צרות מהפופיק

בני-האדם בדורנו מרוכזים בעצמם. ככל שנצמצם את האנוכיות ניצור עולם טוב יותר לכולנו.
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

לעתים קרובות אני מרגיש חרדה כשאני צופה בחדשות הערב. משדר החדשות היומי מזכיר את הבעיות הקשות שעמן מתמודד העולם. כמו שקורה לרבים אחרים, מצעד הבעיות היומי מייאש מאוד וסוחט אותי רגשית.

אבל הצפייה בחדשות גם מציגה פרדוקס מדהים הנוגע למצב האנושי. מצד אחד, בני אדם השתמשו באינטליגנציה וביצירות שלהם, ביכולתם לעבוד ביחד בקבוצות ובמצפן המוסרי שלהם כדי לשפר את החיים באופן דרמטי. באמצעות המדע, הטכנולוגיה, הפילוסופיה והחינוך, הרפואה, הממשל (לעתים) ומבנים נוספים של התרבות האנושית, שיפרנו מאוד את חיינו. מצבם של מרבית בני האדם בעולם טוב לאין שיעור משהיה בעבר, אפילו לפני עשורים בודדים, אם כי יחידים עדיין גורמים סבל עצום להם ולאחרים.

כיצד יכולים בני האדם להיות כל כך אינטליגנטים ולפתור בעיות ביעלות כזו ובו זמנית גם בלתי תפקודיים והרסניים כל כך?

כיצד יכולים בני האדם להיות כל כך אינטליגנטים ולפתור בעיות ביעלות כזו ובו זמנית גם בלתי תפקודיים והרסניים כל כך?

מוקשים, סומליה

יודעים לטמון מוקשים, יודעים לפרק אותם, שוב ושוב. תצלום: AMISOM, כוח המשימה האפריקני המאוחד בסומליה.

היסטורית, פסיכולוגים הצביעו – בתשובה לשאלה זו – על צדו האפל של הטבע האנושי. פרויד האשים את הדחפים החייתיים ואת הקונפליקטים בתוככי הנפש, אשר לדבריו מבעבעים בתת המודע.

אחרים הדגישו את הדחף לשליטה ואת התוקפנות, דפוסי חיזוק פגומים, מניעים אנטי-חברתיים עמוקים, תכונות אישיות אפלות ומגוון גדול של מחלות נפש, כגורמים להתנהגות שאינה מאפשרת הסתגלות. אולם ישנה הסכמה גורפת כי משהו מאוד מאוד לא בסדר בבני האדם.

אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית של שנות החמישים והשישים [של המאה העשרים] התייחסה פחות בחומרה לבעיות האנושיות: אנשים הם טובים מטבעם, אבל לעתים קרובות הם גדלים וחיים בתנאים הפוגעים בהיבטים החיוביים בעיקרם של אופיים.  מרבית בני האדם היו מתפקדים היטב אילו רק היינו מפסיקים לקלקל אותם – כך התעקשו הוגי האסכולה כמו קארל רוג׳רס ואברהם מסלו.

אולם כפי שמעידות חדשות הערב, אין מחסור בהתנהגות רעה. האם זה משום שאנשים הם רעים מטבעם? או שדברים טובים מתבטלים לעומת דברים אחרים, או פשוט מוסתרים?

אין מחסור בהתנהגות רעה. האם זה משום שאנשים הם רעים מטבעם? או שדברים טובים מתבטלים לעומת דברים אחרים, או פשוט מוסתרים?

שורש רובו של הרע

אחרי יותר מ-40 שנות מחקר של טבע האדם, אני סבור כי מקורן של מרבית הבעיות החמורות שאנשים יוצרים – לעצמם ולחברה – בעיסוק עצמי מוגזם. אנשים חושבים על עצמם הרבה יותר מדי, מתמקדים באנוכיות במה שהם רוצים, מבלי לחשוב מספיק על אחרים, מאמינים שהם מיוחדים וכך גם הקבוצה שאליה הם משתייכים, וחושבים שהאמונות שלהם צודקות. בקיצור, אנשים הפכו למרוכזים בעצמם בלבד.

כמעט כל ההתנהגויות האנטי-חברתיות מקורן בעיסוק עצמי מוגזם ובהנחה כי האינטרסים האישיים שלנו זכאים לקדימות על פני אלה של אחרים. כשאנשים מבצעים פשע, הם מייחסים לצרכיהם שלהם ערך רב כל כך, מעל ומעבר לשלומם של אנשים אחרים, עד שהם חשים שהם זכאים לשקר, לרמות, לגנוב, לפגוע באחרים גופנית ואפילו להרוג אחרים כדי להשיג את מה שהם רוצים. במקרה הקיצוני, שורשיהן של פעולות טרור נטועים באגוצנטריות ואנוכיות מוחלטות, וחלק מן המלחמות פורצות כשצד כלשהו מרגיש שראוי לתקוף צד אחר כדי להשיג את מה שהוא רוצה.

דעת קדומות ואפליה גם הן בעיקרן תגובות של התרכזות בעצמי. הקבוצה שלי טובה באופן כלשהו מן הקבוצה שלכם, ולכן מותר לי להפלות אתכם או לנהוג בכם שלא כראוי בגלל הגזע שלכם, המין, הדת, הלאום או מה שזה לא יהיה. תאוות בצע ואי צדק כלכלי, מעצם הגדרתם, הם אנוכיות חסרת שליטה.

