קיצור תולדות הגעגוע

איך מגעגע געגוע? נאמר, אולי, "בקול דממה דקה". אלא שהגעגוע הזה מפיק שאון של התפרקות, ובהמולה שנותרה מאבי, כך נדמה לי, הולכים הדברים ומתפרקים.

אבל אמרתי "אבי" וכבר סימנתי החמצה. אכן, הוא היה "אבי", כלומר מושא לפנייה בוגרת, מפוכחת, כאותו "אבי-מורי". אבל לצד זאת הוא היה גם, בפשטות, "אבא שלי", כלומר מושאה של פניה פשוטה וקמאית יותר. כאותו ילד בפוסט-אפוקליפסה של מקארתי ש"פקח את עיניו. הי, פאפא, אמר", והאיש ענה "אני כאן", והילד: "אני יודע".

א.
לחיות עם אובדן משמע לשאת מפתח לשער שהיה ואיננו. כלומר מדובר תמיד במסע חסר תכלית. אמנם נכון, ישנם אלו, נרות נשמה מהלכים, או הנוסעים להודו, ותמיד ניתן למצוא תחביב חדש, לפתח התמכרות, לשפץ את המטבח, לגדל צבים, להחתים עצומות. זכור לי מכתב דרמטי ונרגש במיוחד ששיגרתי לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אלא שכל אלו שייכים יותר לתחום האבל (התכליתי כשלעצמו), ופחות לתחום האובדן. אבל אני מקדים את המאוחר. לפני שנדבר על האובדן יש לומר כמה מילים על הגורם שמחולל אותו.

ב.
למוות שלושה נושאים. ראשון הוא נושאה של המילה הזו, "מוות", כלומר האין. אותה אמת נדושה לפיה חיים, מרגע הגחתם, מוגדרים ביחס למוות; המוות כאין-חיים. שני הוא ה-נושא בה' הידיעה, היינו האדם שלא יהיה עוד לעולם. אחרון – הנושא שחי את מותו של המת, הזוכר-המתגעגע. ובגעגוע שוכנים השלושה כאחד.

ג.
עמנואל לוינס כתב פעם שהמוות "אינו ההגבלה של ההיות אלא יחסו [של ההיות] עם האינסופי. [ו]המוות אינו התאיינות, אלא שאלה הכרחית כדי שהיחס הזה עם האינסופי יתרחש". לפי לוינס, אם כן, המוות הוא תנאי האפשרות להכרתנו את הזמן. ובכך הוא הולך במידה ידועה בעקבות מרטין היידגר, שאפיין את האנושיות, בין היתר, כאופן חיים של היות-לקראת-המוות – כלומר את האנושי כאותו יצור המודע לסופו הממשמש ובא. אלא שלוינס אינו מאמץ את האפיון, וסבור שהמוות מקיים יחס מיוחד לא עם הזמן לבדו, אלא גם עם המרחב, וביתר-דיוק – עם המרחב הבין-אישי. לדידו, פרט לסוף, טמונה במוות גם שאלה, וכל שאלה הרי תלויה בקיומה של אחרוּת, כלומר בקיומו של אחר. התופעה שהיא מוות, אם כן, כמוה כהיעצרות (של החיים), כעזיבה (ליעד לא-ידוע), כקמילה (של הסובייקט המת), אך נוסף על אלו המוות של לוינס "הוא [גם] הללא-תשובה". הוא מעמיד אותנו נוכח שאלה שאין עליה מענה.

