קפיטליזם ישר לווריד

הכלכלה הדיגיטלית מבקשת להפוך אותנו למכורים למוצריה, וכתוצאה מכך היא מחריבה את כלכלת השוק ואת היתרונות שהיא אמורה להציע לנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דור שלם מאבד אמון בקפיטליזם האמריקני. אי-השוויון המחמיר והירידה בניידות הסוציו-אקונומית הובילו לשחיקה באמון במערכת. בסקר של מכון "גאלופ" משנת 2018, רק 45 אחוזים מהמבוגרים הצעירים אמרו שהם תומכים בקפיטליזם. 51 אחוזים תמכו בסוציאליזם.

המספרים האלו בולטים לעין, ולא פחות מהם בולטים לעין הכישלונות המסתתרים מאחוריהם, אך ההיסטוריה גם מלמדת שבכישלונות הללו אפשר לטפל. אי-השוויון היה גבוה גם בתקופות מסוימות בעבר, והחברה האמריקנית ידעה כיצד לצמצם אותו; גם מרחב ההזדמנויות ניתן להרחבה באמצעות החלטות ציבוריות חכמות. לא יהיה קל לתקן את המערכת, אבל יש לנו הכלים שאנו זקוקים להם, אם נגלה את הרצון הפוליטי לעשות בהם שימוש.

לשלוח יד לטלפון שלכם כדי לקרוא הודעה, להציץ בפיד של אינסטגרם או לשחק קצת בקאנדי-קראש – כל אלו הפכו לטבע שני, תגובה בלתי-רצונית לכל שבריר של רגע שמעלה חשד לשעמום

יחד עם זאת, הקפיטליזם ניצב בפני איום נוסף, כזה שעלול להתגלות כבסיסי יותר: ההסתמכות הגוברת של האמריקנים על טכנולוגיות – סמרטפונים, רשתות חברתיות, קונסולות משחק, אתרי קניות – שהפכו טורפניות יותר ויותר, ובמהירות רבה. הגאדג'טים והפלטפורמות הללו שולבו כמעט בכל מה שאנחנו עושים. לשלוח יד לטלפון שלכם כדי לקרוא הודעה, להציץ בפיד של אינסטגרם או לשחק קצת בקאנדי-קראש – כל אלו הפכו לטבע שני, תגובה בלתי-רצונית לכל שבריר של רגע שמעלה חשד לשעמום. ההסתמכות הזאת – יהיה מדויק יותר לכנות אותה "התמכרות" – מקעקעת את הנחות היסוד של הכלכלה האמריקנית.

קנדי קראש

האם המשתמש יודע מה הוא עושה, וגרוע מכך: מה עושים לו? תצלום: אלפר צ'ואון

בשוק המתפקד היטב, לצרכנים יש החופש לפעול על פי האינטרס האישי שלהם ולמקסם את רווחתם. מחירים הם שקופים, ולאנשים יש רמה בסיסית של אמון בכך שחילופי סחורות, שירותים וכסף מיטיבים עם כל הצדדים המעורבים. ההנחה היא שצרכנים מבחינים בין האפשרויות ונוהגים ברציונליות מול מה שהשוק מציע להם – זו הנחה קריטית ביחס ליכולתה של המערכת כולה לייצר טוב חברתי. מובן שבעולם הממשי שווקים מעולם לא תפקדו בדיוק כפי שהם מתפקדים בספרי הכלכלה. אך בארצות הברית, המערכת פעלה בדרך כלל היטב, תוך שהיא מקצה משאבים באורח יעיל, מייצרת צמיחה ומשפרת את תנאי החיים ואת רווחתם של רוב האנשים.