רבים מן העימותים בחיינו האישיים נובעים מהשכנוע האנוכי שלנו כי אנשים אחרים צריכים לעשות את מה שאנחנו רוצים שהם יעשו – או מן השכנוע שלהם שאנחנו צריכים לעשות את מה שהם רוצים שנעשה

רבים מן העימותים בחיינו האישיים נובעים מהשכנוע האנוכי שלנו כי אנשים אחרים צריכים לעשות את מה שאנחנו רוצים שהם יעשו – או מן השכנוע שלהם שאנחנו צריכים לעשות את מה שהם רוצים שנעשה. והוויכוחים שלנו מגיעים על פי רוב למבוי סתום משום שכולנו בטוחים שאנחנו צודקים. ביטחון חסר ביסוס כזה בהשקפות שלנו הוא שמזין מגוון רחב של עימותים פוליטיים, דתיים ותרבותיים.

נדמה אולי שבבני האדם יש פגם מהותי שהורס את חייהם. אבל הבעיה היא, שבמהלך אלפי השנים האחרונות, יצרנו סביבה השונה כל כך מזו שבה התפתח המוח האנושי, שהפכנו לבלתי מתאימים – מבחינה פסיכולוגית וחברתית – לעולמנו שלנו.

היכולת לראות ולהבין אחרים – לגלות אמפתיה, אם להשתמש במילה שנעשה בה שימוש נרחב מדי – היא חלק בסיסי מן הטבע האנושי. לרובנו יש דחף לעזור לאחרים. ולמי שאין, אני לא חושב שהם רוצים להיות כאלה. אבל כשעצם קיומנו מאוים, אנחנו הופכים למרוכזים בעצמנו ואנו עלולים להפוך למרושעים. אנחנו, כמובן, לא תמיד יודעים שמישהו מרגיש מאוים. אנחנו מרבים להניח הנחות באשר לסיבות להתנהגותם של אחרים. אני מטפל בזוגות רבים, ובעיקר זוגות נוטים להמציא סיפורים לא נכונים זה על זה, והדבר מוביל תכופות למריבות. זו כנראה תבנית שבה אנשים נוהגים כלפי עצמם, כי האופן שבו הם נוהגים באחרים על פי רוב משקף את האופן שבו הם נוהגים כלפי עצמם. אנחנו חיים בתקופה שבה רבים אינם נוהגים באחרים היטב ואינם מפגינים טוב לב. ישנו פגם באישיותו של מי שעומד בצמרת, והדבר מחלחל אל כל האחרים. התכונות האיומות ביותר של בני האדם אינן מרוסנות. לגורם השלילי ישנה השפעה עצומה, ויתכן כי הדבר גורם לרבים כל כך לחוש שעצם הישרדותם בסכנה.

קבצנית, פרנפוקרט, פערים, תכשיטים

תכשיטי צמרת וחיים ברחוב: פרנקפורט. תצלום: photheuristic.info

בלתי מתאימים בעולמנו שלנו

כל בעלי החיים מתוכנתים לדאוג ראשית כל לעצמם ולבני משפחתם. אחרת לא יוכלו לשרוד. באופן טבעי, אנשים מעניקים קדימות לצרכיהם שלהם. וזה בסדר – בגבולות מסוימים. אבל אנשים עסוקים ללא הרף רק בעצמם ובתשוקות שלהם, פי כמה מבעלי חיים אחרים, בגלל היכולת יוצאת הדופן שלהם לחשוב באורח מודע על עצמם.

עיסוק העצמי הבלתי פוסק והאנוכי שלנו הוא מקור מרבית הבעיות האישיות של רובנו

בעלי חיים אחרים פועלים למען עצמם כשמתעורר צורך קריטי – במזון, טריטוריה, בני זוג. אבל הם לא מבלים את רוב שעות הערות שלהם במחשבה על עצמם, מי הם, מה הם רוצים ואיך יוכלו להשיג זאת. העיסוק העצמי הבלתי פוסק והאנוכי שלנו הוא מקור מרבית הבעיות האישיות של רובנו.

האירוניה היא שהיכולת לחשוב על עצמנו באופן מודע, שעומדת בבסיס רבות כל כך מן הבעיות שלנו, היא גם מקור כל הישגיו של המין האנושי. ללא מודעות עצמית, לא היינו מסוגלים לתכנן, לדמיין עתיד טוב יותר, לשחק במחשבותינו ברעיונות, להעריך את עצמנו או את ההתקדמות שלנו לעבר מטרותינו, לנסות לשנות את עצמנו – או את העולם – לטובה. ללא מודעות עצמית, לא היינו מסוגלים לתאם ולארגן פעילויות, שבאמצעותן התרחשה ההתקדמות האנושית. כל הישגי התרבות האנושית תובעים מודעות עצמית, ונראה שמשום כך בני האדם הקימו תרבויות ובעלי חיים אחרים לא.

החיסרון של אותה מודעות עצמית הוא, שהיא סייעה לבני אדם לבנות עולם שונה לגמרי מזה שבו הם התפתחו. כבלתי מתאימים בעולם החדש שיצרנו, אנחנו לא מתמודדים איתו היטב.

