קובֶּה, הוראות אכילה

מסע אישי ומשפחתי במטבח הוא סיפור של זהות, של זיכרון, של שינוי והתהוות
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

1. גלוּת

בואו נראה. גדלתי בתל-אביב, בשכונה שכמעט כל תושביה היו אשכנזים. אני זוכר מורה בבית הספר שטען באוזנינו שהאמהוֹת בספרוּת שולטות בילדיהן באמצעות האוכל. ובאמת, אמו הפולנייה של חבר ילדוּת שלי נהגה לומר: "ירצו – יאכלו. לא ירצו – יאכלו". אמא אחרת היתה פותחת את החלון וצועקת לחלל השכונה בקול אימתני: "שאוליק, בוא הביתה! החביתה על השולחן!".

רק לי לא היתה אמא פולנייה. דווקא רציתי לפעמים שתהיה לי אמא כזאת, שתרדוף אחרי ברחוב עם סוודר ומטרייה, שתרוץ אחרי ברחובות עם רגל קרושה, עם צימעס ועם גפילטע פיש, אמא כזאת שלא תיתן לי לקום מהשולחן לפני שאגמור לאכול מהצלחת, שתפרוש ניילונים על הספות החדשות בסלון, שתגיד לחבֵרה החדשה ההודית של אחי: "למה את לובשת שחור? גם ככה את שחורה". רציתי, לא היתה לי.

אמי ילידת תל-אביב. הוריה היגרו לישראל ממצרים. הצד הקהירי של משפחתי התנכר לחלוטין למרחב המצרי שבו גדל. דודותיה ודודיה של אמי חיו בקהיר בינם לבינם. שפת אמם היתה צרפתית ולא ערבית, והם היו אירופים בעיני עצמם. כולם עד אחד היו סוחרים אמידים, התגוררו בבתי מידות, ובבתי העיר והכפר שלהם שימשו אותם משרתים, בני המקום. הם נולדו במקום שבו חיו בגלות מוחלטת. בהכחשה. וכך, כשהגיעו לישראל – מרוששים וחסרי כל (כל רכושם נשאר במצרים), הם לא הכינו דבר מהמטבח המצרי: לא מלוחייה, לא טעמייה, לא אף אחת מהמנות שטעמתי בעיר המסחררת הזאת, כשביקרתי בה רק לפני כמה שנים בטיול שורשים מאוחר, חודשים ספורים לפני המהפכה. לא. הם שמרו על הניכור הגמור.

ובעצם, היה סדק אחד בחומה הזאת שחצצה בין חייהם הקהיריים לבין חייהם בישראל: הקינוחים. לכל דודה היה קינוח משלה, על טהרת המטבח המצרי: סבתא ז'ודית הייתה אופה כּוֹנָפָה, דודה ליאוני הייתה אחראית על ה-riz au lait, דודה איבון – על הבַּסְבּוּסָה, ודודה קאמי היתה מכינה כְּנאפֶה כתומה עם פיסטוקים קלויים. זה היה הפֶטיש שלהן, הסטייה הקטנה.

בסבוסה

בסבוסה. תצלום: גארת זיגלר.

אני אפילו לא יודע מה סבתא ז'ודית אכלה בשישים וחמש שנותיה בישראל, מאז הגיעה אליה מקהיר. כלומר, לא זכורות לי מנות עיקריות כלשהן של ארוחות צהריים וערב. בבקרים היתה סבתא אוכלת צנימים עם קוטג' ומיונז. היא רקחה לעצמה ממרח מטחינה גולמית ומדבש. כל ערב לקחה כפית של ממרח שזיפים – סגולה נגד עצירוּת. והיא היתה מכורה לביסקוויטים, שלהם קראה בצרפתית "פתי בר" (מילולית: "חמאה קטנה"), ושלמרות שמָם הם היו פרוֶוה במאת האחוזים, כלומר הם היו ביסקוויטים של חמאה – ללא חמאה. וזה אולי כל סיפור חייה של סבתא בתל-אביב על רגל אחת.

2. רק ביצה קשה וכוס מים

הצד הסורי של משפחתי היה עניין אחר לגמרי. הוריו של אבי נולדו וחיו בדמשק, והיו באמת ובתמים בני המקום ולא רצו לעזוב את מולדתם. הם היו אמידים בזכות מספר אטליזים שניהלה משפחתה של סבתא. סבתא נהגה לספר לי על סבהּ, שבגיל שבעים התאלמן ונשא לאישה בחורה בת עשרים. "כשאני אמות", הבטיח לה, "תקבלי 1,000 מטבעות זהב". הוא חי עד גיל מאה. ועד יום מותו רכב על סוס וניהל את רשת האטליזים המשפחתית.

