קיטש אלוהי

הבוז לקיטש הוא לא תופעה חדשה: שורשיו באפליה מעמדית, דתית ואתנית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מאחורי החזית חמורת הסבר של ה-Martin E. Thompson Bank of the United States, מבנה מן המאה ה-19 שהושתל לתוך מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, יש עשרות גלריות המוקדשות לאמנות אמריקנית ובהן מוצג מגוון של סגנונות עיצוב אמריקניים מוקדמים, מהקולוניאלי ועד לפדרלי. בוני הריהוט הגדולים של פילדלפיה וניופורט זכו שעבודתם תוצג שם, למשל, כלי הפיוטר של פול רוויר (Revere) וכן מנורות הזכוכית הצבעוניות של לואיס קומפורט טיפני (Tiffany). אוספי האמנות והאומנות האמריקניים הללו – קרמיקה, כלי פיוטר, תכשיטים, פיסול, ציור, ריהוט – ממלאים את חלל התצוגה, שמתפרש על עשרים "אולמות תקופה", החל בטרקלין בית המידות בסגנון הולנדי מאולבני ועד לחדר מודרני להפליא שעוצב על ידי פרנק לויד רייט (Wright). לקראת החלק האחורי של האגף האמריקני, בגלריה 734, יש מערכת ריהוט שמגשרת בין האסתטיקה הקולוניאלית למודרנית, כולל כיסאות, שולחנות כתיבה, ספסלים ושולחנות שנבנו ביד על ידי קהילה של שייקרים מניו לבנון, ניו יורק, באמצע המאה ה-19.

בנק, חזית, אדריכלות, מוזיאון, מטרופוליטן

קהל המבקרים במטרופוליטן מתערה בחזית בנק Martin E. Thompson, האגף האמריקני. תצלום: ג'ייסון מ. קלי.

השייקרים, שהתגבשו מתוך אגודת הידידים הקווייקרים שהייתה בעצמה לא קונפורמיסטית,  היו כת של פורשים דתיים קיצוניים שהטיפו לפציפיזם, לפרישות והתנבא כי קץ העולם קרב ובא. נאמנים לשורשיהם האיקונוקלסטיים שהיו נטועים ברפורמציה, השייקרים האמינו שעליהם להימנע מכל דבר מיותר, והם זכו לתהילה כיוון שבנו רהיטים מעולים במיוחד, שהתאפיינו בשימושיות טהורה. הם נמנעו מעיטורים ומכל דבר גחמני או מסובך. הריהוט של השייקרים נודע  בזכות הקווים הנקיים שלו, הזוויות הישרות והמינימליזם שאפיין אותו. מבקר במוזיאון שמשוטט ומגיע ל- Shaker Gallery ואינו שם לב, יכול בקלות להניח שהריהוט נבנה בתקופה הרבה יותר קרובה לשלנו – שכן הפריטים מזכירים גם את האסתטיקה של אמצע המאה ה-20.

השייקרים, נאמנים לשורשיהם הקווייקרים, הסתמכו על תובנות של "אור פנימי" אינדיבידואלי, שדחה כל דבר שיש בו בזבוז או גאווה

כפי שהבחינו סטיפן באו (Bowe) ופיטר ריצ'מונד (Richmond) בספרם "Selling Shaker: The Commodification of Shaker Design in the Twentieth Century", שראה אור ב-2006, חברי הכת הדתית "היו קרוב לוודאי הראשונים שעבדו באסתטיקה 'מודרניסטית'". השייקרים, נאמנים לשורשיהם הקווייקרים, הסתמכו על תובנות של "אור פנימי" אינדיבידואלי, שדחה כל דבר שיש בו בזבוז או גאווה. אתוס כזה אינו שונה ביותר מאותה האסתטיקה שניכרת בעיצוב החילוני במאה העשרים, החל בתנועת ה-De Stijl ההולנדית ועד לבאוהאוס הגרמני.