כוחות חדשים בעידן הדיגיטלי בנו את המודלים העסקיים שלהם על אסטרטגיות שמקעקעות את העקרונות שהופכים את הקפיטליזם לעסקה טובה לרוב האנשים. המטרה של הכוחות החדשים הללו אינה רק לזכות בלקוחות ולשמר אותם, אלא ליצור תלות במוצרים שלהם

אלא שכוחות חדשים בעידן הדיגיטלי בנו את המודלים העסקיים שלהם על אסטרטגיות – שמצדן מתאפשרות ואף מונעות באורח מוגבר ביותר על ידי אלגוריתמים המשפרים את עצמם כל העת – שבסופו של דבר מקעקעות את העקרונות שהופכים את הקפיטליזם לעסקה טובה לרוב האנשים. המטרה של הכוחות החדשים הללו אינה רק לזכות בלקוחות ולשמר אותם, אלא ליצור תלות במוצרים שלהם.

יצרני מכוניות וכלי בית וגם תאגידי קוסמטיקה תמיד שמחו לנצל את התשוקות ואת חוסר הביטחון של הלקוחות שלהם, אם ניצול כזה עשוי היה להזין רצון לא הגיוני לרכוש את מוצריהם. אך השיטות שלהם – בעיקר השימוש בפרסומות – גסות בהשוואה לטקטיקות המתוחכמות הזמינות בידיהם של ענקי הטכנולוגיה של ימינו. הבאז, הדירוגים והמתח המתמיד שנוצר במדיה החברתית; ה"מבצעים" המותאמים אישית של אתרי מסחר; תחושת החברות והריגוש התחרותי בעולם הגיימינג; הדיוק האלגוריתמי של ההמלצות ביוטיוב – כולם כוילו בעדינות כדי לגרום לנו לשוב ולצרוך עוד ועוד, פעם אחר פעם. וזה מה שאנחנו עושים: האדם הממוצע מקליק, מקליד, מעביר מסך ומקיש בסמרטפון שלו 2,617 פעמים ביום, בממוצע. 93 אחוז מבני האדם ישנים כשהמכשיר נמצא בהישג ידם. 75 אחוז מבני האדם משתמשים בו בשירותים.

ההשפעה שיש לטכנולוגיות הללו עלינו אינה בריאה, והאופן שבו הן עלולות לקלקל את היחסים החברתיים שלנו ולסדוק את השיח שלנו צריך לעורר דאגה ציבורית. אך התמכרות לטכנולוגיה מציבה בפנינו איום נוסף. כשאנחנו תלויים מדי בטלפונים שלנו ובפידים שלנו כדי לקבל החלטות האמורות לתאום את טובתנו האישית, השוק החופשי מפסיק להיות חופשי.

הפסיכולוג הניסויי בי. ג'יי. פוג בודד את הגורמים הנדרשים כדי לגרום לכך שמשתמשים באפליקציה, במשחק או ברשת חברתית יחזרו תמיד כדי לצרוך עוד ועוד