ד.
לוינס, בסופו של דבר, מאפיין את ה"מוות" כשקול תמיד ל"מותו של האחר", וסבור שלא ניתן לחשוב על הדבר כשלעצמו. מן המפורסמות היא שלפילוסופים חיבה משונה להגיב אל המובן מאליו בתדהמה. על המוות ניתן לחשוב כעל סתם אין-חיים? שומו שמיים! אבל אם נאמץ לרגע את הלך הרוח הפילוסופי, כדאי לשאול האם צעדו של לוינס מוצדק. פילוסוף צרפתי-יהודי נוסף, ולדימיר ינקלביץ', נוגע לטעמי בנקודה יסודית יותר: "אודות המוות, הלילה השחור, לא-ניתן-לדבר מאחר שהוא צל בלתי-חדיר ואי-קיום מייאש [...] ומאחר שחומה אותה לא ניתן לפרוץ חוסמת את דרכנו בפני המסתורין שבו. לא-ניתן-לדבר-אודותיו, אם כן, מאחר שאין דבר לומר, אנו הופכים אילמים וההיגיון מוכנע". אם נסכים לשים בסוגריים את האפשרות של חיים שלאחר המוות, הרי שהמוות כשלעצמו, כלומר המוות הבדיד, הבלתי-אישי, שאינו נמצא על רצף כלשהו של יחסים, הינו חסר כל משמעות. הוא מספק אמנם, לזמן-מה, תעסוקה לסטטיסטיקאים, להיסטוריונים ולסוכני הביטוח, אבל מחוץ לעולמם העגום של אלו מדובר בעובדה הסתמית ביותר. היש ישנו והאין איננו. ומה נותר עוד להגיד?

ה.
ישנה חכמה בלתי-מבוטלת באפשרות העברית לחשוב את המילה "מת" שלא כשם-תואר סטטי בלבד, אלא גם כהצבעה על פעולה מתמשכת בהווה. אדם אינו רק מת באופן מוחלט, אלא גם הולך-ומת: כשם, כרעיון, כזיכרון המתפורר לאיטו. אנו מתנשפים במאמצנו להשאיר אותו במודוס חיים מסוים: אלבומי התמונות, הטקסים השנתיים, הסימון של חפצים ואירועים כ"שלו", הדיבור אודות – שמועד להאדרה. וחרף כל המהומה השקטה הזאת, הצבעים ממשיכים לדהות, הקול מתעוות ונמוג, השם הולך ונשכח. כולנו נלחמים בטחנות רוח: ביום מן הימים יתפוגג לבסוף האדם, ולא יהיה אפילו בגדר "מת". כלומר, אם פרט לאפשרות של שם ששרד ברשימה כלשהי, לא יהיה עוד מי שיזכור באמת את המת, הרי שהוא יתאיין. וביחס למה שלחלוטין אינו (עוד), אין (עוד) משמעות לדיבור, למצער במובן זה שכל דיבור אודותיו יעשה שימוש במסמן שהוא פחות או יותר ריק.
לרובנו נראה כי מעל לעובדה הזו מרחפת קדרות נוראה, תוגתו של הבלתי-נמנע. את האינטואיציה הרווחת כלפי המוות היטיב לבטא וודי אלן, שאמר פעם כי יחסיו עם סוף החיים נותרו כשהיו תמיד: "I'm strongly against it". אבל מה, בעצם, רע במוות כשלעצמו?

Dreamland, תצלום: סעד פרוק

ו.
הפילוסוף היווני אפיקורוס כבר עמד על הבעיה: כל עוד אדם קיים, הוא עדיין לא מת; מרגע שמת, הוא אינו קיים עוד; לכן – כפי שהוסיף תומאס נייגל – דומה שאם המוות הוא אסון, אין זמן שבו ניתן לייחס אותו ככזה לסובייקט ביש המזל. מתי, אם-כן, המוות רע למת? ומדוע, כפי שתהה עמיתם הרומי למקצוע, לוקרטיוס, אין אנו מוטרדים מהאין-חיים ששרר בטרם נולדנו? החידה הפילוסופית נחמדה, אבל לא נדרשת אינטואיציה בלתי-רגילה כדי להשיב עליה. וכך עונה נייגל: "בדומה למרבית הדברים הטובים, גם ערכם של החיים עולה ביחס ישר לזמן: יותר עדיף על פחות". האדם שמת הוא לעולם קונקרטי, ולעולם אינו הפשטה. ככל שאנו מדברים עליו, ככל שהוא נחשב, הוא סובייקט, וניתן תמיד להביא בחשבון "את האדם שהוא היה ואת האדם שהוא היה יכול להיות כעת". הדבר חושף, כמובן, גם את האינטימיות שיש לנו עם חץ הזמן. ובלשונו של נייגל: "הזמן שלאחר מותו [של אדם] הוא זמן שמותו שולל ממנו", כלומר זמן שצפה פני עתיד.
מכאן שברור אפוא מדוע מותו של אבי הוא בראש ובראשונה טרגדיה שלו, וגם מדוע מדובר בטרגדיה בלתי-מטאפיזית בעליל; כלומר באחת שתלויה בזוהר כוכבו בזיכרוננו. כל עוד הוא קיים – שם, ומאליו גם בכלל – הוא קיים כסובייקט שהוא היה וכסובייקט שהוא יכול היה להיות, וזוהי הטרגדיה. האיש הזה, אדם של שלושים ושבע שעות ביממה, נקרע מהזמן. את אופק האפשרויות שעמד בפניו, וגולם בחלומותיו בהקיץ, בתקוותיו, בחרטותיו ובכלל המעשים והמהלכים שהוא היה שרוי בעיצומם – חטף מבין אצבעותיו מקרה שיכור ושקוי-שינה. רשימת ה"הוא-לא-זכה" ארוכה ומוכרת, ונוכל להמשיך ולהוסיף עליה. אבל התאונה גזלה ממנו לא רק את רכיביו של עתיד, כי אם גם לפחות אפשרות אחת של עבר.