גורים, אריות

אימא טורפת עבורם. תצלום: Matt Ward www.iseethelight.com

דמיינו את החיים במישוריה של אפריקה במשך מיליוני שנים, כשאבותינו הפרה-היסטוריים חיו כציידים נוודים, לקטים ומקוששים, הרבה לפני שהופיעו קהילות הקבע הראשונות. יש להניח שהייתם חיים ומתקשרים באורח קבע עם אותה קבוצה קטנה של 30 עד 50 יחידים, שאת רובם הייתם מכירים כל חייכם. הייתם מנהלים מערכות יחסים ממושכות המאופיינות בתלות הדדית. האינטרסים האישיים שלכם היו קשורים הדוקות ברווחתם של אחרים: הייתם משגשגים רק כשכל האחרים היו משגשגים גם הם, ולכן רווחת האחרים הייתה חשובה לכם מאוד. ויכולתם לצפות מהם לאותו יחס.

בחברה של ציידים-לקטים, היה חשוב ביותר להישאר ביחסים טובים עם אחרים, כחברי קבוצה מסייעים ושומרי חוק. היו מגבלות חמורות על אנוכיות, וחברי השבט שלא שיתפו פעולה עם הקבוצה היו מנודים, מה שהיה שקול לגזר דין מוות

בסביבה כזו, היה חשוב ביותר להישאר ביחסים טובים עם אחרים, כחברי קבוצה מסייעים ושומרי חוק. היו מגבלות חמורות על אנוכיות, וחברי השבט שלא שיתפו פעולה עם הקבוצה היו מנודים, מה שהיה שקול לגזר דין מוות.

בגלל התלות ההדוקה הזו במצבם של שאר חברי הקבוצה, בני אדם פיתוח נטיות לשיתוף פעולה וחברתיות, לצד הנטייה לדאוג לעצמם. כדי לשמור על מערכות יחסים של שיתוף פעולה, היינו חייבים לשמור על איזון בין התשוקות האישיות שלנו לאלה של יחידים אחרים, לנהוג באחרים בהוגנות ולכבד את צרכיהם. אבותינו הפרה-היסטוריים בוודאי התרכזו באינטרסים שלהם, אבל בדרכים שלא הקריבו את הקבלה החברתית או את טובת חברי הקבוצה האחרים.

בואו נקפוץ לשנת 2020. רובנו לא מכירים את מרבית האנשים שאותם אנחנו פוגשים מדי יום – בין אם זה פנים אל פנים, בטלפון או במרחב הווירטואלי – ויש לנו מערכות יחסים קרובות, של תלות הדדית, רק עם מעטים מהם. לרוב גורלנו אינו שלוב בגורלם, ולכן אנחנו לא דואגים להם במיוחד, וגם הם לא לנו. למעשה, אנחנו עשויים לראות אלה באלה מתחרים ואפילו אויבים.

האינטרס האישי והאינטרס של האחר נמצאים עתה בעימות גדול מאי פעם. מגבלות העבר על העיסוק בעצמי ועל האנוכיות כבר אינן קיימות.

סלולרי, רכבת תחתית, צעירה, לונדון

כל עולמה. תצלום: סיימון אוונס

כאילו לא די בכך, אופק הזמן של חשיבתנו התרחב מאוד. בעוד שבעבר נהגנו לתכנן יום או שניים מראש, כעת אנו מבלים חלק ניכר מן היום במחשבה, הכנה וחששות מפני העתיד האישי שלנו בטווח הארוך, והשינוי הזה תורם לעיסוק העצמי הבלתי פוסק שלנו. הדבר לא רק הופך אותנו למרוכזים בעצמנו ואנוכיים, אלא גם לחרדתיים יותר ומאושרים פחות, משום שכל כך הרבה מן המחשבות שלנו על אודות עצמנו מלאות בדאגות מפני מה שיקרה בעתיד.

אנו חיים בעולם מנוכר בעוד שיש לנו מוח שנועד לחיים בקבוצה קטנה, ולכן אנחנו פשוט חסרים את הכלים הפסיכולוגיים לשגשוג בחברה המודרנית. ההוכחה היא הפתולוגיה החברתית המשתקפת בחדשות הערב, והמצוקה בחיינו האישיים

אנו חיים בעולם מנוכר בעוד שיש לנו מוח שנועד לחיים בקבוצה קטנה, ולכן אנחנו פשוט חסרים את הכלים הפסיכולוגיים לשגשוג – או אפילו להישרדות סבירה – בחברה המודרנית. ההוכחה היא הפתולוגיה החברתית המשתקפת בחדשות הערב, והמצוקה בחיינו האישיים.

איננו חוזרים לאחור. האתגר הוא למצוא דרכים לשמור על העיסוק העצמי חסר השליטה שלנו מרוסן. בהיעדר תנאים חברתיים חיצוניים שיעזרו לנו לאזן את האינטרסים שלנו לעומת אלה של אחרים, אנו חייבים לנהל את האנוכיות שלנו בעצמנו. יש לי שלוש הצעות כלליות, שאף אחת מהן אינה תואמת את ההשקפות המקובלות בפסיכולוגיה ובתרבות המערב.