סבתא אורה סיפרה לי על בתי המטבחיים. על הבחורים העניים שעבדו בתור "מנפחי כבשים" – כאלה שניקבו חור ברגלו של הכבש השחוט וניפחו אותו, כדי שקל יותר יהיה לפשוט את הצמר מעליו. סבתא עצמה הפסיקה לאכול בעלי חיים כבר בימי נעוריה, בתקופה שבה זה היה מאוד לא מקובל. במשך שנים היא היתה יושבת במסעדות עם סבא ומזמינה רק "ביצה קשה וכוס מים".

אבל כשאני חושב על זה עכשיו, אולי זה בכלל לא קשור לעניין הצמחונות. אולי הדבר הזה, הסיפורים שתמיד שמעתי על סבתא, שאפילו כשישבה עם סבא בשאנז אליזה בפריז, הזמינה "ביצה קשה וכוס מים", קשורים לחוויית ההגירה שלה לישראל בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה. בדיעבד, את כל הכעס שלה, את כל התסכול מהניכור שבו חייתה במולדתה המאמצת, היא הביאה לידי ביטוי באמצעות הימנעות: הימנעות מאוכל, הימנעות מחברת בני האדם, הימנעות מהחיים עצמם.

כך או כך, סבתא אורה הפליאה במטעמי המטבח הסורי. היא היתה מכינה לנו כּוּסָה מַחשִי – קישוא ממולא באורז ובבשר; מֶדיאָס – חצילים ביוגורט; ריז וח'מוד – אורז ותפוחי אדמה חמצמצים, המוגשים קרים, עם סלרי; מַאוּדֶה – קדירה של בשר ותפוחי אדמה, המבושלת במשך יממה ויותר, מעין גרסה סוּרית של טשולנט; וכמובן – קוּבֶּה.

את הקובה המטוגן של סבתא אני זוכר היום כמאכל מפואר, אבל האמת היא שמדובר במנה שנחשבה לפשוטה דווקא, כזאת שאוכלים ביום שבת לקראת הצהריים, כשחוזרים מבית הכנסת. להלן ההוראות לאכילת הקובה של סבתא אורה: יש לקטום את ראשו של הקובה ולרוקן לצלחת את תוכנו (בשר טחון וצנוברים). לאחר מכן יש למלא את הקובה המרוקן בתערובת טחינה, סלט ירקות, בשר וצנוברים, ורק אחר כך אפשר לנגוס.

קובה, קיבה, טיגון

קובה (קיבה) נבלוסייה. תצלום: Basel15, ויקיפדיה

סבתא העריצה אוכל מטוגן. היא אמנם בישלה ואידתה מנות טעימות להפליא, אבל היה לה משפט קבוע, סיסמא שאף פעם לא הכזיבה, מעין אמת נצחית שאותה היא הכריזה תמיד בחיוך ערמומי: "מטוגן, איך לא ייצא טעים!"

לקינוח היא הכינה לנו מעמול פריך, ממולא באגוזים או בתמרים, וגם חלוואת נֵשָה – מקפא של עמילן ועליו אגוזים מרוסקים וקינמון. בשנותיה האחרונות של סבתא התגוררה אצלה מטפלת פיליפינית, שהכינה לה אוכל תחת עינה הפקוחה תמיד: זה היה מין שילוב מוזר של מטבח פיליפיני וישראלי, עם נגיעות דמשקאיות קלות.

סבתא מתה רק לפני שנתיים, בגיל מופלג. תחילה היה נדמה שכּל המטעמים הסוריים שהיתה מכינה לנו, ירדו יחד איתה לקבר. ולא שבני המשפחה לא ניסו ללמוד ממנה איך לבשל, ההפך הוא הנכון. אבל את בנותיה וכלותיה ונכדותיה היא בלבלה לגמרי עם דרך ההכנה. ואולי בעצם לא עם דרך ההכנה עצמה – דווקא בעניין הזה היא היתה נדיבה ודי ברורה. הבעיה היתה עם הכמויות: סבתא מיאנה להגיד מה הכמויות הדרושות לכל תבשיל. כשבנותיה, כלותיה ונכדותיה לחצו עליה שתגלה מה המינון, כשהן ביקשו, התחננו, איימו, סבתא רק חייכה את חיוכה הערמומי והפטירה: "מה הבעיה? צריך לשים קצת מזה, וקצת מזה, וקצת מזה".