ז.
הלילה הוא ליל אביב, ואבא, מבוסם מעט מוויסקי על אותה כורסא אדומה, אומר לי שבדיעבד הוא היה בוחר אחרת. המקצוע בו בחר סיפק אמנם לו ולמשפחתנו פרנסה ואיכות חיים בלתי-מבוטלת, ונתן אמנם ביטוי ליצירתיות שלו, ובכל זאת – החריש לי אבי – הדבר גם גבה ממנו אי-סיפוק רוחני שהלך ונעשה כבד מדי. צחוק צרוד. "זה במקום מסוים אומר שהייתי מעדיף לחיות חיים אחרים". שתיקה. אומרים שאדי האלכוהול ממלטים סוד, ואומרים גם שאין אדם נתפס בשעת צערו, אך כך או כך נראה לי כי ראוי לכאוב את העובדה שלאבי, כמו לכל המסתלקים, לא ניתנה ההזדמנות המלאה להתחרט – ולא פחות מכך: ההזדמנות לסלוח.
טיק ניאט האן, נזיר בודהיסט ומורה זן ויאטנמי, אומר שסליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר. אני מקווה שהייתה באבי סליחה על עברו-שלו, אך איזה יחס עם הסליחה יכולים לכונן החיים? אינני מדבר כרגע על הסליחות שלנו, החיים, לאבי, ל"שים", כפי שנקרא בפי כל. האפשרות קיימת. הרשות נתונה. אבל לוינס אומר גם ש"בתוך היחס שלי [למות הזולת], זהותי היא יראת הכבוד שלי כלפי מישהו שאינו עונה עוד, היא כבר אשמה – אשמה של שורד". ואני שואל: האם ביכולתנו להשלים עם מוות שכזה, של אדם שלא "הלך", בשוויון-נפש, אלא הסתלק מאתנו? ומנקודת המבט של השורד: האם נתונה לנו הרשות, מבחינה מוסרית, לוותר על התקווה לעבר טוב יותר, כשמדובר – בראש ובראשונה – ב"טוב יותר" שמשמעו כל עולמו של מישהו אחר?
גם שאלת הרשות המוסרית, כמדומני, איננה חורגת מתחום הספורט האינטלקטואלי. העובדה ברורה: ב-17 ביוני 2006 אבד לנו אבא שלי, ומאותו הרגע אנו נושאים את דבר מותו. כל אחד מאתנו, כלומר כל אחד משומרי זיכרונו, מוחזק אם כן בגדר נושא המוות השלישי.