ריסון ההתמקדות-בעצמי

החיים ישתפרו עבור כולנו, אם בני אדם פשט יחשבו פחות על עצמם. נקודה. הפסיכולוגיה מייחסת חשיבות למודעות עצמית, וסבורה כי התנהגות יעילה ומוסרית תובעת מאנשים לחשוב ככל האפשר על מי שהם ומה הם עושים. מודעות עצמית היא אכן חשובה, וחיונית לחיים המודרניים, אבל חשיבה רבה מדי על עצמנו היא, על פי רוב, בעיה גדולה יותר מחשיבה מועטה מדי.

הכרה באמת הזו עומדת כנראה מאחורי העלייה בפופולריות של המדיטציה, ובעיקר של מדיטציית הקשיבות. מטרתן של רוב המדיטציות היא ללמוד לשמור על מצב נפשי דרוך, על מודעות דרוכה, על נוכחות מוחלטת המניחה למחשבות על עצמי לבוא וללכת בלי לייחס להן חשיבות גדולה במיוחד. הדבר מסייע לאנשים לנהל מחשבות לא חיוניות ולא רצויות, במקום להילכד בתוכן.

מחקרים רבים מצביעים על כך שעם הזמן, אנשים שלמדו למדוט הופכים לעסוקים פחות בעצמם וחווים יתרונות רגשיים כמו ירידה במתח, בחרדה ובדיכאון, שכולם מוזנים על ידי ההתמקדות בעצמי. אבל חשוב לא פחות, הם מתחילים לנהוג אחרת ביחסיהם עם אנשים אחרים. מחקרים מראים כי אימוני קשיבות מגבירים את האמפתיה, החמלה וההתנהגות הפרו-חברתית. מדיטציה גם מצמצמת עימותים במערכות יחסים קרובות ומגדילה את מידת הסיפוק ממערכות יחסים. כל ההשפעות הללו נובעות כנראה מצמצום בעיסוק העצמי המרוכז מדי.

חלון, זכוכית, טיפות גשם, פריס

לאט-לאט המראה הופכת לחלון שקוף, והעולם נגלה. תצלום: JR Korpa

דינמיקת ה׳אנחנו׳ נגד ׳הם׳ הייתה תמיד מרכיב רב עוצמה בטבע האדם. אבל כעת, היא שלטת. הפחד דוחף אנשים להסתגר בבועה שנבנתה עבורם על ידי הרשת החברתית, המפתה את כולם במידיות

לכולנו יש חלומות שמניעים אותנו, אם כי לא כולנו שמחים לחלוק אותם. לעתים החלומות אינם תואמים את מה שלמדנו בתהליך החִברות שלנו. אבל אם איננו פועלים להגשמתם, אנו גדלים להיות מבוגרים מתוסכלים. בשנה האחרונה בקולג׳, הקבוצה שלנו – שכלל לא הייתי שייך לה – הייתה בליגה ג׳. הצלחתי להפוך לשחקן כדורסל לא בזכות הקליעות המדהימות שלי אלא בגלל עוצמתו של החלום. הפן החיובי של טבע האדם תובע מאיתנו לפעול כדי להגשים חלומות, והדבר מוביל לסיפוק. אני מעריך חשיבה עצמאית, כי הגשמה מעשית של חלומות דורשת לעתים הליכה נגד הזרם. חלק גדול כל כך מן העולם בימינו מונע בכוחה של ביקורת עדר ברשתות חברתיות ולא פחות מכך בכוחה של גישה שלילית. אם אינכם מצדדים במי ששולט בנראטיב, אתם זוכים להתעלמות או מותקפים. דינמיקת ה׳אנחנו׳ נגד ׳הם׳ הייתה תמיד מרכיב רב עוצמה בטבע האדם. אבל כעת, היא שלטת. הפחד דוחף אנשים להסתגר בבועה שנבנתה עבורם על ידי הרשת החברתית, המפתה את כולם במידיות, מעצימה פי אלף יחסי הכוחות שהכרנו מקפטריית בית הספר, ומעודדת שליליות. אתם יכולים לבחור חופש מן התקשורת ומידע אובייקטיבי, אבל אתם חייבים להתאמץ כדי לצאת מן הבועה.

לקדם ענווה

כמעט כולם מסכימים כי טוב יותר להיות ענָו. רוב הדתות רואות בכך מעלה. אבל למה הענווה נתפשת כטובה?

ענווה נתפשת תכופות בטעות כהתכחשות להישגים או למאפיינים חיוביים, אבל זה כלל אינו נכון. ענווה כרוכה באמונה כי גם אם הישגיכם עצומים או תכונותיכם חיוביות מאוד, הם אינם מזכים אתכם ביחס מיוחד כבני אדם. שחקן מפורסם עשוי להכיר בכך שהוא מוכשר במיוחד, שיש לו קריירה מוצלחת מאוד, שהוא קיבל פרסים רבים ויש לו מעריצים רבים אבל לא לחשוב כי היכולת וההישגים יוצאי הדופן שלו מזכים אותו ליחס מעודף.

אנשים בעלי מאפיינים והישגים יוצאי דופן זכאים לתשומת לב מיוחדת, לכבוד, לפרסים וליתרונות בתחומים הרלוונטיים. בעבודה, למשל, יתכן כי המוסכמות החברתיות קובעות כי העובדים הטובים ביותר זכאים למשכורת גבוהה יותר, למשרד נוח יותר או להטבות אחרות. אבל המוסכמות אינן מכתיבות, על פי רוב, שלמצטיינים יינתן יחס מיוחד באשר ילכו.