שייקרים, ריהוט

דיוק, ניקיון, צלילות ופשטות פונקציונלית: מגירות בכפר של השייקרים בהרודסבורג, קנטקי. תצלום: פרנק קהרן

הסופרת מרגריט פ. מלצ'ר (Melcher) טענה בכתב העת של מוזיאון פילדלפיה לאמנות שהסיבה ל"עניין במוצרים של השייקרים היא הפונקציונליזם שלהם". היא טענה שב"פשטות הקו" ובעיקרון שקובע שלא יהיה "שום דבר שנועד למשוך את העין, ושהכול יהיה תכליתי", ההיסטוריה של העיצוב המודרני כולה "חבה משהו לשייקרים". בהמשך, מתגלה מתגלה בגלריות רייטסמן (Wrightsman) לאמנות הדקורטיבית הצרפתית עיצוב שונה לגמרי. בגלריה 525, המבקרים במוזיאון יכולים לצפות בפריטי עץ ובפאנלים מגולפים באורח מצועצע, מבית המגורים הפריזאי מהמאה ה-18 הידוע בשם "Hôtel de Varengeville". לרוחב המשטח הבוהק, המצופה זהב, של הפאנלים מופיעים ציורים של פרחים וצדפות. מראות במסגרות זהב תלויות על הקירות. שולחן כתיבה מעץ אלון מעוטר במוטיבים עשירים בזהב, וכיסא מרופד בהידור מופרז ניצב מאחוריו וכיסא נוסף ניצב לצדו, וכל זה על גבי שטיח שנארג בגוונים של צהוב וכחול. נברשות ופמוטים מוזהבים כבדים מונחים על אח משיש ועל מספר שולחנות צדדיים. מהתקרה של הגלריה תלויה נברשת, הקורנת בעוצמה  אור שמשתקף מאינספור פיסות הזכוכית הרוטטות, הרועדות.

בעוד שגלריית השייקרים ביטאה אסתטיקה של צלילות, פשטות וחומרה, הגלריות של הרוקוקו הצרפתי מתאפיינות בשפע, בפאר, במידה כמעט מעוררת פלצות. הריהוט של השייקרים מינימליסטי, בעוד שה-Hôtel de Varengeville הוא כמעט מתגרה במקסימליזם שלו. השייקרים הדגישו תכליתיות ושימושיות, בעוד שהאומנים הצרפתים של המאה שלפני כן העלו על נס את המורכבות, את הדקורציה ואת הפרטים. האחד הוא עיצוב פשוט והאחר מורכב. הראשון צנוע והשני עשיר ושופע. הראשון צנוע, השני מנקר עיניים.

הרוקוקו הוא אסתטיקה שאף כי בסופו של דבר היא אומצה ברחבי המערב, מקורותיה נטועים בתרבות הקתולית. אפשר לסלוח למבקרים במוזיאון שיסברו שמדובר בסגנון שנראה ומרגיש ביסודו של דבר כקיטש

אם, כפי שאומר דניאל ט. ג'נקינס (Jenkins) במאמרו ב-Literature and Theology, האמנות הפרוטסטנטית מקבלת על עצמה את הציווי "לא לחשוב את עצמנו ליותר ממה שאנו אמורים", הרי שהעיצוב בסגנון הרורוקו בגלריה 525 הוא התגלמות האמנות הלא-פרוטסטנטית. לא במקרה, הרוקוקו הוא אסתטיקה שאף כי בסופו של דבר היא אומצה ברחבי המערב, מקורותיה נטועים בתרבות הקתולית. ובנוסף לכך, אפשר לסלוח למבקרים במוזיאון שיסברו שמדובר בסגנון שנראה ומרגיש ביסודו של דבר כקיטש.

רוקוקו, עיצוב, ריהוט, Hôtel de Varengeville

ריהוט ועיצוב בסגנון רוקוקו, מיוחס ל-Pineau, עבור ה-Hôtel de Varengeville. תצוגה במוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

*

קיטש הוא צבעוני, מופרז, צפוף, מוזהב וזהוב. בכל הנוגע לטעם, קיטש מבטא את ההפך הגמור ממה שמבטא הריהוט של השייקרים