לא תמיד ברור היכן עובר הגבול בין רגש של קשר וזיקה ובין התמכרות, אך כשמדובר במערכות היחסים שלנו עם הטכנולוגיה, סימני ההתמכרות גלויים לכל. אנחנו מבלים שעות רבות יותר אונליין, על חשבון זמן שיכולנו לבלות עם יקירינו. אם אין לנו חיבור ויי-פיי, אנחנו נעשים נוחים לכעוס. אנחנו מסכנים את חיינו כדי לשלוח הודעות טקסט בזמן נהיגה. בסקר של Common Sense Media משנת 2019, שבדק 500 הורים, 45% מהם הודו שהם מרגישים לפחות קצת מכורים לטלפון שלהם. בקרב הורים שגם לילדיהם יש טלפון, 47% אמרו שהם סבורים שגם הילדים שלהם מכורים. חברות טכנולוגיה רבות בונות את המוצרים שלהן כך שהם יגרמו לתלות. דור שלם של בכירי עמק הסיליקון למדו ב-Stanford Behavior Design Lab [ראוי לשים לב לשם: מעבדה לעיצוב ההתנהגות] ורכשו שם את הכלים האורווליאנים של מניפולציה על ההמונים. מייסד המעבדה, הפסיכולוג הניסויי בי. ג'יי. פוג (Fogg) בודד את הגורמים הנדרשים כדי לגרום לכך שמשתמשים באפליקציה, במשחק או ברשת חברתית יחזרו תמיד כדי לצרוך עוד ועוד. סטודנט שלו לשעבר, ניר אייל, זיקק את עיקרי התורה בספרו "Hooked: How to Build Habit-Forming Products", מדריך רב-השפעה למפתחים. בספר הוא מתאר את היתרונות של פיתיונות כמו "פרסים משתנים" – תחשבו על הריגוש שאתם חשים בציפייה לרגע שבו הפיד שלכם בטוויטר יתרענן, כשאתם מקווים לגלות לייקים חדשים ותגובות טריות. הכללת פרסים כאלו באפליקציה או במשחק, כך כותב אייל, המשבח את האמצעי: "מדכאת את האזורים במוח הקשורים לשיפוט ולהיגיון ומפעילה את החלקים הקשורים לרצונות ולתשוקות". אכן, אייל מסביר שההפוגה הקצרצרה בין "refresh" ו"reveal" אינה נגרמת כיוון שהמערכת של טוויטר מעבדת נתונים: מדובר בעיכוב מכוון, שמתוכנת בקוד, ונועד לגרום לתגובה.

מקהלה גדלה והולכת של מבקרים מזהירה כבר זמן מפני הסכנות הטמונות במניפולציות מהסוג הזה. טריסטן האריס (Harris), לשעבר מעצב טכנולוגיה בגוגל – וגם הוא סטודנט לשעבר של פוג – הוא מייסד שותף של "המרכז לטכנולוגיה אנושית" (The Center for Humane Technology). האריס אמר שהאייפון שבכיסו משול למכונת הימורים, ואכן הרבה מתכונות המכשיר מדמות את תכונותיהם של המשחקים הממכרים ביותר הממלאים את בתי הקזינו.

התמכרות לאינטרנט: את הסרטון הזה יוטיוב עוד לא הורידה

האריס פעל כדי לחשוף את הטקטיקות שהחברות הללו משתמשות בהן כדי לוודא שנהיה מחוברים ומכורים. ביוטיוב, למשל, פונקציית ה-auto-play גוזלת מן הצופים את אותו רגע טבעי שבו הם היו יכולים להתנתק. אך האתר עושה יותר מאשר לצבור עבורנו קליפים חדשים לצפות בהם. האלגוריתמים של יוטיוב עוצבו כדי לשמור על רמת העניין של המשתמשים על ידי הצגת תוכן שהם אינם יכולים לעמוד בפניו – והאלגוריתמים הגיעו לרמת דיוק גבוהה מאוד מהבחינה הזאת. ב-2017, משתמשי יוטיוב צפו במיליארד שעות של קטעי וידאו מדי יום, אשר יותר מ-70% מהם ניתנו לנו כהמלצות של האלגוריתם. עצרו רגע וחשבו על המספר: כמעט שלושה רבעים מכל קטעי הווידאו של יוטיוב שאנו צופים בהם הוזנו לתוכנו.

עליית ההתמכרות כמודל העסקי של אחדות מהחברות הגדולות ביותר בארצות הברית – חברות שאמריקנים רבים באים איתן במגע מדי יום – שינתה באורח מהותי את מאזן הכוחות בין הצרכנים והיצרנים. לא תמיד הייתה זאת התוצאה הצפויה וההגיונית ביותר של המהפכה הדיגיטלית. בהיבטים רבים של חיינו, הטכנולוגיה שיפרה את השקיפות ונתנה לקונים פוטנציאליים גישה לשפע עצום של מידע שלא היה בידיהם בעבר. בעידן האנלוגי, אדם שרצה לקנות מכונית יכול היה להשתמש בלא הרבה יותר מאשר מדריך לקונה כמו "Kelly Blue Book" – וגם לבעוט קלות בצמיגים – כדי לקבל מושג מהי העסקה הטובה ביותר. אחדים מאיתנו מעריכים את העובדה שהאלגוריתם של אינסטגרם יודע האם אנו בני 16 או 60, והאם אנחנו מעדיפים נעליים ממותג כזה או ממותג אחר, ומשווק לנו בהתאם.