רק דבר אחד השתבש בתכנית המחיקה המתוחכמת של סבתא: בן הזקונים שלה, אבי, ישב בילדותו על השַיש בזמן שאמו בישלה, וראה הכל. אבא גילה את הדברים שראה לאמי, וככה, בשנתיים האחרונות, בארוחות החג המשפחתיות, מופיעות פתאום על השולחן מנות סוריות מעשה ידי הוריי: מדיאס. מאודה. ריז וח'מוד. חלוואת נשה. בזעיר אנפין. וכך השתבשה תכניתה של סבתא. לא כל ההוד וההדר הסוריים ירדו לטמיון – אחרי ככלות הכל, משהו מכל זה נשאר.

3. מאה המבורגרים

בילדותי בתל-אביב הכינה לנו אמא מאכלים שאפשר לשייך אותם למטבח ה"ישראלי". מהו המטבח הישראלי? הכל ולא-כלום. מעין מטבח שהוא שילוב של הכל ושלילה של הכל. כמו החברה הישראלית עצמה. יש בו עדוּת, יש בו ריחות וזיכרונות ממקומות ומזמנים אחרים, וגם אין בו דבר מכל אלה. יש בו קיבוץ גלויות, שילוב של מזרח ומערב, פעפוע והשפעה הדדית של תרבויות ושל מקומות, וגם לא. המטבח ה"ישראלי" הוא תעלומה, חור שחור, אוטופיה – מקום שהוא לא-מקום.

שניצל בפיתה

מטבח ישראלי: שניצל בפיתה עם סלט. תצלום: ג'סיקה ו-לון בינדר

היינו אוכלים אורז, פסטה, עוף. אהבנו שניצל. לפעמים הרשו לנו לאכול המבורגר בסניף ה"בורגר ראנץ'" ואחר כך בסניפי "מקדולנד'ס", שפתח את שעריו לראשונה בישראל כשהייתי נער. בגיל שתים-עשרה מילאתי שאלון טריוויה בעיתון, וזכיתי בפרס מופרך: מאה המבורגרים.

בקיץ ההוא התחילו כאבי הבטן. התעניתי בכאבים. הוריי לקחו אותי לרופא, והוא שלח אותי לבדיקות. מה עשיתי ומה לא עשיתי: בדיקות שאיפה ונשיפה, נתנו לי לבלוע חומרים מגעילים ובדקו את האורגניזם, איך הוא מגיב. דחפו לי צינורות, ערפלו את הכרתי בחומרי טשטוש. הרופאים הפכו והפכו בגוף הזה, שרק התחיל לצמח ולהפוך לגבר. בסוף פסקו: הכל כשורה.

אבל הבטן כאבה, ועוד איך. אמא לקחה אותי למומחה גדול, פרופסור לגסטרולוגיה, והוא פסק שאני סובל ממעי רגיז. אחרי שתיקה קלה שאל אותי הגסטרולוג: "מה אתה עושה דבר ראשון כשאתה קם בבוקר?". עניתי: "אני שותה כוס שוקו". "ובכן", פסק הרופא, "אל תשתה".

הכריזו עליי כעל רגיש ללקטוז. בימים ההם בישראל לא שמעו על רגישים ללקטוז. ומאחר שגם טבעונים כמעט לא היו בנמצא, ורק שמעתי עליהם כעל שמועה רחוקה, כעל כת של תמהונים, קשה היה לי להסתגל לפסיקתו של הגסטרולוג.

באותה תקופה עשתה אמא הסבה מקצועית והפכה לסוכנת ביטוח. סוכן ביטוח נחשב אז לעיסוק רציני ויציב. אמא יצאה מהבית מוקדם בבוקר וחזרה בלילה. אני הייתי הבכור. מלבדי היו אחות ואח צעירים ממני במספר שנים, ואח אחד נוסף – בן הזקונים, שהיה עדיין זאטוט ממש. הוריי שכרו את שירותיה של מטפלת שכינוייה בפי כולם היה מוקה.