אנשים ענווים מבינים, ואפילו מכירים בכך, שהישגיהם ותכונותיהם הם אכן יוצאי דופן – הרי התכחשות לכך תהיה בגדר אשליה או שקר. אבל הם לא סבורים שהם צריכים לקבל יחס מיוחד בשל כך

עם זאת, אנשים לעתים בטוחים כי אחרים צריכים לנהוג בהם אחרת, באופן כללי, בגלל מי שהם או מה שעשו. אנשים שחושבים שהם צריכים לקבל יחס מיוחד, נוהגים לרוב לתבוע אותו. הם מצפים לחלק גדול במיוחד מהטבות החיים, מפרים כללים הנוגעים לכל השאר, ומרגישים שמגיע להם להשתמש, לכפות את עצמם או לנהוג שלא כראוי באנשים ״נחותים״ מהם. אנשים שחשים זכאות כזו, פוגעים האחרים ובחברה באופנים שונים.

לעומת זאת, אנשים ענווים אינם מצפים ליחס מיוחד כיחידים גם אם השיגו הישגים יוצאי דופן או שהם בעלי תכונות מיוחדות. אנשים ענווים מבינים, ואפילו מכירים בכך, שהישגיהם ותכונותיהם הם אכן יוצאי דופן – הרי התכחשות לכך תהיה בגדר אשליה או שקר. אבל הם לא סבורים שהם צריכים לקבל יחס מיוחד בשל כך.

יוסיין בולט

האם מגיע לו יותר? יחס מיוחד? יוסיין בולט במחוות ניצחון. תצלום: J. Brichto, ויקיפדיה

בשני מחקרים, הצוות שלי ביקש מן המשתתפים להצביע על ההישג או המאפיין האישי החשוב ביותר שלהם, לדרג את אלה, לציין איזה יחס הם סבורים שמגיע להם בשל כך ולענות על שאלון שעסק בענווה. המשתתפים שדורגו גבוה במדד הענווה נטו פחות להאמין שהם זכאים ליחס מיוחד בזכות הישגים או תכונות מיוחדות שלהם, לעומת משתתפים ענווים פחות. עם זאת, הענווה לא הייתה קשורה לדירוג החיובי שהעניקו המשתתפים לתכונות ולהישגים עצמם. אנשים ענווים אינם מפחיתים מערך הישגיהם או תכונותיהם – הם פשוט לא חושבים שאלה מזכים אותם בייחס מיוחד.

ברגע שאנשים חושבים שהם זכאים ליחס שונה, נפתח פתח לאנוכיות, למנטליות של ׳אני׳ נגד ׳הם׳, לחוסר התחשבות האחרים, להתנהגות שאינה הוגנת ולרצון מועט בלבד לפעול למען הטוב הכללי

רמת ענווה נמוכה מזינה רבים מתחלואי החברה. ברגע שאנשים חושבים שהם זכאים ליחס שונה, נפתח פתח לאנוכיות, למנטליות של ׳אני׳ נגד ׳הם׳, לחוסר התחשבות האחרים, להתנהגות שאינה הוגנת ולרצון מועט בלבד לפעול למען הטוב הכללי.

המחשבה שהאמונות, התפישות והעמדות שלנו מיוחדות היא מקור ברור לסכסוכים לאורך ההיסטוריה וגם היום. היא מזינה אי-הסכמה בתחומי הפוליטיקה, הדת, הנוהגים החברתיים ונושאים אחרים שבחדשות. החלוקה הפוליטית כיום בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות נובעת בעיקרה מקומץ של אמונות, אבל היא הופכת לבלתי ניתנת לגישור כשאנשים אינם מוכנים לשקול את האפשרות שהדעות הפרטיות שלהם עשויות להיות, אם לא מוטעות, אז לפחות לא לגמרי מוצלחות מנקודות המבט של האחר.

ענווה אינטלקטואלית מכירה בכך שהאמונות והדעות שלי אולי אינן מיוחדות, ולמישה, אולי אפילו אינן נכונות. ההכרה כי התפישות שלנו עשויות להיות שגויות אינה משנה רק את גוון אי-ההסכמה אלא אף סוללת את הדרך למשא ומתן ולפשרה, שקשה להגיע אליהם כשכל הצדדים משוכנעים שהם תמיד צודקים.

מהגרת, צעיף, כיסוי ראש, איטליה

מהגרת בדרום איטליה: אזרחית אירופית לעתיד, עם דעות משלה. תצלום: ניקולה פיוראוונטי

אימוץ של זהות מסוג אחר

רבות מן המחשבות של בני אדם על עצמם מתמקדות בזהות שלהם – מי הם, מה אופיים, ולאילו קבוצות הם שייכים. הזהויות שלנו בדרך כלל מדגישות את ההבדלים בינינו ובין אחרים, כי כשאני רואה את עצמי כ-X, אני נבדל מכל מי שאינו X. הזהות מתחילה תהליך אשר באמצעותו אנשים מפתחים רגשות חיוביים יותר כלפי אחרים כמותם מאשר כלפי מי ששונים מהם, וזהו מקור ברור לבעיות בחברה.