קיטש הוא מונח בעייתי. קשה להגדירו באופן מדויק, אך בדומה לבדיחה הידועה של שופט בית המשפט העליון של ארה"ב פוטר סטיוארט על פורנוגרפיה, אנחנו יודעים לזהות אותו כשהוא ניצב לנגד עינינו. המילה עצמה, kitsch, מקורה במונח בגרמניתמהמאה ה-19, שנועד לציון גרסאות זולות לפרטי אמנות יקרי ערך, גרסאות שלא נועדו לשרוד. המילה "קיטש" מציינת סגנון מקרי ומצועצע שלעתים קרובות מגלם טעם זול וחוסר טעם פרובינציאלי. כשמשתמשים במונח, הוא מעלה בדעתנו פסלון פורצלן עם עיטורים מוזהבים מופרזים של Hummel, את ניקור עיניים של ציור קטיפה של מרים הבתולה או אלביס, או את הבוהק מלא האור של נוף של תומס קינקייד (Kinkade). קיטש הוא צבעוני, מופרז, צפוף, מוזהב וזהוב. בכל הנוגע לטעם, קיטש מבטא את ההפך הגמור ממה שמבטא הריהוט של השייקרים. הוא האנטיתזה של מה שבאו וריצ'מונד מתארים כ"נטייה לתפישה ההופכת יותר ויותר אופנתית של מינימליזם".

עבור מי שרכשו קיטש במינכן של המאה ה-19, רפרודוקציות של דקורציה מורכבת ומצועצעת היו אמצעי לעלייה בסולם המעמדי. אך הרפרודוקציות הללו גם סימנו חוסר מושג בורגני בנוגע לטעם, לדיסקרטיות ולסגנון. משהו יכול להיראות יקר, משהו יכול אפילו להיות יקר מאוד, ועדיין להיות קיטש. ויתכן שהוא עוד יותר קיטשי בדיוק משום כך. קיטש הוא פחות סגנון או תנועה שאפשר להתוות את קוויהם באורח מדויק: הוא גישה נאיבית לאמנות, גישה שבפרפרזה לדבריו של הרמן ברוך (Broch), מבקשת לקדם את היפה בלי להטריח את עצמה בטוב.

לדעת רבים, קיטש הוא ניסיון לקנות סוג של חוויה אסתטית, הפיכת האמנות לסחורה תוך אדישות לאיכות או ליכולת ההבחנה, שבשל כך גורמת לפיחות ברעיון האמנות בכלל

עד המאה ה-20, "קיטש" הוגבל במידה רבה לביקורת האמנות הגרמנית. קלמנט גרינברג (Greenberg) הוא שהפך את המלה "קיטש" לפופולרית, במאמר שכתב בשנת 1939 בכתב העת Partisan Review, וכותרתו "אוונגרד וקיטש". הוא טען שקיטש הוא "חיקוי מזויף של תרבות אמיתית ומקורית" שהוא "מכני ופועל על פי נוסחות... התגלמות כל מה שמזויף בחיי זמננו". טי. ג'יי קלרק (Clark) מסביר במאמר ב-Critical Inquiry שגרינברג סבר שקיטש הוא "סימן לבורגנות להעמיד את זהותה... אמנות ותרבות של אימוץ מיידי... של הימנעות מקושי, של יומרה לאדישות, של שוויון נוכח דמותו של ההון". לדעתו, קיטש הוא ניסיון לקנות סוג של חוויה אסתטית, הפיכת האמנות לסחורה תוך אדישות לאיכות או ליכולת ההבחנה, שבשל כך גורמת לפיחות ברעיון האמנות בכלל.

יוהן יואכים קנדלר, קומדיה דל ארטה, רוקוקו

אחר כך קראו לזה קיטש: דמויות מתוך ה"קומדיה דל ארטה" (1736-1744), פורצלן, יוהן יואכים קנדלר, המוזיאון לאמנות בבירמינגהם. תצלום: שון פתאסמה, ויקיפדיה

התובנה האחרונה חיונית, שכן גרינברג רואה בקיטש, שלדעתו עולה מהמהפכה התעשייתית, תוצר ישיר של גישה קפיטליסטית הנוטה להפוך הכול לסחורה, ושאין לה שמץ של דאגה לאסתטיקה מעבר לשאלת הרווח. וכך, אם נאמץ את התפישה הזאת, נאמר שעל אף שהריהוט מנקר העיניים של ה-Hôtel de Varengeville ושימוש היתר בציפוי זהב שמאפיין אותו, יחד עם הפגנות העושר המגוחכות – כולם מעלים על הדעת קיטש, למעשה הם אינם באמת קיטש, לפי גישתו של גרינברג.