מוקה הייתה תימניה, מלאת פלפל. ועל קיבתנו הרכה – קיבתם של סורים-מצריים שגדלו בשכונה של אשכנזים – היא חסה, ולא בישלה לנו אוכל תימני. פעם אחת היא ניסתה, ובמשך יממה תמימה בערו שפתי מהמאכל החריף. לא. מוקה בישלה עבורנו אוכל "ישראלי". פסטה, פתיתים, שניצל, קציצות עוף ובקר. היא היתה קוצצת סלט ירקות דק-דק. והיא היתה קנאית לארוחות הצהריים שלנו.

מרק תימני, חוואיג'

ירקות למרק חוואיג' תימני. תצלום: ג'ורג' ווסלי ובוניטה דאנל

עם הזמן, הזאטוט, בן הזקונים, גדל והיה לילד ואז לנער רך. מוקה נושלה מכל עיסוקיה בביתנו למעט הבישול. כעת היא הקפידה על הארוחה הקפדה יתירה. כל הילדים צריכים היו לחזור הביתה בצהריים ולשבת לשולחן. מוקה, לבושה בסינר, היתה מגישה לנו את המנות, מדרבנת אותנו שנאכל עוד סלט קצוץ, ונחרדה כשהייתי מנסה להוסיף גבינת קוטג' לארוחה. היא השגיחה על כשרות, וכעסה כשלא שמרתי על השעות שיש לספור בין אכילת בשר לחלב.

פעם אחת הודעתי למוקה שאוכל את ארוחת הצהריים אצל חבר מבית הספר. הייתי כבר בן שמונה-עשרה. כשחזרתי הביתה, מוקה עשתה לי סצנת קנאה: היא ביקשה לדעת מה בדיוק הגישו, עברה אתי מנה-מנה באופן מדוקדק. "וסלט, הגישו?" שאלה בחשדנות. כשהשבתי בשלילה, היא חייכה. יותר לא העזתי להיעדר מארוחות הצהריים שלה.

אבל היה עוד איזה דבר. בימים ההם, ימים של שנאה עצמית ללא מוצא, הייתי יושב שעות מול הצלחת ולא נוגס באוכל. הייתי מתבונן בצלחת הגדושה במטעמים כמו שמסתכלים על אויב. לדעתי הייתי רזה מדי, שנאתי את גופי, פרקי הידיים שלי היו דקים, עצם הגרוגרת – עדות לגברותי – בולטת כגרון של תרנגול הודו. שנאתי את רזוני, אבל מיאנתי לאכול. הִשלתי מאחורַי ילדות מאושרת, כמו שנחש משיל את קשקשיו. נעורַי היו קשים, ללא נחמה או אהבה מן החוץ. ולא אכלתי כמעט דבר.

4. Le Salon de l'Agriculture

בגיל 22 עזבתי את תל-אביב ועברתי להתגורר בפריז. גרתי עם חבר מבית הספר, בעליית גג של בניין בן 400 שנה ברובע המארה – הרובע היהודי והרובע של הקהילה הגאה. תחילה עוד הייתי קונה את הבשר בחנויות הכשרות של הרובע, אחר-כך חדלתי. השותף שלי היה ממוצא אוסטרי, ובכל מנה שהכין היו הרבה חמאה ושמנת. הבטן שלי כאבה. אכלתי אורז בלי כלום, תקופה ארוכה. לא הסתגלתי.

חזרתי לישראל, וכעבור שנה נוספת שבתי לפריז, הפעם לשש שנים. שוב נמנעתי מאכילת בשר, והפעם בגלל הפרה המשוגעת. אחד המרצים שלי באוניברסיטה – איש שחבש פאה, הגיע בכל יום רכוב על אופנוע כבד ולפני הבחינות פרש על השולחן את הספרים פרי עטו, שאותם הציע לנו למכירה – מת מהפרה המשוגעת. כך לפחות גרסה השמועה.