ככל שהזהות מתרחבת אל מעבר למאפיינים האישים וקבוצתיים, ומאמצת תפישה כוללת כל, אנשים מרגישים קרבה גדולה יותר לאחרים וכוללים את מי שנחשבו זרים במעגל הדאגה והאכפתיות שלהם

אבל חלק מן הזהויות מדגישות קשרים ליחידים ולקבוצות אחרות, ולא את ההבדלים. זהויות תת-עצמיות כאלה כרוכות בראיית האחר כחבר במין האנושי, תושב כדור הארץ, אחד מילדי האלוהים או חלק מן היקום. ככל שהזהות מתרחבת אל מעבר למאפיינים האישים וקבוצתיים, ומאמצת תפישה כוללת כל, אנשים מרגישים קרבה גדולה יותר לאחרים וכוללים את מי שנחשבו זרים במעגל הדאגה והאכפתיות שלהם. כתוצאה מכך, הם נוטים פחות לזלזל בקבוצות אחרות, להפגין דעות קדומות ולהפלות אחרים. הם גם נוטים יותר לגלות אכפתיות כלפי המין האנושי בכללותו.

דמיינו שהגזע או הלאומיות יחדלו לפתע להיות חלק מן הזהות. פתאום תאבדו את היכולת לראות בעצמכם חלק מגזע או לאום כלשהם. כבר לא תעדיפו את אזרחי המדינה שלכם או אנשים בני הגזע שלכם על פני אנשים מאומות וגזעים אחרים.

פסיכולוגים חברתיים בוחנים כבר זמן רב את האופן שבו הרחבת זהותם של בני אדם משפיעה על התנהגותם. מחקרים הנוגעים למודל הזהות הפנים קבוצתית מראים כי כשמצליחים לגרום לבני אדם בני גזעים שונים לראות בעצמם חברים באותה קבוצה – למשל כתלמידים באותו מוסד לימודי או כאמריקנים – מצטמצמות הדעות הקדומות והאינטראקציות ביניהם משתפרות. ואנשים שזהותם מבוססת על מאפיינים שהם חולקים עם כל השאר – למשל, אנשים המאמינים כי כל מה שקיים הוא חלק משלם גדול (כמו מודעות, אלוהים, היקום, התאו או אנרגיה – רואים בכל בני האדם האחרים חברים בקבוצה קרובה גדולה אחת.

מחקרים מוקדמים הראו כי דעות קדומות ובעיות נוספות הנובעות מעיסוק-בעצמי מצטמצמות כשהזהויות מתמקדות פחות בדרכים שבהם בני האדם נבדלים ויותר בדמיון ביניהם.

רסטה, לונדון

שחור, ג'מייקני, רסטפריאני: אנגלי בן המאה ה-21. תצלום: Nordic London

לקראת עולם פחות מרוכז בעצמו

שינוי יקרה כשכל בני האדם יבינו עד כמה ההתרכזות שלהם בעצמם יוצרת בעיות, להם ולאחרים, ואז יעשו מאמצים מתמשכים להקטין את הריכוז העצמי הזה. מדיטציה, ענווה (ובכלל זה ענווה אינטלקטואלית) והרחבת הזהות הן צעדים ראשונים.

שנית, כל מי שיש לו תפקיד בהתפתחותם של אנשים אחרים – הורים, מורים, מנהיגי דת, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, מאמנים, מנטורים מכל הסוגים – יכולים לקדם צורות חשיבה וצורות חיים שאינן אנוכיות. אנשים זוכים לזרם בלתי פוסק של מסרים תרבותיים המעודדים אותם להתרכז בעצמם. אנו זקוקים לקולות רמים שיסתרו את המסרים הללו בכל מקום. מורים רבים כבר החלו לשלב תרגילי קשיבות בשיעוריהם. באורח דומה, חידושים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית ב-40 השנים האחרונות – בעיקר תרפיית הקבלה והמחויבות והטיפול הדיאלקטי ההתנהגותי – מטפלים בצורות חשיבה שהן במהותן מרוכזות בעצמי ובבעיותיו.

ומשום שהתרכזות יתר כזו בעצמי פוגעת בכולנו, אנחנו מוכרחים לצאת בגלוי כנגד אמונות והתנהגויות המעודדות אותה, למען כולנו, ממש כפי שאבותינו הפרה-היסטוריים עשו, כנראה, בקבוצות שלהם. מוסכמות חברתיות המתנגדות לאנוכיות, יהירות והתרכזות בעצמי קיימות בכל חברה, אבל כדי שתהיה להן השפעה, הן זקוקות לתמיכה וחיזוק בלתי פוסקים מצד הקהילה כולה.

המטרה אינה ליצור חברה אידיאלית. אנחנו צריכים לפצות על העובדה שהעולם אשר בו בני האדם חיים כעת מעודד התרכזות בעצמי ואנוכיות רבות יותר, לעומת התנאים שמהם התפתחנו. מציאת דרכים לצמצום האנוכיות וצמצום המחשבה על עצמנו בלבד היא צעד ראשון קדימה.