ה-Hôtel de Varengeville הוא תוצר של התרבות האריסטוקרטית הצרפתית של המאה ה-18, ולא של הקפיטליזם התעשייתי, ולכן הוא אינו קיטש. אילו מישהו היה מעצב את המרתף שלו בפרברים כך שהוא ייראה כחדר הסבה ב-Hôtel de Varengeville, הרי זה בהחלט היה קיטש. ובכל זאת, קשה לא לראות את הקריאה (המרקסיסטית במובהק) של גרינברג באסתטיקה של הקיטש כגישה מוגבלת למדי, שכן כל התכונות שאנחנו מייחסים לקיטש – הזהב, העומס, עיטור היתר – יכולים להיות ממופים היסטורית לתנועות שקדמו לקפיטליזם המודרני, החל ברוקוקו וכלה בברוק.

בעלות על כיסא שנוצר על ידי השייקרים (או של גרסת איקאה שעוצבה לדמות לו), ככל הנראה מבקשת להראות איכויות מסוימות במי שהוא בעליו של הפריט

קיטש אינו רק סוגיה של אסתטיקה. אי-אפשר לנתק את הקיטש מן החברה, מן התרבות ומהכלכלה, אפילו כשאנחנו מנסים להקבילו לגישה של מקסימליזם מנקר עיניים. כמפגן של אלגנטיות, בעלות על כיסא שנוצר על ידי השייקרים (או של גרסת איקאה שעוצבה לדמות לו), ככל הנראה מבקשת להראות איכויות מסוימות במי שהוא בעליו של הפריט. בין הערכים הללו אפשר למנות ענווה, תחכום שאינו צעקני, טוב טעם מאופק. בדיוק את כל אלו פוליטיקת המעמדות האנגלו-אמריקנית קישרה למינימליזם אסתטי מסוים. בניגוד לכך, המשטחים הצבעוניים, הנוצצים והמוזהבים של מראה בסגנון רוקוקו או ספה מרופדת בהידור מוגזם, יכולים להיראות קיטשיים בבירור. יש טעם לשאול מדוע אנחנו עושים את ההבחנה הזאת – במיוחד בהתחשב בכך שהרבה כל כך ממה שאנחנו מחשיבים כקיטש נוטל מהתקופה הפרה-מודרנית.

טיפני, זכוכית, קפיטליזם, קיטש

"אביב" מתוך סדרת "ארבע העונות" של טיפני, מאחוזתו בלונג איילנד (1895), כיום במוזיאון Charles Hosmer Morse Museum of American Art. תצלום: ריימונד מרטינו, ויקיפדיה

ישנם היבטים יסודיים של האמונה הקתולית שאפשר להבין באמצעות הרגישות האסתטית של הקיטש

חוקר הספרות קלין-אנדריי מיכאילסקו (Mihăilescu) מעיר ב-The Comparatist ש"אנחנו מבינים אינטואיטיבית שהתאוריה הרואה בקיטש עניין שהוא אך ורק (פוסט) רומנטי היא מוגבלת מדי". לוויליאם ד. מור (Moore), שרואה באורח אנכרוניסטי את הריהוט של השייקרים מארה"ב שלפני מלחמת האזרחים כמהדהד "את העקרונות של המודרניזם האירופי" כפי שהוא כותב ב-Winterthur Portfolio, אין כל בעיה לחפש את השורשים המשפחתיים של הקיטש, לפחות בשפה החזותית שלו, בתקופה מוקדמת מכפי שנהוג לשער. אם נתרחק מן התחום הכלכלי, הנוטה לראות הכול במשקפיים שלו בלבד, כפי שהדבר נהוג בקפיטליזם, נהיה חייבים להתמודד עם חלקה של התאולוגיה באסתטיקה. אם אנו חייבים לראות במינימליזם של השייקרים ביטוי אלוהי ממש, יתכן שאפשר לעשות דבר דומה גם ביחס לקיטש. כפי שחוקר התאולוגיה ניית'ן ד. מיטשל (Mitchell) כותב ב"Mystery of the Rosary": "ישנם, אם כן, היבטים יסודיים של האמונה הקתולית שאפשר להבין באמצעות... הרגישות האסתטית של הקיטש".

