ארצות הברית ממשיכה לשלוח את בניה למלחמות צודקות יותר וצודקות פחות, וכתמיד, הצעירים משלמים את המחיר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
מאז 2001 הוצבו בעיראק ובאפגניסטאן לפחות 2.5 מיליון מחיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית. לפי ההערכות של המחלקה לענייני חיילים משוחררים, כ-11 עד 20 אחוזים מתוך השבים סובלים מדי שנה מהפרעת דחק פוסט-טראומטית ("פוסט-טראומה"). אנו נוהגים להשתמש בתווית "פוסט-טראומה" בחופשיות, אך לפי ההגדרה הקלינית של המכון הלאומי לבריאות הנפש, אדם הלוקה בפוסט-טראומה הוא מי שחווה, במשך חודש אחד לפחות, שילוב תסמינים הכולל פלשבקים, סיוטים, אשמה, קהות רגשית, דיכאון, נדודי שינה, התפרצויות זעם ואמנזיה חלקית. מדהים להיווכח בגודלה של האוכלוסייה הפצועה הזו ובמגוון הרב של המשתייכים אליה.
לפי ההערכות של המחלקה לענייני חיילים משוחררים, כ-11 עד 20 אחוזים מתוך השבים מעיראק ואפגניסטאן סובלים מדי שנה מהפרעת דחק פוסט-טראומטית
ספרו של אריק פַייר, Consequence, הוא חשבון נפש חשוב המגיע לאחר עשור של מלחמה מתמשכת. המחבר מתאר במודעות עצמית רבה את שקיעתו המוסרית והפסיכולוגית המייסרת כחוקר בכלא אבו גרַיְיב ומתקני מעצר נוספים בעיראק לאחר 2003. האידיאליזם, הכאב, ובסופו של דבר גם מחאתו הפוליטית הבוטה של המחבר, מזכירות את זיגפריד ששון, משורר בריטי וקצין מעוטר במלחמת העולם הראשונה, שעמדותיו האנטי-מלחמתיות הובילו אותו לאשפוז בגין "הלם קרב" כביכול. ששון למד היסטוריה בקיימברידג' ונישא למלחמה על כנפי המיתוסים שהוחדרו בבני המעמד הגבוה בתקופה האדוארדית, אך בצרפת הבין כי העיוורון המעמדי והלאומנות הקיצונית אחראים לטבח חסר טעם.
בדומה לששון, פייר תולה את האשמה לסבלו בכישלונם של מקבלי ההחלטות ששלחו אותו למקומות שבהם שירת. הוא גדל בבית לחם, פנסילבניה, ולפני שהתגייס לצבא רצה להיות כומר פרסביטריאני. בספרו הוא מנסה להבין את התכלית המוסרית של הפעילות האמריקנית בחו"ל, ומחפש אצילות באחווה השוררת בין החיילים הלוחמים, אך בסופו של דבר הוא קורס כיוון שאינו מצליח להצדיק את העינויים, הטיפשות והאלימות המיותרת שבהן הוא נתקל בעיראק.
המחבר תולה את האשמה לסבלו בכישלונם של מקבלי ההחלטות ששלחו אותו למקומות שבהם שירת
ב-1995, לאחר שנרשם ללימודים במכללה נוצרית ואז השלים תואר באוניברסיטת בוסטון, התגייס פייר לצבא. הוא למד ערבית והוצב בסיני, שם שימש כבורר בסכסוכים זעירים בין כוחות אמריקניים לאזרחים מצרים, כמו למשל תאונות דרכים שבהן מעורבים גמלים. הוא החל להשתעמם.
כשחמש שנות שירותו של פייר התקרבו לסיומן, מפקדו ניסה לשכנע אותו להמשיך בתפקיד מאתגר יותר בתחום המודיעין והחקירות. כדי לתת לו טעימה מהעבודה, הוא שולח אותו לתוכנית SERE (ראשי תיבות ל-Survival, Evasion, Resistance and Escape). התוכנית הוקמה במטרה לעזור לחיילים המצויים בסיכון גבוה לנפילה בשבי לעמוד בחקירות ובעינויים, או לפחות לדעת מה מצפה להם:
"המדריכים מעמידים פנים שהם חוקרי אויב. התיקים האישיים שלנו בידיהם. הם יודעים עלינו הכול. הם נוקבים בשמותיהם של בני משפחותינו ומאיימים עליהם. בלילה הם משמיעים מוזיקה רועשת. אחד השומרים מביא הקלטה של בנו התינוק מיילל בבכי. הוא משמיע אותה שוב ושוב. הוא גם משמיע את הפתיחה של השיר Crazy Train של אוזי אוסבורן. אנחנו מתפשטים ועומדים בחוץ בקור... הם אומרים לנו שעינויים עובדים. הם תמיד עבדו ותמיד יעבדו. זה פשוט לוקח זמן".