 מרק לירי (Leary) הוא פרופסור לפסיכולוגיה וחקר המוח באוניברסיטת דיוק. המחקר שלו מתמקד בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה של האישיות. עד כה הוא פרסם וערך 12 ספרים ויותר מ-200 מאמרים אקדמיים.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פרפר, פירסינג בקורקבן. תצלום: ז'ואל קרייה, אימג'בק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרק לירי, Psychology Today.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על צרות מהפופיק

אז מה באמת חשוב בחיים?
אולי להציל את הדובים בקוטב?
אולי להשקיע בשיקום האוזון?
אולי בכלל להשקיע מאמצים כנגד האנטישמיות?
כדי להבין מה חשוב, צריך להבין מאיפה מגיעות התופעות לעולם הזה.
עטלפים? ניסוי של הסינים?
אלו רק תוצאות
אם אנו רוצים להגיע לסיבות, אנו צריכים ללכת אחורה עד לשורשים, לנקודה שבה נברא העולם.
בקצרה: הכל החל במפץ הגדול (או בבריאת העולם), לאחר מכן גסיסתם של כוכבים, תפזורת אבק הכוכבים, סופרנובות והתחדשות של יסודות חדשים ביקום.
למעשה כל החומרים שלנו בעולם הזה, בעצם הגיע אלינו מאותם סופרנובות.
זה לא רק שאנחנו נמצאים ביקום, אלא שהיקום נמצא בתוכנו.
עכשיו - מה זה אומר? מה ההשלכות?
אם אנו רוצים לקיים את אבני הבוחן של המחקר המדעי יש לנו בעיה.
ויחד עם זאת, אנו נראה יותר ויותר כי הן המחקר המדעי והן הפרדיגמות הפסיכולוגיות לא יצליחו למלא חלל שייווצר באותו הרצון לגלות את הסיבות לתולדות שבעולם הזה.
אנחנו נגלה שקיים קשר בין הכוונות שלנו והמחשבות שלנו להתרחשויות ותופעות שמתרחשות ביקום.
נגלה שתפיסת המציאות שלנו קשורה לצורת הפרודות (מולקולות) הקיימות בנו.
נגלה שמערכת הטבע כוללת חוקים נוספים, ניסתרים יותר.
ניסתרים לא בעצמם, אלא עקב מוגבלות יכולתנו להשיגם.
המחקר המדעי שעד כה היה מרוכז בביצוע מניפולציות על אותם משתנים חיצוניים, יתהפך ויתרכז באותה מעבדה שמקבלת את הנתונים, מעבדה שהיא אנו עצמנו, או במדוייק יותר, הרצון שלנו, המהות שלנו שהיא אותו חלק השונה מאחד לשני באותם היסודות שהגיעו אלינו עם אותו מפץ גדול (או בריאת העולם).

02
תומר

במידה מסויימת שילוב של קפיטליזם, מיסוי הולם ומדיניות רווחה, כמו בדנמרק אולי, מאפשר קיום אישי וחברתי טוב. יש תשתית טובה ליצירת עושר וגם מנגנון לחלוקת עושר. אדם יכול להיות מאוד אנוכי, להתרכז רק בהגדלת עושרו ועדיין בעל כורחו דרך המס יתרום לסביבתו. אם המס מנוצל בצורה טובה זו שאלה אחרת.

    03
    לואיס

    קפיטליזם ומיסוי ׳הולם׳ לא עובד ביחד.
    ע״ע מוריס קהאן שהשקיע מיליון דולר (כמה הרבה...) בחללית בראשית בעיקר להאדיר את שמו בקרב אזרחי ישראל..
    אגב הוא במשך שנים היה שוהה ביאכטה שלו (10 מליון ד׳) אל מחוץ למים הטריטוריאלים ליותר מ 6 חודשים בשנה כדי לא לשלם מס ׳הולם׳

04
masaokashiki

אני מסכים עם חלק נכבד מהנאמר, עם זאת, אני דווקא מעודד את האגואיזם. הבעיה לפי דעתי אינה היותם של אנשים אגואיסטים, אלא היותם אגואיסטים לא מחושבים. לחיים בחברה יש יתרונות וחסרונות (וכך גם לחיים בפרישה מהציבור), כדי לקבל את יתרונותיהם יש לסבול את חסרונותיהם וההבנה הזאת היא חשובה על מנת לחיות עם עצמך בשלום. אדם אגואיסט מחושב יבין זאת, ויפיק בנסיבות חייו את התועלת המירבית עבורו (או אם ירצה ישנה את נסיבות חייו ויפיק תועלת אחרת). אדם אגואיסט לא מחושב ינסה להשיג את היתרונות ללא החסרונות ויביא בכך לעצמו רק מפלה. אתיחס ספציפית לריסון העצמי שחשיבותו מודגשת בכתבה וקיימת גם לפי דעתי, הדבר גם יעזור בהבהרת הנקודה שהוסברה קודם לכן. ואולם אני תומך בחשיבות הריסון העצמי מסיבות אגואיסטיות: אם אחשוב את דעתי הבסיסית לנכונה ללא סיג אמנע מעצמי התפתחות, אוכל להחמיץ בעיוורוני דברים רבים, אמנע מעמי הכרה של עולמות שונים שיכולים להועיל לי וכו'... זו התנהגות שיכולה לאפיין את האגואיזם הלא-מחושב.
ובכן, ההסכמה שלי עם מרב הדברים הכתובים במאמר באה מתוך הבנה שלאור מצבי כאדם החיי בחברה, ההתנהגויות וההשקפות המוצעות בו יטיבו עמי, גרמו לי להפיק את המרב מעצמי ומהחברה שסביבי. אני בעד הפתרונות המוצעים משום שהם יקדמו אותי בצורה המיטבית לא משום שהם יקדמו את החברה - מתוך אגואיזם. אנשים, לפי דעתי, צריכים לדאוג לעצמם בלבד, אך בחכמה ולא מתוך יצר, מתוך הבנה של הטוב באמת וביותר בשבילם, של נסיבות חייהם (אולי שינוי שלהן בהתאם לצרכיהם), ושל מי ומה עומד מולם; חוסר הבנה והתחשבות בכל אלה יגרום רק לסבלם עצמם ובכך טמונות בעיות העולם ולא בעצם קיום האגואיזם שהוא חיוני לדידי.
אציין, כמו כן, (על אף שנובעת מדברי הנ"ל) את התנגדותי לגישה הבודהיסטית המוצעות בכתבה שבמרכזה זניחת קיום ה"אני", כאמור לדעתי זה לא הפתרון ולדעתי אף יכול לפגוע באיכות החיים (אני לא שולל בהכרח תרגול מדיטציה).