זהו אינו שיפוט ערכי של האיכויות של הקיטש. למעשה, להפך. קביעה כזאת אינה ביטוי להטייה חברתית או מגזרית כלשהי שצובעת את האופן שבו אנחנו מזהים ומתארים את הקיטש.

השאלה אם אנו יכולים להגדיר באורח צר את העיצוב של ה-Hôtel de Varengeville  כקיטש, שונה לגמרי מן האפשרות שלנו להודות בקלות כה רבה שהוא מזכיר לנו קיטש. אני סבור שיש סדרה של הנחות תאולוגיות-אסתטיות שאין מדברים עליהן, שגרמו לציבור האנגלו-אמריקני לפתח דעה קדומה כך שהוא מפרש את מה שאפשר לראות כ"קתולי" (או "אתני") כקיטש, ולראות את מה שהוא פרוטסטנטי – עם הקווים הנקיים שלו והיעדר העיטורים – כמופת לטעם טוב ומיושב.

בין אם אמנות קיטש היא טובה או גרועה, התנו אותנו לראות אותה כפחותת ערך, בדיוק כיוון שהיא מעלה בדעתנו את המוסכמות ההומות, הצפופות והצבעוניות של האמנות הקתולית המסורתית

כשמיכאילסקו מעלה ברוחו תמונה אופיינית של קיטש אמריקני בן זמננו, הוא מתאר גנים "מקושטים באפיפיורים קטנים ובדמויות קטנות של בני משפחת קנדי, מוקפים בנורות, ומובילים אל גרם מדרגות שמשני צדיו ניצבים אריות עשויים גבס". שימו לב כמה קתולי המיצג המדומין הזה. בין אם אמנות קיטש היא טובה או גרועה, התנו אותנו לראות אותה כפחותת ערך, בדיוק כיוון שהיא מעלה בדעתנו את המוסכמות ההומות, הצפופות והצבעוניות של האמנות הקתולית המסורתית, בין אם מדובר בציורי הקיר העמוסים של טיציאן או בפירוטכניקה של התרבות העממית הקתולית ההיספנית. כשהקיטש מותקף מסיבות אסתטיות ולא מסיבות מסחריות, בעצם, הביקורת מוטחת במכלול מסוים של ביטויים תאולוגיים קתוליים – ועוד יותר מזה: במי שמאמינים בביטויים הללו.

שבוע הפסחא, קתולים, אסתטיקה, היספנים

אסתטיקה קתולית עממית: שבוע הפסחא באמריקה הלטינית. תצלום: Códice Tuna Colectivo de Arte

כריסטופר צ'אוורימוטו (Chowrimootoo) כותב ב-Middlebrow Modernism: Britten’s Operas and the Great Divide, שביזוי הקיטש נולד מתוך "ההתנגדות [הפרוטסטנטית] לטכסיות ולאסתטיציזם, נוהגים המיוחסים באורח מובהק לליטורגיה הקתולית". העיצוב של השייקרים נולד מתוך העקרונות הדתיים שלהם – מה שדניאל ג'נקינס תיאר כאסתטיקה פרוטסטנטית של "פשטות, צלילות ומידה".

הפרוטסטנטיות, בגישתה המחויבת לכתבי הקודש בלבד, ועם דחייתה האיקונוקלסטית של הטכס, הליטורגיה והשרידים הקדושים, עודדה לעתים קרובות (אם כי לא תמיד) מינימליזם באמנות. בקתוליות, לעומת זאת, עם המחויבות שלה להבנה הסקרמנטלית של הקיום, הבנה שיש בה נטייה רבה יותר לראות את האלוהות כמשולבת במציאות היומיומית, יש מקום רב יותר לחומריות, לפיזיות  ולחושיות באמנות.