לאחר ה-11 בספטמבר, ה-CIA והפנטגון הפכו את SERE מתוכנית להתגוננות מפני עינויים לתוכנית מסווגת לחקירות של אפגנים ועיראקים החשודים כפעילים של אל-קאעדה. מכיוון שפייר למד ערבית ועבר הכשרה ב-SERE, הוא מצא את עצמו במהרה בשירות המשטר החדש הזה. בתחילה, בשנת 2000, הוא עזב את הצבא והצטרף למשטרת בית לחם, עיר הולדתו, כשוטר מקוף. אך לאחר זמן מה התגלתה אצלו בעיית לב שאילצה אותו להסתפק בעבודה משרדית. לאחר הפלישה לעיראק הוא נעשה חסר מנוחה ולכן עבר לעבוד ב-NSA כאנליסט. זמן קצר לאחר מכן הוא עבר, תמורת משכורת גבוהה יותר, לעבוד כחוקר ב-CACI International, חברת שירותים פרטית. החברה שלחה אותו לעיראק.
ספרו של פייר משגר את הקורא אל הפינות האפלות של שדה הקרב העיראקי – בתי כלא השרויים בתוהו ובוהו, חדרי חקירה לוהטים כמו כִּבשנים, תאי מודיעין טקטי הפועלים בבונקרים – פינות שאליהן מרבית ספרי הזיכרונות אינם מגיעים. הספר הוא כתב גינוי ל-CACI International ולשימוש המאולתר, היהיר והטראגי בחברות פרטיות במסגרת ניסיונותיו המוקדמים של ממשל בוש לכבוש את עיראק ולהשליט בה יציבות וסדר.
פייר כותב כי בשעה שהוא ועמיתיו מ-CACI הגיעו לשטח, הם לא קיבלו אפודי מגן או כלי נשק ולא עברו כל הכשרה. מיד כשהגיעו לעיראק בראשית 2004, רגע לפני שיצאו לנסיעה בדרך מסוכנת לעבר כלא אבו גרייב, נתן להן מפקד הצוות רובי סער שנלקחו ממקומיים והסביר להם שאמנם על-פי כללי החברה הם אינם אמורים להיות חמושים, אבל "רק מטורף נוסע לאבו גרייב בלי נשק".
פייר עובד ב- Interrogation Control Element, תא חקירות עשוי דיקט בסמוך לאגף ה"קשה" בכלא, שבו מוחזקים אסירים "יקרי ערך". הוא מנסה לגשר על הפער בין מטלותיו כחוקר לבין אמונתו הדתית, אך ניסיונות אלה רק מותירים אותו במצב כרוני של תיעוב עצמי ולחץ גופני. "בכתובים", הוא מהרהר, "אלוהים פועל לעתים קרובות בבתי סוהר, אך הוא לעולם אינו מצדד בסוהר. הוא תמיד בצדו של האסיר". פייר מתפלל לאלוהים ומבקש שינחה אותו, אך מבין ש"איני צועד בדרכו של האל. אני לבדי".
הצבא מעביר לו סדר עדיפויות מודיעיני המגדיר את הנושאים שבהם הוא נדרש להתמקד בחקירות, כמו העובדה שמאגר הנשק הכימי של סדאם חוסיין, חלק מהקָזוּס בֶּלִי של ממשל בוש, עדיין לא אותר. כישוריו של פייר בערבית הידרדרו. הוא נעזר במתורגמן סודני הדובר ניב ערבי שהעצירים העיראקיים אינם מבינים, ואנגלית שפייר בקושי מבין. הסַמָּלִים העיראקיים המבוהלים שהוא חוקר במשך שעות ארוכות, אנשי בעת' לשעבר, מנסים להסביר לו שהם לא מבינים מה הוא רוצה מהם. במקור הוכשר פייר בטכניקות החקירה הסבלניות, הלא אלימות, המתוארות במדריך השטח הצבאי, קרי אלה שתואמות את החוק הבינלאומי. אבל הוא מבין ש"חיילים שמסתמכים על מדריכי שטח זוכים לכינוי המלגלג 'עורכי דין'. אף אחד לא אוהב עורכי דין". תוך זמן קצר מזמינים את פייר לאגף ה"קשה", בניין דו קומתי שבו מוחזקים עצירים עיראקיים בעירום בטמפרטורות נמוכות, אזוקים לכיסאות, ללא אור, מופגזים במוזיקת מטאל רועשת. הוא מתחיל להשתמש בכוח פיזי נגד חלק מהעצירים שהוא חוקר. "זה מרגיש טוב", הוא כותב.
