאות לאשליה")
מאמר בנושא:
http://images.derstandard.at/2012/02/22/Dead%20and%20Alive.pdf

17
נעמית ת.

הכתבה בעצם מדברת על אפסיטמולוגיה אישית, כלומר איך אדם יודע את מה שהוא יודע. ישנם תיאוריות ומחקרים לא מעטים בנושא זה, החוקרים את ההתפתחות האפיסטמית האישית מגיל ילדות ועד הבגרות. אנשי הקונספירציות נמצאים בשלב בו הידע האפיסטמי נמצא בשלב ההחלטי , הם אינם מסוגלים לבדוק נקודות מבט שונות מלבד זו שהם מאמינים בה, ואינם מסוגלים לעשות הערכת מידע. גילוי נאות - זה בדיוק נושא המאמר שאני קוראת כרגע בקורס באונברסיטה.

19
הייזנברג

עד היום נותרו שאלות רבות ללא מענה על אירועי 11 בספטמבר. לא חסרות עדויות המפקפקות בכל המאורע המזעזע ובטח בשאלת האחראי האמיתי. מספיק הרי לצפות בדוקו המרתק Loose Change על מנת לתהות כיצד ערימה של עובדות כה מובהקות לא גורמת הרמת גבה בכלל הציבור. בכלל, עצם זה שהציבור מונחה לחשוב כי קונספירציות למיניהן הינן בגדר הזיות לא רציונליות, זה משיג את המטרה של המושכים בחוטים, טשטוש המציאות כפי שהיא והמשך אחיזה בחוש הנאיביות הרגיש של החברה המודרנית.