מתקפות על הקיטש מצד האסתטיקה אינן רק ביטויים נגד התאולוגיה הקתולית, אלא במובן מסוים גם מתקפות על המאמינים הקתולים עצמם

מתקפות על הקיטש מצד האסתטיקה אינן רק ביטויים נגד התאולוגיה הקתולית (במפורש או במובלע, במודע או שלא במודע), אלא במובן מסוים גם מתקפות על המאמינים הקתולים עצמם. אם אפשר לראות את דברי ההערכה שלועגים, מזלזלים ושופטים את הקיטש כבזים להיבטים מסוימים של התאולוגיה הקתולית, הרי שיש לקרוא אותם כחלק מתולדות הדחיקה לשוליים על רקע גזעי ואתני. לעתים קרובות כל כך הדוגמאות לקיטש, החל במיצבים של "מריה על חצי הצדף" שמקובלים בשכונות מעמד הפועלים בצפון מזרח ארה״ב, ועד לרפרודוקציות של יצירות מופת – מן הפייטה ועד לסעודה האחרונה – הן קתוליות.

בהתקפות כאלו מובלעת האמונה שהיצירות הללו חסרות את הטעם המעודן ואת הפשטות של הכיסא של השייקרים, שהן פשוט כל כך "אתניות". ביקורות מהסוג הזה יכולות להיתפש לא רק כאנטי-קתוליות. במובן מסוים הן גם אנטי-איריות, אנטי-איטלקיות, אנטי-היספניות ועוד. הקטגוריה האחרונה תורמת לנו ניואנס נוסף, שכן אם אנו קוראים חלקים גדולים של שורשי הקיטש אחורנית עד לבארוק, עלינו גם להכיר בכך שרבים מיסודות הבארוק מקורם ביבשת אמריקה. לויס פרקינסון סמורה (Parkinson Zamora) טוענת ב-PMLA ש"הצורות החזותיות והמילוליות [של הבארוק] שהן רחבות, דינמיות, נקבוביות" נוטלות משורשים אירופיים באותה המידה שהן נוטלות מהשפעות ילידיות אמריקניות ואפריקניות. היא כותבת שהבארוק תלוי בשילוב "פרספקטיבות תרבויות ואיקונוגרפיות של פועלים ואומנים ילידיים ואפריקניים שבנו ועיטרו מבנים קתוליים". היא מסכמת: "הבארוק עצמו עבר קולוניזציה".

עצם מתן המקום הראוי למה שכונה בשם "קיטש", לאור הסיבות הסוציו-תרבותיות לאימוץ אסתטיקות מסוימות, יש משום הגנה מוסרית על צורה זו. ביזוי הקיטש חושף אנטי-קתוליות, שמקורה במאות שנים של חלוקה מעמדית ואתנית. באימוץ הקיטש כצורה לגיטימית נוכל לתקן חלק מההטיה. אך יש אפשרות להעמיד גם הגנות תאולוגיות, ולכן אסתטיות, לטובת הקיטש.

פייטה, מיכאלאנג'לו

למה לא גם בבית? ה"פייטה" של מיכאלאנג'לו, כנסיית פטרוס הקדוש, הוותיקן. תצלום: סטניסלב טרייקוב, ויקיפדיה

תחשבו על מקטע שרירי בפלג גוף עליון כפי שצייר אותו קראוואג'ו, תחשבו על האקסטזה האורגזמית שפוסלה על ידי ברניני, או על היופי הקווירי שצייר מיכלאנג'לו

מיכאילסקו כותב שהקיטש "מתאפשר, ולאחר מכן הכרחי, על ידי הנמכה של התיאולוגיה... באמצעים אמנותיים". דבריו אלה מכוונים להחמיא. ניסיון לחפש צורה אמנותית שמבטאת אימננטיות – הזרימה של המקודש בכל רחבי העולם היומיומי, החומרי – מגלה כי אין הרבה אסתטיקות מתאימות יותר מהקיטש. בקריאה שאינה נדיבה, קיטש מפורש לא נכון כקשור לבורגנים הרוכשים מותרות במחירי הזדמנות. אך באותה המידה אפשר לקרוא אותו כדמוקרטיזציה של הטרנסצנדנטי. כך, "הסעודה האחרונה" אינה שמורה עוד על קיר במילנו. היא יכולה להתקיים בקטיפה, במטבח ביתי. ה"פייטה" אינה חייבת להישאר בבזיליקה של פטרוס הקדוש. כעת היא יכולה להיות מוארת בניאון על מדף הספרים של אדם מהישוב. מיכאילסקו אומר שאמנות כזאת נועדה "לתווך בין העולם ובין המצב הסקרמנטלי. הדימוי ניצב על הגבול בין הריטואלי והיומיומי, כפי שכהן הדת מתקיים על הגבול בין האנושי לאלוהי".