אבל בסך הכול, פייר שימש בעיקר כעד לפשעים שהתחוללו באבו גרייב, ונראה שחשיפתו לעינויים הקשים ביותר הייתה מצומצמת. בפלוג'ה הוא פגש חוקרים צבאיים שבנו "כיסא פלסטיני", מכשיר שלדבריהם הישראלים לימדו אותם לבנות במהלך אימונים משותפים. פייר כותב ש"הכיסא מאלץ אותך לשאת את כל משקלך על ירכיך. ברגע שאינך מסוגל עוד, אתה מתחיל להיחנק. אומרים שהכיסא שובר את כולם". לאחר מכן פייר שיתף פעולה עם חקירה של מחלקת המשפטים האמריקנית לגבי שיטת עינויים זו ואחרות, אך הבדיקה לא העלתה דבר. ממשל אובמה לא היה מעוניין להעמיד לדין את המענים, בין היתר כי מדובר במדיניות שאושרה על-ידי הדרגים הגבוהים ביותר בממשל בוש, אך גם מתוך חשש שתביעות נגד קציני שטח יעוררו ניכור בקרב סוכנויות המודיעין והצבא ויפגעו בלחימה המתמשכת באפגניסטן ובמזרח התיכון.
רוב החיילים בסביבתו של פייר השלימו עם האלימות כלפי העצירים העיראקים או השתתפו בה, לכאורה ללא נקיפות מצפון או לחץ נפשי. היה נדמה לו שאחדים מהם נהנים מהאלימות, בעוד שאחרים מקבלים אותה ככורח המציאות במלחמה מלוכלכת. הדברים שפייר ראה השפיעו עליו עמוקות. הבושה והאשמה צרבו בו. הוא הבין שהדיכאון שלו נובע גם מגורמים אחרים – כמויות גדולות של אלכוהול, תחושת ניכור ומשבר של אמונה וזהות. אחדים מן החיילים ששירתו בעיראק טוענים כי פייר בעצמו אחראי לסבלו – כלות הכול, הוא לא חזה במקרי האלימות הקשים ביותר שהתחוללה בעיראק, ולא נלחם בתנאים המחרידים ביותר.
ובכל זאת פייר ראה דברים שיעמידו במבחן כל יצור תבוני. בתקרית קשה במיוחד שארעה בבסיס שלו נהרגו שני נערים עיראקיים מירי טילים. פייר נאלץ לטפל בשרידי הנערים ולבשר את החדשות המרות לאביהם בערבית החלודה שלו. אך נדמה שהוא התמודד עם המשימה בצורה מכובדת, משל היה כומר. השפל המוסרי היומיומי של חוויית המלחמה הביא את פייר לסף שבירה, אך נדמה כי האירועים הקיצוניים ביותר שהוא נתקל בהם הפכו אותו בסופו של דבר לאדם טוב יותר.
החלק האחרון של ספרו כולל עמודים מושחרים, קרי אלה שהממשל האמריקני הכריח את פייר להסיר משיקולי ביטחון מידע. משפטים שזכו לאישור הצנזורה צפים כמו איים בים של שחור: "בעיראק לא אמצא גאולה.... איני מצליח עוד לישון היטב... חבילה הגיעה מקארין. יש בה שני בקבוקים של מי פה מלאים באלכוהול. אני שולח לה מייל ומבקש עוד".
לאחר שעזב את העבודה הממשלתית פרסם פייר מאמרים ב-Philadelphia Inquirer וב-Washington Post שבהם תיאר את מעורבותו בעינויים ואת האשמה שהיא הסבה לו. בתגובה הוא הוצף במיילים. חלקם שיבחו את כנותו ואומץ לבו, אחרים גינו אותו והאשימו אותו בפחדנות. הוא מחק את השבחים והתעמק באובססיביות בביקורות. הוא התפייס עם אשתו, הביא לעולם ילד ונרשם ללימודים בסמינר התיאולוגי של פרינסטון, אך נדמה שבמשך שנים לאחר מכן שקל להתאבד.