ככל שאנחנו נעשים תלויים יותר באפליקציה או בפלטפורמה מסוימת, כך יש ליוצריה הזדמנויות רבות יותר להתבונן בהתנהגותנו, וכתוצאה מכך גם להבין את התנהגותנו, ולכן גם לתמרן אותה למטרותיהם

אך ככל שאנחנו נעשים תלויים יותר באפליקציה או בפלטפורמה מסוימת, כך יש ליוצריה הזדמנויות רבות יותר להתבונן בהתנהגותנו, וכתוצאה מכך גם להבין את התנהגותנו, ולכן גם לתמרן אותה למטרותיהם, בין אם המודל העסקי שלהם הוא מכירת מודעות או מכירה ישירה. עבור היצרנים, מדובר במעגל של תועלת, ועבור הצרכנים – במעגל של נזק והתמכרות. לעתים קרובות אנחנו בקושי מבחינים בכך שאנחנו משתתפים במעגל, כיוון שהמחסומים בפני ההשתתפות נמוכים מאוד. רבות מהפלטפורמות הממכרות ביותר מפתות אותנו, כיוון שהן מבטיחות שירות חינם. אבל סנאפצ׳אט, טיק-טוק וטוויץ׳ יכולות להיחשב חינמיות רק אם אנו סבורים שהזמן שלנו, או המידע האישי שאנו מספקים, חסרי כל ערך.

עלינו לזכור שהחיים הדיגיטליים מצויים עדיין בחיתוליהם, ועצמתם של התאגידים המושלים בחיים הללו נמצאת עדיין בצמיחה. חברות לומדות מה אנחנו מחפשים, מה דוחף אותנו להגיב ובאילו שעות ביממה אנו מתנהגים כך או אחרת בהיותנו מחוברים לרשת. בקרוב, מצלמות וחיישנים יעקבו אחר מה שמפחיד, משעשע ומגרה אותנו, ויאפשר למי שיאספו את הנתונים, לדעת עלינו אולי אפילו ממה שאנו יודעים על עצמנו. הוול סטריט ז׳ורנל דיווח שאפליקציות פופולריות של האייפון עוקבות אחר קצב פעימות הלב ומחזורי הווסת, ומעבירות את המידע הזה לפייסבוק, אם כי הרשת החברתית הכחישה שהיא משתמשת במידע הזה לטובתה.

הרעיון לפיו עלינו להיות מוגנים מפני טקטיקות כאלו עלול להישמע פטרנליסטי, ואילו צרכנים היו סוכנים רציונליים מהסוג הממלא את ספרי לימוד הכלכלה, יתכן שהטענה אף הייתה נכונה: אדם היה יכול להחליט בעצמו האם להמיר מידה מסוימת של פרטיות תמורה העונג שבצפייה בתצלומי חבריו או הנוחות שבמעקב אחר קצב הלב שלו. אך כלכלת ההתמכרות נסמכת על חילופי מידע שאינם סימטריים. מהמשתמשים מצופה, ללא כחל וסרק, למסור מידע פרטי כדי לזכות בגישה לשירותים. אוספי המידע, לעומת זאת, שומרים בחירוף נפש על הפרטיות שלהם, ועל פי רוב מסרבים לגלות איזה מידע מצוי בידיהם, למי הם ימכרו אותו, וכיצד הם עושים בו שימוש כדי לבצע מניפולציות בהתנהגות שלנו.