גם קיטש יכול לומר משהו על אלוהים – תהילה, מורכבות, צבע וגדלות

תחשבו על מקטע שרירי בפלג גוף עליון כפי שצייר אותו קראוואג'ו, תחשבו על האקסטזה האורגזמית שפוסלה על ידי ברניני, או על היופי הקווירי שצייר מיכלאנג'לו – כולם זוהרים בסוג של אימננטיות. תצוגות של תשוקה, רגש ואינטנסיביות הן המאפיינים הבולטים של אמנות הרנסנס הקתולי והבארוק. הם גם בולטים באמנות שנחשבת לקיטש, המנוגדת באורח ברור לרציונליות המנותקת של שולחן או כיסא של השייקרים. כפי שכותב צ'אורימוטו:

"...אסתטיציזם כזה עדיין קודד לעתים קרובות כ'קתולי' במובנים המבזים ביותר של המונח. עבור אוונגליסטים מסוימים, הליטורגיה המסורתית הפורמלית, סמלה הידרדרות מוסרית והתמסרות לחושניות".

את אותם רגשות ממש המשכנו אל תחום ביקורת האמנות החילונית, בהגדרותינו לטעם טוב וסגנון מעודן. אלא שהגיע הזמן לתבוע לעצמנו מחדש את הקיטש.

את הקיטש יש להבין לא כהיעדר טעם, אלא כהצהרת בעלות על דברים קדושים מצד המוני המין האנושי. כיסא שייקרי מביע דברים יפים מסוימים על האל – פשטות, חגיגיות מאופקת, אלגנטיות, שקט. אך גם קיטש יכול לומר משהו על אלוהים – תהילה, מורכבות, צבע וגדלות.

מקורות:

Shaker FurniturePhiladelphia Museum of Art Bulletin, Vol. 57, No. 273, The Shakers: Their Arts & Crafts (Spring, 1962), pp. 89-92Philadelphia Museum of Art

A PROTESTANT AESTHETIC? A CONVERSATION WITH DONALD DAVIELiterature and Theology, Vol. 2, No. 2 (September 1988), pp. 153-162Oxford University PressClement Greenberg's Theory of ArtCritical Inquiry, Vol. 9, No. 1, The Politics of Interpretation (Sep., 1982), pp. 139-156The University of Chicago PressRITUAL AT THE BIRTH OF KITSCHThe Comparatist, Vol. 21 (May 1997), pp. 49-67University of North Carolina Press“You’d Swear They Were Modern”: Ruth Reeves, the Index of American Design, and the Canonization of Shaker Material CultureWinterthur Portfolio, Vol. 47, No. 1 (Spring 2013), pp. 1-34The University of Chicago Press on behalf of the Henry Francis du Pont Winterthur Museum, Inc.Middlebrow ModernismMiddlebrow Modernism: Britten’s Operas and the Great Divide, pp. 1-29University of California Press

New World Baroque, Neobaroque, Brut Barroco: Latin American PostcolonialismsPMLA, Vol. 124, No. 1 (Jan., 2009), pp. 127-142Modern Language Association

אד סיימון (Simon) הוא מעורכי ה-Marginalia Review of Books, ערוץ של ה-Los Angeles Review of Books. אסופת המאמרים שלו: America and Other Fictions: On Radical Faith and Post-Religion תראה אור ב-2020. מאמרים נוספים שלו זמינים כאן.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מלאך לחג המולד. תצלום: cobalt, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אד סיימון, JSTOR Daily.

תגובות פייסבוק