כשג'. קֵייל וֶסְטוֹן (J. Kael Weston) ניגש לבחינה של שירות החוץ האמריקני בכוונה להתחיל קריירה דיפלומטית, הוא נדרש לענות על שאלות בנושא היסטוריה אמריקנית, חוקת ארצות הברית ומוזיקאי הג'ז ג'לי רוֹל מורטון. נראה שכותבי הבחינה תכננו אותה על סמך חייו של דיפלומט בימי המלחמה הקרה. כפי שווסטון כותב בספרו “The Mirror Test”, לאחר ה-11 בספטמבר נדרשה מחלקת המדינה להתאים את עצמה למיליטריזציה של מדיניות החוץ האמריקנית. בין 2003 ל-2010 בילה וסטון שבע שנים ברציפות בעיראק ובאפגניסטן כיועץ פוליטי לכוחות הנחתים שנלחמו בפלוג'ה ובהֶלְמַנְד, ולאחר מכן בפעילות שיקום ובנייה במחוז חוֹסְת שמזרח אפגניסטן. אחת ממשימותיו הראשונות של וסטון בפלוג'ה, ב-2004, הייתה לסייע לשגרירות ארצות הברית בבגדד להעריך את פעילות הנחתים המפנים את שרידיהם של העיראקים שנהרגו במסגרת האלימות הגוברת בעיר. וסטון התעמק במשך ימים בפעילותה של יחידת הקבורה של הנחתים, שטיפלה בעיראקים מתים באתר נידח שנקרא "מפעל תפוחי האדמה". הוא נסע לחזות בטקס קבורה:
"השמש שקעה והטילה בוהק כתמתם על השוחות. מַחְפֵּר של חיל הנחתים חפר באדמה קווים אנכיים בעומק מטרים ספורים. לרשת החפירות הייתה איכות מתמטית, כיוון שהמהנדסים נאלצו להקים במהירות רבה בית קברות עבור מאות מתים.
שקי גופות שחורים הוטמנו בקרקע.... המבצע התנהל ביעילות אכזרית ושיטתית. זה היה, בפועל, קבר אחים".
במיטבה, הרפורטז'ה של וסטון משתווה באיכותה לדיווחים העיתונאיים הטובים ביותר ממלחמות עיראק ואפגניסטן. אך נקודת מבטו היא נקודת מבט של עובד הממשל הנחרד מהמחיר האדיר בחיי אדם שגבו המהלכים הכושלים שבהם הוא השתתף, ובייחוד מהאיוולת האסטרטגית של עצם הפלישה לעיראק. הוא מתאר את האשמה שהוא חש על כך שהמליץ נחרצוֹת, למרות התנגדותם של אחדים מהקצינים, שהנחתים יספקו אבטחה מקיפה בפלוג'ה לבחירות העיראקיות של 2005 אף על פי שסונים רבים באזור תכננו להחרים את הבחירות. במהלך ההכנות התרסק מסוק, ו-31 נחתים נהרגו.
בניסיונו להתאושש מאובדן זה ואחרים ולהתכונן לכתיבת ספרו, התמסר וסטון להנצחת זכרם של הנחתים, החיילים והדיפלומטים האמריקאים המתים והפצועים שעמם שירת. וסטון עזב את הממשל ב-2010. הפרקים האחרונים של ספרו מתעדים את ביקוריו בערי הולדתם של הנחתים שמתו בתקופת שירותו, ובקבריהם. במהלך נסיעותיו, כשדיבר עם חיילים משוחררים, הוא נמנע מלתאר בפרוטרוט את אופיה והיקפה של פעילותו בשטח. "היו לי סיבות", הוא כותב. לתחושתו:
"ידעתי יותר מדי בגלל התפקידים שמילאתי – מאבקי האגו בין הסוכנויות, המזכרים הטרחניים המלאים בסיסמאות צדקניות שבהן נדרשנו להשתמש בשיחות עם עיראקים ואפגנים, והתירוצים האנוכיים שבהם השתמשנו כשטעינו. ידעתי גם יותר מדי על כישלונם של הפוליטיקאים והקבינטים של הבית הלבן, כמה הם הכזיבו את [החיילים בשטח], וכמה אני הכזבתי 31 חיילים במיוחד".
וסטון מטיל ספק, בצדק, ביכולתה של ארצות הברית לצאת למלחמות במדינות לאומניות עניות ולמשול בהן. הוא מקבל את העמדה הדיכוטומית של ממשל אובמה, לפיה העימות באפגניסטן הוא המלחמה ה"נכונה" והמלחמה בעיראק היא טעות שאין למחול עליה. וסטון, כמו פייר, מעוניין לראות מישהו נותן דין וחשבון על כשלי המלחמה, אך הוא אינו מצליח לזהות דרך מעשית והוגנת שבה יוכל הדבר להתרחש. כדיפלומט זוטר השתתף וסטון בדיון במועצת הביטחון של האו"ם, בפברואר 2003, שבו ייצג מזכיר המדינה קולין פאוול את ממשל בוש וטען שלעיראק יש כלי נשק להשמדה המונית. וסטון כותב כיצד הרהר, בעודו נוסע בטקסס בדרכו לפגוש את משפחות החללים, באותם חיים ש"היה אפשר להציל לוּ הדיפלומט הראשי של ארצות הברית, קצין בכיר לשעבר, היה צועד בנתיב שונה".