    05
    לואיס

    קשה לי עם האגואיזם שאתה מציע, בפוליטיקה המקיאווליסטית, כשאנשי השלטון חושבים בעיקר על שימור הכסא והתחת שלהם, כשמשפחות ההון דואגות להפקיע מחירים כדי שרווחתם לא תפגע ע״ח המעמדות הנחותים ואפילו בכביש כשנהגי הג׳יפים חותכים ועוקפים אותי מימין ומשמאל, אם במחושב או לא במחושב..

06
מורן לוסקי

כיף וטוב שעוד מישהו חושב על מצב החברה האגוצנטרי שקיים כיום , לא רק אני מרגישה ככה !! איך שאני רואה את הדברים זה כך- אני כלי נולדים ככלי רוחני או פיזי שיכל להתמלאות ולהתרוקן- פשוטו כן הוא העניין . ככלי שיורד למעטה אל תוך החיים האלה אנו מתמלאים ומתרוקנים- ויותר מתמלאים , כי עדיין לא מצאנו את התודעה שתיתן לנו את הדרך לשלוט על ההתמלאןת ועל ההתרוקנות שלנו- וכך להיות ערים להיכן אנחנו באמת במצב הכלי , במה התמלאנו ואנו מתמלאים, וכיצד אנו גם יכולים לרוקן את מה שלא טוב לנו.
החברה שבה אנו חיים ממלאת את הכלים שלנו מאז הילדות בדברים לא חשובים
ואם נסתכל נראה שכיצד שבנוי בית הספר כך גם החברה שלנו התפתחה.
כל אחד לעצמו , רודף אחר ציונים במקצועות שכפו עלינו ללמוד
הציון הוא שחשוב אם לא אתה נכשל
לא הלחיות ביחד , בתוך חברה בשיתוף פעולה! ממש לא
הרבה פעמים המחנכים ומי שאחראי לכך מתעלמים מבעיות חברתיות שנוצרות באיזור
כי זה באמת לא כזה לשוב לעומת הציונים המצויינים שצריכים להביא את כולם להשיג ולהגיע אליהם!
הכל נמדד בציונים
ולא בערכים
אלו לא המדדים שמעניינים את מערכת החינוך ואת המחנכים
המדדים הם ציונים ויכולת זכרון של חומר לתווך קצר וכמובן שכמה שיותר
למה הפכנו? לאיזה משהו לא מוסבר שלא יודעת איך הגענו לזה
אבל התשובה היא בכלי ובמה שאנו ממלאים אותו.
יש אנשים שנולדו עם כלי מלא ערכים כי הם פשוט אנשים טובים יותר טובי לב נדיבים מבינים לעומק את מהות השוויון ואין להם שום צורך או רצון לקחת מן האחר בשביל להבטיח את מקומם
לרוב אנשים אלה לא נחשבים ודי סובלים בחברה בה לא מעריכים את הטוב שהם מסוגלים להביא וגם מתעלמים ממנו
לא יודעת
לדעתי זה מאוד קשור במה אנו ממלאים את הכלי
ואיך מערכת החינוך שצריכה אולי להיקרא בשם אחר
מערכת הגידול למשל
כיצד מערכת החינוך מתייחסת לגידול של כלי אדם - בני אדם אל תוך החיים
לא לגמרי בצורה של חינוך
גם לחינוך יש מקום
אבל הוא קטן ביחס ללהוות דוגמא למשל
או ביחס להתייחסות אל הקבוצה כרקמה חיה אחת שיש לגרום לה לפעום ולחיות ולהתפתח ולפתח את עצמה מתוך עצמה
כל אחד מתוך הרקמה הזאת ויחד לפתח רקמה אחת טובה
בעצם במילים אחרות אנשי ה״חינוך״ צריכים פשוט להתבונן בנעשה בקבוצה , לא אקרא לזה כיתה יותר, כיוון שהיתה זה משהו סגור
דווקא יותר הייתי רוצה לראות סיטואציות של בחוץ של משחקים של ספורט ביחד מאשר של כיתה מסודרת עם ספרים מול כל ילד
שם המורות מתבוננות בנעשה ומתערבות כשיש צורך למתן עזרה למערכת לפעול
יש גם מקום לנתינת תכנים מעניינים שפותחים את הראש
ישנו מקום - אך הוא לא עיקרי