עם הזמן התוודעתי למטבח המגוון בפריז. אפשר לבקר רבות את הרוח הרפובליקאית הצרפתית, ואת כך שלמרות כל הרב-תרבותיות, בסופו של דבר שולט קול אחד בחברה הצרפתית. ועדיין, יש שם שפע עצום, שאותו לא הכרתי מימי בישראל. שפע של תרבויות, שפע של מאכלים. בפריז אכלתי מהמטבח היפני, ההודי, הווייטנאמי. אכלתי אוכל צרפתי, כמובן, מכל אזורי צרפת, ואחד התחביבים שלי ושל בן זוגי התל-אביבי, שאותו הכרתי בפריז, היה ללכת בכל שנה ל-Salon de l'Agriculture, סלון החקלאות. שם צפינו באינספור סוגים של בהמות, תרנגולים – שאחדים מהם נראו כמו זמרי פאנק של שנות השמונים – ובשאר התפארת של כפרי צרפת, שפעם בשנה מגיעים אל עיר האורות ופורשים בה את מרכולתם. גם נשיאי צרפת לדורותיהם נוהגים להגיע בכל שנה לסלון החקלאות ולהצטלם מחייכים, אוחזים כבשה בין ידיהם. לשם הלכנו גם שנינו בכל שנה, ולאחר שצפינו בבעלי החיים, נעמדנו בדוכנים המקיפים את היריד וסעדנו את לבנו במטעמים שהגיעו מכל צרפת.

עז, הסלון לחקלאות

הסלון החקלאי, פריס. תצלום: מתייה דלינז'ר.

את ראש השנה היהודי חגגנו בכל שנה בבית חברה ישראלית שגם היא עקרה לפריז. אמהּ – סוכנת ביטוח אף היא – נהגה להגיע בכל שנה לפריז עם קרפיונים שחוטים בתיק היד שלה. כך היא חלפה על פני מכונות השיקוף, בפנים תמימים. בפריז היא הוציאה את הקרפיונים מהתיק והכינה גפילטע פיש לתפארת, לשמחתם של הישראלים הגולים.

בתקופה ההיא שוב כאבה לי הבטן. הפעם ברור היה שאני אוכל מהר מדי. נועצתי באישה שהכרתי, מטפלת התנהגותית שמתמחה בבעיות אכילה. היא לקחה עט ונייר ורשמה מפּי את כל סיפור חיי. היא התעכבה על יחסיי עם הוריי, על ימי ילדותי – על הכמיהה לאמא פולנייה שתרדוף אחרי עם רגל קרושה, עם צימעס ועם גפילטע פיש – ובמיוחד רצתה לדעת על ימי הנעורים הארוכים, שבהם רבצתי מול צלחת גדושה באוכל ומיאנתי לאכול. בשלב כלשהו התפרצה עליי: "מה יש לכם אתם, היהודים, עם כל רגשי האשמה האלה??"

לפני שהלכתי מדירתה, שאלתי אותה בעדינות: "ומה עם האכילה המהירה, יש לך עצה?". המטפלת השיבה: "תאכל עם צ'ופ סטיקס!". וטרקה את הדלת.

5. הסעודה הגדולה

כעבור שש שנים שבנו לישראל. ימי הגלות המתוקה והמרירה היו מאחורינו. שבנו אל הארוחות המשפחתיות המלאות אדם, שֶמנות אינספור גודשות את שולחנותיהן. את מקום הדודות והדודים של הוריי, החליפו עכשיו דודות ודודים שלי, גיסים ואחיינים. המשפחה צמחה לרוחב. מנהגים ומאכלים שהיו פעם מנת חלקנו, נעלמו מאתנו מבלי שאפילו הרגשנו. אמי המשיכה להכין את מטעמי המטבח הסורי שלמדה מאבי, שלמד אותם בתורו מאמו. פעולת המחיקה של הגולה ושל הדורות, לא לגמרי צלחה. אבל משהו בכל זאת נשכח.

בסיפור "השנים הטובות" עולה גיבורו של הסופר ש"י עגנון – חתן פרס נובל – לירושלים ומתארח אצל ידיד, שם הוא מתכבד בסעודה גדולה. בעת הסעודה מגיע למקום אביו של המארח. הנוכחים קמים מפני האב, וזה מתיישב במקום צנוע וסועד את לבו בלחם גס, בזיתים ובבצלים ושותה קיתון של מים. המסַפר שואל בהשתוממות את מארחו, מדוע בעוד שכולם אכלו מעדנים ושתו יין טוב, לאב הם נתנו לחם גס, זיתים ובצלים ומים בלבד. ואז פושט האב את שתי ידיו ואומר למסַפר שאף הוא טועה בטעות הרווחת שלפיה אכילת מעדנים היא דבר נעלה, והרי היא דווקא עונש.

עגנון מתייחס כאן לאחת השאלות המרכזיות שטרדה, בין השאר, את מוחותיהם של סופרים רבים בחייהם וביצירתם: מה האופן שבו ראוי לנהוג בהורים; במה מתבטא הציווי "כבד את אביך ואת אמך"?