בכלכלת ההתמכרות, מוכרים יכולים לגרום לנו להופיע בפתח החנות שלהם, בין אם הם מוכרים סחורה באתר ברשת ובין אם בחנות פיזית. ומה אם לא ממש מתחשק לנו לקנות? ובכן, גם בכך הם יכולים לטפל באורח מניפולטיבי

והם אכן מבצעים מניפולציות כאלה. כפי שהעירה שושנה זובוף מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הארוורד, המטרה הסופית של מה שהיא מכנה בשם "קפיטליזם המעקב" הוא להפוך אנשים לבובות על חוט. במאמר שהיא פרסמה לא מכבר ב"ניו יורק טיימס", זובוף הצביעה על ההצלחה הכבירה של "פוקימון-גו". האפליקציה, שהיא לכאורה משחק תמים שבו השחקנים משתמשים בסמרטפונים שלהם כדי לשוטט בסביבת מגוריהם בחיפוש אחר דמויות מצוירות, מסתמכת על מערכת של פרסים ועונשים כדי לדחוף את המוני השחקנים לסניפי "מקדונלדס", "סטרבקס" ולחנויות נוספות המשלמות למפתחי האפליקציה תמורה זרם הלקוחות. בכלכלת ההתמכרות, מוכרים יכולים לגרום לנו להופיע בפתח החנות שלהם, בין אם הם מוכרים סחורה באתר ברשת ובין אם בחנות פיזית. ומה אם לא ממש מתחשק לנו לקנות? ובכן, גם בכך הם יכולים לטפל באורח מניפולטיבי. כפי שזובוף ציינה במאמרה, פייסבוק התפארה ביכולתה לשנות את מצבי הרוח שלנו מבלי שנרגיש בכך.

פיקצ'ו, פוקימון גו

אני אקבע לאן אתה תלך, ועוד מעט אתה גם תרצה ללכת לשם. תצלום: ביל דיקינסון

החברה הכחישה האשמות שהועלו ולפיהן היא משתמשת ביכולת הזאת כדי למכור מודעות מותאמות ומכוונות; יחד עם זאת, לא יחסר מי שינצל לטובתו את חולשותינו. תחשבו על המושג האמריקני "drunk shopping", מנהג רע שאמריקנים רכשו בעידן של כפתור ה"קנו עכשיו": סקרים שונים הצביעו על כך שכבר היום מדובר על תופעה ששווה מיליארדי דולרים. לא קשה לדמיין פלטפורמות טכנולוגיות שיקבעו האם סביר שאנחנו קצת שיכורים – או שיבחינו בכך שאנחנו מדברים באורח מעט משובש או טועים בהקלדה של טקסט – וישתמשו במידע הזה כדי לתזמן את רגע הפנייה אלינו, במטרה לפתות אותנו ללחוץ על כפתור הקנייה.

הנחנו מאז ומעולם – אך איננו יכולים עוד להניח זאת היום – שהמחיר שאתם משלמים עבור משהו הוא אותו המחיר שאני משלם עבורו

תאגידים גם משתמשים בהסתמכות שלנו עליהם – ובהיכרות שלהם אותנו – כדי לגרום לנו לשלם יותר תמורת מוצריהם. על ידי מעקב אחר תבניות הקנייה שלנו (כמה אנחנו משלמים תמורת שדרוג בטיסה; כמה אנו רגישים לעלייה במחירים בשל ביקוש), הם יכולים להציע לנו הצעות המבוססות על הסכום שכל אחד מוכן לשלם, במקום על המחיר בשוק. אחד המחקרים גילה שמחירן של אוזניות המוצגות בתוצאות חיפוש בגוגל השתנה לפי היסטוריית הגלישה של המשתמשים, עד כדי כך שהמחירים עלו – פי ארבעה – כשחיפושים שהמשתמשים עשו בעבר הצביעו על כך שיש להם יכולת כלכלית משופרת. מחקר אחר, שנערך על ידי הכלכלן מאוניברסיטת ברנדייס בנג'מין ריד שילר (Reed Shiller) גילה שמוכר שיש לו גישה למידע דמוגרפי בסיסי על קונה ספציפי, יכול להרוויח 0.3% יותר מאשר מה שמחיר השוק היה מניב, ואילו מוכר שיש לו גישה להיסטוריית הגלישה של הלקוח יכול להגדיל את הרווח שלו ב-14.6%.