ח.
לפני קרוב לשנתיים נולדה בירושלים ילדה. קוראים לה רות (או רות-גיטל, ולפעמים: ליטל גיטל), ולה שיער החלודה והגבות הרציניות והעיניים הפטפטניות של אבי. וברשימה הארוכה והמוכרת, זו של ה"הוא-לא-זכה", ממוקמת רות-רות, מן הסתם, די גבוה. ואני מספר לה על אבא שלי (אם כי פחות משאני בדרך-כלל אומר לשואלים), והיא יודעת שלצדה של "ספּתא" לא עומד "סבא", וכשאני אוזר כוחות לקרבות הדמיוניים על החינוך הדתי-או-החילוני-או-מה, אני מספר לעצמי לפעמים שבחייו ובמותו ציווה עליי אבי לגדל דורות של אתאיסטים לוחמניים, ומילותיו נותנות לי כוח, ואני נפרד מהן בחיוך.
אבל האמת היא שלבחירת הערוצים בהם זרמו חיינו בעשור האחרון תרמו ימי מותו לא פחות מימי חייו. אני מנסה לדמיין את אבא שלי, כלומר את האיש המסוים שהוא היה, כסב לרות, כלומר לילדה המסוימת שהיא, ובנקודה הזו בדיוק ההיגיון מוכנע. תחומו של המוות מתנגש בתחום החיים וקורס. מתמטית, רות, בתי המסוימת, כמעט בוודאות לא הייתה אלמלא מת אבי. צירוף המקרים האפשרי פשוט לא מסתבר. ואין זה, כמובן, הטוב היחיד שצמח בערוגות מותו. ככל שחיינו רוויים בשמחות, נגזר עלינו לדעת שאת חלקן לפחות איננו באמת מסוגלים לדמיין בעולם בו אבא חי. ואולי גם לכך כיוון לוינס, בדברו על אשמת השורד. שכן באופן אקטיבי ומכוון המשכנו בחיינו. הסתלקותו, שבשנים הראשונות הייתה משולה בעיני לנכות לצמיתות, הנה הולכת ומעלה ארוכה. ישנם סדקים, ולפעמים, כן, בהחלט, היד נשלחת והאצבעות כמו מחייגות מעצמן: 054-4223337. אני עוד שומע את קולו הגבוה מעט, עונה על רקע לד זפלין במדיסון סקוור גארדן (נשגב מבינתי להבין מה הוא אהב כל-כך בלהקה הזו). וכן, עוד חושב עליו בכל יום (כמעט), זוכר, וחולם, מקלל אותו על הברך הרוטטת ומברך אותו על היכולת המופלאה לישון מצוין דווקא ובמיוחד בעתות-לחץ. ובכל-זאת, המחשבה עוכרת שלווה: כשהתנדבנו להבריא, הסכמנו עם מותו.

"קולאז' 103", תצלום: באה מאהן.

ט.
מישהו אמר: "הזמן צמיגי". ומוזר שכך, שכן צמיגות היא התכונה הפיזיקלית של התנגדות לשינוי צורה. והאם הזמן עצמו מתנגד לשינוי? אין לכך מובן. שינוי מתחולל בתוך הזמן, כלומר במסגרתו. ובכל-זאת, אותו מישהו לא טעה לחלוטין, אלא רק פספס בכמה קואורדינטות את מיקומה המדויק של הצמיגיות. לא הזמן כי אם הגעגוע לאבוד, בן הזמן, הוא שנראה לי צמיגי לחלוטין.
כשגופו המת של אבי כוסה בחום המהביל של חודש יוני נוספה לעולם שתיקה. לא הדממה העולה מן הקבר, וגם לא זו הרועמת, של הפרידה שלא הייתה ותבעה את עלבונה. השתיקה שהפציעה בשמש של אותו יום ראשון הייתה סמיכה יותר, כזו ששוקעת לאט ושוחחת את גוונו, שעושה את צעדינו לאיטיים ומסורבלים יותר והופכת כל לעיסה אפורה לזירת מאבק. כל מי שהתנסה באובדן מכיר את השתיקה הצמיגית הזאת. מאין באה, ואליו אתה הולך. אבל בטרם צמיגות: מהי שתיקה?
"אנו הופכים אילמים וההיגיון מוכנע", דברי ינקלביץ', אלא שאת טיב האילמות יש עוד לברר. נראה לי שניתן להבחין בין שתיקה הבעתית-פוזיטיבית, המופיעה במקום בו הייתה ציפייה שדבר-מה יישמע – ונושאת בעצם הכוונה שלה משמעות עצמאית – לבין שתיקה נלווית, מקרית, שבין שני קשישים המתיישבים באקראי על אותו הספסל, כשתיקה שמשמעותה מתקבלת על דרך השלילה בלבד: שקט. ואת השתיקה העבה נכון לדעתו של ינקלביץ' להבין על יסודה של האינטימיות העמוקה ביותר עם הנחווה. בניגוד למוות, שאודותיו-לא-ניתן-לדבר כי אין-דבר-לומר, הרי ש"את הבלתי-ניתן-לביטוי, בניגוד מוחלט לכך, לא ניתן להסביר [ובמובן זה - לא ניתן 'להגיד' אותו – י.ס.] מאחר שיש אינסוף דברים לומר אודותיו: כזה הוא המסתורין של האל, שעומקיו לא יכולים להיות מובנים, המסתורין האינסופי של האהבה [...] המסתורין הפואטי המובהק". כנשגב במחשבת קאנט, שאיכותו החמקנית מעלה "דימוי של אי-הגבלה", אנו עומדים נוכח דבר-מה שיריעת המילה – ויריעת המילים כולן – קצרה מלכסות את גוף משמעותו. אז אנו מלאים, ונשנקים, ושותקים.