קונפוציוס הסיני כתב על חובת כיבוד הורים כך:

"המכבד את הוריו בימינו איננו אלא זה שיכול לכלכלם. אבל הכלבים והסוסים, הלוא גם להם יש מי שבכוחו לכלכל אותם; ואם אין כאן יראת כבוד, מה אפוא מבדיל ביניהם?"

כלומר, האם עלינו רק לדאוג לכך שהורינו לא יגוועו ברעב, ממש כפי שאנו דואגים לבעלי החיים שלנו, או שאולי צריך להיות כאן משהו נוסף?

גפילטע פיש

גפילטע פיש לפסח. תצלום: Edsel Little

ואם אצטרך להכין אוכל להוריי, אני תוהה, יום אחד – איזה אוכל בדיוק זה יהיה, ומה הסיפור שיספר האוכל הזה שאכין עבורם? אולי אני בכלל צריך לחשוב אחרת. הפרק הבא שאכתוב כאן צריך להיות הפרק של האוכל שאכין לילדי העתידי. כן. זה יהיה מטבח ים-תיכוני, עם נגיעות צרפתיות קלות. יהיו בו, כמובן, גם מנות ברוח התקופה, כמו קדירת קינואה או אטריות אורז עם טופו. בבית יהיו תמיד חטיפי מוזלי אורגניים, ובין הארוחות ינשנשו שקדים ואגוזים. ילדי העתידי לא יהיה רגיש ללקטוז – שלושת הדורות בין דמשק ותל-אביב יחשלו את קיבתו ויעשו אותה עמידה ללא חת. בגיל 12 הוא/היא ימרוד בי ויברח לסניף ה"מקדונל'ס" הקרוב לביתנו. בגיל 13 היא/הוא תהפוך לצמחונית. נעוריו של בני יהיו קשים, אבל בחרותו – שקטה ורוגעת. בגיל 18 הוא יבחן את פנַי בשתיקה, בחיוך ערמומי – הדומה לחיוכהּ של סבתא אורה הדמשקאית – ויחשוב לעצמו: "איך הוא התרכך עם השנים".

ביומנו יכתוב כך:

"אבי נולד וגדל בישראל למשפחת ממוצא קהירי-דמשקאי. בנעוריו התגלה שיש לו מעי רגיז, זמן קצר אחרי שמילא שאלון טריוויה וזכה במאה המבורגרים. הוא גלה לפריז, נועץ במטפלת בבעיות אכילה, ששלחה אותו לאכול עם צ'ופ סטיקס. מאז חזרתו לישראל הוא צופה בבעתה בחילופי הדורות במשפחתו ותוהה מה תהיה אחריתו. אבא מכין לי תבשילי קינואה וירקות, וגם כמה מאכלים דמשקאיים, שאת סודותיהם למד מאביו, שלמד אותם בתורו מאמו. עוד אני יכול/ה לומר שאבי היה איש די קשה בילדותי, אבל בשנים האחרונות הוא התרכך. גם המעי הרגיז מעיק עליו פחות לאחרונה, אולי בזכות גילו המתקדם. לרגל יום הולדתו החמישים וחמש החלטתי לרשום אותו לקורס בישול של המטבח האשכנזי. בקורס אבא ילמד להכין רגל קרושה, צימעס, וכמובן – גפילטע פיש!".

 

משה סקאל פרסם חמישה רומנים – ביניהם "יולנדה", "הצורף" ו"אחותי" – וכן מאמרים שונים ב"אלכסון" ובבמות נוספות.

רשימה זו התפרסמה באנגלית (בתרגומה של ג'סיקה כהן) במגזין האמריקאיWords Without Borders

תמונה ראשית: מאפה צרפתי. תצלום: ג'ונתן פילמאייר, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי משה סקאל.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על קובֶּה, הוראות אכילה

03
רפי

מקסים וכתוב נפלא
משהו קטן שאולי קשור ואולי לא. מנפחי הכבשים נהגו לנפח בעיקר את הריאות של הכבשים וזאת מטעמי כשרות. אם נופחו ללא רבב - הכבש בריא והבשר כשר. אחרת - נמכר בזיל הזול לדלת העם של הגויים.

04
קטי גרון מטלון

מרגש וכל כך נכון קלטת ותארת מושיק את המישפחה שלנו! באמת הסטייה היחידה היתה הקינוחים! ואני רוצה להמשיך במסורת ולהמשיך להכין רי אולה, בסבוסה וקנפה.