גם במובן הזה התועלת הבסיסית של הקפיטליזם נמצאת תחת איום. מסורתית, קונים נהנו ממה שהכלכלנים כינו עודף צרכן – ההפרש בין מה שהם היו מוכנים לשלם עבור סחורה ובין מה שהמוכרים דורשים בפועל. כיום, כשלמוכרים יש יתרון מידע שלא היה להם בעבר, הם יכולים לשמור יותר מהעודף הזה בידיהם. בין אם האמריקני הממוצע מבין את המושג "עודף צרכן" ובין אם לא, הרי שתמחור אינדיבידואלי מפר את תחושת ההוגנות: הנחנו מאז ומעולם – אך איננו יכולים עוד להניח זאת היום – שהמחיר שאתם משלמים עבור משהו הוא אותו המחיר שאני משלם עבורו.

דבר מכל זאת אינו בא להיות טיעון נגד הקדמה.  הטכנולוגיה עזרה ליצור עולם של נוחות ושל שפע, והיא תמשיך לעשות זאת. כשהיא מתועלת באורח נכון, היא יכולה לשפר את פעולתה של כלכלת השוק. אך כדי שהחברה תרתום לטובתה את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה, עליה להבין כיצד זו מעצבת את חיינו מחדש.

הקפיטליזם ההולך ונוצר במאה ה-21 – קפיטליזם טורפני, מניפולטיבי, יעיל ביותר בהתגברות נכלולית על הרציונליות שלנו – הוא חיה שונה מאוד מן הגרסה הקלאסית

בעבר, יתכן שלא נתנו אמון מלא ב"ג'נרל מוטורס" או ב"ג'נרל אלקטריק", אבל רוב האנשים לא סברו שהחברות הללו מעוותות את הרצונות שלנו או שודדות מאיתנו את הזמן ואת יכולת ההחלטה שלנו. לעומת זאת, החברות הגדולות והידועות ביותר בארה״ב של ימינו – פייסבוק, אמזון, גוגל – מעוררות חשדנות גוברת ורגשות מעורבים. סקר של מכון Pew גילה שאחוז האמריקנים שסבורים שלחברות הטכנולוגיה יש השפעה חיובית בלבד על המדינה ירד מ-71% ב-2015 ל-50% ב-2019. חלקית, הרגשות הללו נובעים מן ההכרה הצומחת שענקי הטכנולוגיה הללו, יחד עם אחרים, גרמו לנו להתמכר לשירותים שלהם כדי להפיק מאיתנו רווחים. אך אנו גם מתחילים להבין את סדר הגודל של הזמן שאיבדנו. אנחנו נואשים נוכח האופן שבו אנו מבלים את ימינו, אך חשים חסרי יכולת לנטוש את הרגלינו הרעים, שרכשנו זה לא מכבר. יעיד על כך כל מי שמחק, ולאחר מכן שב והתקין, את האפליקציה של פייסבוק. האם הטרוניות הללו ידחפו אנשים להגיב תגובה מהפכנית? אולי לא. אבל זה כמעט לא העניין. הקפיטליזם ההולך ונוצר במאה ה-21 – קפיטליזם טורפני, מניפולטיבי, יעיל ביותר בהתגברות נכלולית על הרציונליות שלנו – הוא חיה שונה מאוד מן הגרסה הקלאסית, זו שמלמדים באוניברסיטאות. אי-אפשר לראות בקפיטליזם הזה מיטיב, ואין סיבה לתת לו ליהנות מהספק. מוטיבציה לרווח והאמצעים ליצור תלות – הם צירוף מסוכן מדי.