יותר מכל דמוקרטיה מתועשת אחרת, ארצות הברית מוכיחה מאז 2001 כי יש לה היכולת לספוג אלפי אבידות ובכל זאת להמשיך לשלוח את חייליה המתנדבים למלחמות אינסופיות לכאורה. אובמה נחל הצלחה פוליטית כנשיא, בין היתר, מכיוון שהוא הוקיע את הפלישה לעיראק. ביקורתו על המלחמה דומה לזו של וסטון. אף על פי שהוא אישר לשלוח חיילים נוספים לאפגניסטן, הוא הבטיח ריסון אסטרטגי בכל הקשור לשליחת כוחות קרקע למזרח התיכון.
עם זאת ארצות הברית עודה שרויה במלחמה בעיראק ואפגניסטן, למרות רגיעה מסוימת. אובמה שולח כוחות מיוחדים לסוריה כדי להילחם בדאעש, והממשל שלו מבצע מדי פעם בפעם תקיפות אוויריות בלוב, תימן וסומליה. הציבור כמעט אינו מוחה על המעורבות הצבאית המתמשכת הזו. אחד ההסברים לכך הוא מדיניות ההתנדבות של הצבא האמריקני, שהוחלה לאחר תקופת השפל של ימי גיוס החובה במלחמת וייטנאם. הסבר נוסף הוא חוזקה המתמשך של הלאומיות האמריקנית. אך סיפוריהם של החיילים השבים מהמלחמות במזרח התיכון ובאפגניסטן מרמזים על הסבר אפשרי נוסף: האמת באשר להיבריס האמריקני ולסבל שחווים החיילים בשדה הקרב במהלך 15 השנים האחרונות, נקברה. זוהי אמת שתווית שלילית דבקה בה, וכל שנותר ממנה הוא זעם כלפי האליטה הפוליטית.
החילוץ הפיננסי (bailout) של וול סטריט לא הוביל לבדו להצלחה של ברני סנדרס. סוגיות כמו המפעלים המוקמים מחוץ לגבולות המדינה והחרדה הלבנה מפני הגירה לא הובילו לבדן לעלייתו של דונלד טראמפ. שני מיליון וחצי משפחות אמריקניות מכל רחבי המדינה מבינות את האמת המרה באשר למחירן של מלחמות שגויות, אמת שהמנהיגים הפוליטיים ומומחי מדיניות החוץ אינם מוכנים להכיר בה. אף על פי שחכמי הטלוויזיה החליפו זה מכבר את הכמרים בזירה האינטלקטואלית, לא הרבה השתנה מאז שזיגפריד ששון כתב את שירו "הם" ב-1916:
"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,
"הֵם לֹא יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ
בִּשְׁבִיל עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,
אֶת קְרַב הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ
רֵעִים לְעֵינֵיהֶם, דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ
הֵקִימוּ גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".עוֹנִים הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
כִּי גּ'וֹרְג' אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,
גִּ'ים נֶעבֶּעךְ עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,
וּבֶּרְט חָטַף עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר
שֶׁהִתְגַּיֵּס וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".
הִפְטִיר הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".[תרגם את השיר: צור ארליך]
סטיב קול (Steve Coll) הוא דיקן בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. הוא חבר מערכת השבועון "ניו יורקר" ומחבר הספר Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan, and Bin Laden, from the Soviet Invasion to September 10, 2001 .
על הספרים:
“Consequence: A Memoir" by Eric Fair, Henry Holt and Co., 256 p.
“The Mirror Test: America at War in Iraq and Afghanistan” by J. Kael Weston, Knopf, 608 p.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תגובות פייסבוק
אי אפשר לשכוח את זה
גלעד לנדאוהמוזיקה משחקת תפקיד ייחודי בחיינו. חקר הקשר ההדוק בינה לבין הזיכרון האנושי...
X רבע שעה
ניק קייב הרס הכול
תומר בן אהרוןעל מי אפשר לסמוך בימינו? . | זה לא היה אירוע חשוב במיוחד...
X 4 דקות
ככל שאני ממהרת
שֶׁרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְדתמיד אהבתי לגמור עם דברים. מחממי אוזניים, חורף, אביב, קיץ, סתיו. חייו...
X 8 דקות