י.
וכמובן, זהו דינו של הגעגוע השלם, כלומר הגעגוע לאבוד. האובדן (והמילה הזו עצמה כבר מניחה את הגעגוע ומוכלת בו) הוא-הוא שמכניע את ההיגיון שלנו. לא (רק) לילה שחור, כי אם חור שחור, הבולע כל ניסיון לומר עליו משהו בעל ערך. הנה, הדף מחכה, ואני רוצה לומר מספר דברים על אבי, אך מה ניתן לומר? ואיך? בכתיבה בולמוסית, רשימנית, המנסה לאגרף חיים בשלמותם ובכך חונקת אותם? בכרונולוגיה של פרקי-חיים מאורגנים היטב, ומחמיצים כל עיקר? והדף הריק הרי גם הוא בלתי-נסבל. כמה תבוסתנות גלומה בו.
וקורה שאני רוצה לומר מספר דברים על אבא, וההיגיון דווקא לא נכנע. אני חושב על האדם טרוט העיניים שנענע אותי ואת אחותי בלילות ללא שינה. על האיש ש ה י ה, כלומר שהיה בעולם הזה. כלומר סיגריות גנובות ושיחות ליליות, כמו זו שבפאב הגרוע ההוא, בחורף שלפני התאונה, כששתינו כוסית ועוד בקבוק ודיברנו על הדברים שצופן לנו ולכולנו העתיד. שתמיד ועם כולם בגובה העיניים, שלגמרי מכיר בשרמנטיות שלו, עם החיוך הזה, שידע גם להיות עצוב כתהום, שקולט את המבטים המעריצים, המוקד הבלתי-מעורער של כל אירוע חברתי, שידע שהוא כזה, מין משכיל-חתיך-מגנט, ולצד זאת – גבר עם עיניים בורקות שנעדר כל יכולת להסוות את רגשותיו, שבוכה כשישישות מופלגות מתות ויודע להודות בטעויות. אדם שאהב את משפחתו עד כלות, בן מסור ודואג, ורוקנ'רול, וספרים, ו-NBA. אבא שגרם לחבריי לקנא בי, וגם האדם הנוח לכעוס, שידע להצליף בשבט לשונו מעל ומתחת לחגורה. גאה ולפרקים גאוותן, רך ומעורב ומרוחק. בעיקר ג'קיל, לעיתים גם הייד. וגם התמתנות, והשלמה, והתבגרות. אף את אלו קרע ממנו תום הזמן.

●
רציתי להימנע מהבולמוס, אבל דברי ימי הגעגוע הם דברי ימיו של כישלון. כבר אמרנו: היה אדם ואיננו. לא יהיה עוד. הציפורים יצאו אל ארצות הקור, ומה נותר?
אכסך, ואנשק ללילה טוב.

יהונתן סופרין-ויגודה מלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז האקדמי שלם שבירושלים. עבודת המוסמך שלו עוסקת בתנאי האפשרות של הרגע הבלתי-ניתן-לביטוי, ומתחקה אחר היכולת ליישב אותו עם תמונת העולם המדעית.

Save

Save

Save

Save