פורד מוסטנג, מוסטנג

פעם האמריקאי קנה מכונית, היום הוא קונה פלטפורמה לאפליקציות ולפרסומות, ותורם את המידע האישי שלו מבלי דעת. תצלום:  Tyler B

עלינו להתחיל לשלם תמורת פלטפורמות כמו פייסבוק, בכספנו, ולא במידע שלנו

מזה זמן רב, החברה האמריקנית מתייחסת למוצרים הגורמים לתלות באורח שונה מאשר למוצרים שאינם גורמים לתלות. הממשלה מגבילה את הגיל שבו מותר לאזרחים לרכוש סיגריות ואלכוהול, ומכתיבה היכן מותר לצרוך אותם. עד לאחרונה, הימורים היו בלתי חוקיים ברוב המקומות, והם היו נתונים לפיקוח צמוד. אך לענקי הטכנולוגיה איש אינו מפריע, בעיקרו של דבר, להחדיר מוצרים ממכרים, מזיקים פוטנציאלית, אל חיי היומיום של מיליוני אמריקנים, ובכללם ילדים, ואף לחלק את המוצרים הללו בחינם ולהעמיד פנים כאילו מדובר בתועלת לציבור. יתכן שיהיה צורך להציב את המכשירים והאפליקציות הממכרים ביותר מאחורי דוכן המכירה, אם להשתמש בדימוי הישן הזה – כשהם ארוזים ומסומנים באזהרה חמורה ביחס לסכנות הגלומות בשימוש בהם, ולקבוע שהם יימכרו רק ללקוחות מגיל מסוים ומעלה.

יתכן שהשינוי המיידי והחשוב ביותר שאנחנו יכולים להחליט עליו הוא הוספת ממד השקיפות – ומתוך כך אמון – באינטראקציות בתחום הטכנולוגיה. כיום, רבים מן המוצרים והשירותים שיש להם הכוח הרב ביותר לבצע בנו מניפולציה הם "חינמיים", במובן הזה שאיננו משלמים תמורת השימוש בהם. אבל אנחנו הרי משלמים, בכך שאנחנו מוסרים מידע פרטי שלא למדנו להעריך נכונה את ערכו, ואשר עתיד לשמש באופנים שאיננו מבינים היטב. עלינו להתחיל לשלם תמורת פלטפורמות כמו פייסבוק, בכספנו, ולא במידע שלנו.

עד כה, לא נמצאה שיטה טובה יותר מאשר קפיטליזם שוק כדי לאזן בין חירות, הגינות, הקצאת משאבים יעילה וצמיחה. נוכח החיבה של שווקים חופשיים שנוטה לאפיין את בכירי עמק הסיליקון, רצוי שמי שבאים לחדש בתחום הטכנולוגיה ינהגו זהירות, אם הם רוצים שהמערכת הזאת תשרוד.

מיה מקגיניס (MacGuineas) היא נשיאת הוועדה לתקציב פדרלי אחראי שבמסגרתה היא מנהלת את התוכנית העוסקת בקפיטליזם, טכנולוגיה וכלכלה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: התמכרות כחלחלה. תצלום: מרכוס וינקלר, unsplash.com

Photo by Markus Winkler on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיה מקגיניס, The Atlantic.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על קפיטליזם ישר לווריד

01
ג׳ורדן פיטרסון

כתבה מעניינת וכתובה היטב.
הבעיה היחידה שלי איתה היא ההתייחסות לשימוש בטלפונים הניידים כהתמכרות. דבר זה עדיין נתון במחלוקת מכיוון שבניגוד להתמכרות להימורים לצורך העניין, הטלפונים החכמים מספקים תועלת. אנו משתמשים בהם בכדי להשאר בקשר עם יקירנו, לתקשר עם עמיתנו לעבודה, להתעדכן באירועים אקטואליים, לסדר את לוח הזמנים וכו. לכן אין זה מפתיע שככל שעולה תועלת השימוש בטלפונים, כך גם יעלו זמני השימוש. לכן אי אפשר להגיד באופן חד משמעי שמדובר בהתמכרות.

    02
    מירון א

    במחקר אמריקני של אוכלוסיית תלמידי תיכון וסטודנטים, המפורט בספר "The Distracted Mind", נמצא שרמת הקשב יורדת ביחס ישיר להתפתחות הטכנולוגית. מן המחקר עולה כי 67% מבעלי הסמרטפונים בודקים את הטלפון שלהם בממוצע אחת לרבע שעה, והמצטיינים שביניהם חוזרים אליו אחת לחמש דקות, במשך כל היום.

    אפשר שלא לקרוא לזה התמכרות, אבל זה לא משנה את הטענה של המאמר.

04
אילן מטס

התמכרות לסמרטפונים היא מציאות ממשית לגמרי. כל מה שאנחנו עושים באופן חוזר, כפייתי, בלתי נמנע, ומרגישים חסר ובחילה אפילו כשאנחנו לא עושים - יש בזה סימנים של התמכרות. ועוד יותר, אם אנחנו עושים את זה הרבה ואז חוטפים הרגשה רעה, אז בטח ובטח שזה התמכרות.
מה אומר המכור? מה מראה שהוא מכור? "אני יכול להפסיק בכל רגע, כי אני לא מכור". כמה מאיתנו היו יכולים לעבור לטלפון טיפש בלי לקבל קריז?

05
קובי מור

ניתוח נכון של המציאות הטכנולוגית תיקשובית החדשה. יחד עם זאת יש לזכור שמאז ומתמיד לבעלי ההון ולצד שמוכר היה יתרון עצום במידע על פני הצרכן. בניגוד למודלים של ספרי הכלכלה, על פיהם כל המידע זמין לכולם, הרי שבמציאות המוכר תמיד מנסה להסתיר, וברוב המקרים אף מצליח, להסתיר מהצרכן מידע על העלויות של ייצור המוצר או השרות, את העובדה שמעבר לרחוב או מעבר לים אפשר לקנותו בזול יותר - ותמיד ניסה ואף הצליח, לשכנע את הצרכן שהוא צריך משהו שעד כה לא היה בו צורך. אלפי פקולטות ובתי ספר לשיווק נבנו על זה - לייצר שוק חדש.
אז נכון, הטכנולוגיה העדכנית נותנת כלים חזקים יותר לאי שוויון בין בעל ההון לצרכן, אבל בגדול - אין חדש תחת השמש.

06
תומר פישלר

"עד כה, לא נמצאה שיטה טובה יותר מאשר קפיטליזם שוק כדי לאזן בין חירות, הגינות, הקצאת משאבים יעילה וצמיחה." חבל שהכותבת מסיימת כך (אבל ייתכן שזה נובע מהפוזיציה התעסוקתית שלה).

האם באמת הקפטיליזם (הדורסני) הוא השיטה הטובה ביותר לאזן בין "חירות" (כשרק הרגע הושקעו אלף מילים בתיאור ההתמכרות, אובדן העצמאות, הקשב, השליטה שמשיגות חברות הטכנ' ואני אוסיף - גם ממשלות) לבין "הוגנות" (כשרק הרגע צוין אי השויון ההולך וגובר בחסות הטכנ' הקפטילסטית הכביכול מיטיבה) לבין "צמיחה" (לא מרוסנת על חשבון כליה של משאבי הטבע וכמכניזם להגברת אי השויון והניצול).

אפשר היה לסיים כפי שהתחיל - הרוח נושבת סוציאליזם.